¹

(ירוּשלים, כ“ב בּשבט תרצ”א)

חוּגים שוֹנים בּישוּב לקחוּ להם עמדוֹת בּמוֹנוֹפּוֹלין. יש בּתוֹכנוּ רוֹדפי שלוֹם, שהשלוֹם אוּמנוּתם. הם לקחוּ להם בּמוֹנוֹפּוֹלין את השלוֹם. אחרים לקחוּ בּמוֹנוֹפּוֹלין את הגנת חירוּתנוּ ועצמאוּתנוּ וּמכריזים השכּם והערב על התנגדוּתם למוֹעצה המחוֹקקת². בּהם נתקיים הפּתגם התלמוּדי: “אַל תקרא משַנאַי – אלא מַשׂניאַי”. הכרזוֹת אלה יוֹצרוֹת רוֹשם כּאילו הישוּב כּוּלוֹ הוּא בּעד מוֹעצה מחוֹקקת. ואני רוֹצה להוֹדיע בּרוּרוֹת: מפלגת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל קיבּלה שלשוֹם בּמוֹעצתה החלטה מפוֹרשת, השוֹללת את המוֹעצה המחוֹקקת המוּצעת בּספר הלבן.

אם מישהוּ יסיק מסקנה משלילתנוּ את המוֹעצה המחוֹקקת, שאָנוּ חסידים של המשטר הקיים – אין טעוּת גדוֹלה מזוֹ. אָנוּ כּוֹפרים בּחִנוֹ המיוּחד של המשטר הבּיוּרוֹקרטי הקיים וּבכל שיטתוֹ, למן מעשׂי הנציבוּת ועד סדרי המשפּט ועד טיב המשטרה. ואני אוֹמר בּפירוּש: אין אָנוּ תמימי-דעים עם קבוּצה זוֹ בּתוֹכנוּ, אשר אני מברך את הוֹפעתם זאת הפּעם הראשוֹנה אִתנוּ בּאסיפת הנבחרים³. הם הנם, כּידוּע, מתנגדים גמוּרים לממשלת המנדט, ואוּלם – כּל עוֹד לא היתה כּנסת ישׂראל יצירה אִרגוּנית שלנוּ, היתה אסוּרה עליהם, ורק לאחר שניתנה עליה גוּשפּנקה של הממשלה, הוֹאילוּ לבוֹא לשבת אִתנוּ. עוֹד מעט ודאי יציעוּ לנוּ כּאן דברים בּרוּרים: הלאָה האימפּריאַליזם, הלאָה אנגליה וכוּ'. אכן, יש להם מן המוּכן שלטוֹן אינטרנַציוֹנלי אחר, אשר ממחרת בּוֹאוֹ הוּא תוֹמך בּציוֹנוּת וּבהגשמתה.

תנאי פּעוּלתנוּ בּאָרץ מחייבים משטר מיוּסד על מנדט אינטרנַציוֹנלי, הם לא יתָכנוּ מבּלעדיו. אוּלם, מן המשטר הזה אָנוּ דוֹרשים תיקוּנים שיבטיחוּ לנוּ את המגיע לנוּ ואשר יתנוּ גם לערבים מה שמגיע להם בּצדק, יתנוּ להם את הזכוּת לסדר את חייהם הם בּרשוּתם, מבּלי להשתלט עלינוּ וּמבּלי לשעבּד אוֹתנוּ, המיעוּט כּיוֹם בּארץ. ואם אנחנוּ פּוֹסלים מוֹעצה מחוֹקקת זוֹ וכל הדוֹמה לה, הרי אנוּ מוֹדים בּצוֹרך להכניס בּארץ רפוֹרמוֹת פּוֹליטיוֹת, בּצוֹרך לתקן את המשטר הפּוֹליטי על יסוֹד שיתוּף שוה של העמים והגדרת השפּעתה וחלקה של ממשלת המנדט בּמשטר הזה. אָנוּ נסכּים לכל צוּרה הוֹגנת, אשר תתאים בּיסוֹדה לתנאים אלה, לבל נהיה תלוּיים בּכל חיינוּ וּמעשׂינוּ בּחסד של נציב אוֹ פּקידוּת. אין אנחנוּ שוֹאפים להשתלט על אחרים בּארץ-ישׂראל. אוֹתם החכמים היוֹצרים מדינה בּהבל פּיהם – אין לי מה להתוַכּח אתם.

בּצעקת “מדינת יהוּדים” שלוֹש פּעמים בּיוֹם אין מקימים מדינה. בּדרך זוֹ יש אוּלי לדחוֹתה וּלהרחיק את בּוֹאָה, אך לא לבנוֹתה.

לא לשם שעשוּעי אילוּזיוֹת בּא הפּוֹעל העברי לאָרץ ולא לשם הקמת מוּזיאוּם לאוּמי. אנוּ מאמינים בּהעברת המוֹני ישׂראל לארץ וּבהקמת עם עברי עוֹבד וּבן-חוֹרין בּתוֹכה. אתם, בּעלי הגדוֹלוֹת, בּזים לנוּ העוֹסקים בּקטנוֹת, בּמשק, בּבנין. ואוּלם אנחנוּ, אשר נאחזנוּ בּצפּרנים בּקרקע, אשר לא פּסקנוּ מעליה לארץ וּמעבוֹדה בּתוֹכה בּכל התנאים, אנחנוּ איננוּ מתפּעלים גם אם נוֹתנים אוֹתנוּ לסַנבּלטים. לא נוֹציא את המרץ שלנוּ להפגנוֹת ריקוֹת. ואת השיטה לדבּר גבוֹהה וּלהסתלק למעשׂה מן המערכה – לא נקבּל. לא פּסקנוּ מעבוֹדתנוּ גם בּיוֹם ההגנה וגם למחרתוֹ, וקראנוּ את העם לעבוֹדה בּלי להירָתע. נמשיך את פּעוּלתנוּ וּמאמצינוּ בּכל רֶז’ים, גם בּרע בּיוֹתר. לכם יש אוֹתוֹ קמיע, שבּוֹ מקימים מדינה יהוּדית בּלי משׂא-וּמתן, בּלי בּני בּרית, בּאפס יד. אוּלם הפּרוֹצס של קיבּוּץ גָלוּיוֹת, שהוּא הוּא אידיאל הציוֹנוּת, שהוּא הרבּה יוֹתר מרוֹב יהוּדי בּארץ-ישׂראל, אינוֹ ענין של הכרזוֹת. אין אנוּ רוֹאים את המשׂא-וּמתן ואת המצב של היוֹם בּמשקפים ורוּדים. לא הלכנוּ למשׂא-וּמתן זה מתוֹך תקווֹת מוּפרזוֹת. אָנוּ רוֹאים את הדברים בּכל קָשיים וּמרירוּתם. כּשכּוּלם עוֹד השתפּכוּ בּשבחים וּבקילוּסים לממשלת בּריטניה ודיבֹּרוּ על “עשׂרת השבטים”, בּיקשנוּ אנחנוּ את מקוֹר הכּוֹח. אוּלם כּשעמדה השאלה: נחוּץ משׂא-וּמתן כּרגע אוֹ לא? אם “לצפצף” בזֶ’סטה של גיבּוֹרים על המשׂא-וּמתן – וּלהיכּנע למעשׂה למצב – אוֹ לנסוֹֹת לשנוֹתוֹ בּהתאַזרוּת כּל הכּוֹחוֹת, ידענוּ כּי חוֹבתנוּ הפּעם לעשׂוֹת הכּל, כּי מזימת ההרס הרוֹצה לקצץ בּנוּ לא תקוּם. ידענוּ כּי חוֹבתנוּ היא ללכת למשׂא-וּמתן זה, אם גם לא יספּק את הצוֹרך הרַגשני, בּאשר טמוּנים בּדרך זוֹ מוֹקשים וּבאשר עלינוּ לדעת מה אוֹמרים לנוּ וּמה אָנוּ אוֹמרים, ולא להשתדל להירָאוֹת כּגיבּוֹרים בּמקוֹם שם מנדבים אוירוֹנים לארץ-ישׂראל. השאלה היתה: לזרוֹת הלאָה את הצעת המשׂא-וּמתן, להמשיך בּאוֹתם האיוּמים עוֹד ועוֹד ועוֹד וּלהשליך יהָבנוּ על הכּוֹחוֹת הגדוֹלים אשר יגנוּ עלינוּ בּהאג, בּגנף, ואוּלי גם בּרוֹמא⁴ – אוֹ לבדוֹק, אם הספר הלבן הנהוּ בּאמת המלה האחרוֹנה של הפּוֹליטיקה של ממשלת הפּוֹעלים בּיחס לארץ-ישׂראל.

וצָדק ארלוֹזוֹרוֹב: כּל מי שהלך למשׂא-וּמתן זה – הלך בּידים חפשיוֹת. והתפקיד היה: לברר לפני כּוֹח פּוֹליטי גדוֹל את עמדתנוּ וּדרישוֹתינוּ. אילמלא היוּ כּאן חשבּוֹנוֹת מפלגתיים מסוּכּמים למַפרע – כּדאי היה לשאוֹל: אימתי ישבוּ בּאי-כּוֹח מעצמה גדוֹלה בּמשׂא-וּמתן רציני בּמשך ימים ושבוּעוֹת עם בּאי-כּוֹח העם העברי? ואם נמצא בּנוּ בּאיזוֹ מידה שהיא כּוֹח פּנימי וּמחשבה פּוֹליטית להנהלת משׂא-וּמתן זה – הרי בּאים וּמכריזים: בּגידה, מכירת המוֹלדת. וזהוּ החינוּך המדיני הניתן לעם. וחוֹזרים וּמכריזים: הלא הם מנהלים משׂא-וּמתן על יסוֹד הספר הלבן. וּכשאתה חוֹזר וּמדגיש כּי שקר הדבר, אינם מתפּעלים ואוֹמרים: וּבכן נשלח מכתב בּדוֹאר, השוֹלל את הספר הלבן כּבסיס למשׂא-וּמתן. אָכן, לכם ידוּעה זֶ’סטה יוֹתר ממשית משליחת מכתב. ולמרוֹת זה אני חוֹזר: המשׂא-וּמתן מהצד הציוֹני לא התנהל על בּסיס הספר הלבן וגם לא על הדין-וחשבּוֹן של סימפּסוֹן. בּמכתב ההתפּטרוּת של וייצמן, בּרגע המבוּכה הקשה, נעשׂה נסיוֹן להסתמך על סימפּסוֹן, בּניגוּד לספר הלבן, ואני חוֹשב זאת לשגיאה. אוּלם בּכל מסקנוֹת המשׂא-וּמתן הידוּעוֹת לי לא נזכּר שם סימפּסוֹן.

איש מאִתנוּ אינוֹ יוֹדע מה יהיה גמר המשׂא-וּמתן הזה. לא נביאים אָנוּ ולא בּני נביאים, אם גם יש בּינינוּ מתנבּאים. אבל עלינוּ להמשיכוֹ ולהביאוֹ עד תכליתוֹ.

אם המדיניוּת הגדוֹלה אינה יוֹדעת אלא לצעוֹק: “שקוֹלֶס ניֶ זֶ’לַיֶם”, הרי אין תנוּעתנוּ מצטרפת לחכמה זוֹ. ודוקא מפּני שבּחלק השני יש ענינים מכריעים וסכּנוֹת מכריעוֹת – אנוּ מחייבים את המשכוֹ ואת השתתפוּת הישוּב המאוּרגן במשׂא-וּמתן זה והשפּעתנוּ עליו.