תכנית זוֹ, אשר זכתה, כּנראה, להיוֹת פּתאוֹם מעין דבר שבּאָפנה, בּימי המבוּכה האלה, איננה בּאה להגן על זכוּיוֹת הערבים בּארץ־ישׂראל. ראשית: אין כּלל בּעין כּוֹחוֹת המאַיימים על הזכוּיוֹת האלה, כּפי שהן מנוּסחוֹת בּמנדט הארצישׂראלי; שנית: הגנה כּזאת היא מחוֹבת הממשלה הארצישׂראלית, והממשלה מילאה אוֹתה וּממלאה אוֹתה בּכל שעה ושעה, לעתים בּקפּדנוּת העוֹברת את המידה הדרוּשה. תכנית הקנטוֹנים לא בּאה להבטיח לערבים את השימוּש בּשׂפתם, את פּיתוּח תרבּוּתם, את גידוּל מפעליהם — כּל אלה יש לערבים הארצישׂראליים, כּל זה נמצא מחוּץ לכל סכּנה, כּיוֹם הזה ולעתיד לבוֹא.

תכנית הקַנטוֹנים לא בּאה לפַתח את מוֹסדוֹת ההנהלה העצמית של תוֹשבי הארץ. המוֹסדוֹת האלה, בּהיקפם המקוֹמי, ישנם כּבר בּעין. בּערים ערביוֹת ישנן עיריוֹת ערביוֹת, בּערים מעוֹרבוֹת ישנן עיריוֹת מעוֹרבוֹת. המוֹסדוֹת האלה זקוּקים לשיפּוּר, לדֶמוֹקרטיזציה, להרחבת סמכוּתם. יש צוֹרך בּמוֹסדוֹת כּאלה בּכּפרים. אך אין לתיקוּנים אלה דבר עם תכנית הקנטוֹנים. מבּחינה זאת לא ישתנה דבר בּעיריית ג’נין אם תהיה נחשבת על חלק הקנטוֹן הערבי אוֹ בּעיריית תל־אביב אם תהיה נחשבת על חלק הקנטוֹן העברי. וּבעיית השלטוֹן המרכּזי, הכּלל־ארצי, תישאר קשה וּמסוּבּכת — בּדיוּק כּשם שהיא כּיוֹם הזה.

העליה העברית, ההתישבוּת העברית — אם הכּללים, אשר לפיהם תתנהלנה (להלכה: כּללי המנדט), יהיוּ אוֹתם הכּללים על פּני כּל הארץ, ללא הבדל בּין קנטוֹן ערבי וקנטוֹן עברי — בּעיוֹתיהן של אלוּ תדרוֹשנה סידוּר בּדיוּק בּאוֹתה מידה שהן דוֹרשוֹת זאת כּיוֹם, לפני חלוּקת הארץ לקנטוֹנים.

לשם מה בּאה איפוֹא התכנית הזאת? מדוּע כּרוּך בּה, לפי דעת כּמה אנשים, וּמר קאסט בּראשם, “פּתרוֹן השאלה הארצישׂראלית”?

בּרי, התשוּבה היא בּתנאי ההוּא: הכּללים, אשר לפיהם תתנהלנה העליה העברית וההתישבוּת העברית, האם יחוּלוּ על כּל הארץ, אוֹ לא. כּלוֹמר: ההנחה לתכנית הקנטוֹנים, הנחה הכרחית, אשר בּלעדיה אין טעם לכל ההמצאה הזוֹ, היא בּביטוּל התנאי הזה. הכּללים הללוּ לא יהיוּ כּלל־ארציים אלא לכל קנטוֹן תהיה הרשוּת לקבּוֹע אוֹתם. בּמלים אחרוֹת: הקנטוֹן הערבי יהיה רשאי להיסגר לפני העליה העברית ולפני ההתישבוּת העברית. בּלי הנחה זוֹ כּל “רעיוֹן הקנטוֹנים” איננוּ רעיוֹן כּלל. אכן, לשם כּך, לשם נתינת האפשרוּת לאזוֹרים אחדים להישאר “נקיים מיהוּדים”, נוֹלד. אֵלוּ הם אזוֹרים אלה? שוּרת ההגיוֹן אוֹמרת: אוֹתם חלקי הארץ, אשר הערבים מהווים בּהם רוֹב. כּי בּרי: אי־אפשר להכריז על איזוֹר אשר היהוּדים הם רוֹב בּוֹ כּעל קנטוֹן ערבי, וּמאידך גיסא אין שוּם הגיוֹן להכריז על איזוֹר פּלוֹני, שהערבים רוֹב בּוֹ, כּעל קנטוֹן ערבי, ואיזוֹר אלמוֹני, אשר גם בּוֹ הערבים הם רוֹב, להשאיר מחוּץ לקנטוֹן הערבי.

אכן. זהוּ טעם “תכנית הקנטוֹנים” וזה תכנה, ואין אנוּ רשאים להתעלם מהם: להוֹציא את אזוֹרי הארץ, אשר הערבים מהווים רוֹב בּהם, והם למעשׂה כּל ארץ־ישׂראל, מלבד שטח צר על שׂפת־הים בּין תל־אביב וּסביבתה וחיפה וּמלבד עמק יזרעאל, — להוֹציאם משטח, אשר בּוֹ מתנהלוֹת העליה העברית וההתישבוּת העברית לפי כּללי המנדט על זאת יש עוֹד להוֹסיף, שגם ירוּשלים, על רוּבּה העברי, וגם חיפה, על מחציתה העברית, עתידים — לפי רעיוֹנוֹ של מר קאסט — להישאר מחוּץ לקנטוֹנים העבריים ולהיוֹת “אזוֹרים מיוּחדים” לגמרי.

משמעוּתה של “תכנית הקנטוֹנים” לגבּינוּ, היא גלוּיה וּמפוֹרשת: זהוּ אוֹתוֹ “גיבּוּש”, זוֹ היא אוֹתה “התאַבּנוּת” של “הבּית הלאוּמי”, זהוּ אוֹתוֹ “תם ונשלם”, שנגדם נלחמנוּ ב־1929, בּזמן הוֹפעת ה“ספר הלבן” לפּספילד, וּבתקוּפה הסמוּכה לוֹ, ימי חקירוֹת המוּמחים בּארץ.

שוּם קישוּט, שוּם שעשוּעים של “עצמאוּת” העתידה לנוּ בּקנטוֹן העברי, אינם יכוֹלים להאפיל על הפּירוּש האמיתי, ההתישבוּתי־הלאוּמי, של התכנית הזאת: יצירת “תחוּם מוֹשב” בּארץ־ישׂראל. נגדוֹ התקוֹממנוּ תמיד בּכל כּוֹחוֹתינוּ ונגדוֹ אנוּ מצוּוים להתקוֹמם בּכל חפץ־החיים אשר אתנוּ.

בּשנוֹת המשבּר הפּוֹליטי שבּאוּ בּעקבוֹת מאוֹרעוֹת 1929, אמרוּ לנוּ: אין מקוֹם. אין מקוֹם בּכלל, על פּני כּל הארץ. הכּל מיוּשב. הכּל נדרש לתוֹשבים הנוֹכחים. בּאוּ שנוֹת ההתפּתחוּת המהירה והמזהירה ועשׂוּ ללעג את גזירת המוּמחים. הארץ קלטה מאוֹת אלפים מתישבים יהוּדים חדשים — מבּלי לנשל אף אחד מתוֹשביה הותיקים. הארץ קלטה רבבוֹת ערבים מארצוֹת שכנוֹת. כּל הארץ, על כּל תוֹשביה, היתה בּמצב פּריחה אגדית כּמעט. אוֹצר־הממשלה התמלא מעל לכל מידת המשוֹער. אפקים בּלתי שכיחים נפתחוּ לפני הפּעוּלה ההתיישבותית, בּעיר וּבכּפר. איש איננוּ יכוֹל להעיז עתה לבוֹא וּלהגיד: אין מקוֹם. על כּן בּאים ואוֹמרים: לא צריך להיות מקוֹם, בּכוֹח סידוּרים חוּקיים־אדמיניסטרטיביים, לא צריך להיוֹת מקוֹם ליהוּדים בּארץ־ישׂראל, מלבד אוֹתם המקוֹמוֹת, שבּהם הם נמצאים מכּבר.

זאת היא “תכנית הקנטוֹנים”: גזירה, אשר טרם היתה כּמוֹתה. יען כּי את גזירת המוּמחים יכוֹלנוּ לבטל — על־ידי מעשׂה מזהיר ועצוּם שעשׂינוֹּ בּארץ. אך כּל מעשׂה יהיה מחוּסר אוֹנים מוּל גזירה זאת, כּי פּירוּשה — שלא ינתן לנוּ, מראש, בּכוֹח הזרוֹע לא ינתן לנוּ, לעשׂוֹת את המעשׂה. שוּם “פּתרוֹן השאלה הארצישׂראלית”, אף בּמשהוּ, אף בּרמז כּלשהוּ, איננוּ יכוֹל להיוֹת בּשבילנוּ בּסידוּר אשר יש עמוֹ צמצוּם אכזרי, מלאכוּתי, בּלתי מוּצדק של עבוֹדתנוּ ההתיישבותי.

“תכנית הקנטוֹנים” איננה רק תכנית מצמצמת וּמקצצת את עבוֹדת היהוּדים, המכניסה אוֹתה למיטת סדוֹם, המחניקה אוֹתה בּד' אמוֹת של “תחוּם מוֹשב”; התכנית הזאת מתנגדת גם ניגוּד גמוּר וּמוּחלט למנדט הארצישׂראלי.

על ארץ־ישׂראל, בּגבוּלוֹתיה המסוּימים, מדוּבּר בּמנדט הזה. אכן גם זאת היא כּבר ארץ מקוּצצת. ללא כּל טעם התישבוּתי, בּניגוּד לטעמים גיאוֹגרפיים ואֶתנוּגרפיים והיסטוֹריים, נעשׂה הניתוּח של שנת 1920, אשר חמס מארץ־ישׂראל את עבר־הירדן מזרחה. לא השלמנוּ ולא נשלים עם הניתוּח הזה, ועוֹד חזוֹן למוֹעד. אך מכּל מקוֹם, ארץ־ישׂראל, אשר עליה מדוּבּר בּמנדט, ואשר ממשלת המנדט התחַיבה לסייע בּכל האמצעים לעליית היהוּדים אליה, להתישבוּת היהוּדים בּה, ארץ־ישׂראל זוֹ — גבוּלוֹת מסוּימים לה. מי נתן למישהוּ את הרשוּת לשַנוֹת את הגבוּלוֹת האלה? “בּזכוּת ולא בּחסד נכנסים היהוּדים לארץ־ישׂראל” — לארץ־ישׂראל, ולא לקנטוֹן העברי של ארץ־ישׂראל! — כּך ניסח את תוֹכן המנדט, כּך פּירש את המוּנח “הבּית הלאוּמי” מדינאי אנגלי, אשר בּשם ממשלת אנגליה דיבּר אז. מה ישאר מנוּסח זה, מה ישאר מפּירוּש זה אם רק בּחסד עיריית שכם אוֹ עיריית ג’נין יוכל היהוּדי להיכּנס לאיזוֹר ידוּע של ארץ־ישׂראל?

האם תרצה ממשלת המנדט לבדוֹק מחדש את טוֹפס המנדט — האם תרצה להתנכּר ל“ספר הלבן” של צ’רצ’יל משנת 1922? והן בּלי בּדיקה חדשה זאת וּבלי התנכּרוּת זאת לא תוּכל לגשת להגשים בּמידה כּלשהי את “תכנית הקנטוֹנים”.

מדוּע צצה עתה לפתע התכנית הזאת, מדוּע דוקא בּשעה זוֹ היא נעשׂית כּאילוּ אָפנה? מדוּע גבוּלוֹת הקנטוֹנים — והן בּרוּר שגבוּלוֹת אלה יכוֹלים להיוֹת מיוּסדים רק על המציאוּת של שעה זוֹ — צריכים להיוֹת גבוּלוֹת הישׂגי היהוּדים כּפי שהם בֹּשנת 1936 דוקא? שמא משוּם כּך, ש“מרד הערבים” פּרץ בּשנה זאת? האם משוּם כּך שקבוּצת המנהיגים הערבים הצליחה בּשנה זאת — וּמדוּע הצליחה, זאת היא שאלה שנצטרך לטפּל בּה עודֹד ועוֹד — לכפּוֹת על המחנה שלה “שביתה כּללית” וּלזיין כּמה כּנוּפיוֹת של מרצחים, האם משוּם כּך יוָצר בּארץ “תחוּם המוֹשב” לעם העברי, משוּם כּך יקצצוּ את כּנפי העבוֹדה ההתיישבותית העצוּמה והמזהירה אשר אנחנוּ בּעצם עשׂייתה, משוּם כּך יהיוּ נדוֹנים המוֹני־ישׂראל, אשר אפשרוּת להם וּזכוּת להם להיכּנס לארץ וּלהתישב בּה, לחיי ניווּן בּגוֹלה? פּרס זה ינתן לפוֹרעי הפּרעוֹת וּלעוֹקרי העצים ולמרצחי האדם? — אין להעלוֹת על הדעת.

כ“ד תמוז תרצ”ו (14.7.1936)