לוגו
בלי אהבה
מיקום ביצירה:
0%

מפיו של נהג מונית:

“גברת, תשמעי לי, צריך לקחת את הערבים האֵלה ולתפוס אַלה גדולה ולהרביץ להם על הראש חזק, ולהרביץ, ולהרביץ, עד שיפסיקו לשנוא אותנו.”

המשפט המצוטט כאן, והוא רק אחד מבני רבים בסגנון זה, הוא משפט הרבה פחות מצחיק מכפי שהוא נשמע ברגע הראשון. לא צריך להיות פסיכולוג כדי לשמוע את היאוש המשתקף ממנו: הם לא אוהבים אותנו. אנחנו רוצים שיאהבו אותנו, שיראו כמה אנחנו נחמדים, והם לא משתפים פעולה. אז נעשה מה שעושה כל ילד מופרע: נרביץ חזק, שיידעו להם שאסור לא לאהוב אותנו.

לו דיברנו בנהגי מוניות בלבד, ניחא. אבל אצלנו נתפסים לאותו עניין ציבורים שלמים, מהם האמורים להיות מתוחכמים יותר מבעלי-העגלות שלנו. לא מכבר כתב משורר ערבי שיר, שבלשון המעטה אין בו אהבה יתרה לישראל. הוא אמר את אשר עם ליבו: שהיה שמח מאוד אילו התעופפנו מכאן.

חלק מאתנו קרא, ולא התרגש, או החזיר דברי כעס, לגיטימיים לגמרי. חלק אחר, ודווקא במה שקרוי חוגי שמאל, חרב עליו עולמו: איך זה שאפילו הוא, שהיה חבר שלנו, מעז בכלל שלא לאהוב אותנו? מנין לו החוצפה שלא לראות כמה אנחנו נחמדים? אם כך, הכול אבוד, אויה.

כנראה שזכות השנאה, המובנת לגמרי במקומותינו, פשוט אינה שמורה לערבים. לנו מותר לשנוא אותם, לנו מותר לתת לגיטימציה בבחירות לכנסת ישראל לאישים ולתנועות המדברים על גירוש הערבים מכאן, אם לא גרוע מכך, ולהם אסור לשנוא אותנו. גם כשביתם וכליהם פרוצים לכל בועט בדלת. גם כשכל זב ומצורע בא לבעוט בילדיהם הכבולים. גם כשמופרעים ביותר שבינינו שורפים אותם חיים בצריף.

מתקיים מפגש של אנשי חינוך בכירים, יהודים וערבים, אחד מאותם מפגשים שהם בגדר קרן אור בחיינו בימים אלה. איש חינוך ערבי מצהיר בגילוי לב על עמדתו. הוא אומר שהוא אזרח המדינה, מכיר בכל חוקיה ומשפטיה, ומתחייב לכבדם על קוצו של יו"ד, קלה כחמורה. עם זאת הוא מודה שלאור כל המתרחש בעת האחרונה (והמלה “אור” נשמעת אירונית מאוד בהקשר האפל הזה) – אין הוא חש אהבה יתרה אלינו.

כמה מן המחנכים היהודים מזנקים מכסאותיהם: היתכן? היתכן?! ואם כך, אין על מה לדבר! חבל על כל פגישה! כל הערבים, איש, אשה וילד חייבים לאהוב אותנו, ומיד; שאם לא כן, אין הם שותפים.

ואני חשבתי לתומי שעצם ההתחייבות הפומבית לשמור על חוקי המדינה היא-היא הדבר הגדול והחשוב ביותר שיכולנו לשמוע באותו מפגש, והיא-היא מבחנה העליון של האזרחות.

מה ההבדל בין שתי הגישות?

הגישה הראשונה, זו הדורשת אהבה, הנבהלת כל כך מכל גילוי של כעס או שנאה, היא גישה השייכת כל-כולה למצב של מיעוט בתוך גלות. המיעוט הגולה כל קיומו תלוי באהבתו, או בהיעדר שנאתו, של הרוב; לא כל שכן – השלטון. אם הרוב אוהב אותך, תוכל לחיות במידה סבירה של ביטחון. אם הוא שונא אותך, מצבך קשה: יפגעו בך, פיזית וחומרית, ואולי גם תגיע למצב של פוגרום. נתמזל מזלך – אתה חי בקרב “גוי טוב”, גוי אוהב ישראל, וחייך בטוחים. לא נתמזל מזלך ושונאים אותך – יש גזירות ויש פוגרומים ויש מצבי שוֹאה.

זאת תמצית הגלות.

מדינות עצמאיות אינן תלויות כלל באהבה או בשנאה. שני המושגים הללו בכלל אינם קיימים באוצר המלים שלהן. מדינות עצמאיות חותמות על הסדרים, על פי מיטב האינטרסים שלהן, ואת ההסדרים הן מקיימות; ואם אינן מקיימות, נוצר מצב צבאי ופוליטי חדש. הסדרים והסכמים נחתמו בעבר, ונחתמים כל הזמן, בין מדינות שעמיהן שונאים אלה את אלה שנאה עזה. בדיוק לכך נועדו ההסכמים: כדי שהשנאה לא תיהפך למלחמה. בין שני עמים אוהבים (מי מכיר הרבה כאלה?) אין משקל רב לחתימת הסכם, או הסדר. ההסדר הוא-הוא המסדיר את היחסים כאשר – וזה המצב הרגיל בעולם – קיים סכסוך, וכאשר הרגשות ההדדיים אינם מן הנאצלים דווקא. ההסדר, כפתרון, אינו עוסק בכלל ברגשות. הוא קובע מצב קיומי: איך יחיו הצדדים מכאן ואילך. על פי אילו כללים יתנהלו חיים, שהיו עד כה חסרי כללים, ואלימים.

לא היתה בעולם מדינה שנואה יותר מגרמניה של מלחמת העולם השנייה, וניתן לומר בלב שלם שגם בצדק. בתוך זמן לא-רב היתה גרמניה לחברה בשוק האירופי המשותף, ובניה קיימו ומקיימים אימונים צבאיים משותפים במסגרות אירופה השונות עם צרפתים ועם בלגים.

כל ההסדרים הללו לא נעשו מאהבה. אפשר לומר בשקט שהם נעשו בלי שום אהבה. הם נעשו מתוך בגרות: כדי לתחום תחומים בטוחים וגבולות נכונים לצורת החיים מכאן ואילך. היום לא יעלה על הדעת מצב של מלחמה בין גרמניה לצרפת, למשל. ואחרי סדרת אימונים אחת כזאת, חייל צרפתי צעיר, שהתאמן יחד עם גרמנים, נשאל על ידי מראיין איך הרגיש ביחס אליהם. תשובתו היתה: לא אוהב אותם ולא שונא אותם, אבל הם יותר נחמדים מבני-מַרְסֵי שביחידה שלי, זה בטוח.

איש אינו יכול לתת ערובות לאהבה. אין אפוטרופוס לרגשות. אבל כאשר מדובר בהסדרים, ולא ברגשות, אפשר – ואולי גם חובה – לשאול מה הערובות. רבים שואלים: אם אכן נגיע לכלל הסדר עם הערבים – מנין לנו הביטחון שהם יסתפקו במה שנקבע בהסדר? מנין לנו שהם לא יעבדו עלינו בשלבים, בשיטת הסלאמי?

מנין לנו באמת?

מפני שאינני מכירה אף סלאמי בעולם שיש לו נשק גרעיני, שלא לדבר על הצבא הטוב והחזק ביותר באיזור כולו. אנחנו לא מיעוט, ולא סלאמי, ולא מועמדים לפוגרום. הכוח המעשי, וכוח ההרתעה של ישראל, הם הערובה הטובה ביותר שיכולה להיות. גם אם הם “רוצים”, הם לא יכולים. נקודה.

שיקול חשוב אחר הוא ה“רקורד”, תולדות קיום ההסכמים שבינינו לבין המדינות השכנות. עד היום הזה כל המדינות השכנות שלנו עמדו בהסכמים, אלה שבכתב או אלה שבעל-פה. ראש כל הממלכות האלה, מצרים, עמדה בהסכם השלום ככתבו וכלשונו; גם כאשר לחץ שאר מדינות ערב גרם לה לנזקים ולהפסדים כספיים אדירים; גם כאשר ישראל התכחשה להסכם מפורש של “לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים” – ופלשה ללבנון. לו חיפשה מצרים תירוץ להפר את ההסכם עמנו, לא היה לה תירוץ טוב מזה של יוני 82, כאשר הטלויזיות הערביות הראו מדי ערב בערבו את חיל האוויר שלנו כותש שכונות אזרחיות בביירות בהפצצות-רוויה. ישראל, ולא מצרים, היא אשר לא עמדה בהסכם אפילו חודשיים אחרי ביצועו. אבל מצרים, בבגרות הדיפלומטית שלה, ב“מדינתיות” הרצינית שלה, נהגה כראוי לשותף מכובד ועמדה בהסכם. היא עמדה בו, מפני שקו המדיניות הרצוי למצרים הוא, באמת, “לא עוד מלחמה”: המשאבים האדירים הדרושים למלחמה מודרנית מופנים בה לאפיקים אחרים, אפיקים קונסטרוקטיביים.

זה שנים שסוריה מקפידה – על קוצו של יו“ד – לקיים את ההסכם הבלתי-רשמי עמנו בדבר אי חדירת מחבלים מגבולה. זה שנים שירדן מקפידה באותו דבר עצמו. זאת גם הסיבה שבגללה אנחנו יכולים לנסוע בביטחון בכבישי גבולנו עם ירדן ועם סוריה. ישראל, ולא סוריה, היא שהפרה את ההסכם הבלתי-רשמי, אך המחייב מאוד, כאשר בפקודתו של מר אריאל שרון, ובלי אישור הממשלה, התגרה צה”ל בסורים בעת מלחמת לבנון.

אפילו אש“ף שמר היטב על הסכם בגין-עראפת, שנעשה באמצעות מתווך בשנת 1981. שנה שלמה שרר שקט גמור בגבול לבנון, שהיה אז גבול אש”ף; עד אשר נאחזה ממשלת ישראל דאז במעשה שנעשה על ידי אירגון אבו נידאל, כדי להפר הסכם שנעשה עם ערפאת, ופלשה ללבנון. השגריר שלמה ארגוב עצמו, שההתנגשות בו שימשה תירוץ לפלישה, לא הסתיר את דעתו: אסור היה לישראל לעשות כן.

אם נצא ולו לרגע מן הרחמים העצמיים הישראליים, ונדבק בעובדות, נראה שישראל, ולא שכנותיה, היא שהפרה עד כה את כל ההסכמים שנעשו באמצעות המתווכים השונים אחרי מלחמת יום הכיפורים; ומדינות ערב, ולא ישראל, הן הזקוקות יותר מכול לערובה לקיום הסכמים מצד ישראל. לא מטעמים של אהבה או שנאה. מטעמים של “מדינתיות”, של עמידה בדברים שהוסכם עליהם. ואולי הבדיחה הטראגית ביותר של דורנו היא האמירה “הליכוד הביא את השלום”. הליכוד הוא שהחמיץ את השלום, החמצה משוועת: הוא זה שהפר אותו, על ידי מלחמת לבנון האומללה, על ידי חוסר כל נכונות להמשך ההסדרים, על ידי רצון הסיפוח וההתנגדות ל“מסמך לונדון”. דומה הדבר למי שילד ילד יפה, ומיד מנע ממנו אוכל, עד שכמעט מת; ונותרו רק הצילומים. באמת צילומים יפים; אבל היכן הילד?

אנחנו חיים בעידן של עשיית שלום. לא שלום מתוך אהבה: שלום של הסדרים. ברה“מ וארה”ב, שתי המעצמות הגדולות שעל פיהן ישק דבר, משמידות כמויות אדירות של נשק התקפי, ולא מפני שהתאהבו זו בזו לפתע. הקומוניזם והקפיטליזם עוד אויבים זה לזה כפי שהיו. אבל יש הסדר. אירן ועיראק, אחרי שמונה שנים של מלחמה נוראה, וכמעט מיליון הרוגים משני הצדדים, חותמות בימים אלה על הסדר, וכתבים מספרים לנו על חיילים המתנשקים בגבול עם אויביהם מאתמול. לא מפני שהתאהבו אלה באלה: משמחה שלא ייהרגו. מה שקרוי “הסכסוך הישראלי-ערבי”, כלומר בעיית השטחים ואוכלוסיית השטחים, הוא אחד הסכסוכים האחרונים שעוד נותרו בעולם, והוא גם אחד המיותרים שבהם. ניתן לחסלו. לא באהבה: בהסדרים.

הסדר, פירושו גבולות חדשים. מי שאינו מוכן לשנות את גבולותיו כהוא-זה במשא ומתן, הכריז בזאת כי איננו שותף להסדר. הוא שותף למלחמה הבאה. מי שרוצה לקיים את המצב הקיים, הקרוי אצלנו סטאטוס קוו, מכין את המלחמה הבאה. גם הביטוי “סטאטוס קוו” הוא חלק ממשפט שלם: “סטאטוס קוו אַנְטֶה בֶּלוּם” – המצב כפי שהיה לפני המלחמה. שכן אין בעולם מצב סטטי, ובוודאי לא במזרח התיכון הרוגש. מי שסבור שאפשר להגיע לשלום באונס מתמשך, בלי הסדרים, בלי כללים, בלי לקבוע גבולות חדשים ועמידים – מרמה את הבריות. מי שסבור כי “אף שעל” הוא שיביא להסדר – מאחז עיניים. איש לא יבוא לדבר אתו נכבדות.

אם ישראל רוצה להצטרף סוף סוף למאה העשרים המסתיימת והולכת, לתור ההסדרים בעולם כולו, עליה להתחיל לחשוב במונחים של אנשים מבוגרים. היא יכולה להרשות לעצמה לעשות זאת: יש לנו כוח הגנה די והותר, וסוגי נשק שברגע זה אינם מצויים בידי אף אחד מאויבינו. זה הזמן הטוב ביותר להודיע על נכונות להסדר, תוך תיקון גבולות, תוך השתחררות מן המועקה הקבועה של מיליון וחצי אנשים המהווים משקל עודף גדול מאוד לישראל.

אי אפשר להבטיח אהבה, אפשר להבטיח את מרב הבטחון. אי-אפשר להבטיח שיום חתימת ההסכמים יהיה יום של חתונה. מדינאים אינם באים מאהבה. הם באים, מפני שכך נכון לעשות. לא יהיו נשיקות מצלצלות. תהיה התרגשות. תהיה תחושה של מעשה היסטורי. לא ימות המשיח. רק האמהות הקמות בבוקר ויודעות שיש לבניהן סיכוי טוב, טוב מאוד, לנהל את חייהם כראוי למדינה שפויה, ולא ליהרג. לאט לאט. לא בשמחה סוחפת. ארץ זו, שמעולם לא ידעה שלום מלא, לא מיד תחוש אותו במלואו. השינוי יהיה כל כך גדול, שנתקשה לקלטו מיד.

אבל תחלוף שנה, ותחלופנה שנתיים, וההסכמים יישמרו; ונתחיל לבנות מפעלים אזוריים, מפעלי מים, מפעלי חשמל, מפעלי חקלאות ותעשיה; יחלפו שלוש שנים, ובנות ירושלים תיסענה לקניות ברבת עמון, כמו שהן קונות היום בגדי עור בטלעת חַרְב בקהיר, וצעירים יטיילו בפטרה, כמו שמטיילים היום בלוקסור, וזוגות צעירים מבצרה ומדמשק יבואו להינשא במלונות ירושלים, ואבותיהם ישאלו ברופאים בתל-השומר, ואמהות תמדודנה בגדים בככר המדינה בתל-אביב, ומדריכים מעיירות הפיתוח ידריכו בתורות השקייה במדבריות ירדן.

ואנחנו נלך ברחוב, ונחזה בכל אלה, ופתאום, בלי שום אזהרה מוקדמת, נחוש שבעצם אנחנו שמחים מאוד.

ידיעות אחרונות, 19.8.1988