מיליוֹני לבבוֹת יהוּדים חרדוּ לקראת המלים: “נציב יהוּדי”. זכרוֹנוֹת־קדוּמים וחלוֹמוֹת־גאוּלה נצטרפוּ למוּשׂג “יהוּדי היוֹשב על הכּסא”. ועתה, אחרי חמש שנוֹת נציבוּתוֹ של הרבּרט סמוּאל יבוֹא בּמקוֹמוֹ זר – שׂר־מצבּיא אנגלי. אבל לא לעם הנאבק בּתנאים קשים על קיוּמוֹ ועל זכוּת־חייו לשעשע את עצמוֹ בּמחזות־נחמה. לוֹ אסוּרה האַשלָיה. אנוּ מעלים בּזכרוֹננוּ את חמש שנוֹת נציבוּתוֹ של הרבּרט סמואל. מה רבּוֹת התמוּרוֹת והחליפוֹת. לא רק ההמוֹנים היהוּדים צמאי הגאוּלה הוּקסמוּ מחלוֹם ההתגַשמוּת. אפשר שסמוּאל עצמוֹ נדמה לוֹ בּימים ההם, כּי הגאוּלה הנה בּאה.

והנה: מכשוֹלים שלא היינוּ מוּכנים להם, אכזבוֹת קשוֹת, מכּוֹת איוּמוֹת. מאוֹרעוֹת יפו וצל הימים של בּרנר – כּסמל אסוֹננוּ וחיינוּ שניתנוּ לפּוֹרעים. סילוּף משפּט. הפסקת העליה. קפּאוֹן בּתנוּעה. מַשבּר בּארץ. שוּרה ארוּכּה של עלבּוֹנוֹת גדוֹלים וּקטנים, בּלוֹנדוֹן וּבירוּשלים. ושוּב מתנַערת התנוּעה, גידוּל אִטי והתחַדשוּת, הצטבּרוּת כּוֹחוֹת, התגלוּת פּרי עמל, ושֶטף חדש של גלי חלוּציוּת ויצירה. הישוּב הוּכפּל. אחרי הירידה בּאה תקוּמה חדשה. אַל לשכּוֹח מאוּמה, לא מן המר ולא מן המַרנין שהיה לנוּ בּשנים אלה. כּשם שרחוֹקים אנו מִיחֵס את כּל החיוּבי שנוֹצר בּ“תקוּפת סמוּאל” להשפּעתוֹ וּלסיוּעוֹ, כּן גם לא נחַייב אוֹתוֹ על כּל הרע אשר קרה לנוּ בּימי שלטוֹנוֹ. הנציב היהוּדי היה רק שליחה של מדינה שוֹלטת ושל שיטת שלטוֹן, אשר הכּירוּ בּישוּב היהוּדי רק בּמידה שאין הוּא יוֹצא מן המסגרת של עניניה ותכניוֹתיה. עתה, בּשעוֹת הפּרידה, כּשסמוּאל מרשה לעצמוֹ לדבּר בּלשוֹן יחיד, הריהוּ גם מעֵז לגלות כּי בּנפשוֹ הוּא חי את הישוּב, כּי התקווֹת, האכזבוֹת, הכּאב והגאוֹן משוּתפים לו ולישוב. החוּלשה המקננת בּתוֹך העָצמה המדינית וחוֹסר־האוֹנים הטבוּע בּמסירוּתוֹ הפּרטית של כּל יחיד, יחד עם הרפיוֹן הנוֹבע מתוֹך סתירה זוֹ – התבּטאו בּנציבוּתוֹ של סמואל. וּכשבּאנוּ בּמבוּכה – לא הוּא שהוֹציאנוּ מתוכה. אם חמש שנים אלה, שאוֹהבי שמוֹת קוֹראים להן “תקופת סמוּאל”, מסתיימוֹת בּהעלאה חדשה וּבהתגַבּרוּת תנוּעתנוּ, הרי לא ש“הספר הלבן” גרם לה, כפי שנוֹטה לחשוֹב מחַברוֹ, כּי אם רוּח ההתמַכּרוּת והעבוֹדה היוֹצרת היא שהביאה אוֹתנוּ עד הלוֹם.

וזאת עלינוּ לזכּוֹר גם בּפּגישה וגם בּפּרידה: לא על יהדוּתו ועל סימפַּטיוּתוֹ של נציב אנו בּוֹנים את תקווֹתינוּ ולא אל הנֵכֶר של נציב תנוּפּצנה תקווֹתינוּ. בּגאוֹן היצירה המרוּכּזת, בּכוֹחוֹת הגליל והעמק, וּבעת הצוֹרך בּקרבּנוֹת תל־חי, – בּעבוֹדה העברית וּבגבוּרה העברית – צפוּנה גאוּלתנוּ.

ח' תמוז תרפ"ה (30.6.1925)