החוּמרוֹת והגזירוֹת החדשוֹת, אשר הממשלה הטילה על העליה הבּלתי ליגלית, מתחילוֹת לתת אוֹתוֹתיהן, ולא רק בּארצוֹת אשר משם היוּ בּאים העוֹלים האוּמללים האלה, ולא רק על גבוּלוֹת הארץ, אלא גם בּפנים הארץ. כּבר נמצא מישהוּ, אשר נבהל מן העונשים הכּלוּלים בּפּקודה האחרוֹנה, והוּא מתחיל להבּיט בּעינים חשדניוֹת־פחדניוֹת על כּל אחד המתקרב אליו והמבקש ממנוּ דבר־מה – משׂרה, עבוֹדה, שירוּת, עזרה – שמא שייך האיש לסוּג זה, אשר עליו הכריז השלטוֹן חרם חברתי. כּבר נמצא מישהוּ השוֹאל קוֹדם כּל את הנפגש לוֹ בּדרכי־החברה וּבעניני־העסק: מי אתה וכיצד נתגלגלת הנה ואיה תעוּדתך והויזה שלך והרשיוֹן שניתן לך על־ידי השלטוֹן להישאר בּארץ?

זהוּ ההיגיוֹן של הפּקוּדה החדשה. אם מפוֹרש בּה שעוֹנש חמוּר – מאסר וקנס – מגיע לא לעוֹלה בּלתי חוּקי בלבד אלא גם ל“מאַכסנים” אוֹתוֹ, הרי שמוּכרחים להימצא אנשים שירצוּ להיזהר מעוֹנש זה וימנעוּ אפילו ממעשׂים שאינם בּגדר החטא, אפילוּ לפי הפּקוּדה הקטלנית. ופירוּש הדבר: חיי העוֹלים הבּלתי חוּקיים, אם היוּ עד עכשיו חיי עינוּיים, חיי חרדה וּדאגה וחוּרבּן־משפּחה, עלוּלים להיוֹת מעתה חיי מוּחרמים גם בּעבוֹדה וּבמשׂרוֹת. סוּג אנשים, אשר לא גנבוּ ולא גזלוּ ולא הרגוּ, חלילה, עוֹמד לרדת למדרגת “מנוּדים”, אשר “החברה ההגוּנה” חייבת להיזהר ממגע אתם, יוֹתר מאשר היא חייבת זאת לגבּי פושעים פּליליים. כי הרי בּעד ה“אכסניה” הניתנת לאלה, אין השלטוֹן מאיים בּמאסר עד שנה אוֹ בּקנס עד מאה לא"י או בּזה ובּזה גם יחד. סוּג אנשים, אשר משפּחוֹת להם, נשים להם, ילדים להם, עוֹמד להיוֹת עשוּק־לחם בּאוֹפן האכזרי בּיוֹתר.

לא נוּכל להאמין שהשלטוֹן התכּוון, בּדעה בּרוּרה וּצלוּלה, לגזר־הדין כּה קטלני לגבּי אנשים הנמצאים כּבר בּארץ, בּמקרים ידוּעים מזה שנים, והם נכנסוּ לחיי עבוֹדה, והם משׂתכּרים את שׂכרם וּמרויחים את לחמם ולא נפלוּ למעמסה על החברה ושוּם רע לא צמח מהם לחברה הזאת וּלשלטוֹן הארץ. לא נוּכל להאמין, רצוֹננוּ לחשוֹב שהשלטוֹן לא התכּוון בּלתי אם למניעת התוֹפעה, אשר היא עבירה בּעיניו. אך הלא ההגיוֹן של החוֹק שנתפּרסם אוֹמר אחרת: לא לבד מניעת עליה בּלתי חוּקית לעתיד לבוֹא, אלא גם החרמת העוֹלה הבּלתי חוּקי, הוֹצאתוֹ מחיי החברה, הרעבתוֹ.

עם פּרסוּם הפּקוּדה הזאת העמיד השלטוֹן, הוּא עצמוֹ, את שאלת גוֹרל האנשים האלה על סדר היוֹם. הישוּב העברי, על מוֹסדוֹתיו, לא עשׂה זאת עד כּה. לא רק הישוּב שתק והמוֹסדוֹת שתקו, אלא גם הם החניקוּ את קוֹל הצעקה המרה, את קוֹל היאוּש שהיה מוּכן לפרוֹץ כּמה וכמה פּעמים בּתוך המחנה האוּמללים האלה. חרדנוּ: פּן תרע להם הצעקה הזאת. חשבנו: אפשר שמוּטב להם לסבּוֹל וּלהוֹסיף לסבּוֹל בּשתיקה. אך עתה העלה השלטוֹן, הוּא עצמוֹ, את השאלה הזאת. הוּא העלה אוֹתה בכל חוֹמר הדין, בּאשר הוּא דן את האנשים האלה לחיים שאינם עוֹד חיים. הוּטל עליו עכשיו להוֹציא מסקנוֹת ממעשׂיו. אין להעלוֹת על הדעת שהמסקנוֹת האלה יכוֹלוֹת להיוֹת בּציִד חדש וּבהוֹצאת האנשים האלה מארץ־ישראל. אילוּ גם היה רצון בּלתי־אנוֹשי כּזה בּלב השלטוֹנוֹת, גם אז היה שיקוּל פּוֹליטי־ישוּבי מוֹנע אותו, ללא שוּם ספק, מצעד כּזה, העלוּל לזעזע זעזוּע מסוּכּן מאוד את חיי הארץ, הכּלכּליים והפּוֹליטיים. וּמכּיון שלא יתכן, – שוּב ושוּב: לא יתכן ממש, – שהשלטוֹן התכּוון לגזירה כה קשה לגבּי אנשים האלה, הרי שאין לפניו עתה, אחרי פּקוּדתו החדשה, אלא דרך אחת ויחידה: חיסוּל המעמד הזה, בּו נתוּנים העוֹלים הבּלתי חוּקיים – וקלוֹן בּוֹ, השפּלה בּוֹ. השלטוֹן אשר הוֹציא את הפּקוּדה הקטלנית, השלטוֹן אשר הטיל חוּמרוֹת וּגזירוֹת גם על העוֹלה הבּלתי חוּקי וגם על “המאַכסנים” אוֹתוֹ, חייב לשׂים קץ, עד כמה שאפשר מהר יוֹתר, ליסוּרים אלה וּלסבל זה, אשר מצוּקת ישראל והתנהגוּתה של ממשלת ארץ־ישראל גרמוּ להם.

ט“ו טבת תרצ”ו (10.1.1936)