לוגו
על משפּט "דבר"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

אנוּ עצמנוּ דרשנוּ לא אחת מאת ממשלת הארץ להשגיח השגחה יוֹתר חמוּרה על העתוֹנוּת. התכּוַנוּ בּיחוּד לפעוּלת ההסתה שהתנהלה על־ידי חלק מן העתוֹנוּת הארצישׂראלית, בּשטח היחסים שבּין שני העמים בּארץ. דרישתנוּ כּאילו מתמלאת, ואוּלם החצים הקשים בּיוֹתר נוֹפלים בּחלקה של העתוֹנוּת העברית וּביחוּד בּחלקוֹ של “דבר”, אשר יד הרשוּת נגעה בּוֹ כּבר פּעמַים, וכל פּעם בּמידה לא קלה כּלל. אמנם בּשתי הפּעמים האלה לא בּגלל הסתת עם בּעם קרה הדבר – לא יקל למצוֹא בּ“דבר” יסודות להאשמות כּאלוּ, – ואוּלם השלוֹם בּארץ, וּבהיאָבקוּתה עם העתוֹנוּת של ה“נייטיבס”, היתה הממשלה מוּכרחה לאחוֹז בּאמצעים חריפים נגד העתוֹנוּת העברית דוקא, וּבאוֹפן מיוּחד נגד עתוֹן הפּוֹעלים. היתכן, כּי ישנוֹ מישהוּ המעוּנין בּיצירת רוֹשם כּזה?

“דבר” נתבּע לדין בּגלל שני מאמרים מסוּימים [בּעניני משפּט]. והנה, אם נסקוֹר על כּל מה שכּתוּב בּעתוֹנוּת הארץ על עניני המשפּט, ניוָכח בּנקל, כּי שני מאמרים אלה אינם מבּין החמוּרים בּיוֹתר. אף בּ“דבר” עצמוֹ נדפּסוּ רשימוֹת שהיוּ בּהן בּיטוּיים חריפים יוֹתר. מדוּע דוקא על המאמרים האלה יצא הקצף? התשוּבה פּשוּטה מאד: המאמרים האלה – דוקא שני אלה – יצאוּ מתחוּמי השׂפה העברית ונדפּסוּ בּאנגלית – האחד תוּרגם ונדפּס בּ“פּלשׂתין בּוּלטין”, והשני הוֹפיע בּתוֹספת האנגלית ל“דבר”. אוֹתה הרשימה, אם כּי בּנוּסח יוֹתר חריף, נדפּסה כּמה זמן לפני זה בּ“דבר” העברי, ואיש מן השלטוֹנוֹת לא שׂם אליו לב.

מכּאן אנוּ למדים, כּי הממשלה איננה שׂמה לב בּיוֹתר למאמרים הנכתבים עברית. אלה כּאילוּ אינם עלוּלים להעליב אוֹתה. מכּיון שפּסק־הדין מתכּוון להגנת הציבּור מפּני המוּשׂגים הבּלתי־נכוֹנים בּעניני המשפּט ולא להגנת השוֹפט והמשפּט, היתה הממשלה צריכה להכבּיד קוֹדם כּל על העתוֹנוּת העברית, זוֹ הפּוֹנה לציבּוּר העברי הרחב. וּלמעשׂה עוֹברת התביעה הכּללית בּשתיקה על כּמה דברים הנדפּסים בּעתוֹנוּת העברית, והיא מגלה רגישוּת יוֹצאת מן הכּלל בּוֹ בּרגע, שהבּיקוֹרת מוֹפיעה בּשׂפה האנגלית.

אם הממשלה אינה מרגישה עצמה נעלבת על־ידי העתוֹנוּת העברית, הרי נובע הדבר ודאי מיחסה הכּללי לעתוֹנוּת הזאת. אם היא אינה שׂמה לב לדברינוּ לרעתנוּ, יש להניח שהיא אינה עוֹשׂה זאת גם לטוֹבתנוּ. זאת אוֹמרת: כּשנדמה לנוּ שאנוּ מדבּרים, מעל דפּי העתוֹנוּת העברית, אל ממשלת הארץ, למעשׂה אנוּ לעתים קרוֹבוֹת מדבּרים איש אל רעהוּ וזוֹעמים, מבקרים ואף משבּחים, אנוּ עוֹשׂים זאת – על כּל פּנים בּמידה גדוֹלה – ל“הנאה עצמית” שלנוּ. יוֹצא, כּאילוּ אנוּ חיים בּעולם האשלָיה – גם העתוֹנאים ה“מדבּרים קשוֹת” עם הממשלה, גם הקוֹראים שיש להם סיפּוּק, משוּם שהעתוֹן שלהם עשׂה את שליחוּתוֹ ו“עמד בּפּרץ”. זאת היא שאלה פּוֹליטית חשוּבה מאד, שאיננה כּלל שאלת־כּבוֹד בּשבילנו – בּשטח הכּבוֹד לא מפּי פּקידי הממשלה אנוּ חיים – אלא שאלת היחסים בּין ממשלת הארץ ותוֹשביה. ישנה כּאן, כּנראה, מחיצה הטווּיה מיהירוּת מיוּחדת בּמינה, וּמיחס קבוּע מראש לגבּי ה“נייטיבס”. ואין בּכוֹחוֹ של קוֹלנוּ, ויהי הוּא גם תקיף וחריף, לחדוֹר מבּעד למחיצה הזאת. המצב הזה הוּא בּלתי־טבעי בּהחלט. הוּא גם מסוּכּן למדי מנקוּדת־המבּט של הבּטחוֹן הציבּוּרי בּלבד. אין להניח, שישנה כּאן הפלָיה לרעה כּלפּי העתוֹנוּת העברית דוקא. קרוֹב לודאי שהערבים הם בּעיני הפּקידוּת לא פּחוֹת “נייטיבס” מאשר היהוּדים, ועל כּן אין צוֹרך להשגיח על דבריהם. על־ידי כּך יש אוּלי להסבּיר את חוֹפש ההסתה שהעתוֹנוּת הערבית נהנתה הימנוּ לפני המאוֹרעוֹת ונהנית ממנוּ עד היוֹם הזה. חשבנוּ עד עתה שזהוּ מצד הפּקידוּת מעין חשבּוֹן פּוֹליטי, – שהוּא נראה אמנם בּעינינוּ בּלתי־נכוֹן וּמסוּכּן: הרשוּת לאנשים לכתוֹב כּל העוֹלה על רוּחם, למען ימצאוּ את סיפּוּקם בּדברים ולא יעברוּ למעשׂים. עתה יש לנוּ הרשוּת להניח, שגם ההסבּרה הזאת איננה מתאימה. אין כּאן שוּם חשבּוֹן פּוֹליטי, אלא פּשוּט אי תשוּמת־לב, שויוֹן נפש מתוֹך בּוּז. הדברים היוּ ידוּעים גם קוֹדם – למשל, מתוֹך עדוּתוֹ של לוּק [המזכּיר הראשי, ממלא מקוֹם הנציב העליוֹן] לפני ועדת החקירה. והנה בּאה התביעה הזאת נגד “דבר” והוֹסיפה הוֹכחוֹת. מתוֹך פּוֹליטיקה־של־זלזוּל זאת מקבּלת הממשלה על עצמה אחריוּת כּבדה למדי. הצרה היא שאין לה הכּרת האחריוּת הזאת – הן לא קראה את כּל האיוּמים והגידוּפים והעלבּוֹנוֹת שהיוּ בּעתוֹנוּת הערבית נגד היהוּדים, לפני המאוֹרעוֹת ואחרי המאוֹרעוֹת, ולא תקרא גם את השוּרוֹת האלה.


 

ב    🔗

יוֹדעי־דין הגידוּ: מנהג מקוּבּל הוּא בּאנגליה בּמקרים כּאלה לבוֹא לפני בּית־הדין בּראש שחוֹח וּלבקש סליחה בּמלים של התנצלוּת, עד כּמה שאפשר יוֹתר בּהכנעה, בּערך כּפי שעשׂה “פּלשׂתין בּוּלטין” – “בּענוה, בּהכנעה וּבצוּרה מוּחלטת”. “אם לא תעשׂוּ כּך, אלא תרצוּ להסבּיר את עמדתכם, יהיה העוֹנש חמוּר יוֹתר”. – כּך אמרוּ. ההיתה לנוּ הרשוּת לקבּל את העצה הזאת? “מנהג אנגלי” – האם מראש הוּא טוֹב ויפה? כּלוּם אפשר לדרוֹש מאתנוּ, אשר בּאנוּ הנה כּדי לבנוֹת חברה עברית, על שׂפתה, על מסרתה, על ערכיה ועל מנהגיה, כּי נקבּל, ללא בּיקוֹרת וללא בּחינה, כּל מה שנהוּג בּאנגליה? אנוּ מכּירים בּתפקיד אנגליה בּארץ. אנוּ עצמנוּ השתדלנוּ להביא אוֹתה הנה. אנוּ מבינים שהדבר קשוּר בּהכרח, כּי חוֹתם אנגליה יהא טבוּע על הארץ. ואוּלם אוֹי לנוּ, אם נרחיק לכת בּדרך הזאת. כּל התאמצוּתנוּ לעצמאוּת – ואפילוּ עצמאוּת תרבּוּתית ורוּחנית בּלבד – תוּשׂם לאַל. היינוּ נהפּכים לתוֹשבי המוֹשבה האנגלית, השוֹאפים להידמוֹת לאדוֹניהם אשר בּמטרוֹפּוֹלין, ולא לבוֹני המוֹלדת לעם העברי. מתחילים ממנהגים ועוֹברים לשׂפה (כּמה סימנים ישנם כּבר גם לזה) וּמאליהם יבוֹא תוֹרם של ערכים רוּחניים. וּכלוּם בּאמת כּל המנהגים האנגליים יפים וטוֹבים הם? הנה יש, למשל, בּאנגליה – גם את זאת כּבר ידענו מתוֹך התשוּבוֹת על דרישוֹתינוּ לתיקוּנים – מנהג הקוֹבע את דרך ההתנהגוּת עם אסירים פּוֹליטיים כּעם אסירים פּליליים. הנקבּל אוֹתוֹ? יש מנהג בּאנגליה להכּוֹת ילדים בּבתי־הספר וּלפי פּסקי־דין של המשפּט. הנקבּל אוֹתוֹ? ודאי לא כּל המנהגים שלנוּ הם טוֹבים ויפים, ודאי יש לנוּ מה ללמוֹד מעַם מנוּסה ונבוֹן כּעם האנגלי, שההשתלשלוּת ההיסטוֹרית הביאה אוֹתנוּ בּמגע אתוֹ. ואוּלם עלינוּ לשמוֹר על חוֹפש הבּחירה וההבחנה. עלינוּ לסרב לקבּל וּלהכניס בּחיינוּ מנהגים אנגליים, רק משוּם שאנגלים הם.

גם בּמקרה הזה בּדקנוּ את המצב וּבחַנוּ את המנהג. אמרנוּ קוֹדם כּל: עתוֹן “דבר” איננוּ קנין פּרטי שלנוּ, אשר מוּתר לנוּ לעשוֹת בּשמוֹ כּטוֹב בּעינינוּ. העתוֹן הזה שייך לציבּוּר מסוּים שהעמיד לוֹ בּחייו וּבדרכיו מטרוֹת פּוֹליטיוֹת, והתנהגוּתנוּ צריכה להיוֹת, גם בּמקרה הזה, בּהתאמה עם הקו הפּוֹליטי הכּללי של הפּוֹעלים העברים בּארץ. לא נבקש לנוּ זֵר מעוּנים. לא נלך למשפּט בּכוָנה תחילה להרגיז וּלקלקל יחסים. ואוּלם לא נוַתר על רשוּתנוּ להסבּיר את עמדתנוּ, כּמוֹ שהיא. ואת מנהג בּקשת הסליחה השלמה והנכנעת לא נקבּל, אף על פּי שהוּא אנגלי. אין הוּא, לפי דעתנוּ, יפה כּלל ואיננוּ לכבוֹדוֹ של העתוֹנאי וגם איננוּ לכבוֹד המשפּט. העתוֹנאים אינן ילדים שכּוֹתבים היוֹם אחת וּמחר אחרת. העתוֹנאים, בּיחוּד אלה העוֹבדים בּעתוֹן הסתדרוּת הפּוֹעלים, הם מבטאי כּיווּן פּוֹליטי. הם יכוֹלים להיוֹת פּעם בּלתי זהירים, הם יכוֹלים להפריז בּביטוּי זה אוֹ זה, והרי עליהם להכּיר בּעבירה הזאת, ואוּלם עליהם להיוֹת נאמנים בּכל מקרה וּבכל מצב לדעוֹתיהם. ולא יתכן שיתנהגוּ, כּשיד הרשוּת תפסה אוֹתם, כּתלמידי בּית־ספר ויבקשוּ סליחה, וּבהכנעה דוקא, כּדי לשוּב מחר לשוּלחנוֹתיהם וּלהמשיך בּמלחמה על אוֹתן הדעוֹת גוּפא, עד שיד הרשוּת תתפּוֹס אוֹתם שנית והגלגל ישוּב להסתוֹבב בּאוֹתה המסגרת המביישת. בּקשת־סליחה זוֹ אינה יכוֹלה להיוֹת גם לכבוֹד המשפּט. אפשר להבין שבּית־הדין מוּגן על־ידי החוֹק בּאוֹפן מיוּחד, יוֹתר מכּל מוֹסדוֹת המדינה האחרים. ואוּלם לא נכוֹן לראוֹת את ההגנה הזאת בּנוּסח ההתנצלוּת המשפּילה, כּשדעוֹת העתוֹנאי הנידוֹן נשארוֹת אוֹתן הדעוֹת. אין אלה יחסים טבעיים בּין המשפּט והנאשם, אם הנאשם יוֹדע מראש שעל־ידי נוּסח־ההתנצלוּת יש בּידוֹ להקל על ענשוֹ. אם העתוֹן חָטא ואם החטא הזה הוּכח, וּבית־הדין לא הכּיר בּתנאים מקילים על העבירה, יעשׂה נא החוֹק את שלוֹ, כּמוֹ שהוּא עוֹשׂה את שלוֹ בּעניני גניבה ורצח.

מתוֹך בּירוּר זה, גם לעצם ה“מנהג האנגלי” הזה וגם למצבנוּ המיוּחד בּתוֹר עתוֹנאי ציבּור הפּוֹעלים, נקבּע מעצמוֹ קו התנהגוּתנוּ בּבית־הדין. לעוּמת ה“מנהג האנגלי” החלטנוּ להעמיד את מנהגנוּ אנוּ – את האמת. אנוּ בּאמת לא התכּוַנוּ, לא בּמאמרים הנדוֹנים ולא בּמאמרים אחרים, להעליב את בּית־הדין – ואת זאת נגיד. בּכל הרצינוּת התכּוַנוּ למתוֹח בּיקוֹרת חריפה על חקירת המאוֹרעוֹת – ואת זאת לא נסתיר בּשוּם אוֹפן. אם בּית־הדין ימצא בּביטוּיינוּ עלבּוֹן־מה כּלפּיו, על הבּיטוּיים האלה אנוּ מוּכנים להתנצל, בּצוּרה פּשוּטה ואנוֹשית, ללא “הכנעה” ו“ענוה”. להתחרט על המאמר כּוּלוֹ, שיש בּוֹ כּמה דברים שאין להם כּל שייכוּת לבּית־הדין, על כּל פּנים לפי דעתנוּ, אין בּיכלתנוּ. לפי הקו הזה הלכנוּ, מתוֹך ידיעה מראש שאנוּ מַקשים על מצבנוּ. היה הבּטחוֹן שבּהתנהגוּתנוּ זאת אין אנוּ מוֹעלים בּשליחוּת. אין לנוּ בּודאי להתקנא בּגוֹרל “פּלשׂתין בּוּלטין” על העוֹנש הקל שלוֹ, ואם יש לנוּ על מה להצטער, הרי זה רק על שהתכנית שלנוּ לא הוּצאה לפּוֹעל בּשלימוּת בּאשר זקן השוֹפטים סירב לתת רשוּת הדיבּוּר לנתבּע, למרוֹת הבּקשה המפוֹרשת שהבּיע הסניגוֹר פּעמַים.


 

ג    🔗

בּקו שקבענוּ לנוּ היה עוֹד פּרט אחד, אשר היה עלוּל גם הוּא להקשוֹת על מצבנוּ – שׂפת הסניגוֹריה שלנוּ. לא חשבנוּ – ואין לנוּ יסוֹד לחשוֹב את זאת גם כּיוֹם – שהעברית של עוֹרך־הדין שלנוּ עלוּלה להרגיז את השוֹפטים, להעמיד את סבלנוּתם בּפני נסיוֹן ועל־ידי כּך להשפּיע על פּסק־הדין. ואוּלם בּרוּר היה לנוּ שהתרגוּם כּשהוּא לעצמוֹ מחליש את ההשפּעה הבּלתי־אמצעית של הסניגוֹר על השוֹפטים, מפריע למגע הישר, האישי, בּיניהם, אוּלי גם מפזר את תשׂוּמת־לב השוֹפטים, וכל זה אינוֹ עלוּל להיטיב את מצבנוּ, עוֹרכי־הדין העברים קיבּלוּ לפני זמן־מה החלטה המחייבת את העברית רק כּשדברי הצד שכּנגד מתוּרגמים גם הם לשוֹפטים. יש טעם בּהחלטה הזאת, בּאשר תרגוּם דברי צד אחד מעמיד את הצד הזה, שאינוֹ זקוּק לתרגוּם, בּמצב בּלתי־שוה. – ואוּלם הטעם הזה הוּא מקצוֹעי בּלבד והוּא מוּצדק רק מתוֹך רצוֹן לזכּוֹת בּמשפּט, רצוֹן שלא היה מכריע בּשבילנוּ מלכתחילה. ידענוּ שהעברית הוֹלכת וּפוֹחתת בּבתי־המשפּט. ידענוּ שאם לא ימָצאוּ אנשים וּמוֹסדוֹת, המוּכנים גם לסכּן מה בּמשפּטם וּבלבד לקיים מצוַת העברית בּבית־הדין, סוֹף שׂפתנוּ בּבתי־המשפּט להיבָּטל. ואם לא נעשׂה זאת אנחנוּ – מוֹסד הפּוֹעלים העברים, עתוֹן של הפּוֹעלים העברים, – מי יעשה זאת?

העברית של הסניגוֹר שלנוּ, ד"ר מ. זמוֹרה, נתקבּלה על־ידי המשפּט. למרוֹת כּל ההזנחה, עוֹד קיים הסעיף ההוּא בּמנדט הארצישׂראלי, הקוֹבע את העברית בּתוֹר אחת השׂפוֹת הרשמיוֹת של ארץ־ישׂראל. גם סימני רוֹגז אוֹ אי־סבלנוּת לא היוּ ניכּרים בּזמן המשפּט, גם התרגוּם היה מדוּיק. בּכל זאת עשׂה תחילה זקן השוֹפטים הערה אָפיינית למדי: “כּלוּם הכרחי הדבר? – כּך בּערך אמר – הלא זה יגזוֹל זמן מאתנוּ”. בּהערה הזאת, שאין כּלל מן הצוֹרך לראוֹת בּה רצוֹן רע דוקא, ואין היא אלא הערה “מקצוֹעית” בּלבד, יוֹם־יוֹמית, נשקף היחס השׂוֹרר בּחוּגים גבוֹהים של פּקידוּתנוּ לגבּי השׂפה העברית, יוֹתר נכוֹן: אי־הבנה הגמוּרה של החוּגים האלה לגבּי החשיבוּת שיש בּשבילנוּ בּעברית בּתוֹר אחת השׂפוֹת הרשׂמיוֹת של ארץ־ישׂראל. שימוּש בּעברית אינוֹ לוֹ לזקן השוֹפטים כּי אם בּזבּוּז של זמן. אין הוּא חש כּלל שעַם עתיק שב כּאן לקניניו, וכי מן ההכרח שהדבר יעלה לוֹ בּמחיר רב, וכי הזמן הזה שיוֹציאוּ השוֹפטים, ואתם אנחנוּ כּוּלנוּ, על התרגוּם, כּאַין וּכאפס הוּא לעוּמת המחיר הזה וּלעוּמת העוּבדה, שישנה בּעוֹלם ארץ אחת – היא ארץ־ישׂראל – וּבה מחוּיב בּית־הדין לשמוֹע את דברי הסניגוֹריה בּשׂפה העברית, בּאשר שׂפה רשמית היא. הערה זוֹ, היא לבדה, דיה להראוֹת לנוּ בּאיזה מידה הזנחנוּ את חינוּך עוֹבדי הממשלה הארצישׂראלית, בּאיזוֹ מידה נסחפנוּ עם הזרם, שדבר מה מההתבּוֹללוּת בּוֹ, מאוֹתה ההתבּוֹללוּת אשר מפּניה בּרחנוּ מן הגוֹלה הנה. ההערה הזאת מוֹכיחה עד כּמה כּדאי היה הקו הקשה והמַקשה אשר בּוֹ בּחרנוּ. ההערה הזאת היתה הצליל הראשוֹן בּמנגינת הזרוּת האיוּמה האוֹפפת את פּסק־הדין כּוּלוֹ.


 

ד    🔗

בּית־הדין לא הסכּים לבּיאוּרים ולנימוּקים המשפּטיים של עוֹרך־הדין. הוּא החליט שמאמרי “דבר” התערבוּ בּעניני המשפּט והעליבוּ את המשפּט. אילוּ היה פּסק־הדין מסתפּק בּאַרגוּמֶנטציה משפּטית וּבהטלת עוֹנש – ולוּ גם כּבד בּערך – לא היה לנוּ כּי אם לקבּלוֹ, ללא השתוֹממוּת אוֹ מתוֹך השתוֹממוּת, לפי הבנתנוּ וטעמנוּ. ואוּלם מלבד הארגוּמנטציה המשפּטית ישנם בּפסק־הדין גם נימוּקים חברתיים־ציבּוּריים. אלה דוֹרשים תשׂוּמת־לב מיוּחדת, בּאשר הם עלוּלים להאיר לפנינוּ כּמה פּינוֹת בּהלך הרוּח והמחשבה של הפּקידוּת האנגלית הארצישׂראלית. את הפּינוֹת האלה אין אנוּ מכּירים כּלל אוֹ משתדלים לשכּוח אוֹתן ולבלי לראוֹתן.

כּל העוֹלם כּאילוּ מחוּלק לשני מחנוֹת – “אנחנוּ” האנגלים, והם “תוֹשבי המוֹשבוֹת”. “אצלנוּ”, אצל האנגלים, הכּל יפה וּמסוּדר וּמלא מוּשֹגים נעלים וּמנהגים נכוֹנים, ושם, בּמחנה “התוֹשבים”, שׂוֹררת פּראוּת שאינה מאַפשרת אפילוּ להבדיל בּין חלקים שוֹנים של ההמוֹן הזה, ואין גם כּל צוֹרך להכּיר אוֹתם וּלהתחשב עם מוּשׂגיהם. יש רק “לחנך” אוֹתם על־ידי השלטת המוּשׂגים האנגליים והמנהגים האנגליים. מוֹשבה אחת דוֹמה לשניה, ארץ מנדטוֹרית דוֹמה למוֹשבה, הכּל מחנה אחד, מחנה לא־אנגלי.

כּשיש צוֹרך לנמק השלטת חוֹק ידוּע בּארץ־ישׂראל, שאיננוּ נהוּג בּאנגליה, הרי אי־אפשר למצוֹא דוּגמה אחרת מאשר מסנט־וינסנט אשר בּהוֹדוּ המערבית וּלצטט את פּסקת פּסק־הדין המדבּרת על “עמים צבעוֹניים” דוקא. אנגליה יכוֹלה כּבר להתקיים בּלי חוֹק על בּיזוּי המשפּט ואוּלם בּארצוֹת שבּהן חיים העמים הצבעוֹניים הכרחי הוּא החוֹק הזה – מכּאן ראָיה, כּי הוּא הכרחי גם בּארץ־ישׂראל. כּשרוֹצים למצוֹא תנאי מכבּיד על נתבּע – גם כּשהלה מקיים הכּל, כּפי המנהג האנגלי וּכפי המוּשג האנגלי, וּמבקש סליחה בּכל ההכנעה, הרי מזכּירים לוֹ, שהוּא מוֹציא עתוֹן “אנגלי” דוקא, ואיך זה יתכן שעתוֹן אנגלי ירשה לעצמוֹ להעתיק מאמרים מ“עלוֹן שכּזה”, אשר שמוֹ “דבר” ואשר רמתוֹ נמוּכה בּמידה כּזאת, שאין הוּא עלוּל אפילוּ להעליב את השוֹפטים. כּדי להשווֹת את “פּלשׂתין בּוּלטין” ל“דבר” אין צוֹרך כּלל להשווֹת את מהוּתם, את מגמוֹתיהם ואת כּוחוֹתיהם. די רק שהאחד הוּא עתוֹן אנגלי והשני – עתוֹן עברי. עוּבדה זוֹ בּלבד דיה כּדי לקבּוֹע: כּאן – אנחנוּ, האנגלים, הג’נטלמנים, ושם – “הם” וה“עלוֹנים שכּאלה”.

העתוֹן “דבר” עמד בּפני המשפּט. השוֹפטים חשבוּ, כּי הרשוּת להם להוֹציא משפּט לא רק על המאמרים שהביאָה לפניהם התביעה הכּללית, אלא גם על העתוֹן כּוּלוֹ – “עלוֹן שכּזה” וכיוֹצא בּזה. נניח. ואוּלם הם הוֹציאוּ משפּט גם על ציבּוּר שלם. גם הסניגוֹר וגם הקטיגוֹר לא הזכּירוּ אף בּמילה אחת בּזמן המשפּט את קוֹראי “דבר”. בּמאמרים הנדוֹנים אין אף רמז קל על אָפים. עדוּת לא נגבּתה בּכלל בּמשפּט הזה. וּבכל זאת חשבוּ השוֹפטים לרשוּתם להוֹציא – דרך אגב – פּסק־דין גם על הציבּוּר הזה. הם כּינוּ אוֹתוֹ “פּרוֹליטריוֹן קוֹסמוֹפּוֹליטי, אשר יתכן, כּי הוּא בּא הנה מארצוֹת שהאֵמוּן בּמשפּט וּביוֹשר בּתי־הדין איננוּ נהוּג בּהן כּמוֹ בּארצוֹת אשר תחת השלטוֹן הבּריטי”. המלים: “פּרוֹליטריוֹן קוֹסמוֹפּוֹליטי” אינן צריכוֹת להשלוֹת אוֹתנוּ. הפּתגם הצרפתי מלמדנוּ: כּששני אנשים אוֹמרים דבר אחד אין הם מתכּוונים לדבר אחד דוקא. אין למלים אלוּ בּפי השוֹפטים אוֹתוֹ הפּירוּש שיכוֹל להיוֹת להן בּפי הסוֹציאליסט. לפני כּמה ימים קראנוּ בּעתוֹן ערבי מלים קשוֹת על הפּוֹעלים העברים: “עֵרב רב מפּסָלתן של האוּמוֹת…” – אין חשק לצטט עוֹד. העתוֹן הערבי ההוּא חדוּר רוּח של גסוּת וזדוֹן, גוּזמאוֹת מזרחיוֹת שגוּרוֹת בּפי סוֹפריו, הוּא לוֹחם בּיהוּדים מלחמה אכזרית ועיורת. אין להשווֹת אוֹתוֹ לנידוֹן בּזה. אוּלם הסירוּ את כּל הגוֹרמים האלה, השאירוּ את המוּשׂג היסוֹדי, ואז כּלוּם לא תפליאכם הקירבה שבּין ההשקפוֹת?

מתוֹך הפּסקאוֹת המעטוֹת האלה בּפסק־הדין של שוֹפטי “דבר”, נתגלתה לפנינוּ תמוּנה פּוֹליטית־אנוֹשית קשה למדי. לא פּקיד נמוּך, שהתחנך אוּלי כּל ימי חייו בּסביבה לֶבַנטינית, לא איש המשטרה, אשר קוֹשי מיוּחד כּאילוּ קשוּר בּמקצוֹעוֹ, וגם לא אדמיניסטרטוֹר חדש, שאוּלי לא שמע דבר על ארץ־ישׂראל, אלא שוֹפטים בּריטיים, אנשי השׂכּלה ונסיוֹן־חיים רב, אנשי עמדוֹת ציבּוּריוֹת וּמשׂרוֹת ממשלתיוֹת המכוּבּדוֹת בּיוֹתר שבּארץ, אנשים החיים שנים בּארץ – הם גילוּ לפנינוּ את זרוּתם המוּחלטת לכּוֹחוֹת הפּעילים בּארץ. הם אינם יוֹדעים אפילוּ שרבּים מן ה“פּרוֹליטרים” היהוּדים בּארץ־ישׂראל היוּ יכוֹלים להישאר מחוּץ לארץ־ישׂראל וּלהמשיך את חייהם הבּלתי־פּרוֹליטריים. השוֹפטים אינם יוֹדעים שהפּרוֹליטריוּת של צעירי ישׂראל היא תוֹצאת הבּחירה החוֹפשית שלהם. הם אינם יוֹדעים שהפּרוֹליטריוּת הזאת היא גאוָתם ונוֹבעת ממקוֹרוֹת נפשיים, שכּל איש בּן־תרבּוּת היה צריך להרכּין ראש בּפניהם. כּל התוֹפעה הזאת, המיוּחדת בּמינה, של צבא צעירי ישׂראל, מאנשי הבּיל“וּ ועד האניה האחרוֹנה שבּאה אתמוֹל מטריֶסט, כּל התוֹפעה הזאת, על יסוּריה, על ערכיה הנעלים, על התגבּרוּתה, על היאָבקוּתה, נשארת סתוּמה בּפני שוֹפטי בּריטניה בּארץ־ישׂראל. הם אינם יוֹדעים ש”הקוֹסמוֹפּוֹליטיים" האלה בּאוּ הנה אך ורק בּכוֹח אידיאל לאוּמי. הם אינם יוֹדעים שהמחנה הזה יהוּדי הוּא, שהתחנך בּרוּח היהדוּת ושהשפּעת הארצוֹת אשר מהן בּאוּ ואשר עליהן מדוּבּר בּפסק־הדין, היא חלשה לאין ערוֹך מהשפּעת היהדוּת, ערכיה, ספרוּתה הענקית. הם אינם יוֹדעים מה זאת ציוֹנוּת וּמהוּ הבּית הלאוּמי לעם העברי, אשר ממשלתם הם, ממשלת ה. מ. מלך אנגליה, התחַיבה לסייע להקמתוֹ וכל ממשלוֹת אנגליה חזרוּ על ההתחַיבוּת הזאת. אילוּ ידעוּ זאת, היוּ מבינים שה“פּרוֹליטריוֹן הקוֹסמוֹפּוֹליטי” הזה הוּא יסוֹד הבּית הלאוּמי לעם העברי בּארץ־ישׂראל והגוֹרם העיקרי של התנוּעה הציוֹנית, וּמי שפּוֹגע בּפּרוֹלטריוֹן הזה, – בּתנוּעה כּוּלה הוּא פּוֹגע. אילוּ היוּ השוֹפטים מעריכים את כּל הדברים האלה, – אי־אפשר היה להכניס בּפסק־הדין שלהם את הפּסקאוֹת הללוּ על “עמים צבעוֹניים” ועל “פּרוֹליטריוֹן קוֹסמוֹפּוֹליטי”.

לפני התוֹפעה הזאת אַתה עוֹמד מחוּסר אוֹנים. מה לתבּוֹע? ממי לתבּוֹע? משוֹטר ערבי העוֹמד בּפינת הרחוֹב? מקצין המשטרה? מאיזה פּקיד עלוּב, אשר “השלטוֹן של הגזע העליוֹן” טימטם את מוֹחוֹ והוּא מהלך בּרחוֹבוֹת כּכוֹבש ארצוֹת ועמים? ממי לתבּוֹע, אם אנשי המשפּט חוֹשבים כּך וּמדבּרים כּך עלינוּ, אנשי ההשׂכּלה, אנשים אשר בּודאי יוֹדעים כּל אוֹת של המנדט הארצישׂראלי, על ההקדמה היפה שבּוֹ, וגם את ה“ספר הלבן” של סמוּאל־צ’רצ’יל קראוּ, אוֹתוֹ הספר הלבן אשר אנוּ כּל כּך בּלתי מרוּצים ממנוּ ואוּלם הוּא מסבּיר נאה את מפעלנוּ. הם קראוּ בּודאי גם את הדין־וחשבּוֹן על חמש שנוֹת עבוֹדתוֹ של סמוּאל, אוֹתוֹ סמוּאל אשר אנוּ מבקרים אוֹתוֹ ואוּלם חיבּוּרוֹ זה חדוּר רוּח תרבּוּת ויחס של כּבוֹד ל“פּרוֹליטריוֹן הקוֹסמוֹפּוֹליטי”. אם האנשים האלה אוֹמרים “דברים שכּאלה” – אם לדבּר בּלשוֹן פּסק־הדין שלהם – על כּן: ממי לתבּוֹע? וכיצד להסבּיר? הלא אי־אפשר להתפּאר לפניהם בּשמוֹת מפוּרסמים שלנוּ – בּאחד העם, בּאיינשטיין, שגם הוּא בּמחנה ה“פּרוֹליטרים הקוֹסמוֹפּוֹליטיים”, בּבּיאליק, אשר גם לגבּי דידוֹ טוֹבה דוּגמת “העמים הצבעוֹניים”. הלא הם יוֹדעים כּל זה. אי־אפשר לשלוֹח להם חוֹברת של קרן־היסוֹד וּתמוּנוֹת של קרן־הקיימת. הלא כּאן, בּארץ הזאת, לנגד עיניהם עוֹמדוֹת עין־חרוֹד ונהלל, המוֹשבוֹת הגדוֹלוֹת, שכוּנוֹת ירוּשלים וחיפה, תל־אביב, בּתי־ספר, וּבתי־חוֹלים, הלא גם בּעתוֹניהם הם קוֹראים על עשׂרוֹת אלפים עוֹלים, על מליוֹני לירוֹת שהעם העברי אסף בּדרך ההתנדבוּת החפשית לבנין בּיתוֹ? מה עלינוּ לעשׂוֹת וטרם עשׂינוּ כּדי שיבינוּ לרוּחנוּ? מה כּוֹח בּהסבּרוֹת וּבנימוּקים וּבמלים, אם אין בּכוֹח המעשׂים להזיז אנשים מהמַצע הנפלא הזה של “העתוֹן האנגלי” וה“עלוֹן שכּזה”, של מוּשׂגי אנגליה וּמוּשׂגי “העמים הצבעוֹניים”?


 

ה    🔗

כּמה דברים נלמד מן המשפּט הזה. גם בּקרבּנוּ יש מישהוּ, האוֹהב לדבּר דברים טפלים על עם התרבּוּת, הנוֹעד לשלוֹט, ועל עם המחוּסר תרבּוּת, הנוֹעד לקבּל שלטוֹנם של נוֹשׂאי התרבּוּת. פּסק־הדין הזה עלוּל להראוֹת לנוּ מה מכאיב המוּשׂג הזה. ועוֹד דבר: מה יכוֹל להיוֹת ההד הפּוֹליטיֹ של הדיבּוּרים הטפלים ההם אשר בּקרבּנוּ? חלק מן האנגלים ידחוּ אוֹתם בּאוֹתה ההתמרמרוּת שאנוּ דוֹחים אוֹתם כּשמשתמשים בּהם נגדנוּ. והחלק האחר לא ישׂים לב להבטחוֹתינוּ, שהנה גם אנוּ הננוּ “עם תרבּוּת”, וּבשקט גמוּר יאַחדוּ את הערבים ואת היהוּדים למחנה אחד שדוּגמת “עמים צבעוֹניים” מתאימה לוֹ.

אַל נמהר בּמשפּטנוּ. המוּשׂגים “הפּרוֹליטרים הקוֹסמוֹפּוֹליטיים” וה“עמים הצבעוֹניים” עלוּלים להעליב לא בּלבד אוֹתנוּ ולא בּלבד את מקדוֹנלד וּפּאספילד, שהם חברים לברית אינטרנציוֹנלית אחת של “פּרוֹליטרים קוֹסמוֹפּוֹליטיים” אלוּ, אלא גם כּל אנגלי המוּכן להכּיר בּערכי עמים אחרים וּלהתיחס בּכבוֹד אליהם. ואלה אינם מעטים כּלל בּבּריטניה.

ואשר לשוֹפטים אלה וּלאנגלים אחרים היוֹשבים בּארץ־ישׂראל והם טרם הבינוּ וטרם תפסוּ מה בּעצם מתרחש בּארץ הזאת, אל נתיאש מהם. מה שעין־חרוֹד ונהלל לא הוֹכיחוּ להם, יוֹכיחוּ שתי קבוּצוֹת גדוֹלוֹת וּשני מוֹשבי עוֹבדים. אם אלה יקוּמוּ וכאשר יקוּמוּ, תיפָּקַחנה גם עיני השוֹפטים הללוּ. כּזוֹ היא דרך העוֹלם: בּמקוֹם שם אינה מספּיקה איכוּת, תבוֹא הכּמוּת וּתיַשר מוּשׂגים מסוּלפים.

את הלקח “המעשׂי” של קנס בּסך שמוֹנים לא“י נלמד, ואוּלם חלילה לנוּ להּיהפך1 לעדר שאין לוֹ קוֹל; חלילה לנוּ – כּמוֹ שעשׂה חלק מן העתוֹנוּת העברית היוֹמית הארצישׂראלית אחרי משפּט “דבר” זה – לעבוֹר בּשתיקה על עלבּוֹן שנגרם לנוּ; חלילה לנוּ לבוֹא למסקנוֹת אשר אליהן בּא, אמנם גם מתוֹך מסקנוֹת אחרוֹת, נכוֹנוֹת יוֹתר, “הארץ” בּ”על הפּרק" שלוֹ, מיום בּ' אדר (“אין בּכוָנתנוּ להיכּנס בּביקוֹרת בּפסק־הדין עצמוֹ… אנוּ חייבים להיזהר וּלהזהיר שלא להסיח חס ושלוֹם את הדעת אף לרגע קל מכּל פּיסקה וּפיסקה שבּ”פקוּדת העתוֹנוּת“, להיזהר בּכל בּיטוּי וּמלה – שמא למחר יסָתם פּינוּ לגמרי. עלינו לזכּוֹר תמיד, שמאתנוּ תוֹבעים הרבּה מאד, אִתנוּ מקפּידים על כּל תג ושׂערה ואוֹתנוּ יענישוּ תמיד בּכל חוֹמר הדין!”). אדרבּא: אחרי המשפּט הפּוֹליטי הראשוֹן הזה על העתוֹנוּת העברית, עלינוּ להיוֹת מוּכנים לאפשרוּיוֹת קשוֹת יוֹתר למלחמה על זכוּתנוּ, להגיד את כּל אשר בּלבּוֹתינוּ, למלחמה בּעד חוֹפש העתוֹנוּת בּארץ. את תפקיד המעוּנים לא נחפּשׂ, ואוּלם נהיה מוּכנים, אם יהיה צוֹרך בּזה, להוֹכיח לממשלת ארץ־ישׂראל, שאין זה קל כּלל לשבּוֹר את העתוֹנוּת העברית בּארץ, ואת עתוֹנוּת הפּוֹעלים העברים בּיחוּד.


ד’־ה' אדר תר"ץ (4־5.3.1930)


  1. הערת פב"י: כך מנוקד בּמקור, עמ' 105. עם דגש בּ“הא”.  ↩