מְלִיצָתִי בְּדַאְגָתִי הֲדוּפָה2
וְשִׂמְחָתִי בְאַנְחָתִי דְחוּפָה3,
וְאִם אֶרְאֶה שְׂחוֹק יִבְכֶּה לְבָבִי4
לְחַיָּתִי שֶׁהִיא מֶנִּי קְטוּפָה,
– "יְדִידִי5, הַלְּבֶן־עֶשֶׂר וְשִׁשָּׁה
סְפֹד וּבְכוֹת עֲלֵי־יוֹם הָאֲסִיפָה,
אֲשֶׁר הָיָה לְהִמָּשֵׁךְ בְּיַלְדוּת6
בְּלֶחִי כַּחֲבַצֶּלֶת שְׁזוּפָה?" –
שְׁפָטַנִי לְבָבִי מִנְּעוּרַי7
וְעַל כֵּן הָיְתָה נַפְשִׁי כְּפוּפָה,
וְשָׂם הַבִּין8 וְהַמּוּסָר מְנָתוֹ9
וְנַפְשׁוֹ הַחֲרוּצָה שָׂם קְצוּפָה10
– "וּמַה־בֶּצַע בְּהִתְקַצֵּף11 אֲבָל דֹּם
וְקַוֵּה, כִּי לְכָל מַכָּה תְּרוּפָה,
וּמַה־יוֹעִיל בְּכוֹת עַל הַמְּצוּקִים
וּמַה־יוֹעִיל לְדִמְעָה הָעֲרוּפָה12?" –
וּמָה אוֹחִיל13 וְעַד כַּמָּה אֲיַחֵל
וְהַיּוֹם עוֹד וְלֹא מָלְאָה תְקוּפָה14,
וְטֶרֶם בֹּא צֳרִי־גִלְעָד וְיָמוּת
-
זהו אחד השירים הראשונים של בן־גבירול, ששר בהיותו רק בן שש עשרה שנה. הוא מדבר בו על נפשו. עניו ויגונו מדכאים את לבבו בכל עת, נוטלים ממנו את שמחת החיים ומקדירים את שירת נעוריו. גם שיר זה הוא שיחה, כמנהג המשורר בכמה משיריו. ↩
-
מליצתי בדאגתי הדופה וכו' שירתי נדחפת תמיד ע"י הדאגה שאינה נותנת לה להתבטא כחפצה. ↩
-
ושמחתי וכו' וכן שמחתי נדחפת ע"י אנחתי. ↩
-
ואם אראה וכו' וכשאני רואה שחוק ושמחת אחרים, לבבי בוכה על חיי שנקטפו ונבלו. ↩
-
ידידי וכו' מכאן ארבע שורות מדבר ידידו של המשורר ושואל אותו: האם נאה לצעיר בן שש־עשרה, כמוך, לבכות אל האסיפה המות? ↩
-
אשר היה להמשך וכו' הלא היית צריך להמשך בילדות להתענג עליה, ומתאים שיהיה לחייך כחבצלת שזופת שמש? ↩
-
שפטני לבי וכו' המשורר עונה, שלבבו מיסר אותו משמח בנעוריו. ↩
-
ושם הבין והמוסר מנתו הוא הוגה וחושב הרבה. ↩
-
מנתו: חלקו. ↩
-
נפשו החרוצה, את הנפש שהיתה צריכה להיות מלאה עוז נעורים וזריזות, שמה התבונה לקצופה, מלאה צער ודאגה. ↩
-
ומה בצע וכו', שוב פעם דברי ידידו, מה בצע, מה תועלת בהתקצף. ↩
-
דמעה הערופה. דמעה הנוזלת כמו יערף כמטר. ↩
-
ומה אוחיל: דברי המשורר. ↩
-
והיום עוד לא מלאה תקופה. יום הרע עודנו גדול ונמשך ולא מלאה תקופתו. ↩
-
אנוש נכאב, הכואב. ↩
-
נגופה: דוויה. ↩