בּימים אלה תיפָּתח בּג’ניבה ישיבת המנדטים של חבר־הלאוּמים, אשר תדוּן גם על המצב בּארץ־ישראל. זאת הפּעם השניה, שהמנדט הארצישׂראלי לכל גילוּייו ותוֹצאוֹתיו מוּצג לפני בּית־הדין הבּין־לאוּמי אשר בּשמו ועל־פּי יפּוּי כּוֹחוֹ מוֹשלת אנגליה בּארץ. אשתקד נחלה ההסתדרוּת הציוֹנית מִשנה־כּשלוֹן – מפּני שגיאה שבּטקס לא נשמע קוֹלה בּאוֹרח רשמי, וּפסק־הדין שהוּצא מטעם הועדה על עבוֹדת היהוּדים היה חד־צדדי וּבלתי צוֹדק, השנה עשׂתה האֶכּסקוּטיבה איזה נסיוֹן של פּעוּלה. היא פּתחה לשכּה מדינית מיוּחדת בּג’ניבה וּנשׂיא ההסתדרוּת יצא לשם לעמוֹד על המשמר. הוּגש תזכּיר חדש ויש לקווֹת, שעכשיו ישָמע קוֹלה בּועדה בּאוֹרח רשמי. בּטחוֹן גמוּר אין גם עכשיו, כּי ההנהלה הציוֹנית עוֹד לא הצליחה עד היוֹם לתפּוֹס עמדה הראוּיה לה וּלתפקידיה כּלפּי חבר־הלאוּמים, ואפשר כּי גם הפּעם יבוֹאו ־ טעמים שבּטקס ויעמדוּ לשׂטן: הן הציוֹנוּת, בתור סוֹכנוּת יהוּדית, נקראה להשתתף בּפּעוּלוֹת עם הנציב בּבנין הארץ, אבל לא להגיש בּקשוֹת לחבר־הלאוּמים. התזכּיר שהוּגש השנה מטעם האֶכּסקוּטיבה לועדת המנדטים נבדל בסגנוֹנוֹ רק בּמעט מאד מן הקוֹדם לוֹ. מלבד הליקוּיים הטכניים שבּוֹ, מדהימה וּמעוֹררת דאגה רבּה ההתאפּקוּת, כּיבּוּש הטוֹן, המגיע כּמעט עד לידי יבוֹשת פּקידוּתית. מבּחינה רשמית הרי התזכּיר הזה הוּא הראשוֹן, וּלפיכך, נדמה, מן הראוּי היה לתת בּוֹ תיאוּר יוֹתר עמוֹק של חיי התחיה העברית בּארץ, שלא להצטמצם בּעוּבדוֹת מספּריוֹת בּלבד, שאף הן לא בּתכלית הדיוּק בּאוּ. בּתוֹר דוּגמה לתזכּיר כּזה יכוֹל היה לשַמש, לפּחוֹת, הדין־וחשבּוֹן של הרבּרט סמוּאל על חמש שנוֹת נציבוּתוֹ – דין־חשבּוֹן שמשך את לבּוֹ של כּל קוֹרא ואפילו את לב המתנגד להשקפתוֹ הפּוֹליטית.
נבדלת לטוֹבה מן התזכּיר היא האִגרת של וייצמן אל הנציב, שצריכה על־פּי בּקשתוֹ להימסר לועדת המנדטים של חבר־הלאוּמים. בּצוּרה המתאימה לרגע ולאיש אשר אליו היא שלוּחה, אך בּביטוּיים בּרוּרים שאינם משתמעים לכמה פּנים, מוֹסר נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית מוֹדעה לפני הועדה, כּי הממשלה אשר לידיה נמסרה, מטעם חבר־הלאוּמים, הנהגת הארץ על־פּי תנאים ידוּעים – טרם קיימה את התנאים הללוּ. האִגרת מזכּירה לחבר־הלאוּמים כּי על־פּי הסעיף הששי חייבת ממשלת המנדט “להקל על העליה היהוּדית… לעוֹרר התישבוּת צפוּפה של יהוּדים על האדמה, בּכלל זה קרקעוֹת המדינה ואדמוֹת נשמוֹת שאינן דרוּשוֹת לצרכי הציבּוּר”… וּמסיימת בּרוּרוֹת: “למרוֹת הזמן הרב שעבר מאז קיבּל המנדט את תקפּוֹ – לא נעשׂה דבר בּשביל הגשמת הסעיף הששי”.
אין לדעת מה ישפּיע על הועדה יוֹתר – התזכּיר הלקוּי אוֹ הטוֹן הבּרוּר והמוּצק של אִגרת־הלואי, אבל זאת נדע: אם יהיה פּסק־הדין של הועדה דוֹמה לפסק־הדין של אשתקד, וכמוֹהוּ יהיה הוּא חדוּר ספקנוּת וספוּג חוֹסר־הבנה למהוּת הפּרוֹבּלימה העברית וגם לקשיים המיוּחדים העוֹמדים לשׂטן לפתרוֹנה – הרי צריך יהיה זה לשמש ליהוּדים דחיפה נוֹספת לתגבּוֹרת עבוֹדת ההתישבוּת, ולאֶכּסקוּטיבה – דחיפה נוֹספת לתגבּוֹרת עבוֹדתה הפּוֹליטית ושינוּי עצם הטוֹן והשיטה של העבוֹדה הזאת.
אבל, אף אם יהיוּ מסקנוֹתיה של הועדה שוֹנוֹת ממסקנוֹת־אשתקד ושוֹנוֹת לטוֹבה – אף אז אל לנוּ לשְלוֹת. ההנהלה הציוֹנית, שעליה הוּטלה האחריוּת להצלחה הפּוֹליטית של מפעלנוּ – היא מחוּיבת לשַווֹת לנגד עיניה תמיד מה רב המחיר שאנוּ משלמים בּעד כּל כּשלוֹן, וּמה עצוּמה צריכה להיוֹת הפּעוּלה, מה רבּה התבוּנה, מה זקוּפה הקוֹמה וּמה מַתמיד הלחץ, כּדי להגיע לאיזוֹ הצלחה פּוֹליטית בּתנאינוּ אנוּ. והעם לכל תפוּצוֹתיו צריך לזכּוֹר וּלהבין מה רוֹפף הוּא המַסד, אשר עליו הוּשתת היוֹם כּל הבּנין הפּוֹליטי של הציוֹנוּת. אִרגוּנה וּמסירוּתה של היהדוּת בּגוֹלה וּבארץ, ריכּוּז כּל הרצוֹן היהוּדי לתחיה ולעבוֹדה – הנה הסלע האיתן אשר יכּוֹנוּ הכּיבּוּשים הפּוּליטיים של הציוֹנוּת, אשר לא ישָברוּ.
כ”ז תשרי תרפ"ו (15.10.1925)