רוּח רעה, רעה מאד, רוּח־הפקרוּת, רוּח־דמים מנשבת שוּב בארץ.
שלשוֹם נהרג, בּדרך קלקיליה־טוּל־כּרם, אחד מטוֹבי חברינוּ, מן החקלאים המעוּלים בּארץ, אדם הראוּי לשמש סמל לעבוֹדה וּלשלוֹם. נפל בּידי מרצחים. יוֹמַים לפני זה התנפּלה, בּקרבת אוֹתוֹ מקוֹם, קבוּצת שוֹדדים מזוּינים על אוֹטוֹ־נוֹסעים. וּבלילה הקרוֹב נעקרוּ עצים מרוּבּים בּפרדס שעל־יד כּפר־סבא, וּבאוֹתוֹ לילה ירוּ אלמוֹנים מספּר יריוֹת על רמת־הכּוֹבש, בּמקוֹם קרוֹב מאד לישוּב, על־יד הבּאר. ויריוֹת אלה לא בּאוּ כּהפתעה, כּי זה כּמה שבוּעוֹת נשמע צליל מחריד זה על־יד הנקוּדה, ולא פּעם העירוּ את דעת השלטוֹנוֹת המקוֹמיים על הסכּנה החמוּרה.
לפני שלוֹשה שבוּעוֹת בּערך נהרגה אשה יהוּדיה בּין חיפה וּכפר טירה. ואם כּי אוֹפי “פּשוּט”, אוֹפי של גזל היה לרצח זה, בּכל זאת גם הוּא לא נפל מן השמים הבּהירים. בּמשך שבוּעוֹת אחדים לפני זה נמשכוּ בּחיפה וּבסביבתה התנפּלוּיוֹת על עוֹברי דרך. וגם כּפר זה, טירה, יצא לו שֵם מסוּים, מסוּים עד למאד, ולא פּעם הוֹפיע בּכרוֹניקה הפּלילית.
לכמה מהמקרים האלה אוֹפי לאוּמי־פּוֹליטי. אין כּמעט להטיל ספק, כּי כּאלה הן היריוֹת על רמת־הכּוֹבש. לכמה מהמקרים אוֹפי פּלילי — גזל אוֹ אוֹנס. כּלוּם משוּם כּך אין הפּגע פּגע? וכה משוּנה האוירה הציבּוּרית בּארץ הזאת, שכּל מעשׂה פּשע, שלא הוּכח כּי נעשׂה מתוֹך כּוָנה לאוּמית־פּוֹליטית, יש בּוֹ כּאילוּ כּדי “להניח את הדעת”. הכּל, גם המשטרה וּבמידה ידוּעה גם האזרחים, נוֹטים להשלים: “מנהג־המדינה” בּכך.
אך, האם יכוֹלים אנוּ להשלים? כּלוּם רצח האשה היהוּדיה ההיא, שעלתה רק לפני זמן קצר מגרמניה של היטלר, איננוּ אכזרי, משוּם שעיני אנשי טירה היוּ לארנקה? כּלוּם חברנוּ גָלוּתמן לא נעקר ממשפּחת העוֹבדים, כּלום נהלל תתאבּל עליו פּחוֹת מאשר התאבּלה על יעקוֹבי וּבנוֹ — משוּם שהיריוֹת שהרגוּהוּ יריוֹת־גזלנים היוּ?
זאת וגם זאת: אין גבוּל, יציב וּמדוּיק, בּין פּשע לאוּמי־פּוֹליטי וּפשע פּלילי־מיני. שניהם נוֹבעים ממקוֹר אחד: מהתרת הרצוּעה, מהפקרוּת שהרימה ראש. שני מיני פּשעים אלה צוֹמחים על אוֹתוֹ הקרקע: על הקרקע, אשר עליו זוֹרעים, משך חדשים ושנים, בּעל־פּה וּבכתב, בּמסגדים וּבעתוֹנוּת, גרעיני שׂנאה וזלזוּל בחיי אדם.
בּימים האלה ניתנה לנוּ האפשרוּת להציץ דרך אשנב החקירה המשפּטית לעוֹלם זה, שהוּא על פּי רוֹב סתוּם בּפני עין זרה, וראינוּ את ההטפה המתמדת הזאת לרצח, כּשהיא עטוּפה לבוּש דתי וּלבוּש פַּטריוֹטי, וגם ראינוּ את העזרה הגדוֹלה הניתנת לכנוּפית המרצחים על־ידי סביבתה, והמאפשרת לה להתארגן, להזדיין בּאוֹכל וּבבגדים וּברוֹבים, וּלבצע פּשעים מבּלי שהמשטרה תדע דבר וחצי דבר. שמענוּ גם את העדים האלה, אשר אמנם עדי ראִיה ועדי שמיעה היוּ, אך כּשהוּטל עליהם למסוֹר לשוֹפט־החוֹקר את אשר ראוּ ואת אשר שמעוּ, ניטל מהם לפתע פּתאוֹם כּל כּוֹח זכרוֹנם. ראינוּ גם את המשטרה הזאת, אשר אפשר שהיא מוּרכּבת מיחידים נאמנים, אך בּתוֹר כּלל היא כּוּלה, למעשׂה, משטרה ערבית, וּמשמעוֹ של דבר: גם היא נתוּנה, בּיוֹדעים אוֹ בּלא יוֹדעים, בּהכּרה אוֹ בּהרגשה סתוּמה, לאוֹתוֹ הלחץ של הסביבה המחַפּה, המסתירה, המסייעת, סביבה זוֹ, שהיא עצמה חיה תחת סיוּט האימה הבּרוּטַלית.
אכן, רוּח רעה נוֹשבת שוּב בּארץ. ועל המשטרה מוּטל להילָחם בּה. גם אפשר לציין את המחוֹזוֹת — טוּל־כּרם, חיפה — אשר שם עוֹמדת בּפני המשטרה המלאכה הכּבדה בּיוֹתר. אך אין זאת בּעית המשטרה בלבד. כּי בּחוּטים אין מספּר קשוּר הבּטחוֹן הצבּוּרי הרוֹפף בּאוירה הפּוֹליטית־החינוּכית, אשר אזרחי הארץ נוֹשמים אוֹתה. ותפקיד עקירת הרוּח הרעה, תפקיד הבראת הארץ הוּא תפקיד פּוֹליטי־חינוּכי המוּטל על הממשלה המרכּזית.
על המשטרה למצוֹא את המתנפּלים על האוֹטוֹ בּקרבת ג’נין ואת המתנפּלים אשר לקרבּן להם נפל אברהם גָלוּתמן ואת עוֹקרי העצים על־יד כּפר־סבא ואת היוֹרים על רמת־הכּוֹבש. אך על הממשלה להאזין למדוּבּר בּמסגדים, למסוּפּר בּכּפרים, על הממשלה לקרוֹא את הכּתוּב בּשיטין וּבין השיטין של העתוֹנוּת הערבית. על הממשלה למצוֹא את האחראים האמיתיים להתרת הרצוּעה ולקרוֹא אוֹתם לאחריוּת, ולוּ גם תהיה נאלצת לפנוֹת לשם כּך ל“חלוֹנוֹת גבוֹהים” מאד של העוֹלם הערבי העליוֹן.
י“ח אדר תרצ”ו (12.3.1936)