באחרונה הואשם מר משה צבי נריה, ראש מוסדות בני עקיבא ומחנכם הראשי, כי משפטו המפורסם “זו לא עת לחשוב אלא עת לירות על ימין ועל שמאל” היווה, למעשה, הסתה לרצח. מר נריה ותומכיו טענו באמצעי התקשורת כי זו עלילה, שהדברים הוצאו מהקשרם, וכי לא היתה כאן כל כוונה לרצח ערבים; להיפך, הכותב מתנגד לרצח.

כיוון שכך, דומה שמן הראוי לבחון את אִגרתו המקורית של מר נריה במלואה. על פי מכתב זה, המופנה אל כל ראשי הישיבות והאולפנאות של בני עקיבא, לא זו בלבד שרבם אכן מטיף לרצח. ניתוח הטקסט יראה לנו שהוא גם ממריד נגד מוסדות המדינה, הכנסת, בתי המשפט והוראות צה"ל, ולמעשה קורא לכל אדם לעשות דין לעצמו בכל הקשור לערבים, בלי להתחשב בתוצאות. מדובר באחד המסמכים הקשים ביותר שהופצו בקרב תומכי ההתנחלות.

כבר המשפט הראשון מעיד על הבאות. אומר מר נריה: “משפטו ומעצרו של… הרב לוינגר… מדגיש את השפל העמוק שאליו הגיע אינסטינקט הקיום של החברה הישראלית”. במלים אחרות: קיים, אליבא דראש בני עקיבא, ניגוד אינטרסים בין יצר הקיום שלנו, לבין מערכת המשפט. ומתבקשת השאלה, אם חפצי חיים אנחנו, מה עלינו לעשות: לציית לבית המשפט, או לאו?

ההמשך מעניין לא פחות. ממשיך מר נריה ואומר: “מעציב מאוד שעד היום לא מצא לו בית המחוקקים שלנו את האומץ לקבוע שמיידי אבנים על רקע לאומני, אבנים שיש בהם (השגיאה הלשונית – במקור ש.ה.) כדי להמית, דינו כדין היורה בכדורי דום־דום”.

במשפט הזה מוליך מר נריה את הציבור שלו שולל, ובגדול. הכנסת יכולה לחוקק אלף ואחד חוקים, באומץ או בחוסר אומץ, ואף אחד מהם לא יחול על השטחים, כיוון שאין לכנסת שום סמכות חקיקה בשטחים. מעמדם המשפטי הוא של שטחים כבושים, והסמכות היחידה בהם הוא צה"ל. הכנסת יכולה לעשות רק אקט אחד שיהיה לו תוקף משפטי: להחליט על סיפוח הגדה, שאז יוחל עליה אוטומטית החוק של מדינת ישראל. שום ממשלה בישראל לא עשתה זאת, כיוון שגם לבלתי שפויים ביותר שבינינו ברורות התוצאות, במישור האיזורי כמו בבין־לאומי. אבל כל עוד השטחים נמצאים מחוץ לתחום מדינת ישראל, הם מחוץ לסמכות החקיקה של הכנסת, ולא משנה אם היא כנסת אמיצה או מוגת־לב.

האם מר נריה, בכתבו, לא ידע עובדת־יסוד זו? טעות אנוש? קשה להאמין, כיוון שהוא בעצמו היה חבר הכנסת השביעית, ומן הסתם הדברים ידועים לו היטב. אז למה לגרור לכאן את הכנסת? אולי כיוון שיש כאן רמז וצופן המובן היטב לכל בן־ישיבה.

כאשר אדם הנושא בתואר רב בישראל מדבר בבית מדרשו על חוסר אומץ־לב מצד המחוקק, יודע כל אחד מתלמידיו אל מה בדיוק ירמזון מליו: לפרשת זמרי בן־סלוא (במדבר כ"ה). בפרשה זו אומר המדרש, “נתרשלו ידיו של משה”, המחוקק הגדול מכולם. כאשר אירע מעשה זמרי והמדיינית במקרא “והמה בוכים”, כלומר חלשה דעתם של משה והשופטים. למה בוכים? שואל המדרש ומשיב: “שנתרפו ידיהם אותה שעה”. מה קורה, איפוא, כאשר למחוקק ולשופטים אין אומץ? אז, מורי ורבותי, בא פנחס בן אלעזר הכהן, נוטל רומח, ועושה דין לעצמו: הורג את זמרי ואת המדיינית גם יחד, בלא משפט.

זה הצופן, זה הרמז שמרמז ראש ישיבות בני עקיבא לתלמידיו כבר בתחילת אגרתו: בית המחוקקים שלנו נתגלה כחסר אומץ, ומערכת המשפט מנוגדת לעצם יצר הקיום שלנו; כיוון שכך, ישתבח פנחס של ימינו, אשר – בלשון המוטעית הרווחת היום – יטול את “החוק”, או את הרומח, או את האקדח, לידיים. חולשת המחוקק מצדיקה זאת.

הרמזים הללו, הרווחים מאוד בלשון רבני גוש אמונים, מעידים על זלזולם הגמור בחילונים השוטים שאינם מבינים את ה“תת־טקסט” של עולם הישיבות. כך נהג בשעתו מר ולדמן, אשר בעת מערכת הבחירות האחרונה קרא לפתע: “רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית”, ושיער מן הסתם כי לא יימצא החילוני אשר יידע שזו היתה קריאת־הצופן של תלמידי ר' עקיבא למרד. מה לעשות. לא כל הגויים שיכורים, ולא כל החילונים מטומטמים.

וכאן מגיע מר נריה לטיעונו העיקרי. הוא אומר: “לא ייסלח לבני ישמעאל… שאילצו תלמיד חכם… לשפוך דם תוך התגוננות מפורעים רוצחים אשר קמו עליו… ורק כשכלתה אליו הרעה הפעיל את נשקו וניצל ממוות בטוח…” כלומר, מר לוינגר פעל מתוך הגנה עצמית, כאשר נשקפה סכנת מוות לו ולמשפחתו, והערבים שבאו להרגו המיטו על עצמם את הירי הזה, שכולו התגוננות.

אחת מן השתיים: או שלא קרא מר נריה את פסק הדין של בית־המשפט המחוזי בירושלים, בתיק מס' 137/89, מדינת ישראל נגד משה בן אליעזר לוינגר, או שהוא פשוט מצפצף על פסק־הדין, וקורא לאחרים לצפצף. בית־המשפט קובע באורח חד־משמעי ואומר ש“הנאשם, אחרי שהותקף באבנים… ירה בכיוון החנויות… בשעה שלא זיהה מיידי אבנים בקרב העוברים־ושבים שנקלעו למקום… בשעה שבאיזור החנויות לא היתה התקהלות, שמשם לא נשקפה סכנה, ושמאותו איזור לא הושלכו אבנים… כשהנאשם אינו מביט כלל על… האקדח, ועל כיוון הקנה… הנאשם, כפי שבעצמו הודה, ירה שלא כנגד מיידי האבנים… אלא לכיוון החנויות… באותו מקום לא התקהלו אנשים, לא הושלכו אבנים, וגם לא נשקפה לנאשם סכנה כלשהי”. בהמשך גזר־הדין אומר בית־המשפט במלים מפורשות: “הוא (לוינגר) בחר לעשות דין לעצמו”.

כדי שלא יהיה מקום לטעות: בשלב הזה, כפי שמצא בית־המשפט, כבר פסק כליל יידוי האבנים מצפון, התוקפים נמלטו, ונותרה רק קבוצה קטנה שיידתה אבנים בודדות מדרום, ממרחק רב. מר לוינגר, שכאמור לא היה נתון עוד בסכנה, לא הוא ולא משפחתו (קודם־לכן, אכן, נופצה שמשת המכונית באבן), יצא מרכבו ובחר לירות לעבר סוחר נעליים תמים, שיצא עם לקוח המבקש להראות לו, בחלון, את הנעליים שהוא רוצה לקנות לבנותיו. לוינגר פגע באיש והרגו, מטווח של 15 ־20 מטר (כלומר, אי־אפשר היה לטעות בזיהוי), ופצע אדם נוסף. לולא עסקת הטיעון שנעשתה עם התביעה, אומר בית־המשפט במפורש, שמר לוינגר היה נאשר בהריגה (כפי שאכן הואשם בתחילה), עבירה שהעונש המירבי עליה הוא עשרים שנות מאסר.

לא היה כאן כל מצב של סכנת חיים, כפי שמר נריה מאחז את עיני תלמידיו, לא כל שכן “מוות בטוח”. אילו היה מצב כזה, לא היה מר לוינגר עומד לדין, ובוודאי שלא היה מורשע. מר לוינגר, אשר לדבריו־שלו “רצה להוכיח שהוא גבר” (והוכיח כנראה את ההיפך הגמור, כי מידת הגבר היא הכיוון והאיפוק, ולא הריסוס חסר השליטה על ימין ועל שמאל) – ירה בלי שום צידוק לא לעבר תוקפיו, שכבר לא היו במקום, אלא אחר־כך, בכיוון אנשים חפים מפשע, ושפך דמי נקיים.

אבל מר נריה רוצה שנתעלם כולנו מפסק־הדין וממצאי מערכת המשפט, המנוגדת, כזכור, ליצר הקיום שלנו. הוא מיטיב לדעת מהשופטים. הוא גם מכנה את מרעו לוינגר “איש ציבור מוכר בעיר… שהתאמץ לקשור קשרי שכנות טובה עם הערבים…” ממש כואב הלב על צדיק זה, שנעלב ואינו עולב, ורק הפעם נאלץ לעמוד על נפשו כנגד רוצחים. מה לעשות ובית־המשפט קבע, באותו פסק־דין עצמו, שמר לוינגר הורשע כבר שבע פעמים לפני כן בעבירות תקיפה, הסגת גבול פלילית, והיזק לרכוש במכוון, כולם נגד ערבים, ועל כל אלה נידון בעבר למאסר־על־תנאי ולקנסות. שלא לדבר על מה שחיילי המילואים הבאים משירות בחברון יכולים לספר.

ואם כן, בית־המשפט קבע: לא הגנה עצמית (גם על־פי עדות הנאשם!). מר נריה אמר: כן הגנה עצמית. בית־המשפט פסק: לא סכנת חיים. מר נריה אומר לתלמידיו: כן סכנת חיים. איך הוא מגיע לזה?

פשוט: כאשר אנו מניחים שנפגע חף מפשע איננו מלכתחילה חף מפשע. הכיצד? כיוון שכל הערבים כולם, גם המיידים אבנים וגם שאינם מיידים אבנים, אלא סתם מוכרים נעליים, הכריזו עלינו “מלחמת שמד”; ואז כל אחד מהם בלי יוצא מן הכלל הוא בחזקת הבא להרגנו, ובמצב זה ייספה צדיק עם רשע, כי בעצם אין בו צדיק.

נכון שאפשר להאשים את מר נריה, ובקלות, בניסיון לגרימת־מוות־מתוך־רשלנות ללשון העברית, ובאגרת שלו לבדה כמה וכמה שגיאות מחרישות אוזניים. אבל כאן מתחזק החשד שהוא משתמש במלה “שמד”, שפירושה העברת אדם על דתו בכפיה, שלא בכדי. הוא מגייס כאן את כל האסוציאציות השבטיות, כולל ההקשר הדתי (“שמד”), שאין לו הרבה קשר לסכסוך הישראלי־ערבי בימינו. במלים אחרות, לפנינו לא עוד סכסוך של בעלות על שטח סכסוך טריטוריאלי ומדיני – המעורר רגשות עזים, אבל הוא ניתן לפתרון וליישוב בדרך מדינית – אלא מלחמת חורמה ששורשיה דתיים, ולכן אין לה פתרון.

הבה נעיין באגרת הזאת ונראה כיצד מכנה מר נריה את הערבים. בעוד שמר לוינגר הרחמן מכונה “בן בנו של אברהם” (בהקשר של חברון!), הרי הערבים קרויים, קודם כל, “בני ישמעאל”. גם ישמעאל הוא כידוע בנו של אברהם; אבל הוא הבן שגורש למדבר, וצאצאיו היום קרויים בפי מר נריה “ממשיכי מסורת אבותיהם רוצחי ישיבת סלובודקה”. ומדובר כאן, בהכללה גמורה, בכל ערביי חברון בלי יוצא מן הכלל, ש“לא ייסלח” להם. אין באגרת שום הבדלה בין מתנכל לבין עובר אורח תמים. כל ערביי חברון הם ממשיכי מסורת הרוצחים.

מדוע? מפני שאליבא דמר נריה, אין בכלל ערבי חף מפשע. אם איננו רוצח היום, הוא יהיה כזה מחר; וזאת אנו למדים מן המשפט המעניין הבא: “כמוהו היינו ודאי נידונים למאסר אם היינו פוגעים במישהו שאולי לא היה פעיל באותה שעה בהתנפלות הפראית”. מתוך הלאו אתה שומע את ההן: באותה שעה אולי לא היה פעיל; בשעה אחרת, כן. על פי השקפה זו, גם תינוק בן יומו אינו חף מפשע. הוא רק, זמנית, “לא פעיל”. רק תנו לו שעה אחרת, וישתתף גם הוא בהתנפלות הפראית.

כלומר: לא עוד איש בחטאו ימות, כי כולם בחזקת הבאים עלינו “לרוצץ גולגולת, לפלח לב, לשבור עצמות”. ביטוי מעניין, בהתחשב בעובדה שגם אנחנו, בשטחים, הואשמנו לא פעם בריצוץ גולגלות, פילוח לב, ובעיקר – שבירת עצמות. מעניין שבאותו שבוע עצמו דיבר יאסר ערפאת גם הוא על כך שישראל הכריזה “מלחמת השמדה” נגד העם הפלסטיני. מי משניהם מסית יותר?

ואם כן, “מלחמת שמד” לנו, אליבא דאגרת מר נריה אל צאן מרעיתו, “מלחמת אבנים”. לא סכסוך שניתן לפתרון מדיני, אלא מלחמה. מי, איפוא, צריך להילחם במלחמה זו? לא צה“ל, כיוון שלצה”ל יש נהלים קבועים של פתיחה באש, והם אומרים בבירור שיש לירות בצורה מחושבת, אש מכוונת אל מקורות הירי. אם מר נריה תובע שיותן לאנשיו לא לחשוב, כי אם פשוט לרסס “על ימין ועל שמאל” – או שהוא מסית לעבור על פקודות הקבע של צה"ל, הדורש קודם כול לחשוב, ולחשוב מהר, או שהוא תובע היתר לשימוש אחר בנשק, שימוש של “הריגת־יתר”, מונח שלא הכרנו עד כה. להיפך, ביחידות הלוחמות לא פעם נשאלים ונבדקים הלוחמים כמה כדורים ירו בעת היתקלות, בדיוק כדי למנוע את הירי העיוור “על ימין ועל שמאל”. שימוש כזה בנשק אינו שימוש של לוחם. זה היתר לאזרח לעשות הכול, בסכנת חיים או לאו, בלית דין ולית דיין, כיוון שלא המציאות ולא הבטחון העצמי ולא המיומנות ולא השכל הישר הם שצריכים לשלוט בו, אלא הפאניקה והמשטמה לבדן; וחטאיו מחולים לו מראש. על זה כתב אלתרמן: אל תתנו להם רובים.

אפשר להניח שמר נריה אכן פוחד מאוד. מקורביו אומרים שהוא ביסודו אדם מבוהל; מבקש טוב, אבל מבוהל. נשאלת אפוא השאלה, מי צריך לפחד יותר, מר נריה או ערביי השטחים. על אף משפטו חסר־האחריות של מר נריה בתחילת אגרתו, האומר ש“לא מעט חללים הפילה מלחמת האבנים”, המציאות בשטח שונה לגמרי. גם כאן לא הקפיד בעל האגרת על האמת. מאז פרוץ האינתיפאדה, במשך שנתיים שלמות, למרות הריבוי העצום של תקריות, לא נהרג אף אדם אחד כתוצאה מיידוי אבנים ברכב. לעומת זאת, מן הירי שלנו נהרגו עד כה כמעט 700 ערבים. ההרוגים מצדנו בשטחים – 19 במספר – נרצחו בבקבוקי תבערה או בנשק קר, אבל לא מיידוי אבנים בכביש.

שלא יהיה מקום לטעות: לדידי זו זוועה וזו זוועה, המקוממת את כל היישות. זכורה גם החיילת אסתר אוחנה, שנהרגה מפגיעת אבן עוד לפני פרוץ האינתיפאדה. כלומר, האבן אכן יכולה להיות נשק קטלני, ובוודאי נשק פוצע, ומהלכים בינינו אנשים ויש בינינו תינוקות שנפצעו מאבנים. אין בדעתי להקל בעונשם של מיידי אבנים: הם מסכנים חיי אדם, ויש להענישם בחומרה. במקרים קשים במיוחד, גם הירי מוצדק. אבל אם מר נריה פוחד – בתוצאה של 700:0 הרוגים כאשר מדובר ב“מלחמת אבנים”, או אפילו 700:19 כולל הכול – האין הערבים צריכים לפחד יותר? מי כאן החזק ומי החלש? לזה ייקרא מלחמת השמדה, או שמד? הלא בתאונות דרכים בלבד נהרגו לנו באותה תקופה כ־800 איש – כלומר פי 40 הרוגים מכל קורבנות האינתיפאדה אצלנו, ולא שמענו איש מדבר על מלחמת השמדה. האם דמם סמיק טְפֵי? המונח הרווח בכוחות הבטחון המקומם כל כך את מר נריה, “הפרות סדר”, כנראה מתקרב למציאות הרבה יותר מן המונח ההיסטרי שלו, “מלחמת שמד”.

ואת המרשם הדמיוני הזה של מלחמת השמדה, של ערבים שאין בהן חף מפשע אלא כולם מתנכלים לנו להרגנו, שיש בעצם להתעלם ממערכת המשפט ומנוהלי צה“ל ולרסס על ימין ועל שמאל, שולח הרעיא־מהימנא מר נריה לכל ראשי הישיבות והאולפנאות של בני עקיבא. למזלנו, חלק גדול מהם משרת בצה”ל, אם ב“הסדר” או ב“שילוב”, והם רציניים יותר מכותב האגרת, ובוודאי מכירים את נוהלי הפתיחה באש של צה"ל; ואולי אף מכבדים יותר את מוסדות המדינה, ובעיקר את בית המשפט, משמכבד אותם מורם ורבם.

משפט־הצופן האחרון טמון בסוף האגרת, וגם הוא משפט טעון. מר נריה קורא לאנשיו “להיקהל ולעמוד על נפשינו” (השגיאה במקור – ש.ה.), “למחות נגד פרקליטות המדינה הכובלת את ידינו ושוללת מאיתנו את זכות ההגנה העצמית ומעודדת בדרך זו את רוצחי חיילינו, את שורפי יערותינו, ומבעירי מכוניותינו”.

כל תלמידיו של מר נריה – ולא נקרא לו רב, כי במקום שיש בו חילול השם אין חולקים כבוד לרב – יודעים היטב, שהמלים “להיקהל ולעמוד על נפשנו” נטולות במישרין ממגילת אסתר, בהקשר של המן; כלומר שהפרקליטות נמשלת כאן ל… המן הרשע. לא פחות. ואם הפרקליטות היא המן, ומעודדת רוצחי חיילים – מה המסקנה המעשית שהמחנך מר נריה מצפה לה מתלמידיו?

האם כל הדברים חסרי האחריות הללו שבאגרת נכתבו במודע, או לא? קשה לדעת. גם אם לא נכתבו במודע, ואולי דווקא אז, הם מעידים כאלף עדים על העקרונות המנחים את הכותב, שהוא מחנך ראשי של תנועה גדולה, ובוודאי מנחיל אותם לתלמידיו, באגרת זו, כבדברים אחרים. זה עולמו הפנימי, זו מערכת ערכיו. על פיהם הוא חי ומחנך. זו מידת אחריותו למלים, למסרים, לערכים כמו אמת עובדתית, או מוסר פשוט. זו נאמנותו למוסד המחוקק של מדינת ישראל ולמערכת בתי־המשפט שלה. זו זהירות חכם בדבריו.

אם יצדקו הסבורים שהמשך החזקת השטחים אכן יביא עלינו, במוקדם או במאוחר, את המלחמה הבאה, מן הראוי שנדע שלפי הערכת מומחים עלולים ליפול במלחמה זו, חלילה, כ־7,000 איש מישראל, ויתוספו עליהם כ־35,000 פצועים ונכים. זו לא תהיה מלחמת אבנים. זו תהיה מלחמה בכלי נשק ובאמצעי לחימה מודרניים, קטלניים מכולם.

אבל דברים אלה אינם מהווים בעיה לראש מוסדות בני עקיבא. הרי “לנו אמונה כי בעזרת השם צה”ל ינצח". וכי לא ניצח בכל המלחמות הקודמות?

צה"ל ינצח, והמחיר יהיה נורא. מר משה צבי נריה לא יימצא בקו האש.

פוליטיקה, יולי 1990