לוגו
למפקדים צעירים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

מפקדים צעירים,

אתם יוצאים מכאן להיות מפקדים בצבא­ הגנה לישראל. זוהי זכות גדולה וגם אחריות כבדה. אתם יוצאים להיות מפקדים בצבא הצעיר ביותר בעולם, שלא מלאה לו אפילו שנה אחת, שאולי שמונים אחוז מחייליו לא היו אפילו בהגנה במחתרת, ורוב אימוניו וציודו הוא קנה לעצמו רק לאחר 15 במאי, לאחר הקמת המדינה. ואף על פי כן אין צבא צעיר זה צריך להתבייש מפני צבאות ותיקים ומנוסים; אם כי צבאנו גוייס, אורגן, אומן וצוייד תוך כדי סערת המלחמה, הרי הוא עמד במבחן האש והדמים בהצלחת ובכבוד. פעולות “נחשון״, ״עשרת הימים״, ״שבוע הדרום”, ששים שעות הגליל הם פרשות של גבורה ונצחונות, ונעשו כבר תאריכים היסטוריים. אולם טרם הגענו למחוז חפצנו, לנצחון הסופי ולשלום. רק חלק אחד בארצנו שוחרר כליל — זהו הגליל. עוד ירושלים נצורה בחלקה ומופגזת יום־יום, או יותר נכון לילה־לילה; עוד השרון וה­שומרון נתקפים על ידי האויב, ואפילו הנגב עוד לא שוחרר כולו. ועוד נארגות מזימות צבאיות ומדיניות נגדנו ויתכן שעוד קשה הדרך אשר לפנינו. קיומנו, חרותנו, עצמאו­תנו, בטחוננו, אפשרויות העליה וההתישבות, והקביעה הסופית של תחומי המדינה — כל אלה תלויים עדיין בכשורו ויכלתו של צבא־הגנה לישראל. משום כך אסור לנו להיות שאננים ומרוצים מהכיבושים והנצחונות שנחלנו עד כה. צבאנו טרם סיים את כל מלאכתו, ויום־יום אנו מצווים על בדיקת כשרו ויעילותו של מכשיר זה לגאולת ישראל.


 

משמעת

צבאנו גילה תכונות יקרות: יכולת קרבית רבה ונכונות לחרוף־נפש, והוא כבר כתב בחדשים המעטים של קיומו פרקי תפארת והוד בספר ההיסטוריה שלא ימחו לעולם. אבל הוא מגלה גם כמה לקויים ומגרעות שאסור להתעלם מהם. דוקא מפני יקרת צבאנו והאחריות הרבה המוטלת עליו, עלינו לחשוף בלי טשטוש ובלי רחמים את חסרונותיו ופגעיו ולשקוד בלי הרף ובלי רתיעה על תיקונם במהירות וביעילות האפשרית.

בשורה הראשונה עלי לציין, שהמשמעת לקויה בתוכנו — המשמעת אינה שלימה, לא בקרב החיילים ולא בקרב המפק­דים, הנמוכים והגבוהים. אין אני צריך להס­ביר כאן מהו ערך המשמעת בשביל הצבא — כמו שאיני צריך להסביר חשיבות האויר לנשימה. צבא ללא משמעת אינו יעיל ואין ביכלתו למלא את השליחות המוטלת עליו.

ידעתי גם סיבת הליקוי — צבאנו צעיר, ואין לו מסורת צבאית. מה״הגנה״ ירשנו כמה תכונות יקרות ומופלאות, אבל אין הגנה במחתרת מסוגלת לפתח משמעת צבאית, ובין־יום אין מקימים צבא ממושמע; אולם אנו נדחקים בזמן, אין לנו הרבה שהות, ומה שאחרים עושים בדור — עלינו לבצע בשנה, וחייבים המפקדים להנחיל לצבא את ההכרה הפנימית והסגולה האוטומטית של משמעת מוחלטת — והם יעשו זאת אך ורק אם הם בעצמם ישמשו מופת במשמעתם הם.

והמשמעת נדרשת לא רק בענינים גדולים — בפעולה קרבית, אלא בעניני יום־יום, בשמירת פכים קטנים וקפידה על דייקנות ונקיון וסדר בשעת האימונים ומחוצה להם.


 

חסכון

בצבא לקוי חוש החסכון. אינם יודעים לא ביחידות הלוחמות ולא ביחידות השרותים לשקוד על חסכון במזון, בדלק, ברכב, בזמן וגם בתחמושת. רכוש צבורי יקר שעולה לנו במאמצים גדולים ובדמים מרובים, לפעמים תרתי משמע, מתבזבז מחוסר סדר ודיוק. הוטל עלינו לארגן ולגייס בימים מעטים צבא לא קטן, במתכונת שלנו, ונדרשו מאמצי־אל־אנוש, כדי לצייד צבא זה בציוד האישי והגדודי, להלבישו, לאכסנו, לזיינו ולספק לו כלי העבודה והתנועה הדרושים לו.

אנו עם קטן ודל, והמשא שהטלנו — או יותר נכון שהוטל עלינו — הוא כמעט ללא נשוא. אולם החיילים והמפקדים אינם מע­ריכים עדיין במידה הדרושה עד כמה אנו חייבים להזהר מכל בזבוז במחנה, בצריף, באוהל, במכונית, במטבח, בחדר האוכל, במחסן, בנסיעה ובאימונים. וודאי שאין כל כוונה או יצר רע בבזבוזים אלה — והם נעוצים בסידורים אדמיניסטרטיביים רעים, בחוסר פיקוח מספיק.

המפקד צריך לדעת שכשרו של הצבא נמדד לא רק בנכונותו הקרבית ובהתלהבותו — אלא באדמיניסטרציה מעולה וסידורים נאותים ושמירה על אלף פרטים קטנים שבהם תלויה יכלתו של הצבא לא פחות מאשר נכונות ההקרבה העצמית. הבוז לקטנות — עלול לערער את כוחו של צבאנו ואפשרות האומה לקיים את הצבא בתנאים הוגנים. אין מנצחים בחרוף־נפש בלבד. ארגון טוב ומדוקדק בפרטי־פרטים מהווה, אולי, שלושה רבעים של סוד הנצחון.

אציין רק עובדה אחת: הנסיעה הפרועה בדרכים הנפוצה בקרב הצבא. המטה קבע מכסימום של מהירות המותרת לנהג צבאי, אבל גם החיילים וגם המפקדים אינם מקיי­מים את הפקודה. ונסיעה פרועה זו גורמת לאסונות — כאילו לא מספיקים לנו אסונות בשדה־הקרב, והתאונות התרבו במידה מבהילה ומחרידה. ונוסף לסכנת־הנפשות יש בזבוז רכוש יקר וחיוני — רכוש כלי הרכב הצבאיים, ויש כאן משהו גדול מבזבוז רכוש סתם—אין אנו יכולים בנקל להשיג את המכו­ניות, המוטורים והצמיגים הדרושים לנו, וכל פגיעה בכלי רכב היא פגיעה בכושר הקרבי של יחידותינו הצבאיות.


 

יחסים עם הצבור האזרחי

אין הצבא יודע תמיד להתנהג בכבוד עם הציבור האזרחי, בין היהודי ובין הערבי. יש חיי­לים ומפקדים שבפגישה הכרחית עם אזרחים בשעת עוצר, ״סריקה״ וכד׳, הם מגלים הת­רברבות אלמות נודף ממנו­. בשמחה אני מציין שמקרים אלה הם נדירים — אבל גם מקרים נדירים מטילים כתם על הצבא, והחייל והמפקד צריך לדעת להתיחס בכבוד לא רק לחברו בצבא, אלא לכל אדם ואדם — יהודי או ערבי, אפילו בשעה שהוא צריך לעצור אותו או לקחתו למאסר.

אין הצבא שלנו נופל מאיזה צבא שהוא בעולם במסירות, בנכונות קרבית ובכשרונו ללמוד ולהתאמן. אולם הוא נופל עדיין מהר­בה צבאות אחרים – במידות, במשמעת, בסדר, בכשרון מנהלתי, בשמירה על ״פכים קטנים״, והמפקד צריך להיות אחראי לא רק לאימון ולהנהלת הקרבות אלא גם לדייקנות וסדר במחנה. למשמעת וההליכות היפות של חייליו, לשמירה על הרכוש הצבורי, לחיסכון בזמן, בדלק, במזון, בכלי רכב וכדומה. על המפקד להיות אדמיניסטרטור, מפקח, מורה, מדריך, שומר, רע וחבר ודואג כל דאגות חייליו.


 

ליכוד העם

ועוד דבר; הצבא הוא המסגרת היחידה בארץ שבה נפגשים כשווים עם שווים ובתנאי־חיים שווים יוצאי כל הגלויות, כל העדות, כל המעמדות. וכאן יש הזדמנות יחידה ויקרה לתקן את הפגימה הקשה ורבת המכשולים בחיינו הלאומיים; את ההתפצלות והמחיצות המרובות. איני מתכוון דוקא להת­­פצלות המפלגתית, האידיאולוגית והפוליטית, שהיא בחלקה הגדול מלאכותית ותלויה בשערה, כי אצלנו פוגשים אנשים בעלי־חינוך ותרבות שווה וגם בעלי־השקפות דומות זו לזו בשאלות־יסוד — נמצאים במסגרות מפלגתיות שונות. כוונתי הפעם בעיקר להתפצלות אחרת שמקורה במחיצות חברתיות, כלכליות, עדתיות ושוני עמוק בהוי והבדלים יסודיים בחינוך.

למרות שצבורנו דוגל — ודוגל בכנות — בדמוקרטיה ובשויון פוליטי, הרי למעשה שלטת בתוכנו אריסטוקרטיה הקרועה בפועל מחיי ההמונים. כל עסקני המפלגות, התנועות והמוסדות הארציים והמקומיים, אם כי הם משתייכים למסגרות אידיאולוגיות ופוליטיות שונות, הרי רובם קיבלו חינוך דומה וקור­אים באותם הספרים, וחיים פחות או יותר בתנאי־חיים דומים — ורחוקים בחייהם היומ­יומיים מההמונים החיים בפרוורים, המתקיימים בדוחק ובצמצום או גם לא למדו קרוא וכתוב, והווי־חייהם שונה בעיקרו מהווי־החיים של השכבות המנהיגות, והמגע הממשי בין השניים כמעט שאינו קיים.

המקום היחיד שבו נפגש הנוער מכל השכבות ללא יוצא מן הכלל — זהו הצבא, כאן מזדמנים בני משקי־העובדים, קיבוצים ומושבים, הנוער הלומד בבתי־ספר תיכוניים וגבוהים, עם בני הפרוורים ו״עמך״ מכל העדות שאינם קוראים ספר וגם אינם יודעים קרוא וכתוב — וניתנה כאן הזדמנות יקרה יחידה במינה לאיחוי הקרעים, לעקור את ההבדלים העמוקים וללכד את צבורנו בתנאי חיים שווים ומשווים, וליצור את האחדות והאחווה היהודית, לא במלים ובאידיאולו­גיה, אלא במעשה ובפועל, ע"י ביעור האנאל­פביתיות, הרמת דרגת החינוך וההכרה היהו­דית והאנושית — תוך טיפול חברי בנערי דלת־העם ונערותיו, הרמת ערכם העצמי, הקנית הרגלים והליכות וצרכים תרבותיים ושיתוף בכל ערכי־היסוד של התנועה. הערכים של הנוער החלוצי — לא מתוך אפוטרופסות פילנטרופית וגומלת חסדים, אלא ע״י יחסי חברות לוחמת, חברות לנשק ולסכנה, — וכאן יש למפקד תפקיד פורה ומחנך. עליו לדאוג לבך שהחיים בצבא יעניקו לנערים ולנערות שלנו לא רק ידיעה להשתמש בנשק ולערוך קרבות, הרגלי סדר, נקיון ומשמעת, — אלא גם יעשירו את חייהם הפנימיים, יהרסו את המחיצות העדתיות והחברתיות, יעלו את רמתם התרבותית והמו­סרית, וכל מי שיעזוב בבוא הזמן את הצבא יהיה יהודי ואדם יותר טוב מאשר היה. המפקד אחראי לא רק לאימונו הצבאי של החייל, אלא גם לעיצוב דמותו הרוחנית. כשם שהמפקד חייב לדאוג למזונותיו של החייל שיהיו מספיקים, טעימים ומבריאים — כך הוא חייב לדאוג לרווחתו הרוחנית והתרבו­תית. חייל מחונך, נבון ויודע ספר עולה על חייל מחוסר תרבות ובלתי מחונך — אם גם אין הבדל בכוחם הגופני ובאומץ־לבם.


 

מעטים נגד רבים

לנו יש בעיה צבאית יחידה במינה — אנו מועטים ואויבינו מרובים, במלחמה זו עמדנו שבע־שמונה מאות אלף נפש מול ששה אויבים המונים שלושים מיליונים נפש, ואם צפויות לנו מלחמות גם בעתיד — ואיש אינו יכול להגיד שאינן צפויות — הרי נעמוד שוב בפני מצב זה, גם אם יגדל ישובנו, והוא יגדל, הוא הולך וגדל. אבל גם אם יוכפּל וישולש וירובע — נצטרך לעמוד מועטים נגד מרובים, כי אין כל אפשרות אובייקטיבית שנשתווה פעם במספרנו לאויב האקטואלי והפוטנציאלי בעתיד. והמספר — אתם יודעים — הוא גורם גדול בצבא, לרוב גורם מכריע. במה איפוא עמדנו עד עכשיו ובמה נעמוד בעתיד?


 

במה נעמוד?

אך ורק ביתרוננו האיכותי, ביתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי. זוהי הירושה הגדולה והיקרה שהנחילו לנו ההיסטוריה היהו­דית, החינוך היהודי, הסבל היהודי, החזון היהודי — סבל של דורות מעונים ונרדפים, גולים ונשחטים, חינוך כללי בן אלפי שנים וישיבה מתמדת באהלי תורה, וחזון־קדומים של נביאים וחכמים. עם כל התורה המקצועית והטכנית שעלינו ללמוד מהצבאות האחרים – תורת האימון והסידור, אספקה ותחבורה ומערכי כוחות והנהלת קרבות — עלינו להוסיף לכך את עילוי ושכלול סגולותינו המוסריות והאינטלקטואליות עד קצה־גבול־יכולתנו. מן ההכרח שצבאנו יהיה תמיד קטן – אבל עליו להיות מובחר שבמובחרים, גם מבחינה מקצועית־טכנית וגם מבחינה מוסרית־שכלית. מצבנו מחייב זאת — סגולתנו מאפשרת זאת. זאת אומרת שעלינו לדאוג לא רק לאימון גופני, לכושר סבילות, לחידוד חושינו, חושי הראיה והשמיעה, הגברת כושר התנועה ומהירותה, חריצות בשימוש מיכני, התאמנות בכל כלי הנשק המודרניים, המשוכללים ביותר, התרגלות לסדר יעיל ומשמעת מופתית, בקיאות רבה בתולדות המלחמה והקרבות בישראל ובעמים, בתקו­פות הקדומות ובימינו, מלחמות בינלאומיות ומלחמות אזרחים, מלחמות שחרור ומהפכה — ולא מתוך ידיעת המאורעות בלבד אלא מתוך ניתוחם ותפיסת גורמיהם הפנימיים, האישיים, החברתיים, המדיניים והטכניים, ידיעת הקשר בין הציוד הצבאי והכושר התעשיתי של האומה בחקלאות ובחרושת, בים ובאויר. ניצול כל חידושי המדע והטכ­ניקה והתחבורה בהצטיידות והזדיינות — כי כל אלה בלבד אינם מספיקים. בסופו של דבר לא הטנק ולא התותח ולא מטוס־הקרב עושים את המלחמה — אלא האדם המש­תמש בהם ומפעיל אותם. ובאדם הלוחם מכריע לא כוח השרירים ולא חריצות טכנית — אם כי אלה חשובים למדי, אלא רוחו, כוחותיו השכליים והנפשיים, ידיעתו והבנתו, עוז־רצונו, התמדתו, נאמנותו, אי־רתיעתו מכל קושי וסכנה, יזמתו היוצרת משהו נעלם ונעלה ונשגב בחביון הנפש שהוא עז גם ממות.

זהו מותר־האדם, צלם־אלהים שבאנוש, החוסן המוסרי הפנימי, המשמש נשק עליון בימי מלחמה כשם שהוא משמש מעיין יצירה בימי שלום.

אנשינו עמדו בגבורה כזו בטירת־צבי, גוש עציון, יחיעם, משקי עמק הירדן, בנגב — לא מפני שהיו מאומנים יותר מהחיילים שעמדו נגדם ולא משום שהיו חיילים ותיקים משונאיהם וגם לא משום שהיו מצוידים יותר טוב מיריביהם — אלא משום שהיו אנשי־עליה שידעו על מה הם נלחמים. הם עמדו וגם נפלו בגבורה מפני שהדבר שהגנו עליו היה יצירת־חייהם ומשאת־נפשם. הם נלחמו על חזון שכדאי לחיות וגם למות למענו — ורק אם צבאנו יהיה בנוי – נוסף על אימונו וציודו המשוכלל — על פיתוח כשרונותיו השכליים של האדם ועל הערכים החלוציים של תנועתנו הגואלת והמשחררת. וחיילינו יהיו אמונים על חזון היסטורי הממלא את נפשם. רק אז יוכלו לעמוד מעטים נגד מרובים, כאשר עמדו עד עכשיו.


 

תפקידו של מפקד

וכאן מונח מרכז־הכובד של אחריות המפקד ושליחותו הגדולה. על המפקדים מוטלים הרבה תפקידים: לאמן חיילים, להק­נות להם סדר ומשמעת, ללמדם הלכות קרבות, לדאוג לרווחתם ולצרכיהם. כל אלה הם הכרחיים וחיוניים, אבל המפקד לא יהיה ראוי לשמו ולשליחותו אם לא יהיה יותר מזה. מפקד אמתי הוא רק מי שמסוגל להיות אדם למופת, היודע לחנך בעצם הוויתו, הליכותיו, התנהגותו, אורח־חייו, יחסיו עם אנשים, בין שהם מפקדים העומ­דים על גבו או חיילים הסרים למשמעתו, ובין שהם ציווילים, התכונות המוסריות הגלומות בתוכו, רוחב הידיעה ועומק ההבנה המלוים את החלטותיו, האמונה והמסירות השופעת ממנו, הערכים החלוציים הפועמים בלבו. אדם מחנך לא בהסברה ולא בפקודות — ואי אפשר לצבא גם בלי אלה, אבל אלה אינם מספיקים: מחנכת הדוגמא החיה, דוגמת־חיים של האדם למופת, המגלם את החזון שכדאי לחיות ולמות למענו. רק דוגמא חיה של נאמנות לערכים הגדולים שעליהם נלחמים תנחיל למפקד את הוקרתם, אהבתם וציותם המלא של חייליו ותערה בתוכם את מקורות הגבורה העליונה הגנוזה בנפשו של כל אדם אדם. הנשק הסודי שלנו הוא רוחו הנעלה של האדם. ניזקק לנשק סודי זה כל עוד נעמוד בפני סכנת מלחמה והמפקד האידיאלי הוא שיודע בכוח מופת־חיייו לתת בידי חייליו את הנשק הסודי הזה.


 

לקראת עתיד של שלום

עתידנו, עתידו של העם היהודי, לא יכון על החרב. לא נעשה את המלחמה למקצוע יהודי. כפו עלינו מלחמה זו, והוכרחנו להלחם על עצמאותנו ועל שחרור ארצנו — ונילחם כל עור תהיה צפויה לנו סכנה מעין זו. אולם לא נבנה עתידנו על הצבא. עתיד ישראל יכון אך ורק על כושר יצירה ועבודה, על מפעלי התישבות בכפר ובעיר, על בנין חרושת וחקלאות וימאות, על כיבושי מדע וטכניקה, על פּיתוח אמנות וספרות, והחזון שננחיל לנוער ולדורות הבאים יהיה חזון נביאי ישראל — חזון עבודת ישרים, חזון צדק ושלום, חזון אחווה וחרות אנושית. המשטר המדיני והחברתי שלקראתו נחתור אפשר לנסחו בשלוש מלים: "ואהבת לרעך כמוך״! זוהי המשאת אשר נגלם בחיינו, ונגן עליה מפני התנקשות אויבת. להגנת חרותנו במולדת וחזון נביאינו נשלוף את חרבנו — כשיהיה הכרח בדבר, והנוער אשר יתן נפשו על ערכים אלה — לא ינוצח אף פעם.

ולכם, מפקדים צעירים, אני מאחל שתהיו למופת לחייליכם בשאר־רוחכם, ועל ידי כך תהיו ראויים לשליחות הקשה והגדולה של מפקדי צבא הגנה לישראל.