לוגו
עבוֹדה עברית
מיקום ביצירה:
0%

אם נצרף יחד את הידיעוֹת והעוּבדוֹת, מעשׂי יוֹם־יוֹם כּמעט, פּרי יחסי הממשלה הארצישׂראלית לעבוֹדת־הבּנין הנעשׂית על־ידי הישוּב העברי וההסתדרוּת הציוֹנית, נקבּל תמוּנה עגוּמה למדי. אנוּ עצמנוּ כּמעט שהתרגלנוּ לבלי לדבּר יוֹתר על התחַיבוּיוֹת הממשלה הנוֹבעוֹת מן המנדט. אנוּ מתחילים כּבר להעביר את הויכּוּח התמידי שלנוּ עם האדמיניסטרַציה הארצישׂראלית לשטח מספּר היהוּדים בּארץ וּסכוּם המסים אשר משלמים היהוּדים – נימוּק, שהוּא בּודאי חשוּב מאד ואוּלם לא עליו, על־כּל־פּנים לא עליו בּלבד, להיוֹת למשענת הפּוֹליטית שלנוּ. אין ארץ ישׂראל מוֹשבה סתם אשר האדמיניסטרציה שלה מחוּיבת להחזיר לתוֹשביה מה שהיא מקבּלת ממנה. אין ארץ־ישׂראל ארץ שני העמים סתם, אשר לכל אחד צריך שיֵעשׂה צדק לפי מספּרוֹ. ואילוּ היה מספּר היהוּדים הנמצאים עתה בּארץ קטן הרבה וּסכוּם המסים הנפרעים על־ידיהם פּחוֹת הרבּה, – גם אז לא היה הדבר הזה מקטין בּמאוּמה את התחַיבוּת הממשלה כּלפּי בּנין הבּית הלאוּמי העברי בּארץ־ישׂראל, כּי לא לשם היהוּדים הגרים בּארץ ולא בּזכוּת המסים שלהם ניתנה ההתחַיבוּת הבּין־לאוּמית הזאת. והתמוּנה העגוּמה של יחסי ממשלת ארץ־ישׂראל לעבוֹדת־הבּנין היהוּדית מתחילה להיוֹת דוֹמה מאד להפרעה גלוּיה של ההתחַיבוּת הזאת.

אם גם נניח רגע לדברים העיקריים, כּגוֹן מניעת קרקעוֹת הממשלה מאת המתישב היהוּדי; אם גם נסתפּק בּעוּבדוֹת יוֹם־יוֹם בּלבד, בּקטנוֹת, גם אז נעמוֹד מתוֹך השתוֹממוּת והתמרמרוּת לפני החזיוֹן הזה. לפני המעצוֹרים התמידיים אשר ממשלת הארץ מעמידה, כּאילוּ בּכוָנה, על הדרך הקשה של המפעל העברי. תלינוּ תקווֹת גדוֹלוֹת בּעבוֹדת הנמל. וגם הממשלה עצמה, שניסתה בּשנוֹת המצוּקה לעשׂוֹת את חשבּוֹן העתיד, לקחה תמיד את העבוֹדה הזאת בּחשבּוֹן הסיכּוּיים העוֹמדים בּפני הפּוֹעל העברי. ועתה, כּאשר הגשמת המפעל הזה הוֹלכת וּמתקרבת, היא מעוֹררת כּמעט יוֹתר דאגה מאשר שׂמחה. דבר העברת תחנת לוּד לתל־אביב־יפוֹ היה נדמה לפני שנתים כּמעשׂה בּטוּח – ולהשערה הזאת היה יסוֹד בּהבטחוֹת המסוּימוֹת של בּאי־כּוֹחה המוּסמכים של הממשלה. עתה נדחית העברה זאת ללא מוֹעד וּללא סיכּוּיים בּרוּרים. הפּוֹעל העברי ממשיך להיוֹת מקוּפּח בּעבוֹדוֹת העיריוֹת – וידוּע וגלוּי הוּא, שהדבר תלוּי בּמידה רבּה לא בּעיריוֹת בּלבד אלא בּממשלה וּבאי־כּוֹחה המקוֹמיים. דוּגמת ירוּשלים, עם 66 אחוּז תוֹשביה היהוּדים ו־10 אחוּזים הפּוֹעלים היהוּדיים העסוּקים בּעבוֹדוֹת העיריה, הנה אילוּסטרַציה מחרידה למצב הבּלתי טבעי והבּלתי צוֹדק הזה. אילוּסטרציה שניה, בּמשק ממשלתי טהוֹר, ניתנת על־ידי מחלקת הרכּבת. זה כּבר עברה וחלפה התקוּפה ההיא, כּאשר אפשר היה להאשים את נסיוֹנוֹת התעשׂיה העברית בּקלוּת־דעת, בּחוֹסר־ידיעה של עניני הארץ, בּרוּח מבוֹהלת. מה שבּנסיוֹנוֹת האלה היה בּלתי מבוּסס כּלפּי אפשרוּיוֹת הארץ וּבלתי פּוֹרה בּסידוּר הפּנימי, נפל מזמן. מה שנשאר הוֹכיח את זכוּתוֹ לקיוּם וּלהתפתחוּת. וּבכל זאת ה“סיליקט” [בית־חרוֹשת ללבנים] התל־אביבי, שהיה נוֹתן לחם למאתים נפש, נסגר וּבסגירה הזאת חלק רב לפּוֹליטיקה הפיסיקאלית קצרת־הראוּת של הממשלה. בּית החרוֹשת [לשוֹקוֹלד] ליבּר, אשר כּבש את השוּק בּתוֹצרתוֹ, מאיים לעזוֹב את הארץ ולעבוֹר לסוּריה, בּאשר ממשלתה מציעה לפניו תנאים הרבּה יוֹתר נוֹחים מתנאי ממשלת ארץ־ישראל, אשר גבתה מבּית־חרוֹשת זה 3000 לא"י בּתוֹר דמי מכס. כּן, נצחוֹן מזהיר של מחלקת הכּספים, ואוּלם תוֹצאוֹתיו עלוּלוֹת להיוֹת החרבת המשק הארצישׂראלי.

התקציב הממשלתי מעוּבּד גם הוּא לא לפי צרכי הארץ וּמִשקה. בּלי התחשבוּת כּל־שהיא עם התפקידים המיוּחדים של אנגליה בּארץ הזאת – הוּא כּוּלוֹ לטוֹבת המטרוֹפּוֹלין ועניניה. וּמשוּם כּך אין כּסף בּקוּפּה הארצישׂראלית וּמשוּם כּך צריכים המתישבים היהוּדים לשׂאת בּכל העוֹל של המסים ללא כּל עזרה מצד הממשלה – דבר אשר אין לוֹ דוּגמה בּשוּם מפעל של התישבוּת חדשה, גם כּאשר ההתישבוּת הזאת נעשׂית על־ידי ממשלת אנגליה לחיילים המשוּחררים שלה, גם כּאשר ההתישבוּת הזאת נעשׂית על־ידי ממשלת רוּסיה ליהוּדים הצריכים לישב לה את שׂפת אַמוּר [בּמזרח־סיבּיר], וגם הבּנק החקלאי – מי אינוֹ מוֹדה בּצוֹרך החיוּני אשר בּוֹ, מי אינוֹ מכּיר בּנזק הרב אשר היעָדרוֹ גוֹרם לארץ החקלאית הזאת? – נשאר תמיד, זה שנים רבּות, “רשוּם לפני הממשלה לתשׂוּמת־לב”. הוֹצאוֹת החינוּך והבּריאוּת של היהוּדים רוֹבצוֹת, כּקוֹדם, כּמעט בּמלוֹאן, על התקציב הציוֹני והממשלה שוֹמרת לה את התפקיד הנוֹח לבקר את המפעלים אשר היהוּדים בּנו לעצמם בּפרוּטוֹת אשר גזלוּ מן העבוֹדה המישבת בּמישרין: הן היהוּדים הנם “בּטלנים” למדי ו“עשירים” למדי עד כּדי לדאוֹג לעצמם בּכוֹחוֹתיהם הם, וּמה טוֹב, שהקוּפּה הארצישׂראלית המסכּנה יכוֹלה על־ידי כּך “לעזוֹר” לבּריטניה בּהוֹצאוֹתיה. וּבאוֹתוֹ הזמן מוּכרח היהוּדי, כּדי שיכּנס ארצה, כּדי שתדרוֹך רגלוֹ על האדמה הזאת – שהיתה לוֹ אלפּים שנה לפני היוֹת בּריטניה הגדוֹלה בּעוֹלם, – לעבוֹר גיהנוֹם של בּדיקוֹת וּבחינוֹת מגוּחכוֹת וּמחוּסרוֹת טעם וּמשפּילוֹת את כּבוֹדוֹ. וגם אחרי הגיהנוֹם הזה הוּא נשאר לעתים די קרוֹבוֹת מחוּץ לגבוּלוֹת הארץ, וּבעד כּל יהוּדי ויהוּדי, גם כּאשר אמצעים לוֹ, מוּכרחים ללחוֹם מלחמה קשה. וכל אלה הנם רק אילוּסטרציוֹת לתנאי עבוֹדתנוּ המשקית והכּלכּלית – מחוּץ לשאלוֹת העיקריוֹת הפּוֹליטיוֹת.

מהי הפּוֹליטיקה הזאת? האם חוֹסר הבנה כּלכּלית אוֹ גם רצוֹן לעכּב את התפּתחוּת המשק העברי? רק חוֹסר הבנה של התחַיבוּיוֹת ממשלת המנדט כּלפּי העם העברי אוֹ גם הרצוֹן “להרגיל את העם הזה, למען ישכּח לאט לאט, שהיה זמן וּבּריטניה הגדוֹלה קמה ועלתה על הבּימה הבּין־לאוּמית ונתנה הבטחוֹת מסוּימוֹת וּברוּרוֹת לסייע ליצירת הבּית הלאוּמי לעם העברי בּארץ־ישׂראל”?

נדמה, כּאילוּ אנוּ עוֹמדים עתה על פּתח הפּעוּלה הציוֹנית המחוּדשת. גל העליה הרעננה עוֹמד בּשערי הארץ. מוּרגשת גם התעוֹררוּת ידוּעה בּמחנה הציוֹני בּחוּץ־לארץ. אוּלי יהיוּ לנוּ גם בּני־בּרית חדשים. בּקוֹשי רב, מתוֹך התאמצוּת והתגבּרוּת גדוֹלה, משתחרר הישוּב וּמשתחררת התנוּעה הציוֹנית מירוּשת המשבּר, מן הפַּניקה הרוּחנית וּמאפס הפּעוּלה שתקפוּ אוֹתם. הפּרוֹצס הזה הוּא בּהכרח אִטי, בּהכרח קשה. ואם הוּא יוּפרע, כּשם שהוּפרעה העליה ההמוֹנית, אנוּ נעמוֹד שוּב לפני אסוֹן גדוֹל, אוּלי יוֹתר גדוֹל מבּשנוֹת המשבּר. המצב הזה מחייב זהירוּת – ונדמה שלמדנוּ כּבר להיוֹת זהירים ואוּלי גם התחלנוּ להפריז בּמידה הטוֹבה הזאת. ואוּלם לא רק זהירוּת מחייב המצב החדש בּארץ וּבתנוּעה הציוֹנית אלא גם גיוּס כּוֹחוֹת, התאמצוּת גדוֹלה, הכּרת החוֹבה מצד כּל גוֹרמי הבּנין העברי, מצד ממשלת הארץ בּתוֹכם. קל ונוח היה לה, לממשלה הזאת, להטיל את כּל האחריוּת לאי־הצלחה שלנוּ עלינוּ, על עצמנוּ, רק עלינוּ, על אי־כּשרוֹן המעשׂה שלנוּ, רק שלנוּ. קל ונוֹח – וּבלתי צוֹדק בּהחלט. הישוּב העברי וההסתדרוּת הציוֹנית אינם משתמטים מן האחריוּת לאי־הצלחה והם משתדלים ללמוֹד ממנה – ואוּלם החוֹבה הזאת נוֹפלת גם על הממשלה, בּמידה לא פּחוּתה. כּל הפּוֹליטיקה הזאת, אשר גוֹרל ה“סיליקט” וּבית־החרוֹשת ליבּר, חלקוֹ של הפּוֹעל העברי בּעבוֹדוֹת העיריה, מסים כּבדים על המתישבים החדשים, הסתלקוּת מחוֹבוֹת כּלפּי החינוּך והבּריאוּת העברית, התעללוּת בּעוֹלה וכוּ' וכוּ' אינם אלא אילוּסטרציוֹת לה, – חלק רב־ערך לה, אוּלי חלק מכריע, בּאי־הצלחה של שנוֹת העליה ההמוֹנית; חלק רב־ערך לה מבּחינה מעשׂית, בּעבוֹדת יוֹם־יוֹם, וחלק לא פּחוֹת חשוּב לה מבּחינה פּסיכוֹלוֹגית, בּאשר יצרה בּקרב ההמוֹנים היהוּדים, וגם בּקרב ההסתדרוּת הציוֹנית עצמה, מצב־רוּח של דכּאוֹן, אשר יסוֹדוֹ בּכך שאין לעשׂות בּארץ עבוֹדה פּוֹריה, עבוֹדה העוֹמדת בּהתאמה לאמצעים ולכּוֹחוֹת המוּשקעים, בּתנאים אשר ממשלת הארץ יצרה אוֹתם לעוֹלה היהוּדי. ואם שיטת הממשלה בּשנוֹת העליה ההמוֹנית הביאה לידי כּך, שהתקוּפה, שהיתה יכוֹלה להיוֹת לברכה לארץ, השאירה אחריה אך משבּר קשה, הרי עתה, על סף התקוּפה החדשה, אחרי שהתגבּרנוּ על המשבּר, – על האדמיניסטרציה הארצישׂראלית ללמוֹד מן הנסיוֹן המר וּלהתאים את הפּוֹליטיקה המשקית והפיסקאלית שלה לצרכי הארץ ולהתחיבוּת הבּין־לאוּמית של הממשלה האנגלית.


ז' תשרי תרפ"ט (21.9.1928)