פזמון (ליום הכיפורים)

נָאוֹר, מְקוֹר חַיִּים, בְּךָ נַפְשִׁי בְטוּחָה,

כִּי יָדְךָ לְקָרֵב רְחֵקֶיךָ פְּתוּחָה –

וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּייָ שִׂמְחָה.

אֵין מֵטִיב לְבַדְּךָ; וְנַחְנוּ יָדַעְנוּ

כִּי לְנַפְשׁוֹתֵינוּ, וְלֹא לְךָ, הֵרָעְנוּ –

עִמָּנוּ אֲשָׁמִים וְעִמְּךָ הַסְּלִיחָה.

בְּטֶרֶם הֱיוֹת נוֹצָר יָדַעְתָּ פְעָלָיו,

לְאַיִן יְהִי אִם סָר צִלְּךָ מֵעָלָיו –

הֲבִינֵהוּ וְיִלְמַד עֲשׂוֹת דֶּרֶךְ נְכוֹחָה.

רֵאשִׁית כֹּל חֶסֶד וְאַחֲרִיתוֹ יֹשֶׁר,

בְּעֶזְרָתְךָ יְשׁוּבוּן מְפֹרָדִים כַּאֲשֶׁר

הָיוּ בְּהִוָּלְדָם, שָׁם בְּעוֹלַם מְנוּחָה.

הִסְכַּלְתִּי עֲשֹׂה, כִּי שְׁאוֹל לִי אָהָבְתִּי;

עַד לֹא אֶסָּפֶה, הֲשִׁיבֵנִי – וְשָׁבְתִּי,

וְעַל עֵין עִוֵּר תֶּהִי עֵינְךָ פְקוּחָה.

מְלֹא הַכֹּל כְּבוֹדְךָ – וְאֵיךְ תִּפְקֹד עֲלוּמֵי

קְצַר יָמִים, שְׂבַע רָע, לְתוֹלַעַת יְדֻמֶּה?

בְּנַפְשׁוֹ לֹא יוֹעִיל, אַךְ לִשְׁפֹּךְ שִׂיחָה.