כאשר אנחנו אומרים “משיח או כנסת”, לא אמרנו בזאת “דת נגד מדינה”, ולא אמרנו “הלכה נגד דמוקרטיה” – ואני יודעת שגם קולות כאלה נשמעו באחרונה. אין סתירה הכרחית בין דת לבין מדינה, יש רק שאלה של ארגון המסגרת, חלוקה ברורה מי עושה מה; וגם אין סתירה עקרונית בין הלכה ודמוקרטיה, מפני ששתיהן מקבלות עליהן את עליונות החוק ואת העקרונות הבסיסיים של מוסר חברתי. יש בהלכה די והותר אפשרויות לחיות עם חוק המדינה, והתרגום מחוק להלכה ומהלכה לחוק איננו תרגום קשה. אפשר, למשל, לכנות את החוקים המתקבלים בכנסת בשם “תקנת קהל”, ועל פי ההלכה זו תקנה מחייבת. הלכה יכולה לחיות עם דמוקרטיה, ודמוקרטיה יכולה לחיות עם הלכה, כאשר קיימת מטרה משותפת של תיקון עולם ונוהג מוסרי, והיו דברים מעולם. באוגוסט 1939, אחרי פרסום הספר הלבן, כאשר ארגוני הימין בארץ פתחו בשורה של מעשי טרור נגד אנגלים, ערבים ויהודים, יצא קונטרס בשם “נגד הטרור”, קובץ מאמרים שכאילו נכתב אתמול, וחתומים עליו כל המי-ומי בישוב אז, למן הרבנים הראשיים, גרשום שלום, עגנון, אביגדור המאירי, עד יעקב ריפטין איש השומר הצעיר. עיקר המסר הוא ש“לא תרצח” אינו ניתן לפירושים והוא צו מוחלט. מה שמדהים בקונטרס הזה הוא מספר הרבנים החתומים עליו, גם פועלי אגו’י, מקיר לקיר; והרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל אומרים במפורש: “חלילה וחלילה לשום אדם מישראל אפילו להעלות על לבו מחשבת פיגול של נקם בלי משפט”. אז איפה, איפה הם הרבנים האלה, למה כבר לא שומעים אותם. הקונטרס הזה מהווה עדות להסכמה לאומית רחבה ביותר, נגד כל פעולת טרור שהיא, בין נגד היהודים, בין נגד ערבים ואחרים, בלי שום הבדלה, וזאת היתה אז דעת חכמים ומורי הלכה.

שונים פני הדברים כאשר מדובר בניגוד בין משיח לבין כנסת. זה הניגוד האמתי וזו הסתירה האמתית, מפני שהדבר הראשון שהתפישה המשיחית מבטלת אותו הוא עקרון המשפט ושלטון החוק. אם אכן אנחנו מצויים בימות המשיח, ראשית צמיחת גאולתנו, מששת הימים ואילך, קרה כאן “נס נסתר”, עם ישראל נתקדש קדושה יתרה, הארץ נתקדשה קדושה יתרה – דרך אגב, מה שקרוי “א’י השלמה” הוא א’י בגבולות המנדט הבריטי, גבול שאין בו שום קדושה מיוחדת, – אבל נניח לזה. העיקר: מי שהוא קדוש, הוא מעבר לטוב ולרע, מעבר למוסר, מעבר לתחושת חטא, ובעצם הוא פטור מהתנהגות יהודית ואנושית נורמטיבית. ואם עם ישראל קדוש, כי אז הגויים אינם קדושים, ו“לא תרצח” לא חל עליהם בכלל, להיפך, זו מצווה להרוג גויים – בל אחטא בשפתי. על הרקע הזה צמח ארגון הטרור היהודי, ואותו גולדשטיין, כאילו עשו דבר שעוזר למשיח להגיע, “בעתה אחישנה”. לעומת זאת היינו עדים לכך שאנשי ארגון הטרור, משנתפשו, הודו מהר מאד במעשיהם בפני חוקרי המשטרה והשב’כ, כי גם החוקר היהודי קדוש וגם הוא חלק מהתכנית האלהית הגדולה.

במצב כזה אין חוק ואין משפט, ודאי לא חוק השווה לכל אזרח, וגם ההלכה מתפרשת על פי רצונו של רב כזה או אחר, כיון שאתחלתא דגאולה מבטלת את החוק. אגב, הקונטרס משנת 39 קורא לזה “אתחלתא דפורענותא”.

יצחק רבין לא נרצח כתוצאה של הליך חוקי כזה או אחר, לא דין תורה ולא דין חילוני. יצחק רבין נרצח בלי שהתקיים הליך משפטי מכל סוג שהוא, גם לא סנהדרין. האיש לא נתבע, לא הושמע כתב אישום, לא היתה סניגוריה, לא נחקרו עדים, לא היה ערעור לערכאה גבוהה יותר, לא ישב בית דין בכלל. אדם אחד, או אדם פלוס, בהתיעצות עם אחר, או אחר פלוס, הוציא עליו חוזה, החליט שהוא התובע, השופט והתליין בגלגול אחד, ורצח נפש. לדידו, ראש הממשלה פשוט הפריע לתהליך המשיחי, ולכן יש לסלקו מהדרך; ואשר לחוק – מה זה חוק לעומת פעמי משיח?

התפיסה המשיחית הזאת איננה נחלתו של כל הציבור הדתי. היא שייכת לחלק ממנו, אותו חלק שגדל באופוריה המשיחית של מרכז הרב, ועדיין קשה לו להבין שהמשיח לא בא ולא טלפן, ואולי בכלל יש כאן גאולה קמעא-קמעא, בהיסח הדעת, ולא זבנג וגמרנו, ואולי בכלל צדק הרמב’ם כאשר אסר בכלל לחשב קיצין ואמר ש“ימות המשיח הוא העולם הזה, ועולם כמנהגו נוהג, אלא שמלכות תחזור לישראל… אל יעלה על הלב שבימות המשיח ייבטל דבר ממנהגו של עולם… ואליהו (המבשר) אינו בא לטמא הטהור ולא לטהר הטמא, אלא לשים שלום בעולם”. יש בינינו ציבור של אנשים שאינו מקבל את הפן הזה של הרמב’ם, והוא סבור שצריך לעזור קצת למשיח, וכאן מתחילה הסטיה לא רק מהיהדות, אלא מעצם שפיות הדעת. איך יכול להיות “דין מוסר” למי שמייצג את הרוב, ובוודאי את השלטון? למי בדיוק הוא “מוסר”? איך אפשר לדבר על “דין רודף”, מצב של סכנה מיידית ודחיפות מיידית, כאשר לשיטתם – ואני אומרת כאן דבר מַקברי – לא היתה שום דחיפות, ואפשר היה כביכול לבצע את המעשה הזה גם בעוד חודש-חודשיים? איפה כאן האלמנט של “רודף” וסכין שלופה בידו?

אבל נניח לשגעון המשיחי, ונחזור אלינו. מדוע כל כך חשוב שלטון החוק, ובעיקר בארץ כמו שלנו? מפני שהארץ הזאת היא ארץ הגירה, או עליה, אם נרצה; יש בה שבעים לשון ושבע מאות ושבעים נורמות של התנהגות חברתית, יש בה יהודים וערבים ודרוזים ואחרים, יש בה אנשים שבאו מרקע דמוקרטי ואנשים שבאו ממקום טוטאליטארי או פונדמנטליסטי, אנשים שהעיקר אצלם משפחה או חמולה ואנשים שלוחמים על זכויות הפרט ואנשים שהשוחד הוא אצלם חלק מאורח החיים – ואני מסכימה שהשוחד הוא הרבה יותר שוויוני מפרוטקציה, למשל, אבל גם לזה יש גבולות; ויש שמצדיקים רצח מפאת כבוד המשפחה, ואם לא יהיה כאן משפט אחד לכל, לאזרח ולגר ולתושב, דם יישפך ברחובות, וזו לא גוזמה. בלי חוק לא תהיה כאן חברה ולא יהיה ארגון חברתי ולא תהיה מדינה, ומי שאינו מקבל עליו את שלטון החוק ועושה מעשים המנוגדים לחוק, אסור לנהוג בו ברחמים.

מדי פעם שואל מישהו, לתומו או לא כל כך לתומו, מהו גבול הציות לחוק, ומה צריך לעשות אם הממשלה מעבירה בכנסת-חוק בלתי דמוקרטי, כגון טרנספר. לאלה התשובה היא שבדיוק לשם כך קיים הבג’ץ, שאיננו פוליטי, ואצלנו השופטים אינם מינוי פוליטי, בניגוד להרבה דמוקרטיות אחרות, – והבג’ץ רשאי ויכול לבטל כעפרא דארעא את החלטת הכנסת אם ימצא שהיא נוגדת חוק יסוד, למשל את חוק כבוד האדם וחירותו. זה הנכס הגדול שיש לנו, בית משפט שיכול לרסן את השלטון, ולכן רק הפוליטיזציה של בית המשפט משחררת אדם מן החובה לציית לחוק, כי אם מישהו ימנה את משה לוינגר לנשיא ביה’ד העליון, או את בני אלון, ואת נדיה מטר לשופטת מחוזית, אז נדע שכל המערכת הדמוקרטית קרסה. אגב, פוליטיזציה של בתי המשפט היא בדיוק מה שהיטלר עשה עם עלייתו לשלטון. הוא נבחר באורח דמוקרטי, אם כי לא ברוב אלא הצליח להרכיב קואליציה; ומאותו רגע דאג להסיר ממשרותיהם את כל בעלי המשרות בממשל, בבתי המשפט, בעליתות, במערכת החינוך, במערכות העתונים, והכניס לשם את אנשיו במפלגה הנאצית; וכאן בדיוק התרחשה קריסת הדמוקרטיה, כאשר כל מערכת העיצורים והאיזונים נהרסה בתוך זמן קצר, וחלק ממנה אפילו עשה זאת בחדווה. לא הבחירה הדמוקרטית היא שגרמה למה שאירע בגרמניה הנאצית, אלא הרס המערכת; כמה חודשים אחרי שהיטלר עלה לשלטון כבר איש בגרמניה לא יכול היה לתבוע אותו בפני בג’ץ או כל מערכת משפטית אחרת, כי כבר ישב שם איש שלו. גם אי אפשר היה להביע דיעה בעתון או בהפגנה.

אני רוצה לחזור לנושא הרבנים. לכל אורך ההיסטוריה היהודית נהנו הרבנים ממעמדם מפני שהיו מלומדים, ומפני שרב נחשב לאישיות מוסרית במיוחד. קצת מוזר לראות איך הענין הזה הידרדר היום. באורח פרדוקסלי, ברגע בו ניתנה סמכות יתר לרבנים – ויש בתוכנו ציבור שאכן נתן סמכות יתר לרבנים שלו – מאותו רגע אבד כאן היסוד של מוסר אישי. כאשר נתגלה ארגון הטרור היהודי, מי שנתן את הדין היו אלה שביצעו בפועל; הרבנים שנתנו את ברכתם התחמקו. כך גם היום, כאשר שומעים את הפחדנות הזאת של לא אמרתי, לא עשיתי, פירשו אותי לא נכון, מחוץ להקשר – ואיש אינו מתיצב ואומר: נכון, אמרתי, חטאתי, עויתי, שגיתי – יש כאן איזו קריסה מוסרית. מי שלא חשב שלרצוח ערבים זה חטא, שהפקעת אדמות זה חטא, היום איננו חושב שלשקר למערכת המשפט זה חטא.

אומרים שצריך אחדות בעם, צריך ללכד את השורות. יפה מאד. אני רק מבקשת להזכיר כאן שנרצח ראש מדינה, ולא ראש היהודים בעולם, ודאי לא ריש גלותא. לכן אם מדובר בסולחה כללית, פנימית, בין יהודים, אין לי מה לחפש בה, מפני שהדברים רק יחזרו על עצמם שוב ושוב. אם מדובר באחדות על בסיס של ציות גמור לחוק, של שוויון כל האזרחים בפני החוק – יש על מה לדבר. לכן, כאשר מקיימים מפגשים, אני אישית הייתי שואלת רק שאלה אחת קודם: רבותי, האם אתם מכירים בשלטון החוק בישראל או לאו? ואם התשובה היא לאו, או שהיא מתחמקת, כדרך הימים האלה, – אלה בדיוק האנשים שאיתם מעולם לא היה לי על מה לדבר, ואין לי גם היום, ואלה האנשים שאנחנו חייבים לבודד ולהשאיר מחוץ לכל הסכמה לאומית או חברתית, מחוץ לכל דיון פוליטי, כי רֶשע זה לא כאן, ופֶשע זה לא כאן, ואם הברירה היא משיח או כנסת, אנחנו אומרים כנסת, וכאן יהיה דין ותהיה אמת ויהיה שלום, כאן ועכשיו.

(דברים בכנס ‘שלום עכשיו’ במלאות שלושים לרצח ראש הממשלה).