נניח לרגע שמפיקים סרט בארץ, ושמו “המכבים הצעירים”. המקום: כפר ציורי בהרי יהודה. הזמן: לפני כאלפיים שנה, והרומאי בעת ההיא בארץ. גיבורי הסרט הם קבוצה של ילדים ונערים, ששמו להם למטרה להציק ולהפריע בכל דרך שהיא לשלטון רומי הגדולה וחייליה. הם מציבים מחסומים לפני הכרכרות, הם מיידים אבנים בחבושי הקסדות, הם מתגרים – והם גם נהרגים. במהלך הסרט הזה אנו מתבשרים על מאה שמונים ושבעה ילדים הרוגים.

אנו רואים את הרומאים הורסים בתים, מטילים אימה על כפרים שלמים, רצים אחרי מפרי סדר, אוסרים ומשפילים מאות מבוגרים – אבל עיקרו של הסרט קבוצת הילדים, שהצופים מזדהים איתה בכל לב. לקראת סוף הסרט אנו רואים את אבשלום, בן השתים־עשרה, נמלט מפני חייל רומאי ואינו נענה לקריאה “עצור”. החייל, שאינו משיג את הילד הזריז, מטיל בו חנית ממרחק חמישה־עשר מטר, והורגו. כל הקהל מזיל דמעות.

מובן מאליו שהסרט “המכבים הצעירים” נעשה סרט מופת מומלץ לבני הנעורים, והוא להיט של ממש בקרב גוש אמונים. הגבורה, אומר אחד מראשי הגוש, אהבת המולדת, אהבת החירות, מסירות הנפש, הם ערכים שעליהם יגדלו דורות־דורות של ילדי ישראל.

מה פתאום, יזדעקו כאן רבים, איזו מין השוואה זאת. חיילי צה"ל אינם חיילים רומאים, ישראל שצמחה בהר הזה איננה מלכות רומי הרשעה שבאה מרחוק, כל ההשוואה מופרכת.

נכון. כל ההשוואה מופרכת, להוציא נקודה אחת: בשני המקרים לפנינו חייל בוגר, חמוש, שרודף אחרי ילד להרגו. וחייל שרודף אחרי ילד להרגו, גם אם הוא חריג, הוא דבר איום בכל מצב שהוא, ואסור בשום פנים ואופן להגיע למצב שבו יכול חייל לרדוף אחרי ילד להרגו, בין אם שמו אבשלום או אמג’ד או מיכאיל. זה הלוז; וכל השאר קליפות. גם אם מדובר בחייל אחד מתוך אלף שלא רדפו ולא עלה בדעתם לרדוף.

במלאות חמש שנים לפרוץ האינתיפאדה, אפשר לעשות הרבה מאד חשבונות נפש ולראות מה היא עשתה ולא עשתה לנו. אפשר להצביע על העובדה, למשל, שמפלס האלימות בתוך הקו הירוק עלה ביותר ממאה אחוזים בשנים האחרונות, ולבדוק כמה באמת תרם לכך המצב המתסכל בשטחים. אפשר לראות את הירידה בהזדהות עם סדר היום הלאומי הישן אצל ישראלים רבים. אפשר לשמוע את ההיסוס ביחס לשירות בשטחים אצל טובי האנשים והמסורים שבהם; וצריך להיות חרש מאד, באמת, שלא לשמוע בכל פינה בארץ את האנחה של “עייפה נפשי להורגים”. וכאשר אנשים עייפים, הם משתדלים פחות; וכאשר המוטיבציה שלהם מתעייפת עייפות־מתכת, כך גם יורדת רמת העירנות שלהם, והכול נעשה פחות מקצועי ויותר בינוני.

כל אלה נזקים, אבל הם נזקים הפיכים, אולי דווקא בשל היותם גלויים ומפורשים כל כך. לי נראה שהנזק החמור ביותר שנגרם לנו, הנזק שהכי קשה יהיה לצאת ממנו בשלום, הוא הנתק הכמעט־פסיכוטי שגרמנו לעצמנו בשנים האחרונות; נתק מן הרגש ומן השיפוט המצפוני, מפני שאי אפשר לעמוד במתרחש, ואם אי אפשר לעמוד בדבר קשה ולהמשיך לחיות עם עצמנו כבני־אדם, נוצרת תמונת עולם עקומה: אנשים נאחזים בתירוצים בלתי שפויים כמעט, להצדיק את אי יכולתם לקחת אחריות ולשנות את המצב. אם אינני יכול לראות שקורים דברים כאלה, אני עוצם את העיניים; ואם אני עוצם את העיניים, אינני יודע לאן אני הולך, ומובילים אותי כברת דרך כאן, כברת דרך שם.

מאה שמונים ושבעה ילדים נהרגו בידינו מאז פרוץ האינתיפאדה, מהם בעקבות התגרות, מהם באקראי. שש כתות של בית ספר יסודי ושתי כתות גן, בערך. שלא לדבר על מאות רבות של ילדים שהפכו להיות נכים ועיוורים. זאת המציאות. וכיון שכל כך קשה לאנשים הרואים את עצמם הגונים, לחברה הרואה את עצמה הגונה, לעמוד במציאות הזאת, יצרנו נתק כלפיה כאילו בעצם שום דבר אינו קורה, מה כבר אפשר לעשות. שום מסיבת ליל שבת לא בוטלה בישראל מפני שנמצא חייל שרדף אחרי ילד להרגו. הכותרת בעתון נקראה ונשכחה, מהר יותר מן התחזית האסטרולוגית לאותו שבוע. מחר יהיה עתון אחר. או אולי אותו דבר, רק בשמות אחרים. מה קרה לתדהמה? מה קרה לעצב? רק ההרוגים שלנו הם הרוגים?

ואם אתם אנשים הגונים, ואנושיים, וצודקים, הרי לא יתכן שדברים כאלה קורים בלי סיבה; מן הסתם יש סיבה, והסיבה היא שהם רעים, הם פושעים עד האחרון שבהם, גם הילדים, זרע עמלק שכמותם, ואז מופיעים טקסטים “קלאסיים” של נתק והכחשה, כמו זה של משה צבי נריה, ראש ישיבות בני עקיבא, אחרי שלוינגר ירה והרג ערבי חף מכל פשע בשוק בחברון, מבלי שהיה בתנאי סכנה כלל. מר נריה כתב אז: “לא ייסלח לבני ישמעאל… שאילצו תלמיד חכם לשפוך דם תוך התגוננות מפורעים רוצחים אשר קמו עליו…” כלומר לא לוינגר הוא שרצח, אלא סוחר הנעליים התמים הוא הרשע שגרם לתלמיד חכם ולצדיק גדול שירצח אותו נפש.

או הטקסט של שלמה אבינר, בחוברת התשובות שלו בנושאים הנוגעים לאינתיפאדה, שמכל הרמב"ם כולו לא מצא אלא את הפסוק “שלא ניתנו השיעורים אלא לישראל בלבד”, ומסיק מכך שדיני אחריות וענישה שבתורה, המתחילים בגיל שלוש־עשרה, חלים על ישראל בלבד, ואילו ילד גוי “ייענש” אפילו הוא קטן. במלים אחרות: אפליה ברורה בין ילד וילד, בין דם ודם. אליבא דמר אבינר, יש הבדל גם בין עצים, לא רק בין ילדים, ומותר גם לעקור עצי פרי של הערבים (“אם השופטים יפסקו כך”…) מפני שהם “מכחישים” את העצים שלנו.

או, שיא הנתק הפסיכוטי – דבריו של יהודה עציון, מראשי ארגון הטרור היהודי, אשר רצח תלמידים במכללה האיסלאמית, ששאל בתמהון גמור: “מה הקשר בין ‘לא תרצח’ לבין מה שאנחנו עשינו?”… ואולי הדבר הנורא ביותר הוא שמר עציון כנראה באמת אינו מבין. מי שרואה יום־יום עבירות על “לא תרצח”, “לא תחמוד”, “מסיגי גבול אלמנה”, אינו יכול לחיות עם המציאות הזאת אלא אם כן יצייר לעצמו תמונת עולם שלפיה הם הרעים, הם הרוצחים, הם המאיימים עלינו לכלותנו, ואנחנו במגננה צודקת. ולא חשוב אז שבתהליך האינתיפאדה נהרגו כאלף ערבים מידי חיילים ואזרחים שלנו, לא כולל הרוגים מירי אחיהם בעוון שיתוף פעולה, – לעומת כמאה יהודים תמימי דרך שנרצחו בידי ערבים. ולא חשוב אז שמדובר במדינה גדולה, חזקה, החולשת על אוכלוסיה חסרת אונים, במצב שבו כל חייל במחסום יכול לטרטר, להשפיל, ואף לפגוע פיזית בכל אב, זקן ונכבד. בכל מקרה הם “הרעים”, מגיע להם, ומזלנו, ומזל מצפוננו, שכל־כך הרבה משתדלים שלא לטרטר ולא להשפיל.

רק במצב כזה יכולים חנן פורת ומרעיו לרקוד בשמחה על אבלם וצערם של אחרים בכפר השילוח. תרקדו, אמר להם, תרקדו, עם ישראל חי, גם כשהילד במשפחה המגורשת מביתה נתקף התקף אסתמה, וילד אחר נאחז עווית ומרטיב במכנסיו מפחד, ואשה אוספת כליה ודעתה נטרפת מצער. הרי הם הרעים ואנחנו הטובים. וכשהמשורר חיים גורי שואל את חנן פורת, מול מצלמות הטלוויזיה, אם אינו מתבייש – הוא משיב לו במצח נחושה: “הם עוד יצעקו ‘יעיש ישראל’” (תחי ישראל). אגב, כנראה שלא כולם צעקו כנבואת השקר של חנן פורת, כי לפחות אחד מן הסכינאים שנעצרו בתקופה האחרונה היה בן כפר השילוח. יש קשר? אין קשר?

אין רחמים בלבי למחבלים ולמבצעי מעשי אלימות. איני סבורה שיש להקל בעונשם כהוא־זה. המשוויה של פשע־ועונש היא משוויה שפויה. אפשר לחיות בה ואפשר לחנך עליה.

אבל אי אפשר לחיות ואי אפשר לחנך כאשר חדלים לקיים את הכלל של משפט אחד יהיה לכם, לגר ולתושב; ומתחילים לדון לא על פי המעשה, אלא על פי העושה ומה שייכותו הלאומית. כאשר המשפט מתחיל בהנחה המוקדמת שיש עמים רעים ויש עמים טובים, הוא הופך להיות משׂפח לכל דבר, והחברה מקיימת בתוכה משׂפח.

בשנה הראשונה לאינתיפאדה ישבתי בבתיהן של משפחות במחנה ג’יבליה ובמחנה קלנדיה, לשיחות אישיות ממושכות. מה תשיגו, אמרתי להם, הרי לא תכריעו את ישראל. הם ידעו שלא יכריעו אותנו. הם אף ידעו שאיש לא יבוא לעזרתם, כפי שקיוו בהתחלה. אבל דבר אחד, כך אמרו לי, ישיגו: נעשה אתכם כל כך מכוערים, שלא תוכלו להסתכל בראי.

השליטה בעם זר, שהאינתיפאדה היא רק ביטוי קיצוני של המצב שבו נוצרה, כבר הפכה אותנו למכוערים מאד. האינתיפאדה לא השיגה דבר אלא זה: שאנחנו חיים היום מנותקים מהגבה מצפונית שפויה. היא גרמה לנו לעיוות שלושת הדברים שעליהם העולם עומד: הדין, האמת והשלום. הדין נעשה איפה־ואיפה – או, כפי שאמרה פעם גולדה מאיר בעת דיון על רשת איקרית וברעם – “נכון, יש צדק, אבל יש גם צדק יהודי” – המשפט הבלתי יהודי ביותר שאפשר לאמרו.

האמת הועמדה על הראש, וירד מפלס האמת בדיווחי חיילים; והשלום בודאי שאינו שוכן בקרב אנשים המפלים בין דם ודם. אנחנו נמצאים במצב שבו, בעיוורון גמור, אנו נותנים לעצמנו היתר לאי־שפיות, לנתק, להכחשה של הדברים הפשוטים ביותר, הבסיסיים ביותר.

מי שאינו רוצה שבנו ייצא לתרבות רעה, אל יגדל אותו על פתחו של בית שיש בו תרבות רעה. מי שאינו רוצה שבנו יעמוד בנסיבות שבהן יהרוג ילד, אל יעמיד אותו במצבים כאלה, מקרוב. בשטחים הולך ונקבר לנו המצפון, וזה נצחונם האמיתי של יריבינו, אולי נצחונם היחיד. צריך לצאת משם.

מאה שמונים ושבעה ילדים נהרגו מירי שלנו, בין מוצדק ובין חריג, ולא מפני ש“הם” רוצים לכלותנו – אולי הם רוצים, אבל אינם יכולים – אלא מפני שיש היום סכסוך על שטח. לא על קיום: על שטח.

וזה מצב נכון?

ידיעות אחרונות, 4.12.92