לוגו
מיהו יהודי
מיקום ביצירה:
0%

אלפי האנשים, רובם חילוניים גמורים, אשר הפגינו באותה שבת בכיכר למען השלום ונגד האלימות, היו – מכל בחינה ערכית שהיא – יהודים לאין ערוך יותר מחובש הכיפה יגאל עמיר.

היהדות האורתודוקסית מעולם לא הבינה, כי השינוי שהתחולל בדורות האחרונים התחולל בתוך היהדות, ולא מחוצה לה. המעבר מאורח החיים הדתי לאורח החיים החילוני, המתרחש זה כמה דורות בקרב יהודים באשר הם, איננו מעבר מ“רוחניות” ומ“ערכיות” אל משהו “גשמי” או נטול ערכים: הוא שינוי בסדר הקדימויות הערכי. במידרג הערכי החדש, זה הקרוי חילוני, אין קדימות גבוהה לתפילין או נרות או כשרות; הקדימות נתונה לשלום, לכבוד האדם, לתיקון האפליה, למידות הקרויות אזרחיות. אפשר לומר, אם רוצים, שהיום ניתנת קדימות נמוכה לדברים שבין אדם למקום, ותשומת הלב מתמקדת במה שבין אדם לחברו.

ואם כן, מי היהודי שבתוכנו – זה שיהדותו היא היהדות הגסטרונומית, זו המתמקדת בתכולת הסיר ובמאכלי הפסח, או זה שנותן את חייו על הדין, האמת והשלום? היכן הרוחניות, והיכן חוסר המימד הרוחני? במה הציות העיוור לרב, שיכול להיות אדם נמוך מאוד, כאותם רבנים של “דין רודף”, עולה על ציות לחוק המדינה, שלא פעם מיטב המוחות של בית המשפט העליון נתנו לו את הפירוש המעשי? מה היתרון הערכי של מתנחל הורג ילד ערבי וכיפה לראשו, על מי שמעייניו במניעת שפיכות דמים, או בהגנה על הדמוקרטיה, שאלמלא מוראה, איש את אחיו חיים בלעו? ובמה, כבוד הנשיא, נופלים הילדים המלאים שמחת חיים, שאוכלים המבורגר ורוקדים לצלילי “משינה”, מן הנכנסים לטראנס של “עוד אחינו חי” לזכר אותו גולדשטיין?

בראשיתה היתה היהדות – יהדות של קורבנות ופולחן. משחרב בית המקדש, הוחלף הקורבן בתפילה ובטקס קבוע. ודאי נמצאו אז אנשים שאמרו: איך תיתכן יהדות בלי מקדש, בלי קורבנות?… באותה צורה עצמה יש שאומרים היום: איך תיתכן יהדות בלי כשרות, בלי תפילין?… ואינם מבינים שמדובר בתמורה מהותית בדיוק כמו קודמתה, בתחום הרוח, ולא בהבלי עולם, בלב לבה של היהדות. לא שיינקין ופופ הם העומדים מול האורתודוקסיה, כשם שאין האורתודוקסיה מיוצגת דווקא על-ידי תרנגול כפרות ואפר פרה אדומה, אלא ערכיוּת אחת מול ערכיוּת אחרת, שאולי פשטה את הרגל, כי אינה מתנחלת עוד בלבבות.

ידיד שומר מצוות אמר לי פעם: מפרידה בינינו השבת, אבל מחבר בינינו השלום. מאז שנינו באותו צד של קו ההפרדה בחברה הישראלית, נפגשים באותן הפגנות. את קו ההפרדה הזה הגדרתי פעם במונח “משיח או כנסת”: חברה שהיא ביסודה חברת-בנים, המצפה למוצא פיו של אב ותלויה בו בכל, מול חברת-אחים, חברה אוטונומית, הבונה בעצמה את עולמה ואת חוקיה, ואינה כבולה בעריצות העבר, כי מי שנתן לשכווי בינה, מן הסתם נתן אותה גם לבני אדם.

העבר הוא שותפי. אין הוא מושל בי. מפני שהעבר הוא שותפי, אין לי תרבות בלי עברית ובלי מקורות העברית. זאת המולדת שלי, וכל השאר תוספות. מפני שהעבר הוא שותפי, אני חיה כאן, בין אבני ירושלים, כותבת בעברית בתוך התרבות המתמשכת, ויודעת מבשרי מה הם פירות הקיץ, השמן והזית, הטרשים והבאר, הדוכיפת והירגזי.

מפני שהעבר אינו מושל בי, לא אתרגש במיוחד אם אצטרך לנסוע לחברון עם ויזה. אין לי צורך בתרבות ה“שוּל” של היהודי בברוקלין, שאינו יודע עברית, ומשום כך אינו מסוגל לדרוש מדרש חדש, או להעלות בדעתו יהדות אחרת משלו. אני בטוחה שאני יהודית יותר מ“זו ארצנו”, השמה מכשולים בדרך השלטון החוקי בישראל, מקהילה קהילות, מחציפה, וקושרת קטגוריה, כשבכיסי רבים מאד מחבריה דרכון אמריקני, כי כנראה גם זו ארצם, והם כותבים אל ראש ממשלת ישראל באנגלית.

ודאי שאני יהודיה יותר מאותו אברך-משי הצועק מולי “שא-בעס!”, כאילו להדגיש את ההבדל שבין שאבעס לבין שבת, שהוא בצעקותיו ובאבנים שלו מחלל אותה יותר ממני, ומישהו בחו"ל מפרנס אותו, כדי שיעשה כן. אני יהודיה יותר ממנו, מפני שהיהדות שלי לא קפאה ומתה, ומפני שביסודו של דבר, המשטר הדמוקרטי, השלום וכבוד נברא בצלם, נסמכים על יסודות יהודיים עמוקים, אינטלקטואליים ורוחניים, יותר מן הריטואל האוטומטי, הפוחד פחד מוות מכל חידוש, שעצם הכפייתיות שבו דומה יותר ויותר לעבודה זרה, וכבר הביאה אנשים עד אש זרה.

יצחק רבין, קרקפתא דלא מנח תפילין, שהחליט לעשות שונאיו לאוהביו, היה יהודי יותר מרבני מועצת יש"ע. כל השאר פירוש.

ידיעות אחרונות, 17.11.95