לוגו
עולם האצילות: השקפה על ישיבת וואלאזין בחמשה פרקים
מיקום ביצירה:
0%

 

א) הכל תלוי במזל

כאשר חדרו קדמונינו בעולה ההויה, על ידי אספקלריא מאירה, ובראותם כי לא כל דבר הראוי לכבוד באמת יכובד, וכן כי לא כל דבר המכובד הוא ראוי לכבוד; הוציאו פתגם נעלה: “הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל”! כלומר: הכל תלוי בסבות חיצוניות, ולמען לא ישקל כל דבר לפי ערכו… הפתגם הזה לא נולד רק על ברכי הדור הזה שבו נאמר, אבל יקפל תחתיו את כל הדורות, וכל דור ודור הוא כתמונה נאמנה מן תהלוכות העולם. גם בדור הזה האחרון שכבר נזדככו כמה רעיונות והתלבנו מושגים רבים, לא ישקלו הדברים כפי ערכם העצמי; גם עוד היום הכל תלוי במזל… וכאשר נכנס לטרקלין התולדה, נראה כי רוב דברים הנזכרים בה לשבח, זכו לכך מפני המזל המשמש לפני ולפנים בעולם ההויה.

בראותנו שהישיבה המתנוססת בוואלאזין, זכתה להעשות לתל שכל הפּיות יפנו אליו, ורבים אשר כתבו את השתלשלות והתפתחות התורה בימים האחרונים, העמידוה בשורה הראשונה, ויחשבוה לנופחת רוח חיים בלמוד התוריי וההגיוני; וכנגד זה יורידוה אחרים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ויעשוה כחוצצת בין התורה ובין ההשכלה הנאורה. לכן אמרנו לברר היטב ברוח בקר מתונה, אם באמת פעלה הישיבה על האומה והיהדות לטובה, או רק מזלה גרם… כן לא נדונה ברותחין על אשר לא נטעה שורק את ההשכלה בכרמה, אבל נברר ברוח באר ונכון את כל פעולותיה.


 

ב) הישיבה וסבת גדלותה

במה זכתה הישיבה בוואלאזין להצטיין מחברותיה, ולהתפרסם ולהיות הבכירה משאר הישיבות? ומהן הסבות אשר הסבו לה כח גדול, עד שיצא טבעה בעולם, בתור ישיבה מרכזית שממנה תצא תורה לישראל? השאלה הזאת אינה מן השאלות שאין עליהן תשובה; אבל עלינו לחזור לאחור ולהתבונן על מיסדיה – ונאמר: כל מי שנהירין לו שבילי המחלוקת שהיתה בין הגר“א מווילנא והרש”ז מלאדי, יודע כי לא היתה להגר“א הכרה נאמנה מן החסידות כמו שהיא; הוא לא ידע כי רוח העם הכלוי… הוליד את החסידות, וכי החסידות אינה באה לעוות ולהסיר את העם מאחורי התורה, אבל – לתקן ולהפיח בה רוח חיים תחת רוח כהה, להשיב את לבם של ישראל אל אביהם שבשמים, ולהורות אותם כוונת היהדות… הגר”א חשבה כשאר כתה דתית הנפרדת מן הכלל, כתה שמטרתה לחתור חתירה תחת כסא היהדות; כי לרוב התבודדותו לא ידע את החסידות רק על פי השמועה, מהולכי רכיל אשר הביאו דבת החסידים רעה, ויצמידו עליהם מעשים אשר לא יעשו, ולכן הרעיש עלימו את העולם.

אמנם, לוּ גם הכיר את החסידות כמתקנת מה שעוותו הדורות שלפניה, וכבאה לחזק את ידי האומה הרפויה; גם אז, מפאת אהבתו אל הישן ושנאתו להחדש, נלחם עליה בשלילה: לתקוע ולהריע בבית ישראל, כי המאשרת הזאת מתעה היא, וכי החדשה שמקרוב באה, חפצה לטמטם את לב האומה ולהתעותה בתהו לא דרך, וחלילה וחולין לכל איש ישראל לזנות אחריה. אבל בשביל שחשב וסבר, כי היא באה להפוך הקערה על פיה, להסר לב העם מאחרי התורה והתלמוד, ראה כי עליו החובה להלחם עליה גם בחיוב, ולתקוע יתד במקום נאמן להתורה שלא תשתכח מישראל – ואז עלה על לבבו ליסד ישיבה לתורה ולתעודה. – ומפני שידע כי בעיר ווילנא הגדולה אשר בה הרגלו בני ישראל בישיבות, לא תהיה לישיבה חדשה הכח לעלות בראש, לכן שכל את ידיו ובחר בעיר הקטנה וואלאזין, להוציא בה מחשבתו הרמה, משני טעמים: א) הוא ראה כי עיר וואלאזין היא חביבה לבני ליטא, מפאת שהיו בה הגאון הנשגב בעל השאגת אריה, שאמרו עליו כי יכול לסדר בדעתו תמצית כל הש“ס בשעה אחת, והגאון הדומה למלאך ה' צבאות הר”ר זלמן (עי' על אודותיו בס' ת"א); שני הגאונים האלה עשו לוואלאזין שם גדול, עד שידמו בני ליטא כי אוירא דוואלאזין מחכים… ב) הוא ראה שהגאון הר“ר חיים ז”ל הוא מטבעו איש המעלה ויושב בצל התורה ובצל הכסף (חזון נפרץ בימים האלה), לכן בחר בו ובעירו, ליסד שמה אבן־פנה לישיבה רמה; ובכדי למשוך אחריה לבות בני ישראל, צוהו לתקן בה שני דברים: א) כל מי שאינו יכול לפרק הרים ולטחנם זה בזה בפלפולו, לא יכנס לבית המדרש, כי בשעריו לא יבאו רק המצויינים שבדור, שידעו לאמר על כל דבר מ"ט טעמים; ובדבר הזה הצית את אש התשוקה בלבות בני הנעורים להחשב בין המצויינים. זאת ועוד אחרת: ב) הוא ראה כי כבר קצה נפש בני הישיבה בלחם הקלוקל אשר יאכילום בעלי הבתים, וכי רבים לא יחפצו להיות גולים למקום תורה, מפני שחרפה היא להם ליהנות ממזונות־היומיים (טאג שפייז), לכן צוהו לשום לחק להשבית את אכילה היומית ולתת להם אוכל.

ועתה מי לא יחפוץ להמנות בין העלוים, וגם לא יהיה מוכרח לצפות לשלחן אחרים? ולכן רבו מאד מספר תלמידיה. ושני הדברים האלה עמדו לה להקימה על עמודים חזקים ולעשות לה שם עלם, ולקבץ אליה תלמידים מצויינים אשר היו אחרי כן למורי העם. אבל במה הטיב משאר הישיבות, אחרי אשר כמוהן צמצם בה את התלמוד בד' אמות של הלכה שוטה, ולא נתנם לחדור בתוך רוח התלמוד, ומה תועיל לנו כוונתו הטובה לבנות בית לתורת ישראל? האם בכוונה לבד נושענה?


 

ג) על דבר חכמי הישיבה

הרבה סופרים הללו את הישיבה הזאת, על אשר יצאו ממנה גדולי הדעת וענקי הרוח, כמו הד"ר הרכבי וכדומה. הראויה התהלה הזאת למי שנאמרה? נסורה ונראה: הן בית הספר אשר נוסד על אדני ההשתכלות, לברר את המושגים ולצרף את השכל, להעיר ולעורר את כשרונות בני הנעורים להתפתח; מבית ספר כזה כי יצאו ויופיעו מורי הדעת, יכול להתפאר: “כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”! יען כי הוא נפח באפם רוח ההשתכלות, וילמדם ללמוד ולהתבונן; אבל בישיבת וואלאזין שאין לה בעולמה אלא ד' אמות של הלכה פשוטה, היא לא פעלה מאומה על מאורי הדעת, ואלה אשר יצאו ממנה, אך במקרה והזדמן יצאו.

ואם נרצה לחקור לאידך גיסא, אז נוציא משפט כזה: כי בראותנו שגדולי דעה באו בהישיבה ללמוד, מי יודע אם לא רבים בעלי כשרון היו בה, והיא… מי יודע? האם לא כדאי הוא, כי כל גדולי ועילויי הישיבה, אשר באמת הצטיינו בשכלם הכביר והחד, לוּ הבינו ראשיה את אשר לפניהם וילמדו לתלמידים את תורת רוח האומה והתורה, אז בלי ספק עלו על במתי ההשתכלות, והיו לעינים לעמם הנדכה והנענה.


 

ד) על דבר התקונים בהישיבה

התשוקה לתקן את פני הישיבה ולתת לה פני סמינריום, גדלה מאד בלבות משכילינו, ובשביל זה שפכו על ראשיה עביט של שופכין; אבל כל אלה החפצים לתקן, המה אנשים בונים בנינים ברוח, ולא ישגיחו אם רוב העם ידרוש זאת, ואם השעה צריכה לכך. כי לוּ הביטו היטב לעמקו של דבר, ידעו: “כי עוד לא אכשר דרא, ולא יצטרכו עוד יהודי רוסיה לרב שלמד בסימינריום”; ומה מאד נאמנים דברי רבינו הגאון הרנצ'"י ברלין, שאמר לי, בעת ששאלתיו על דבר התקונים, כדברים האלה: “כאשר נחפוץ לתקן דבר חדש, עלינו להשקיף על דוגמתו בעולם ההויה, לראות מה פעל ומה יצא ממנו?! וכאשר נראה שזה הדוגמא לא הביא שום תועלת, ואדרבה עוד הרע; הכי לא לאולת תחשב לנו לצאת בעקבותיו? היו עינינו הרואות פעולת בתי הספר לרבנים אשר בווילנא ובזיטאמיר, ואיך נוכל לצאת בעקבותיהם?”

הדברים האלה אם כי אמתים הם ברובם, ונכר כי יצאו מלב דואג לעמו ולתורתו, ומאיש הרואה את העבר ואת הנולד גם יחד; בכל זאת אינם מאומתים בכולם. כי תקלת בתי הספר להרבנים היתה, מפני שגדשו את הסאה, וכל ראשיה חשבו את התלמוד כטפל, לכן היה כאשר היה; אבל לוּ רצה באמת רבינו הר"י מסלנט לקחת עליו משרת משגיח ומורה כללי, כי אז בלי שפק קמו בהם תלמודיים מצויינים בעלי תורה וחכמה. ואם כן אין הנדון דומה לראיה!

אמנם כן! לא נוכל לתת לישיבת וואלאזין תמונת סימינריום; אבל במה יצטדק אם נשאלהו: מדוע לא ילמד לבני הישיבה את רוח העם, רוח התורה והיהדות? ולמה ינעל דלתות התורה הזאת לפניהם, הלא תורה היא וללמוד בה המה צריכים? על ראשי הישיבות שקדמוהו לא נוכל לתת את האשמה הזאת בראשם, כי לא נוכל לדרוש מהם דבר שלא הרגישוהו המה בעצמם; אבל הוא החל כבר להרגיש את מושגי היהדות והעם, הוא ידע את רוח ההגיון מהתלמוד וכלליו העמוקים (אשר מעט מהם ישמיע לפעמים בהשעור), ומדוע לא ילמד לתלמידיו מה שלבו מרגיש? הוא ישתדל לציין את תלמידיו, בידיעות פרטי התלמוד על בורים, ומדוע לא ישים לב לטעת בהם שורק ממושגי האומה והיהדות? את הפרטים ילמדם, ואת הכללים הנחוצים לכל רב וראש, לא ילמדם! ומדוע לא ילמדם תולדות ישראל, אשר בהראותה את ההבדל בין רוח הישראלי ובין רוח שאר העמים שנסחפו בזרם התולדה; בהראותה תכונותיו וסגולותיו הנפלאות, תצית בלב התלמידים את רגש האהבה לעמם; על ידי התולדה תפקחנה עיניהם וידעו את עמם ואת צרכיו. נורא הדבר, אלה האנשים אשר המה ראשי האומה והיהדות, לא ידעו מה הוא ישראל? ומה הוא היהדות?

בדמי לבבי הנני כותב את הטורים האלה. אני הגבר למדתי בהישיבה הזאת, אני זכיתי לראות קהל גדול מבחורי ישראל המצויינים, יושבים ועוסקים בתורה; בחורים שיש בהם בעלי דעה והשכל, בחורים – בעלי שכל חד ועמוק; ומה מאד נמקו עיני בחוריהן, בראותי רוב קהל גדול הזה, קהל אשר יתעתדו להיות מורי העם; קהל אשר נבדלים המה מכל המית חלד, ומטיילים בגן התורה, לא ידעו אף ידיעה כל שהיא ממושגי היהדות והאומה, או אפילו פרק אחד מתולדת ישראל. ובאשמת מי תלוי הקולר הזה? האם לא צחוק מכאיב לב הוא, שכל התלמידים הרבים בעת יבואו לפרקי האגדות – אשר המה המפתחות לפתוח אוצר התלמוד – ידלגו עליהם כעל דברים שאין בהם צורך; והראשים עומדים ומחשים, ולא יעוררו אותם – כי אם יעמיקו בהם יגלו לפניהם מושגי היהדות והאומה. העבודה! שבאזני שמעתי מעלויי הישיבה, החושבים כי כל העולם לא נברא אלא בשבילם, אומרים: “לוּ היינו מדפיסים, אז דלגנו על האגדות ולא הדפסנום כלל, כי איזה תועלת יביאו? האגדות לא נבראו אלא בשביל בעלי הבתים הפשוטים, המה צריכים ללמוד “עין יעקב”, אבל לא לנו.” הדברים האלה יתנו להקורא מושג נאמן מהשקפת רוב בני הישיבה על היהדות והאומה בכלל.

נהירנא כד הוינא בהישיבה, והימים האלה היו ימים טובים לרעיון “ישוב ארץ ישראל”, אשר אחז אז בכל ארבע פנות ליטא; גם רבינו הרב נצי“ב התעורר גם הוא ויקדיש שני מאמרים במ”ע “המגיד”, לעורר בלבות בני ישראל את רעיון “ישוב ארץ ישראל”. המאמרים האלה שפכו רוח שמחה על כל אדירי הלאומיות: חובבי ציון במינסק ובוויטבסק הגישו לו תודה, הר“ר שפ”ר בעל “כנסת ישראל” שלח לו תודה רבה; ולא שמו לבם כי יש לו לרבינו הנצי"ב תעודה יותר רוממה ונשגבה. כי לוּ ילמד לתלמידיו – אשר רובם עתידים להיות מורי הוראות בישראל – את תורת רוח האומה, לוּ ינהלם בתוך הטרקלין לתולדות ישראל, כי אז הטיב יותר לרוח הלאומי. המה לא שמו אל לבם, כי איש גדול דעה, גאון מובהק אשר ארבע מאות לבבות נערי בני ישראל מסורים תחת ידו, ובידו לעשותם אנשים חושבי מחשבות המבינים את עמם ותורתם; איש כזה אינו יוצא ידי חובתו בכתבו מאמרים לטובת רעיון “ישוב ארץ ישראל”, ולא זו תעודתו. – ולמה תחת התודות הרבות אשר יפריזו לו, לא יעוררוהו על הדבר הגדול הזה, העומד ברומו של עולמנו? האין זאת חוליא אחת משדרת הלאומיות? האם לא יצאה גם מזה טובת ישראל ואושר רוחניותו.

אי־צולח הוא עם ישראל, בכל פנה שהוא פונה. גם במקום שתעלה לו ארוכה, ויקנה לו בדמי לבבו דבר שממנו תצא טובה למצבו הגשמי או המוסרי, גם אז לא יוכל להוציא את כל התועליות ממנו. בא וראה – כמה עבודות, כמה כסף, כמה מעשים כבירים ועוד ועוד, צריכים להיעשות טרם תכון לישראל ישיבה רוממה, ישיבה אשר תספיק אוכל ומשכן לארבע מאות בחורים; כמה דורות צריכים לעמול טרם יוציאו מכח אל הפועל פעולה רוממה כזאת; וכמה הרפתקאות ותקופות רעות עברו על הישיבה הוואלאזינית. רבות פעמים עמדה להסגר על ידי בני בליעל, וכמה נשפטה באש? אבל היא למרות המקרים הכבירים האלה, אשר גדרו הדרך בעדה, עשתה חיל ותיף בהדרה ותעמוד על עמודים חזקים. ישיבה כזאת, לוּ ילמדו בה במשטר וסדר, אז פעלה באמת בידיהם, וילכו לרעות בשדה אחר – לכתוב מאמרים על דבר רעיון “ישוב ארץ ישראל”… וסופרינו המקדישים נפשם על מזבח הלאומיות, מלבד שלא יעוררו אותם על שגיונם, עוד יודו להם וינענעו אליהם בראשם. – אי־צולח הוא עם ישראל!

 

ה) התועלת שלא בכוונה

אמנם גם את התועלת הרבה לההשכלה שמביאה; לא נוכל לכחד, כי אין אנחנו מאותם הסופרים שבשביל טינא שהיתה בלבם עליה, דנוה לכף חובה. אנחנו מעריצים את הישיבה, אשר יצאנו ממנה ותלמודינו בידינו; אנחנו מוקירים את המורם מעם – את רבינו הגאון הר“ר נפתלי צבי יהודה ברלין; ורק כי האהבה הזאת לא קלקלה את שורת התבוננותנו, ושפכנו את רוחנו לפני הקורא המבין. אמנם גם את הטוב לא נכחד, ונאמר: הישיבה הביאה הרבה תועלת לההשכלה; ואם כי ראשיה גם מיסדיה לא כוונו לזה לעולם (ואולי היא למורת רוחם!). התועלת היא: “בגלל תלמידיה הרבים מארצות שונות”, במספר ארבע מאות צעירי ימים, לא ימלט שלא ימצא בהם משכילים נבוני דבר, והמה מעוררות את האחרים להשכיל, המה מעוררים רגשי התבוננות בלב בחורים כאלה, שאם היו בעירם לא עלה על לבם מעולם להשכיל. זאת ועוד אחרת, הן ההשכלה וההתבוננות תבוא על ידי הקריאה בספרים הרבה, ובאשר שבידי כל אחד ואחד מצויים ספרים אחדים, כולם יחליפו זה עם זה, וכולם יצטרפו לחשבון גדול, ונמצא כל אחד קורא בספרים הרבה. לפיכך כשם שימצאו בהישיבה הרבה עורים, שבאשמת הראשים לא ידעו אף מה מתורת ישראל ותולדתו, כן נמצאו בה הרבה חכמים ונבונים הבקיאים בתולדות ישראל. התלמידים מפלך קורלנד יפיצו בה ידיעת שפת אשכנז וספרותה, והווילנאים ירחיבו בה השכלת רש”י פין והר“ק שולמאן. המכ”ע הרבים אשר יבואו לבני הישיבה, בפשט בשפות שונות, יפתחו מושגיהם ועשו אותם לאנשים שלמים. ולפיכך אם כי נחפש בנרות היפים לבדיקה, לא ימצאו בהישיבה אף שמץ למוד מדעי והגיוני, בכל זאת נוצצים בה בכל עת נבוני דבר ומשכילים אמתים, היודעים תורת עולם ההויה, תורה החברה בכלל, ותורת ישראל הגשמי והמוסרי בפרט. גם נמצאים בה הרבה נערים יודעים מדעים שלמים ושפות חיות, ככל אלה הלומדים בבתי הספר הגבוהים; ורוב פעמים יקרה כי כל אשר למדו בתוכה שתים או שלוש שנים השתלמו במדעים ובשפות, עד כי בצאתם ממנה יבואו תיכף בהמחלקה החמישית או הששית בהגימנזיום. ולא מבעי שימצאו בה הרבה בקיאים בספרות ישראל העתיקה והחדשה, הרבה חוקרים, סופרים, משוררים ומספרים. ובעיני ראיתי ביד אברך אחד פולני ומוסמך, שלש מאות עלים כתוב בהם תוכן ותמצית הפילוסופיה הישראלית, ביחוסה אל היוונית, ברוח כביר ונשגב; ותמה אני אם יש בדור הזה, איש אחד אשר העמיק חקור במושגים דקים מן הדקים, כמו זה! לפני קרא הבחור הברעזני את ספוריו הרבים בשפת עבר, המתארים לנו תמונה נאמנה מן חיי היהודים בזמננו ויציג לפנינו תמונות כצביונם כדמותם וכצלמם. לפני נקראו הרבה שירים מלאים רגש והתפעלות, כתובים ברוח השירה האמתית. הרבה מאמרים קראתי שעוסקים בשאלות החיים ובהספרות החדשה; וכאשר בקרתי לפעמים את מכרי ומיודעי, מצאתי בידי רבים, ספרים שלמים, זה עוסק בעטהיקא התלמודית, וזה – מעריך דיני ממונות התלמודיים ביחוסם למשפטי העמים; זה עוסק בתולדה, וזה – במחקר ובבקרת; זה כותב לנו שיטות תנאים ואמוראים בכל מקצוע ומקצוע, וזה עוד מנקר באשפת התקונים ומאסף לכל ההיתרים והקולות הנמצאות בתלמוד; זה הולך וחורז את כל כללי המדעים הנמצאים בספרות התלמודית, ואלה עוסקים בלאומיות.

בנוהג שבכל בתי הספר, כשם שקובעים התלמידים עתים ללמוד, כן לא יזנחו גם את החיים; וכאשר יגמרו את השעור, אז יצאו מן עולם האצילות לעולם החיים – לטייל ולשחוק ולשעשועים. אמנם הבחור הישראלי אשר נולד על ברכי עם הספר, עם אשר תורתו חייו; הבחור הזה הוא מניח כל חיי עולם ועוסק בחיי למוד. משתים עשרה עד ארבע עשרה שעות יושב הבחור ולומד בהישיבה, בכפיפת ראש, בלי מרגוע, בלי הפסק (רק לאכילה); כל היום הוא שואג כארי, יעבוד במוחו עבודות גדולות, במקדש התלמוד העמוק. כבר פנה היום, כבר עבד חצי הליל, כל העיר ישנה, והוא עודנו ער, וגם אחרי פסקו מלמודו, איננו הולך לישון, לתת מרגוע לנפשו הנהלאה, ותדד שנתו מעיניו, לקרוא את השחר והמליץ, את הס' דור דור ודורשיו, או בדברי הימים לבני ישראל, ולפעמים גם את ספענסר ובאקל – או יושב וכותב.


I.

חשכת הלילה פרושה על כל העיר וואלאזין, בכל חוצות העיר לא יאיר אף נר אחד; הגשם יורד בחזקה, כמו בא להוסיף ולהגדיל את בצעי המים; רוח סועה מסער, הרוח ייליל יזעף אף יצריח, כל עין תישן, כל עפעף נום, דממת מות שוררת בכל אפסי העיר; וכבר כלה רגל האחרון מן השוק, אבל רגל בחור בן ישיבה עודה משרכת בטיט ורפש, מנעליו מלאים מים, באשר המה קרועים ובלואים; עצמותיו יסערו מקור, באשר אדרת השער אשר לו ממושכנה בבית גמילות החסדים. אומלל! אנה פניך מועדות? ומה זה הדבר אשר המריצך ללכת בחשך, לסבול קור וגשם; ולמה לא תתן מרגוע לנפשך העמלה כל היום, הטרם תדע כי עוד בטרם יעלה השחר, ידפוק המנהל על חלונך: “עד מתי בחור תשכב?”

ומה כל החרדה הזאת, אשר חרד ללכת בחצות הליל, ולא עצרהו הגשם והקור גם המנעלים הקרועים? לא לעשות חוזה עם אהובתו כי בן ישראל הוא, יודע חובתו, יודע כי לא לו לבקש אהבה; אבל הולך לקחת את “המליץ” או את “הצפירה”, את “היידישע פרעססה” וה“זעלבסטעמאנציפאצין”, או לקחת ספר למקרא.

חלילה לכם, חולין הוא לכם, קוראים יקרים, לחשד את הבחור הזה במה שאין בו, כי לא ידע מאומה מדאגת החיים, ולכן הוא נתון ראשו ורובו בעולם הרעיון. לא! הבחור הזה הוא עני מדוכא ומלא צרות כרמון; חובותיו רבו משערות ראשו, כי הוצאותיו מרובות מהכנסתו; הפנקס פתוח, היד כותבת, ובעל הבית דוחק… בעלת הבית מסתכלת בו בבישות… “כבר קצתי בחיי מפני הבחור הזה האוכל ואינו משלם; כבר אכל את ראשנו, ולא נראה אף כגרא אחת, נקח את חפציו וצא נאמר לו”! שבחים כאלה מגדת לו בעלת הבית בפניו ושלא בפניו, ועיניו רואות וכלות… הוא רואה כי מלבד שמחיר מאכליו נכתבים כהשער בשני רעבון… עוד נכתבים דברים שלא אכל אותם מעולם, ונפשו עליו תשתפך. הוא רואה כי מאכלו הוא מבושל כמאכל בן דרוסאי, ונושא בשרו בין שניו, וכי מה לו לעשות? האושפיזא שלו אוכלת חמימא, והוא בר בי רב אוכל קרירא, ואיננו רשאי לקרוא תגר, כי האושפיזא שלו אינה מרוצה בגוף השדוך כל עיקר, ומבקשת בכל יום ויום שיצא ממנה מבלי השב. אדרת השער אשר לו ממושכן, ואין לו במה ללכת אל בית הישיבה והקור גדול; ולפי דעת היש אומרים חייו אינם חיים, מפני שאין לו אפילו חלוק אחד שלם. הרבה מכתבים כבר כתב לאביו, לפניו שפך מרי לבבו, אבל אין קול ואין קשב. בכל יום ויום ירוץ אל תא הרצים; הרבה בחורים יגילו כי יקבלו מכתבים מהוריהם – לזה יבוא כסף, ולזה צרור חפצים, או תבה מלאה צידה – והוא האומלל שב הביתה בידים ריקנות; בעל הבית כבר עומד מוכן ומזומן על יד הפתח ביד פתוחה לגבות את חובו, והנה הוא רואה את “הבחור שלו” הולך בפנים זועפים. “עוד הכסף איננו, ומתי יהיה הקץ?” יקבלהו בפנים עקומות.

הבחור האומלל ישכח את בעל הבית וחוסר הכסף ויחל לדאוג לאביו. השפק הנורא החל לקדור את לבבו “בהשמא” הידוע… פן קרהו אסון? זה שני שבועות אשר ילך קודר ושחוח בלחץ השפק הנורא, ואשר ימוץ לשד נעוריו; והנה האח בא גד! נושא המכתבים ישא אליו מכתב מעיר מולדתו; שמחה נפרזת מתחוללת בלב האומלל, הוא ימהר לקרוע את התכריך, בעודו בכף הנושא יבלענו. אבל מה נמקו עיניו בחוריהן? מה זה התהפכו פניו השחורים (ששזפתם העוני) ללבן? מה זה יגעה בבכי, ואנחה שוברת חצי גופו של אדם מתפרצת מבין בתרי לבבו? הה! אמי מתה ואנה אני בא? הנה כבר הגיע זמן התפלה, הש"ץ כבר סיים “אל תקרי הליכות אלא הלכות”, והבחור העני עומד על יד העמוד ויצדיק עליו את הדין, ואומר: “יתגדל ויתקדש שמיה רבא”.

על הבחור המדוכא הה גברה תשוקת הדעת, והנה הוא הולך לקרוא את “המליץ” – נשוב בעוד שעה אחת לאושפיזו, ונמצאהו שוכב על מטה לבנה שבורה, תחתיו שק ממולא בתבן, ומכסהו מלמעלה – בגדו הדק והקרוע; קירות החדר שחורות כעורב, בזוויות אחדות ידלוף הגשם; לפניו מוצג שולחן משולש שבור כתות ועקוד, ועליו תעמוד מנורה מעשנת אשר זכוכיתה מטולאה בטלאי נייר; הבחור שוכב על מטתו, ימינו תחת לראשו וקורא את “המליץ”, מסיימו מקפלו ומניח אותו תחת מראשותיו. מורה השעות כבר השמיע את קול שני; אומלל! כבר באה עת שתישן, אבל הוא עוד לא ינום ולא יישן; יקום ממטתו יזחל אחורי המטה וספר בידו, וקורא בו עוד כשתי שעות, עד כי יפלו עליו חבלי שנה ויישן. קוראים! הנר דולק, הספר פתוח (כי מפני אונס שינה שכח לטמנו). נסורה נא ונראה מה הוא הספר הזה? והנה לעינינו “געשיכטע דער יודען” של גראטץ – היום קרא את גראטץ, ולמחר – את צונץ, הערצפעלד, יאסט, ופראנקעל, וכה יתמשכל וישתלם, אם כי צרותיו רבו למאד. ומדוע ולמה יסיח דעתו מצרותיו ויקדיש את נפשו להתלמוד והמדע? מפני תשוקתו העזה לעיון, השתולה בלב הבחור הישראלי.

הנה העברתי לפניך הקורא, תמונה נאמנה מן הממית עצמו באהל הדעת; אך יוכל היות, באשר הוא עודנו מן המתחילים, לכן אחזתו בולמוס התשוקה לדעת, כי על כל אעביר לפניך עוד תמונה אחרת.


II.

החורף חלף עבר, ימי הקיץ באו, היום כבר פנה לערוב; אברך אומלל שוקד על דלתות הישיבה ולומד את התלמוד בזעת אפו, בשעה שרוב בני אדם באים במעמקי היערות להסתר מפני החום הגדול הבוער כאש, הנהו שוכב על מטתו בחדרו המחזיק פחות מד' על ד', בבית העומד בירכתי העיר; מבעד חלון חדרו הפתוח נשקף – מזה הטבע בהדר יפעתו, ומזה – צלמות בתי העיר הנשמות ושחורות כעורב; פה נרדי הגנים יתנו ריחם, קרני השמש אשר החלה לרדת ישפכו על הדשאים הוד והדר, ומפה – הבתים השחורים כשולי קדירה יעוררו רק זועה. אבל פני האברך הצולל בתהום רעיונותיו נכר, כי לא ישים לבו לשתי המחזות ההפכים.

פניו הלבנים כסיד ההיכל יפיקו עצבת נוראה, מצחו הקטן יקמט לרגעים, עיניו בולטות ומפיצות יאוש, ולפתע פתאום תמקנה בחוריהן, ואגלי דמע נראו.

הנך רואה את פני סמל־הדאגה הזה! הרי הוא כבן עשרים, בנוהג שבעולם, צעירים כגילו עוד לא יעברו את גשר החיים הרעוע, ולא ידעו מכל העולם אלא ד' אמות שלהם; והצעיר הזה כבר עבר על “הים הזועף” ואניתו נשברה; הנה כבר ראה חיים ואושר, ועתה נפל שדוד; על כן נמצאנו עתה בוכה מקירות לבו; ולמה לא יבכה?!

לפניו יעברו כבני מרון הימים הטובים שהיו לו (אשר בטרם בואם התענה תחת ידי אם חורגת), הימים אשר בלה בצל רעיתו האהובה – נפש משכלת בכלי מפואר, אשה שאהבה נפשו, וכן נפשה היתה קשורה בנפשו; אביה (הוא חותנו) הנמנה בקהל עשירים עמל למענו להאכילהו ולהשקותו, ולתת לו בית נאה וכלים נאים! הוא בלה ימיו בצל האהבה והאושר; גם בתו הקטנה הברה כחמה, הנעימה לו את החיים; חותנו וחותנתו האצילו לו כבוד למרבה, גם העיר מלאה תהלתו, מפני שמו התורני ומצד פזרו כסף לכל פושט יד.

שלש שנים כשני שכיר ישב בצל האושר, ויחיה חיי נחת ושלוה, והנה קפצה עליו רוגזה של הדעת; תשוקת הדעת אשר התגנבה בתוך לבבו, אלצתו למעט בלמודיו בתורה, ויחל לשקוד בצנעה על דלתות ההשכלה. אבל כאשר נודע הדבר לחותנו מיטיבו, במצאו אותו הוגה בספר “שנאת עולם לעם עולם” (שלפי דעתו פירושו הוא: איך להוליד בלב היהודי את השנאה לעמו…), ויגרשהו מביתו; את רעיתו ובתו האהובות גם כל כספו לקח ממנו, וישלחהו ריקם – והנה עתה הוא בוואלאזין.

מיום ראה את אור החלד, לא יצא מקיר העיר וחוצה כארבע אמות, ועתה הלך גולה בארץ נכריה כערער בערבה; מכיר ומודע אין לו, התלמוד אינו מזין את נפשו, כי רוחו מרחפת על פני הספרות הכללית, ובעל כרחו הוא לומד. מיום ראה בטובה היה רגיל לתת לאחרים משלו, ועתה הנהו מצפה לשלחן אחרים, ובאוצר הישיבה תלויה חיתו.

וראש־הישיבה מסתכל ביה בבישות, מפני הקורצא דאכיל ביה חותנו, כי הציץ ונפגע; הנה עוד מעט וימי הגורל ממשמשים ובאים…

אביו כעס עליו על אשר הוא לומד בליטא, ולא ישלח לו אף גרה אחת; ומלבד שיחיה חיי צער, חיי עוני ודלות, תצר נפשו מאד לאשתו האהובה ולבתו היפה־פיה. האהבה לרעיתו – היא אהבה טהורה; שתי הנפשות האלה דנסיבן בארביסר, היו לבשר אחד; ולכן מה מאד תהמה נפשו בזכרו כי גלמוד הוא ממנה, בתגרת יד חזקה, ונפשו עליו תשתפך, ועיניו יורדות דמע.

מה לך רעי כי פניך זועפים? יאמר אליו רעהו הבא לקראתו פתאום; הנה הבאתיו לך את הספר “עם עולם” להרפ"ס!

מה זה? האם הספר “עם עולם” בידך? ענהו בחדוה רבה, ולבו יתרוקן פתאום מן דאגותיו הרבות.

הנה לפניך!

המנורה תאיר את החדר החשוך, והאברך יושב וקורא בו בשמחה רבה, ומי שלא ראה את פניו המפיקים נוגה, לא ראה גבר שמח מימיו.

אומלל! מה תשמח?

כל בני הנעורים השוקדים על דלתות הדעת, יראו עמל הרבה; אבל עמלם ינעם להם, מפני כי ידעו שמתן שכרם בצדם, ואת פרי מעשיהם יאכלו בעולם הזה. אבל האומלל הזה, מלבד כי לא יעשה את הדעת כקרדום לחפור בה, הנה עוד נהפכה לו לרועץ, וכל עולמו החשוך והצר לא בא לו אלא בשביל הדעת; והוא הוא השוקד על דלתות הדעת לשמה!


III.

היום רד, והלילה בא! לילה שמביא מרפא בכנפיו; הירח יקר הולך יצא להאיר על הארץ לדרים עליה, כוכבי נשף הפיצו נגהם, רוח צח ינשב, ומראה פני השמים כעין התכלת. כל יושבי עיר וואלאזין הדליקו את הנרות, ומבעד החלונות יתנוצץ אור גדול; כלו מנער ועד זקן יצאו להתענג על דרך הטבע, להריח באילני דמלבלבי, ולהקר מחום היום. גם חומת הישיבה הבנויה לתלפיות לבשה עדיה; באולמה המרובע הלבן כשלג וכצמר צחר, ידלקו כמאה מנורות־נפט מלבד עששיות רבות ונרות אין מספר. נוגה ברקי מאוריה יוסיפו לוית חן אל חכלילית קירותיה ועמודיה; דממה דקה שוררת בכל פנותיה; כי רוב לומדיה הלכו לטייל בגנות העיר, רק בחורים מעטים כשבלים בודדות עומדים בזוויות הישיבה, איש נשען על שלחנו הקטן, ומעיין בהמסכת הפתוחה לפניו; וגם בין ריסי עיני אלה נכר, כי טוב להם שלא ילמדו משילמדו, באשר שכבר חטפתם שנה.

רק שם בירכתי הישיבה על יד תנור החורף, עומד בחור ופניו שחורים, לחיו קמטו ולא עת, ועצמותיו שפו; לומד בנפש חפצה ובלב מרגיש, שואג כארי – וקולות אלהים יתמלטו ממנו, וכל עצמותיו תאמרנה.

מבעד חלונות הישיבה הפתוחים, ישמע קול רעש המטיילים, ההולכים רצוא ושוב. מארמון אדון העיר ישמע קול מנגנים ועוגב; חצי הליל כמעט הגיע, השעה השתים שרה חסרה רביעית, והוא על משמרתו עומד ויוסיף ללמוד.

מדוע לא ילך הוא להתענג על חמדת הליל?!

האם חסר לב הוא? האם יתמיד בלמודיו למען יטול את השם מתמיד? האחז אותו בולמוס “הסמיכה”? או קנאת סופרים אכלתו? או אולי הוא תורני גס אשר ידמה באמת כי לא איברא אינש אלא לגרסא, ושאסור לו להאדם להתענג? וכל הפוסק ממשנתו והולך לטייל, על יד האילנות והנירות הנאות, הרי זה מתחייב בנפשו?

אבל מבין עיניו השחורות והמבריקות – סמל דמות המתינות והתמימות המרחף על מצחו הגדול, ואשר עוז וגבורה ילין בו, וממלבושיו הקצרים והנקיים, נכר כי הוא איש מרגיש והוגה דעות.

הוא איננו חסר לב – כי כבר ראה חיים בעיר גדולה, בקר את כל הטיאטראות והקרקסיאות, ויודע הוא את החיים בהוד יפים; איננו חפץ ליטול את השם ולהעטר בכתר הרבנות – באשר שבורח הוא מכל כבוד והדר, ואיננו מבקש כל מטרה. הוא איננו תורני גס, כי כבר קרא ושנה בספרותנו החדשה והכללית, יודע הוא הפתגם הירושלמי: “עתיד אדם לתת דין וחשבון על כל מה שראה בעיניו ולא נהנה”. ובכל זאת מניח הוא את חיי יופי ותענוג – חיים שיש בהם נחת רוח וחילוץ עצמות, ובוחר הוא בחיי למוד ורוח. יען כי התלמוד הוא מזונו וחיי רוחו ונשמתו, ויאהבהו אהבה עזה; יאהבהו – בגלל ידיעתו את גדולת רוממותו וקדושתו; ולכן טוב לו שעה אחת הגות בו מכל חיי העולם הזה. כבר שקד על דלתות הספרות העתיקות. לפניו נגלו התפתחות והשתלשלות המשפטים והתורות אצל הרומים, הפרסים, היונים. ולכן הוא מתענג על הספרות התלמודית, ומכיר לערוך אותנה מערכה מול מערכה…

הוא לא יבקש בלמודיו מטרה מחוצה להם, כי אם מוצא הוא את מטרתו את אשרו בתוכם. באחד ממכתביו יאמר אלי:

“הנך שואל למטרתי – ואני מה אענה אבתרך?! האיש המבקש מטרה מספרותנו התלמודית, אות היא כי עומד מחוצה לה, ועינו עוד לא שזפה את רוממותה… כי אותו האיש אשר בא בטרקלין תלמודנו פנימה, ולבבו מרגיש את רוחו הכביר והנשגב; הוא לא יבקש מטרה מהגותו בו, באשר המטרה היא בתוך הלמוד. בשעה שהגיתי בספרי שפינוזה וקאנט, אז הייתי אומלל ובקשתי מטרה, יען כי מכל מרבית השכלתי לא נשאר לי כי אם ד' אמות של השלילה… ועתה כאשר הנני הוגה בתלמודנו ובתורתנו, וארגיש את גדולת היהדות ופרשת רוממותה, ומתולדתנו – את נפלאות עם ישראל; אז מאושר הנני כי בן אנכי להעם הזה. – לפנים כאשר היה מצבי איתן וטוב, קפצה עלי זקנה בלא עת, כאשר הלכתי שחוח תחת משא הקרח הנורא… ועתה למרות מצבי הרע, הנני מלא כח עלומים, וחיי נעימים לי מאד מאד”…

הבחור הנשגב הזה, הוא ממית עצמו באהלה של תורה וכר' חנינא בן דוסא די לו בקב חרובין מע“ש לע”ש. חמשת הזהובים שיקבל בתור פרס מאוצר הישיבה, לא יספיקו לו ללחם צר ומים במשורה נורא מצבו! נורא מאד! בחדר גדול ויפה יגור בלוית אברך עשיר, אשר לב אבן לו, והגאות נר לרגלו – האברך יפנק נפשו, וכל אשר תשאלנה עיניו לא ימנע מהן, והוא – אחרי עבודה ויגיעה רבה, יאכל פת חרבה. האברך שוכב על מטת שן מוצעת בכרים ובכסתות, והוא – שוכב על מטה שבורה ותחתיו מוצע תבן. והאברך האכזר מלבד כי לא ירחם על בן אדם כדמותו וצלמו, עוד פוסח על ראשו… והוא האמלל לא יקנא באחרים. בנוהג בין בחורי הישיבה, שכל מי שמצבו דחוק, אז ילך לראש הישיבה הגזבר והאמרכל על אוצר הכסף, ויבקשהו שיוסיף לו על הקצבה – והוא יסבול עוני ודחק, אבל לא יבקש נוספות, יען כי איננו חפץ לעשות את תורתו קרדום לחפור בה… כלם ישכירו את עצמם לשעות, ללמד תלמוד ושפת עבר להבחורים העשירים, אשר כנודע, מהם לא תצא תורה; וישנם רבים שבאים ללמוד ונמצאים מלמדים – והוא לא יעשה מלאכתו רמיה, גם איננו שוה לו שכר הלמוד בהפסד הזמן, ולכן הוא בוחר לו להסתפק במועט.

האדם חזק מצור ונקל לו להשתפק, אם אך בעמל נולד ובעמל גדל; אבל זה האיש אשר גדל בבית עשירים, ומיום גיחו מרחם אמו לא ידע מחסור; איש כזה העוזב חיים כאלה בידים, ובוחר בחיי עוני ודלות כדי ללמוד תורה – תורה שאיננו אוכל פירותיה בעולם הזה, כי אם בעבור שחשקה נפשו בה; את התלמוד ילמוד לא רק למען ידעהו, אבל לשמור ולעשות, זה הוא למוד לשמה!

כל אדם באשר הוא אדם… ויסודו מעפר, התאות והרגשות משתרשות בנפשו עמוק עמוק, איננו שליט ברוחו למזג מחשבותיו עם מעשיו; וגם החכם הנאור השוקד על למודי המדות והמוסר – חכם אשר מחשבותיו נשגבות מאד, גם הוא נאה חושב ולא נאה מקיים… וגם הפרופיסור הדורש מעל הקתדרא על דבר אהבת האדם וחובת האדם לעצמו ולאחרים, גם הוא טבוע ביוון התאוות…

והוא הצליח לעשות שווי המשקל בין בינתו ונטיותיו, בין יצרו הטוב – להרע, אצלו המחשבה והמעשה אחוזים ודבוקים זה בזה, ומכלכל נטיותיו כמשפט בינתו המפשטת. אוהב הוא את עם ישראל, את תורתו, את ספרותו, את תולדתו, באהבה עזה כמות, אשר רשפיה רשפי אש שלהבת יה, ובמקום שידובר בהן אז נפשו גחלים תלהט, ובהגיגו תבער אש; אך לא באהבה עורת המקלקלת שורת ההתבוננות, ולכן במקום אהבתו תמצא גם יד הבקרת, ורואה הוא את זכות הדברים וחובתן, הן פתאום חדל מללמוד, ועיניו השחורות ימיש מהמסכת ויחל להביט מסביב באהבה, כמו בא לסקור בסקירה כללית את כל הישיבה ולרחוש לה אהבה, באשר שלפניו יעברון כבני מרון כל מעשי בני אדם בלילה הזה. כמה יגזלו ויגנבו, כמה ישדדו וינאפו, כמה יטיילו וישתוללו, כמה ישתו לשכרה ומשחקים בקוביא, כמה טובעים במצולת ים התאוות הנמבזות. הן במקום אחד – בהישיבה – התצמצם רוח ה', אין בה לא תאוה, ולא קנאה – לא הא ולא הא, כי בני אדם יושבים ועוסקים ברוחניות וכולה אומרת קדוש…

אמנם כשם שעולה על לבבו דברי רפ"ס: “כבוד ותעצומות לכם בתים קדושים, מחסה ומסתור לשארית ישראל! משם יצאו ויצאו שרידים אשר מבטן אמם קוראו להיות לאור עמים ולרוח חיים לעצמות יבשות. מי יודע אם לא כבר ככענן כלה, כלה רוח ישראל מעל פני האדמה. מי יודע אם לא נסחבו כבר ארובות האמת מעפרות ההבל והכזב אשר במלוא חפנים הביאו מורי השקר כאלה וכאלה, נטעו על תלמי לבב בני הנעורים בשם ה' וחוזיו, “לולא התעודד העם הקטן והשפל הזה, ובשפל ידיו הצליח להציל תורת אלהיו מתוך ההפכה” (שמחת חנף). ואמנם במקום גדולתה שמה ימצא גם שפלתה. וישפיל גם לסיפא דמאמר רפ”ס, שמנה ואמר: “אמנם דרכי הישיבות אבלות מאד, שומרים הפקדו עליהן לבל יתנו לרוח דעת לעבור בהן, ועל כל רעיון ורגש יניפו מקל חובלים” (שם). – יודע הוא, “כי אך מבתי הישיבות תקוה נשקפה לנו כי עוד יחיה רוח ישראל, ובהשבתם ישבת גם דרך ישראל ותורתם, וכל עמל אבותיהם ואבות אבותיהם זה אלף שנים פעמים” (בשפת הנ"ל), ועם כל זה לא נעלם מאתו כי “הנה יעלו גם קוצים כסוחים, ושמיר ושית ירבו בכרמי הישיבות, יען כי בנוטרים את הכרמים, רבים המה אשר לא יצלחו לשומרים וליוגבים, מאה פעמים מאלה אשר דעת ותבונה להם לטעת נטעי נעמנים” (בשפת הנ"ל). כבר השמיע מורה השעות שעה השניה והגמרא נסגרה. הבחור לקחה תחת זרועו, וישם פניו לאושפיזו – נלכה נא בעקבותיו –.

הוא כבר בא לחדרו, כבר פרש את שמיכתו על התבן. אמנם עוד לא ישכב לישן, ולוקח את ס' “דרכי המשנה” של הרז"פ וקורא בו לאור הלבנה, כשעה שלמה, ומבין מצחו אשר יקמט נכר, כי יעבוד במוחו עבודה רבה לישר דבר אחד אשר לא ידע פתרו.

ומי זה יאלצהו להפקיר נפשו כל כך בשביל התלמוד? הימצא מחיתו בחכמתו? “ומה תקות בן־ישיבה בלמודו? עטרת הרבנות תנתן לאחד מאלף, משרת המלמדות נבזה ונמאסה; ולהלקח אחר כבוד לבית איש עשיר, לא יצלח אף ביד אחד מאלף, כי העשירים חובבי תורה מעטים” (בשפת הרפ"ס), האין זאת כי אהבת הדעת היוקדת בקרבו תאלצהו להקדיש נפשו על מזבח הלמוד.

הטיפוס הזה אשר הצבתי לפניך הקורא איננו יליד הדמיון, כאותם הטיפים שלא היו ולא נבראו אלא משל היו – הטיפוס הזה הוא טיפוס, שעוד היום הוא חי וקיים ועומד בוואלאזין וכל בני הישיבה מכירים אותו. ועם בעיניך יפלא, תא ואחוי לך טיפוס אחר, אשר הוא עוד יותר נפלא ממנו.


IV.

באחד מימי חג הסוכות, העיר וואלאזין לבשה עדיה, כל יושביה ישירו וירננו, כל בני הישיבה יזמרו, כל תנוקות של בית רבן יחוגו וינועו, ירקדו ויצהלו, ומכל עבר ופנה נשמע רק קול ששון ושמחה, דיצה ורנה, והעיר וואלאזין צהלה ושמחה. בעירות פולין המלאות סחר ומרכולת, שגם בכל השנה תראינה חיים, שמה גם החג בבואו איננו עושה רושם גדול; לא כן בעירות ליטא הקטנות, אשר בכל ימות השנה המה כבית הקברות – לחשובים כמתים; עקבות המסחר לא נודעו, דממת מות שוררת תמיד, גלגל הדלות מנסר בכל יום ויום ברקיע – שמה כאשר יבואו ימי החג, כאשר פת הקיבר יתחלף בפת סולת, וכלמו ילבשו בגדים נקיים, בם עושה החג רושם גדול, באשר שהנה כיוצאים מאפלה לאור גדול. ומה גם החסידים הרגילים ב“יומא דפגרות” – ואין לך יום שלא יהיה מרבה בשמחות מחברו, בכל הקלויזין ישמע קול דיצה וחדוה – שמה ימי החג אינם כפרט היוצאים מן הכלל. לא כן בליטא, אשר אנשיה כחנוטי מצרים, כלמו מנער ועד זקן ילכו קודר תחת משא הדאגה, בכל בתי המדרש שורר רוח עצבת, לכן בבוא הימים הטובים, אז ישמחו עד קצה האחרון; אז יתעורר בהם רוחם הנקפא, אז הרגשתם הטבעית תביא אותם לעולם שכלו “התפעלות”, אז ישמחו וירננו ירקדו ויצהלו. אמנם אם כל ערי ליטא הקטנות ישישו הרבה ביו"ט, העיר וואלאזין עלתה על גביהן, באשר בחורי הישיבה הנמצאים בה למכביר, אלה הבחורים האמללים הזרים והנודדים, אשר בכל ימות השנה נתונים ראשם ורובם בעולם הלמוד, כמו שלא ידעו מעולם אחר כלל; המה כאשר ינתן להם חופשה, יתעורר במו רגש השמחה הטמונה, ויוסיפו ששון על שמחת העיר.

כל העיר וואלאזין מלאה רעש ושאון המזמרים, כל בתיה ריקים ולא נשאר בהם אף אדם אחד, רק בחדר אחד יפה העומד בטבור העיר, חדר מרובע וירוק ככרתי אשר כלים ומראות יפות יעטרוהו, חדר אשר חלונו האחד פתוח אל גן ירק נחמד ומריח, והשני אל רחוב הווילנאית – יושב על כסא נחמד ונהדר ילד צעיר כבן ארביסר, ילד המלובש בבגדים יקרים וכלו אומר יופי, מצחו הטהור והלבן, עיניו השחורות כעורב, תלתלי שערותיו הדקות כמשי, הרוח העצבת המרחף עליו, ימשכו עינינו אחריו –.

לפניו פתוח חלק אחד “מדברי ימי היהודים” של הפרופסור גראטץ. והוא נשען על ידו הקטנה והטהורה, יושב וקורא בו, יושב וקורא בשים לב, ובכל פעם יוציא אנחה חרישית, אנחה אשר ראויה לצאת מפי זקן ושבע ימים, ופתאום יגעה בבכי, ומעיניו יזלו דמעות…

ולמה זה יבכה? האמלל הנהו? האם זכרון אמו המתה באה לפניו? או האם כבר נפל בפח האהבה? לא! הילד הזה הוא מאושר גדול, הוריו המה עשירי וחורי ליטא, והוא כבן יחיד לאמו השיג כל משאלות לבו, וגם עתה בהפרדו מהם כי נפשו חשקה בתורה, טוב לו עד מאד ומאד בכלל, בכל יום יבואו הרצים, יקבל מכתבים וכסף, מלבושים וצידה; בכל חודש וחודש יבוא אחד מהוריו לבקרהו, הישיבה לא תכביד עליו אכפה, ושתי שעות מדי יום ביומו ילמד חכמת הזמרה ממזמר משכיל, ולבו הטהור עוד לא ידע את האהבה.

ולמה זה עיניו יורדות דמע?!

יען כי צרת עמו האמלל, הנרדף והנענה, נגעו אל לבבו.

תקופתנו המגאלת בדם הכתובות בהתולדה אשר קורא, נגעו במיתרי לבבו הרך. נגעו וירעשו, ויבך מקירות לבו –

מאין באה הרגשה לילד בן ארביסר או חמיסר, אשר גדל על ברכי עשירים? ויפנק מנוער נפשו? כי ירגיש בצרת עמו? אם בעיניך הקורא יפלא, בעיני לא יפלא –.

הנער הזה מיום ששכלו החל להתפתח, נכר כי בעל כשרון הוא, כי ה' העניקו בלב רגש ובשכל חד וברור. ובכל זה היה ילד שובב וילך בשרירות לבו, ככל בני העשירים אשר שמנו עבו – ויבעטו; מיום החל להשכיל ולהתבונן, לא ידע כלל מה טיבו של ישראל? ואבותיו לא ספרו לו את ענות עמו האמלל. הוא שגה לדמות כי כל בני ישראל המה עשירים כאבותיו, וכן היה בדורות שלפנים; גם את מלמדיו ומוריו דעת, אשר למדוהו את התלמוד ושפתנו העבריה, לא השכילו לפחת רוח חיים בלבבו הרך, ולא השמיעו לו אף מושגים מעטים מתולדתו הארוכה; אמנם מיום בואו וואלאזינה, וירא בענות העיר, בדלות בני הישיבה, אז נודע מעולמות אחרים, אז ראה כי רוב בני עמנו דלים ורשים, ויחל לדאוג – “אם הקב”ה אוהב את ישראל למה לא יפרנסם“”! השאלה הזאת החלה לקנן בלבבו, וממנה בא אל שאלה אחרת, עד כי שאלות רבות הקיפוהו כעכנאי, בשבתו בין אחוזת מרעהו, בספרו להם שאלותיו ותמיהותיו, הגידו לו כי ישנו בהישיבה חוקרים ופילוסופים אשר ידעו על פתרון כל השאלות, אז נודע עוד הפעם מעולמות אחרים. –

הוא זכר כי הת"ח יכבד בעירו, ולכן לא שכח את מטרת בואו, וישקוד על דלתות התלמוד בנפש חפצה ובלב מרגיש, וייף בהתמדתו על כל המתמידים הגדולים – הוא שמע כי ישנו עולם החקירה, כי ישנו ספרים המבארים ומשמיעים הכל, ויקח לו מבני הישיבה מורה משכיל, אשר כיד הדעת הטובה עליו הצליח ללמדו תורת שפתנו העבריה על בוריה, ויחל לקרות ולשנן בספרותנו באהבה עזה ורבה.

מיום בואו בטרקלין ספרותנו תקפה עליו כל כך רוח ההתמדה, עד כי יומם ולילה, ואף בשעה שהיא לא יום ולא לילה שקד על דלתות הספרים, ומעולם לא מצאו אדם מדבר או מטייל, רק יושב ולומד או קורא. במשך שנת הי"ד קרא רוב תולדתנו הארוכה. מורו המלמד באר לו כל תקופותיה, ויברר לו כל פרשותיה, אז הזקין הנער… אז נקשרה נפשו בעבותות אהבה לעמו לתורתו ולספרותו, מאז – על משכבו בלילות, כאשר יתבונן על אומתו ותולדתו האיומה, ערשו ימסה בדמעותיו.

וגם עתה ביום אשר כלו שמחה, יום אשר גם המתמידים הגדולים יפסקו מלמודם, יושב וקורא תולדתנו, קורא, מרגיש… ובוכה…

מה נשגב הוא הילד הזה! מה עצמה פרשת גדולתו! לבבנו יתרגש ויתפעל כאשר נראה בני עליה כאלה למכביר בין עמנו, אשר המה כקוץ מכאיב בעיני כל העמים, וכאשר נציגהו מערכה מול מערכה מול תלמידים אחרים – אז ידעו כי רב לנו רב… ולכן אחשוב לחובה להציג עוד תמונה אחת נפלאה בצביונה.


v.

באחד מפנות הישיבה, על יד שלחן קטן מתנועע, לומד אחד הבחורים המצוינים בהתמדה רבה וגדולה, ובכל עת עברו ושובו, הרבה עיני קנאה יביטו עליו מסביב.

ולמה לא יקנאו בבחור שזכה לשלשה כתרים: כתר “משכיל” – כתר “עלוי” – וכתר “עשיר”?! בשעה אשר יתפלפל עם ראש הישיבה בעת הגדת ה“שיעור”, אז יתחרשו כל השומעים; בלשון מדברת גדולות יפרק ברוח הגיון, כל “לשיטתות” המגיד במקום שימצאם נגד האמת, ולית נגר ובר נגר דיפרק תשובותיו, וכל כלי יוצר החריפים והמעיילים פילא בקופא דמחטא, עליו לא תצלח – ואינו נוהג כאלה החנפים שגם במצאם סתירה גדולה לדברי רבם יאמרו: “תניא דמסייע לך”! – ובשעה שימצא דברי רבו אמתים וברורים, רק הני מקשנים החפצים להתגדר ולהראות חריפותם החדה, יקיפוהו בשאלות כעכנאי – אז יוציא חרב ההסברה מנרתיקה, וכיד כשרון הסברתו הטובה עליו, יבאר וילבן ויטעים כל דברי רבו, עד כי המקשנים יכבשו פניהם בקרקע…

בכל אספה “ספרותית” – או “לאומית” שהוא בתוכה, הוא תמיד ראש המדברים, פעם ישא מדבריו על תולדותנו הארוכה וקורות הימים; ופעם – על השתלשלות והתפתחות ספרותנו החדשה; ופעם – על האומה הישראלית ביחוסה אל יתר העמים; בשעה אשר יבאר רוח התלמוד, השקפותיו על הדת ועל החיים, או יציע את קורות חכמת ישראל בימי הבינים, או יראה לפנינו כחוקר קר רוח, אשר רחוק הוא מכל רגש ונטיה, ורק בהתבוננות מפשטת ומתינות יעסוק באותם הענינים שהוא דן – ובשעה אשר ידבר מתקופתנו האחרונה, מרוח הלאומי ותוצאותיו החדשות, ממצבו הנורא והאיום, אז אש לפניו תלך, ובהתרגשות נפרזה ובהסתערות גדולה יוציא כל דבריו; ולפעמים יתרגש כל כך, עד כי יחל לבכות בדמעות מאין הפוגות; יבכה! וגם האחרים יענוהו בקול, עד כי תהפך האספה לבית־אבל –.

בכל עת יעבור לפנינו, נראהו מלובש בבגדים יקרים, ותפורים כדין וכהלכה; בימי החורף ילבש אדרת שער אשר מחירה עולה יותר ממאתים כסף, בכל יום בוא הרצים יקבל הרבה כסף, אשר די בו להזין עשרה בני ישיבה.

ולמה זה לא יקנאו בו הבחורים האמללים אוהבי דעת ותורה, אשר ששה מהם יתכסו בטלית אחת ולומדים תורה?

אמנם מאושר הוא, וראוי לקנאות בו, אך מה זה גוו ידל וירזה בכל יום? מה זה לחיו קמטו ועינים נמקו? –

האם חולה הוא? האם ישנה לקותא באחד מאבריו הפנימיים? או חולת־האהבה הדביקתו? או התורה התישה את כחו?

לא! בריא הוא בתכלית הבריאות, את האהבה לא ידע, והתורה לא החלישתו. ולמה זה עמודי גוו רופפו?

יען כי רעב הוא ללחם! –

מה זאת? האם נזיר הוא? או אולי הוא פילוסוף שוטה, אשר ידמה באמת שכל הממעיט באכילה הרי זה משובח? או אולי הוא מהני עכברי דשכבי אדינרי, אשר יקמצו בהוצאותיהם למען יצברו הרבה כסף? –

אל תחשדו במה שאין בו! איננו נזיר ולא בן נזיר, את דרך ה“פילוסופים” לא ידע, וכסף איננו אוהב, ומרגלא בפיו: “שקר ההון הבל הכסף”.

ומה זה יעשה בכספו הרב?!

האם מבזבז הוא כל כספו לבני עניים שמהם תצא תורה, ולעצמו אינו מניח כלום? (גם מחזות כאלה יראו).

אמנם נדיב הוא, מכספו יעניק לכל פושט יד, אבל הכל במדה ובמשקל, ואם כן הדרא קושיא לדוכתה – איה כספו?!

כספו?…

יבואו נא בסתר לאושפיזו, נחפש באור הנר היפה לבדיקה, אולי נמצאו שמה טמונים באחד מאוצרותיו? –

חדרו הוא חדר יפה, קירותיו ירקרקות, והתקרה בעלת שלל צבעים, כלים יפים ושלחנות מוצגים בכל פנותיו, אך כסף אין ואפילו גרה אחת לא תמצא בו.

רק שם בירכתי החדר, עומדת תיבה גדולה, דלתותיה פתוחות, וספרים למאות יראו בה, ספרים יקרים ומועילים; בה ימצאו גם הרבה זורנאלים עברים ואשכנזים, ספרים ומכ"ע אשר לא ימצאו רק בהביביליותיקות בהעיירות הגדולות.

ומאין באו ספרים רבים ויקרים כאלה לבן־ישיבה?

ואולי היא הביבלתיקה של הישיבה, אשר לא היתה, ולא נבראת, רק צריכה להיות?… האח! מצאנו את חידתנו! הבחור הזה ישקיע כל כספו באוצר הספרים, ובכל יום השיגו כסף מאביו, ישלחהו למינסק או לווילנא, ויקבל ספרים מחירם – ולכן יקמץ בכל מה דאפשר ודלא אפשר.

אל תדמו קוראים יקרים, כי הבולמס לספרים אחזתו, כאלה המשכילים אשר יאבו לאסוף ספרים יקרים ויכרכום בכרכים יקרים למען ירהיבו כל עין, ובהספרים עצמם לא יביטו ולא יקראו, וגם אם יתן להם איש מלוא ביתו לא ישאילו ספר למקרא.

לא! הוא קנה ספרים הרבה, באשר המה נצרכים לו, ובאהבתו את הדעת, הוא מפריז יתר על המדה; ולכן לאחר קריאתו במו ישאיל אותם לכל מבקש, ועוד יתרה יעשה, כי ישתדל להרבות שואלים, למען תפרוץ הדעת – אשר יקדיש נפשו למענה!

מה עצמת מה גברת תשוקת הדעת,

בלבב נערי ישראל זו עם תולעת, וכו'

עמדו על דרכי מיר איישישק וולזין, וכו'

אנה הם עולים? לישן על הארץ

לחיות חיי צער לשאת כל קרץ

זאת התורה אדם כי ימות באהל.

(כל שירי יל"ג).

אולם בשעה שבחורים אלה יושבים ועוסקים בהשכלה ובמדעים, יושבים רוב בני הישיבה וכותבים “לשיטתות”; כל אחד בונה במה לעצמו, מפלפל מקשה ומפרק, ובכולם לא ימצא איזה כלל הגיוני ולמוד תוכני. ומי אשם בזה?…

דכירנא כד הוינא בהישיבה, התעוררו הרבה תורנים משכילים ליסד מכ“ע תורני, אשר בו יבואו חדושים כתובים ברוח הגיון, כללים הנמצאים בש”ס, מאמרים העוסקים בחכמת ישראל וספרתו; וכאשר באו להנצי"ב לבקש, כי ישתדל בעדם רשיון הממשלה על זה, אז גער בם, פן…

התדעו קוראים נכבדים מה הוא “הפן” הזה? לא דבר אשר יכול להרוס חלילה את מוסדי הישיבה, אבל “פן” יבטלו איזה בני הישיבה מהשקידה הגשמית, על ידי עסקם בכתיבה. ובאמת האם לא כדאי והגון הוא לפני ישיבה גדולה כזאת, שלומדים בה משלש עד ארבע מאות בחורים מצוינים, להוציא כל חדושיהם במכ"ע – בכדי להראות לכל בני ישראל מה היא ישיבת וואלאזין? ומה תפעל?

עוד יש לנו הרבה דברים בזה, אבל לא עלינו המלאכה לגמור, ודיינו אם הערנו על דברים אחדים היותר נחוצים, ונקוה כי די במה שהערנו, לתת לפני הקורא השקפה שלמה מפעולת ישיבת וואלאזין. –