בּמאי שנת 1921 היוּ בּחירוֹת לראש המוֹעצה המוּסלמית העליוֹנה — היא המשׂרה העליוֹנה למוּסלמי ארץ־ישׂראל וּממילא משׂרה בּעלת־ערך לכל העוֹלם המוּסלמי. היוֹשב על כּסא הזה מקבּל אמצעי השפּעה כּבּירה על הרוֹב המכריע של התוֹשבים הערבים בּארץ. לוֹ גם הרשוּת לדבּר בּשמם. הארצוֹת השכנוֹת מַטוֹת אוֹזן לדבריו. הוּא מחזיק בּידוֹ מאה חוּטים וחוּט של הפּוֹליטיקה הערבית ושל האינטריגה הערבית. בּידיו כּספּי ציבּוּר והֶקדשוֹת, בּידיו חלוּקת משׂרוֹת, בּידיו מסירת חוֹזים ללא בּיקוֹרת, בּידיו מגבּיוֹת בּחוּץ־לארץ. בּוֹ, בּמידת ישרוֹ, סבלנוּתוֹ מצפּוּנוֹ תלוּי לא מעט שלוֹם הארץ.

בּבּחירוֹת הללוּ התחרוּ בּיניהם שני מוּעמדים. ג’ראלה: חבר משפּחה ערבית אצילה וּשקטה, איש ידוּע בּבינתוֹ וּבשיקוּל דעתוֹ, לכל הדעוֹת איש שלוֹם וסבלנוּת, — ואמין אל־חוּסייני: איש צעיר לימים, בּן למשפּחה ערבית המפוּרסמת בּתאוַת השלטוֹן, בּנרגַנוּת הפּוֹליטית והוּא עצמוֹ נתפּס כּראש הפּוֹרעים נגד היהוּדים ונידוֹן על־ידי המשפּט הארצישׂראלי לחמש־עשׂרה שנוֹת עבוֹדת־פּרך. ג’ראלה קיבּל רוֹב־דעוֹת בּמוֹעצה — שמוֹנה־עשׂרה, איש ריבוֹ קיבּל כּמחצית מזה, ההכרעה היתה בּידי הנציב העליוֹן, סיר הרבּרט סמוּאל. הוּא הכריע לטוֹבת ראש הפּוֹרעים. הוּא העלה את אמין אל־חוּסייני על כּסא השלטוֹן של מוּסלמי ארץ־ישׂראל.

סמוּאל עשׂה לא רק זאת. הוּא הפסיק את העליה היהוּדית לארץ — הלא המטרה הראשוֹנה לחיצי הפּוֹרעים היה בּית העוֹלים בּיפוֹ. סמוּאל חיבּר והציע לצ’רצ’יל, לשם אישוּר ממשלתי, את “הספר הלבן”, אשר אם לא בּתכנוֹ, הרי על כּל פּנים בּצוּרתוֹ וּבצוּרת פּרסוּמוֹ היה בּוֹ משוּם כּפיה על ההסתדרוּת הציוֹנית, משוּם ויתוּר לתנוּעה הפּוֹרעים על חשבּוֹן התנוּעה הציוֹנית.

בּניגוּד לרוּח המנדט סירב סמוּאל לחלק את אדמוֹת ארץ־ישׂראל שהיא בּרשוּתוֹ למתישבים היהוּדים. החיילים המשוּחררים של הגדוּדים היהוּדים — הלא הם המוּעמדים הטבעיים, לכל הדעוֹת, גם מתוֹך השקפה אנגלית־צבאית טהוֹרה להתישבוּת — מי מהם שהלך לוֹ כּלעוּמת שבּא וּמי המשתדל עד היוֹם הזה לשוא להשׂיג אפשרוּת של התישבוּת. את אדמת הממשלה קיבּלוּ הבּידוּאים, אשר לא ידעו מה לעשׂוֹת בּה. ממשלת ארץ־ישׂראל חיפּשׂה לפני כּמה חדשים את הדרך לשחרר אוֹתם מן המשׂא המיוּתר הזה, אשר בּידי אחרים היה יכוֹל להיוֹת מקוֹר אוֹשר ותרבּוּת. סמוּאל הציע — ולא פּעם — לערבי ארץ־ישׂראל “מוֹסדוֹת רֶפּרֶזַנטטיביים”, בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, מן המוֹעצה הממשלתית הנבחרת עד “הסוֹכנוּת הערבית”. שנה בּאה ושנה הלכה, וּכאילוּ כּבר נוֹצרה “הפּרספֶּקטיבה ההיסטוֹרית”, אשר הרשתה לדוּן על מעשׂי סמוּאל מתוֹך אוֹבּיֶקטיביוּת ושיקוּל־דעת, מחוּץ לרעש המלחמה האוֹטם את האזנים והמעַור את העינים. ורבּים קמוּ לא רק בּמחנה האנגלי אלא גם בּמחנה הציוֹני והראוּ בּאצבּע על סיר הרבּרט סמוּאל ועל מעשׂיו: הנה, הוֹדוֹת לאיש הזה, הוֹדוֹת לחכמתוֹ הפּוֹליטית העליוֹנה, הוֹדוֹת להתגבּרוּתוֹ על צרוֹת השעה, הוֹדוֹת לרוּח־השלוֹם שמילאה אוֹתוֹ קיבּלוּ היהוּדים את האפשרוּת של עבוֹדה שקטה וּשלֵוה בּארץ. וּבכן, דרכּוֹ היא הדרך.

שנה בּאה ושנה הלכה. וּבשנה התשיעית מאז — חלפה “הפּרספּקטיבה ההיסטוֹרית” ההיא, בּמקוֹמה ישנה אַקטוּאַליוּת אכזרית מאד. וּבשוּם דבר לא התגלתה האַקטוּאַליוּת הזאת כּאכזריוּת כּה ערוּמה כבמינוּי ההוּא של אמין אל־חוּסייני לראש המוֹעצה המוּסלמית. כּי כּאן הכּל בּרוּר. אין עתה שוּם ספקוֹת על התפקיד, אשר האיש מילא בּמאוֹרעוֹת האחרוֹנים.

מהי המסקנה שיש להסיק מנסיוֹנוֹ של סמוּאל? כּלוּם רק זוֹ שנמצא בין הערבים איש, אשר אינוֹ יוֹדע הכּרת־טוֹבה מהי וּמשַלם רעה תחת טוֹבה? המסקנה הזאת, היא בּלבד, אינה אלא ילדוּתית. הפּוֹליטיקה אינה יכוֹלה להתבּסס על תכוּנוֹת פּרטיוֹת של פּלוֹני ואלמוֹני. ואילוּ היה בּא מישהוּ וּמסיק מהתנהגוּתוֹ של סמוּאל, לאוֹר המאוֹרעוֹת האחרוֹנים, על נזק פּוֹליטיקת השלוֹם, על צוֹרך בּ“יד חזקה” בּלבד, טעוּת היתה גם בּידוֹ. כּי מעשׂיו של סמוּאל אינם בּסיס מספּיק להערכת פּוֹליטיקת השלוֹם. בּיניהם וּבין מעשׂי שלוֹם אין ולא כלוּם.

סיר הרבּרט סמוּאל איננוּ כּלל איש שלוֹם, איש הויתוּר והרכּוּת הפּוֹליטית. לנציבוּת ארץ־ישׂראל בּא ממשׂרה אחרת — ממיניסטריוֹן הפּנים של בּריטניה הגדוֹלה בּזמן מלחמת העוֹלם. בּכהוּנתוֹ זוֹ הראה יד תקיפה, כּמעט אוֹתה יד חזקה אשר עליה חוֹלמים ה“תקיפים” בּכל העוֹלם. הוּא גם איננוּ איש ההכנעה. בּאוֹתה הפּוֹליטיקה האנגלית הפּנימית הוֹכיח את נאמנוּתוֹ העקשנית להשקפוֹתיו, בּזמנים רעים וּבזמנים טוֹבים. הוּא ידע להישאר ליבֶּרלי ולעמוֹד בּמרץ וּבכוֹח בּמערכה הזאת בּשעוֹת שקיעת מפלגתוֹ. אפשר שנהיה בּטוּחים, כּי אם מפלגת הליבּרלים עתידה להמשיך בּהתפּוֹררוּתה, הוּא, סמוּאל, ישאר על המשמר עד הרגע האחרוֹן. אף לציוֹנוּתוֹ נשאר נאמן — גם אחרי הפּרעוֹת, וּברוּחוֹ לא נכנע לפּוֹרעים. כּל מה שעשׂה ואמר אחרי שעזב את הנציבוּת, עד השתתפוּתוֹ הפּעילה בּמוֹעצת הסוֹכנוּת ועד בּכלל מעידה על כּך.

סיר הרבּרט סמוּאל לא הניח בּיסוֹד הפּוֹליטיקה שלוֹ את עקרוֹן השלוֹם ואף לא את עקרוֹן הויתוּר. הוּא עבד כּאן לפי עקרוֹן הקוֹרוּפּציה, השקר, השוֹחד, העקרוֹן הזה בּוֹלט בּיוֹתר בּמעשׂה אמין אל־חוּסייני. בּמה זכה האיש הזה למשׂרתוֹ? מדוּע הכריע סמוּאל את כּף־המאזנים לטוֹבתוֹ? כּלוּם ההמוֹנים הערבים דרשוּ זאת? כּלוּם השכבוֹת העליוֹנוֹת של העם הערבי תבעוּ זאת? הלא בּמיעוּט נשאר האיש בּמוֹעצה המוּסלמית. כּלוֹם הצטיין בּשיקוּל־דעת שלוֹ, בּסבלנוּתוֹ, בּבינתוֹ אוֹ בּשירוּתוֹ לממשלת אנגליה ועל כּן ראוּי היה לגמוּל, ויהיה זה גם נגד רצוֹן האנשים אשר לבא־כּוֹחם יֵחָשב? והנה הלא הוּא שהקים את המרד בּארץ־ישׂראל, הוּא שעמד בּיד מזוּינת בּראש הפּוֹרעים ואוֹתוֹ דן המשפּט האנגלי — אשר אמין לא העיז להוֹפיע לפניו — לעבוֹדת־פּרך. ועל כּן: בּזכוּת מה הוֹעלה על כּסא השלטוֹן? רק דבר אחד היה ל“זכוּתוֹ” והוּא — שפּוֹרע היה, אוֹיב ממשלת אנגליה בּמידה שהיא ממשלת הצהרת בּלפוּר.

לחפּשׂ דרכי שלוֹם, להשתדל לכרוֹת בּרית עם האוֹיב, ודוקא עם האוֹיב הגלוּי — לזאת חכמה פּוֹליטית תיקרא. ואוּלם סמוּאל לא עשׂה כּזאת. הוּא לא ישב ליד השוּלחן עם האוֹיב מאתמוֹל, המוּכן לשלוֹם היוֹם, ולא עיבּד יחד אתוֹ יסוֹדוֹת של בּרית־נאמנוּת: כּאן מוַתר אני, פּה מוַתר אַתה, סמוּאל החליט בּלבּוֹ לקנוֹת את אמין אל־חוּסייני, כּשם שהוּא רצה לקנוֹת את לב הפּוֹרעים שהתנפּלוּ על בּית־העוֹלים על־ידי עיכּוּב העליה ולקנוֹת את הבּידוּאים על־ידי אדמה טוֹבה. לא לפי קו חכמה פּוֹליטית אלא לפי קו הערמה הפוליטיקנית הלך. לא ליבּרל היה בּסגנוֹן אנגלי, אלא פּקיד קוֹלוֹניאלי בּסגנוֹן המקוּבּל מדי. המדיניוּת הערבית שלוֹ, לכאוֹרה מדיניוּת־כּבוֹד לעם הערבי וּלמנהיגיה, היתה למעשׂה מדיניוּת זלזוּל וּבוּז. את האמת — והיא:

שבּריטניה הגדוֹלה החליטה והתחַיבה לסייע ליִסוּד הבּית הלאוּמי לעם העברי בּארץ־ישׂראל ולהחלטה הזאת תישָאר נאמנה למרוֹת הפּרעוֹת — את האמת הזאת אסוּר היה, לפי דעתוֹ, להגיד לערבים. וגם להסתלק מן ההחלטה ההיא לא יתכן, ועל כּל פּנים לא סמוּאל הציוֹני, לא סמוּאל, שהוֹפיע שמוֹנה שנים אחר כך, בּמעמד ציריך, כּמצדד נלהב שׁל הבּית הלאוּמי הזה, לא סמוּאל יִיעֵץ לממשלת הוֹד מלכוּתוֹ את ההסתלקוּת מחוֹבתה וּמהתחַיבוּתה. ועל כּן צריך לקנוֹת את הערבים, את מנהיגיהם — בּכיבּוּדים וּבמשׂרוֹת, את המוֹניהם — בּאדמה. ועתה בּרוּר מדוּע את הכּיבּוּדים ואת המשׂרוֹת צריך לתת לראש הפּוֹרעים דוקא ואת הקרקע לשבטים הפּראיים דוקא. אם לא בּרית־שלוֹם אלא קניה, הרי בּרי שיש טעם לקנוֹת את אמין אל־חוּסייני דוקא ולא את ג’ראלה, את הבּידוּאים דוקא ולא את הפּלחים.

את פּרי המדיניוּת הזאת, מדיניוּת השקר, השוֹחד, הקוֹרוּפּציה, אכלנוּ בּימים אלה.

הידעוּ אלה, אשר עליהם מוּטל כּרגע להשיב את הארץ לחיים נוֹרמליים, ולקבּוֹע את יסוֹדוֹת הפּוֹליטיקה האנגלית לעתיד לבוֹא, היֶדעוּ הם להסיק מסקנוֹת מלקח סמוּאל? הלא אלה הם: אם אפשרי השלוֹם, ועד כּמה שהוּא אפשרי, יש להשׂיגוֹ. מי שסבוּר, כּי לשם כּך נחוּצים ויתוּרים, יאמר זאת בּגלוּי, ויגדיר אוֹתם גלוּיוֹת. אוּלי אפשר לעשׂוֹת דבר־מה — בּיחוּד בּאוֹתוֹ השטח ששימש נקוּדת־המוֹצא של המאוֹרעוֹת האחרוֹנים, בּשטח הדתי. ועל שלוֹם, שלוֹם־אמת, מוּתר לדבּר עם כּוּלם: עם הועד הפּוֹעל הערבי ועם הפּוֹרע היוֹשב בּית־האסוּרים. ואוּלם אי־אמיתיוּת, רצוֹן להסתיר מן הערבים את תוֹכן הפּוֹליטיקה האנגלית, קוֹרוּפּציה, שוֹחד — זה לא. לא תהיה זאת מדיניוּת ליבֶּרלית וּמדיניוּת השלוֹם אלא מדיניוּת הערמה והשקר — בּזאת נוּסינוּ ואת פּריה אכלנוּ עתה.

ח' אלול תרפ"ט (13.9.1929)