אתמוֹל הוּבאה בּ“דבר” טלגרמה מלוֹנדוֹן בּדבר מחאוֹת, שקיבּל ועד שליחי הקהילוֹת היהוּדיוֹת בּאנגליה, נגד זכוּתוֹ של הנציב העליוֹן לגרש אנשים מן הארץ על דעת עצמוֹ.

אין ספק, כּי הכּוָנה היא לאוֹתם המקרים שאינם יקרי המציאוּת, שבּית־המשפּט מציע לפני הנציב העליוֹן לגרש תוֹשב, נוסף לעוֹנש שהוּטל עליו מטעם בּית־הדין. כּל פּסקי־הדין ממין זה, מלבד אחד, פּגעוּ בּיהוּדים וּמִטעמים מדיניים.

ציבּוּר הפּוֹעלים מחה זה כּמה פּעמים נגד גירוּש יהוּדים מן הארץ. השאלה מי הוּא שגוֹרש – אינה שייכת לעצם הענין. אם בּארץ נמצאים בּאמת אלֶמנטים מַזיקים צריך למצוֹא את האמצעים המתאימים להילָחם בּהם – למן הדיבּור בּעל־פּה והמלה הנדפּסת ועד לאמצעי החרם הציבּוּרי. אוּלם אין מסוּכּן מאשר לאחוֹז בּאמצעי זה, הנראה פּשוּט בּיוֹתר וקל מאד – הרחָקתם מן הארץ.

ולא משוּם זה בּלבד, שהעם היהוּדי אינוֹ מחוּיב להיוֹת מוּרכּב רק מאנשים צדיקים וישרים (אם גם נניח, שלידי האדמיניסטרציה נמסר קנה־מידה להגדרת היוֹשר והצדק). כּכל עם ועם, כּך יש ליהוּדים בּארץ הזכוּת האלמנטרית להכיל בּקרבּם גם אלמנטים מזיקים, מבּלי שזה יגרוֹר אחריו תוֹצאוֹת שאינן מצוּיוֹת אצל עמים אחרים.

מחאתוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים נגד גירוּש יהוּדים מן הארץ היתה מיוּסדת בּעיקר על זה, כּי אנוּ אזרחים בּארץ־ישׂראל, כּי ארץ זוֹ היא מוֹלדתוֹ בּכוֹח של כּל יהוּדי, מוֹלדתוֹ הממשית של כּל יהוּדי המתישב בּה. אזרח בּעל זכוּיוֹת – וכזה הנוֹ כּל יהוּדי היוֹשב בּארץ מבּלי הבדל איזה פּספּוֹרט יש בּידוֹ – אסוּר לגרשוֹ מן הארץ ואין גם לאן לגרשוֹ. לא לנציב העליוֹן אוֹ למי שהוּא אחר ולא למוֹסד איזה שהוּא אינה יכוֹלה להיוֹת רשוּת לשלוֹל מיהוּדי את מוֹלדתוֹ.

עד עתה היה ציבּוּר הפּוֹעלים בּוֹדד בּמחאוֹתיו. הקוֹל הנשמע מלוֹנדוֹן יש לראוֹתוֹ כּצעד ראשוֹן – אם כּי לא צעד מלא – בּדרך לתפיסה לאוּמית של שאלת הגירוּשים. והננוּ מחכּים שהציבּוּריוּת היהוּדית בּארץ־ישׂראל וּמחוּצה לה – וּבראש וראשוֹנה הקוֹנגרס הציוֹני – ינקטוּ צעדים אחרים, צעדים יוֹתר נמרצים ויוֹתר בּרוּרים בּמגמה זוֹ.

ז' אב תרפ"ה (28.7.1925)