המנהל הנוֹכחי של המחלקה הממשלתית החיוּנית בּיוֹתר, הקשוּרה בּיוֹתר במטרוֹת המנדט הארצישׂראלי, אי־אפשר להגיד, שאהדת הישוּב והתנועה הציונית ליותה אוֹתוֹ בשנוֹת עבוֹדתוֹ המרוּבּות. אם בּוֹ, בּתוֹר פּרט, האשם אוֹ בּפּוליטיקה של הממשלה, אשר הוא פּקידה הנאמן, לא רצינוּ, לא יכוֹלנוּ להבין. ראינוּ בּוֹ התגלמוּת אישית של שיטה העוֹמדת בּניגוּד למנדט הארצישׂראלי, של שיטה בּלתי צוֹדקת, לעתים אף אכזרית לגבּי היהוּדי הדוֹפק על דלתוֹת הארץ הזאת. ולא רק שיטת־העליה עוֹררה מרירוּת, אלה גם סדרי מחלקת העליה, שהיוּ לפרקים בּעינינוּ כּהתעללוּת ממש בּיהוּדי אשר השיטה הקפּדנית הרשתה לוֹ את עלייתוֹ לארץ.

ואם לגבּי השיטה יכוֹל היה מר חיימסוֹן להשיב על תלוּנוֹתינוּ, שלא הוּא קבע את חוֹק העליה ולא הוֹא קוֹבע כּל חצי שנה את מספּר רשיוֹנוֹת העליה לעוֹבדים, הרי קשה למצוֹא תשוּבה – בּשל מה בּא כּל הסבל של אלפי הקרוֹבים וּבעלי־מלאכה וּבעלי־ההוֹן אשר מחלקתוֹ גרמה להם בּאיחוּריה בּטיפּוּל הבּקשות. פּרק התיירים המבקשים את הרשיוֹן להישאר בּארץ והרשיוֹן אינוֹ ניתן והם נהפּכים ל“בלתי־ליגליים”, הנתונים כּל רגע למאסר וּלגירוּש – פּרק לחוּד הוּא. וּפרק הערבים הנכנסים לארץ, לאלפים מרוּבים, מארצוֹת שכנוֹת וּמחלקת העליה איננה מתענינת כּל עיקר בּגוֹרלם, גם הוּא פּרק לחוּד.

אכן, חשבּוֹן ארוֹך וּמכאיב, חשבּוֹן שיש בּוֹ גם משוּם אכזבה אישית קשה, הוּא החשבּוֹן שבּין הישוּב וּבין ממנהל מחלקת העליה. כיצד קרה, שנוֹצר חשבּוֹן זה בּינינוּ וּבין האיש, אשר לפי מוֹצאוֹ היה צריך להבין וּלהרגיש את סבל היהוּדי בּגוֹלה ואת רצוֹן היהוּדי לעליה, וּלפי השקפוֹתיו – מכּל מקוֹם לפני כּניסתוֹ למנגנוֹן הממשלה – היה בּתוֹך המחנה – על זאת לא כּאן המקוֹם ולא כּרגע הזמן לדוּן. אך העוּבדה נשארת בּעינה, ואם אמנם תתאמת השמוּעה, כּי מנהל מחלקת העליה הנוֹכחי עוֹמד לעזוֹב את משׂרתוֹ, לא נוּכל להגיד שנראה בּשינוּי אישי זה הפסד לעבוֹדתנוּ הישוּבית וּלעמדתנוּ המדינית.

ואוּלם יתכן שלא יהיה זה שינוּי אישי בלבד. אם יהוּדי אחר לא יבוֹא לכהן בּמשׂרת המנהל למחלקת העליה, הרי יהיה מר חיימסוֹן היהוּדי האחרוֹן שעמד בּראש מחלקה ממשלתית בּארץ־ישׂראל, היהוּדי האחרוֹן בּשוּרת הפּקידוּת הגבוֹהה, היהוּדי האחרוֹן אשר בּאכּסֶקוּטיבה הממשלתית. אם יהוּדי אחר לא יבוֹא בּמקוֹמוֹ של מר חיימסוֹן, הרי שפּרוֹצס “הטיהוּר” ההוֹלך ונוֹתן את אוֹתוֹתיו אז מזמן בּמנגנוֹן הממשלתי, יוֹסיף להתקדם עוֹד צעד אחד, צעד ניכּר מאד, קדימה. ואם תתאמת גם שמוּעה אחרת, כּי משׂרוֹת בּעלוֹת־ערך בּמחלקת העליה עוֹמדוֹת להימסר לכמה ערבים נכבּדים, הרי יהיה זה גם צעד קדימה לקראת הערַביזציה של המנגנוֹן הממשלתי. כּאשר נתמנה פּקיד ערבי למשׂרת עוֹרך־דין ממשלתי, אמרנוּ: ודאי זכּאי ערבי למלא תפקיד בּשוּרוֹת הפּקידוּת הארצישׂראלית, אם הוּא מוּכשר לוֹ. ואוּלם תהיה זאת תמימוּת פּוֹליטית מצדנוּ אם בּמינוּי ערבים מרוּבּים למשׂרוֹת ממשלתיוֹת, – כּשהדבר מלוּוה עוֹד “טיהוּר המנגנוֹן מהיהוּדים” אוֹ בּעצירת ההתקדמוּת של היהוּדים בּסוּלם האַדמיניסטרטיבי – נראה רק מֶכניקה פּקידוּתית בלבד, שאינה מתכּוונת אלא “לתוֹעלת הענין”. לפנינוּ מגמה פּוֹליטית מסוּימת. והמגמה הזאת עלוּלה להיוֹת בעוֹכרינוּ. כי הפּקידוּת היא־היא המשַוה לארץ את אָפיה, היא־היא המנהלה כּל ארץ בּמידה גדוֹלה יוֹתר מאשר החוּקים הכּתוּבים. ועל אחת כּמה בּשׂדה זה הרגיש בּיוֹתר – בּשׂדה העליה. בּעליה וּבשאלת הקרקעוֹת מרוּכּזת השאלה הפּוֹליטית של ארץ־ישׂראל. אנחנוּ רוֹאים בּעליה בּרכה, אוֹשר, את כּל טעם עבוֹדתנוּ. הערבים, בּכל אוֹפן המדבּרים היוֹם בּשמם – רוֹאים בּה אסוֹן. והשלטוֹן רוֹאה אוֹתה כּתוֹפעה אשר הוּא מחוּיב לצמצמה וּלהשגיח עליה ולשמוֹר שמירה מעוּלה לבל תעבוֹר, חלילה, את המידה שהוּקצבה לה. פּקיד העליה נתוּן תחת לחץ בלתי פּוֹסק של גוֹרמים שוֹנים אלה. קל לוֹ להיכּשל. הן ראינוּ כּיצד יהוּדי וציוֹני נכשל כּשלוֹן מכאיב. על אחת כמה וכמה יש לנבּא כּשלוֹן זה לפּקידים הערבים, אם גם ירצוּ לגשת לעבוֹדתם מתוֹך אוֹביֶקטיביוּת גמוּרה. לתבּוֹע מהם את האוֹבּיֶקטיביוּת הזאת בּתנאים השׂוֹררים בארץ, פּירוש הדבר: לתבּוֹע מהם כּוֹחוֹת לא־אנוֹשיים ממש. וּמנַין יהיוּ לפּקיד הערבי הכּוֹחוֹת הללוּ להילָחם את מלחמת העליה העברית, להילָחם את המלחמה הזאת אשר סביבתוֹ הערבית רוֹאה בּה אסוֹן וּסביבתוֹ הממשלתית רוֹאה בּה משוּם חזיוֹן חשוּד? מחלקת העליה לממשלת ארץ־ישׂראל נוֹצרה להיוֹת כּלי נאמן למטרה העיקרית של המנדט. לסייע לעליית היהוּדים לארץ. עד כּה לא היתה מחלקת העליה כּלי כּזה. להיפך. בּהמשך הזמן הפכה לכלי מעכּב וכוֹבל את העליה. עתה, נוֹכח השינוּיים האישיים הרַדיקליים העוֹמדים, כּנראה, לחוּל בּמחלקה הזאת; עתה, כּשאין פּינת־עבוֹדה בּארץ הזאת שלא תאשים קשוֹת את מחלקת העליה על הזנחת חוֹבתה: עתה רשאים אנוּ לדרוֹש, כי מנגנוֹן המחלקה יוּרכּב מאנשים מחוֹננים בּרוֹחב־לבב לגבּי הבנת צרכי הארץ, חדוּרי נאמנוּת למנדט וכנוּת לציווּיוֹ העיקרי, למרוֹת כּל הלחץ שילחצוּ עליהם.

ג' ניסן תרצ"ד (19.8.1934)