קוֹלוֹנל וג’ווּד שאל בּפּרלמנט האנגלי, כּיצד קרה, שהפצת אוֹסף־התעוּדוֹת נגד ממשלת היטלר נאסרה בּארץ־ישׂראל, בּעוֹד שחיבּוּר ההסתה והדיבּוֹת, חיבּוּר השׂטנה על ארץ־ישׂראל, אשר חיבּר שליט גרמניה, נפוֹץ בּארץ ללא מעצוֹר — והשאלה נשארה ללא תשוּבה, משוּם שהנשאל לא ידע כּלוּם על הענין.

אוּלם אנוּ, תוֹשבי־הארץ, יוֹדעים. וגם ממשלת הארץ יוֹדעת, הן היא־היא שאסרה את הפצת “הספר החוּם” והיא־היא שנמנעה מלאסוֹר את הפצת “מלחמתי”. ואנוּ רשאים לחזוֹר ולשאוֹל את שאלת קוֹלוֹנל וג’ווּד בּאזני ממשלת הארץ: האם ספר מסית וּמעליל וּמַשׂטין חדל להיוֹת חוֹמר־קריאה טמא אם מחבּרוֹ עוֹלה לשלטוֹן? האם ההטפה להשמדת ישׂראל פּוֹסקת מלהיוֹת חוֹמר־קריאה מסוּכּן, אם גוּשפּנקה של מוֹשל עליו?

העם העברי רשאי להיוֹת מוּגן בּארץ הזאת על־ידי ממשלת המנדט. לא רק חייו וקניניו, כּי אם גם כּבוֹדוֹ. העם העברי רשאי לדרוֹש מאת ממשלת הארץ, שאם כּבר נקטה בּדרך הצנזוּרה והחלה לאסוֹר הפצת ספרים שהם מוּתרים בּארצוֹת אחרוֹת, הרי תכלוֹל־נא בּרשימת הספרים האסוּרים לא את “הספר החוּם”, ששוּם סכּנה איננה צפוּנה בּוֹ, אלא קוֹדם כּל את ספרוּת־הארס והזוּהמה של השׂנאה לישׂראל, וּלכל לראש את הספר “מלחמתי” של הקנצלר הגרמני, אשר שאב את כּל השקרים, את חכמתוֹ והשׂכּלתוֹ, מתוֹך “פּרטיכּלי זקני־ציוֹן”.

י“ח אדר תרצ”ד (5.3.1934)