דברי ראש הממשלה ושר-הבטחון לקציני צה"ל בכנס שנערך בהיכל-התרבות בתל-אביב בכ"ה אדר א' תשי"ט (5.3.1959).

בכל פעולתנו בארץ מונחות שתי שאיפות-יסוד: להיות ככל הגויים ולהיות שונים מכל הגויים. שתי השאיפות כאילו מתנגדות זו לזו, אבל לאמתו של דבר הן משלימות ומתנות זו את זו. אנו רוצים להיות עם חפשי, עומד ברשות עצמו ושווה-זכויות במשפחת העמים ואנו שואפים להיות שונים משאר העמים בעליונותנו הרוחנית ובצורת חברתנו המעולה המושתתת על חירות, שויון, שותפות ואחווה אנושית, ואין שאיפה זו פרי הרגשה של עם נבחר – אלא צו קיומנו, באשר אנו מועטים ומצבנו שונה ממצבם של כל שאר העמים, ורק בעליונות הרוחנית נכבוש לבבות וידידים.

וכעם כצבא. על צה“ל להיות ככל הצבאות במשטרו, באימונו ובציודו, ועליו לעלות על כל שאר הצבאות בעליונותו האנושית, ברוח החלוצית הפועמת בו ובהכרת היעוד והשליחות המוטלים עליו גם בשעת מלחמה גם בימי שלום. בלי הרגשת שליחות חלוצית ושאר-רוח לא ימלא צה”ל תפקידו.

על צה“ל להיות ככל הצבאות ובזה הוא שונה בתכלית מההגנה, שיש לראות בה עוּבר הצבא. הצבא בנוי על חובה, ולא רק על התנדבות בלבד; על משטר היררכי, ועל משמעת ברזל שאינם פוגמים באחוות-הנשק ובחברות אמתית, על אימון מקצועי, על ציוד משוכלל לחילות יבשה, אויר וים. ברור לכל אחד שצה”ל חייב לעלות בכשרו וברוחו על צבאות ערב, כי אנו מעטים והם מרובים, והפער בינינו וביניהם הוא גדול לא רק בכוח אדם אלא גם בכמות הציוד, ואולי גם באיכות הציוד. ואסור לצבאנו לנפול מהצבא המעוּלה בעולם – ברמת האימונים והכוננות הנפשית. אולם לא מספיק אפילו שצה"ל יוכל להידמות באימונו ובכשרו לצבא האנגלי, הצרפתי, הרוסי או האמריקני – מן ההכרח שהוא יעלה עליהם ברוחו החלוצית, במתיחותו ובהכרת שליחותו ההיסטורית, אם כי בטיב הציוד לא יוכל אולי אף פעם להשתוות אליהם.

במה ניצחנו במערכת סיני, ובמלחמת הקוממיות ועל מה סמכנו ובטחנו כשהחלטנו על הכרזת המדינה, בידענו שנעמוד בפני כל העולם הערבי במלוא זינו ותוקפנותו?

ברור, נדמה לי, לכל אחד שאילו נשארה לנו רק ההגנה באימונה, בהרגליה, במשטרה ובציודה לא היינו עומדים.

ההגנה היתה כוח הגנתי, סטטי ומקומי. היא היתה מוכנה ומוכשרה להדוף אויב שהתנפל על ישוב, אבל היא לא פעלה לפני התקפה ולא המשיכה לפעול אחרי הדיפת האויב התוקף. היא לא שאפה להשתלט על שטחים מחוץ לישוב שבתוכו היא פעלה, ומטרתה לא היתה להשמיד כוח האויב וליטול ממנו האפשרות לתקוף שנית. היא היתה צמודה ליבשה, ולנקודה מסוימת ביבשה. ולא יצאה מתחומי הישוב – וכוח כזה לא היה מסוגל לעמוד בפני צבאות ערב.

איני יודע מה היו הנימוקים של כל אלה שחשבו כמוני שיש להכריז על המדינה בלי להתחשב בסכנה הכרוכה בהכרזה זו, מצד צבאות ערב ומצד כוחות בינלאומיים, ובלי להתחשב עם כל אלה אשר הזהירו אותנו לבל נעשה צעד רב-סיכונים זה. אני אנסה להסביר נימוקי אני. דווקא מפני שהיתה ברורה לי הסכנה הבלתי נמנעת של התערבות צבאות ערב מיד עם תום המנדט הבריטי, ידעתי שכוח ההגנה לא יעמוד לנו, ויש הכרח להקים צבא במסגרת ממלכתית ובכלים ממלכתיים, לאמן ולצייד אותו כצבא ולנהל מלחמה כצבא ולא כהגנה. זאת אומרת לא להגן על מקום מסוים או על מספר מקומות מסוימים – אלא לשבור רצון האויב ולהרוס כוחו הצבאי, וזאת יכול לעשות רק צבא שמאחוריו עומדת מדינה וממשלה.

בהכרזה על מדינה כשהיא לבדה אין עוברים מהגנה לצבא. והמעבר מהגנה לצבא לא נעשה בקפיצה אחת ב-14 במאי 1948. נדרשו כמה הכנות לפני קום המדינה ולאחר קומה בשביל מעבר רדיקלי זה. השלב הראשון בוצע בסוף יוני 1945, כשלוש שנים לפני הכרזת המדינה, כשעשינו הכנה רבת-ממדים ויעילה בלא-רואים ובסודי-סודות להקים תעשיה צבאית כהלכה – ע"י רכישת מכונות מודרניות ומשוכללות לייצור נשק ברשות עצמנו. שלב שני בוצע אחרי אוגוסט 1946 – כשהשגנו אמצעים יותר גדולים לרכישת נשק מסוגים שלא היו ולא יכלו להיות בידי ההגנה במחתרת: תותחים, מכונות יריה כבדות, מטוסי קרב, טנקים וכלי שיט מלחמתיים. השלב השלישי אף הוא בא לפני קום המדינה, בסוף מארס 1948, ובוצע בשטח האסטרטגי: זה היה מבצע נחשון, כשעברנו מהתגוננות לתנופה מקפת ולתפיסת שטחים חיוניים לשם חיבור ירושלים המנותקת עם עורף הישוב המרותק.

כל שלושת השלבים האלה לא היו מובילים למטרה הרצויה: בלי מדינה, ממשלה, לא היינו יכולים לנצל המכונות לתעשיה ולא היינו חפשים להביא הנשק שאגרנו בחו“ל ולא היה קל לנו להתמיד באסטרטגיה החדשה אילו במקום המנדט הבריטי היתה קמה בארץ אפיטרופסות בין-לאומית כפי שהציעו כמה חברות באו”ם ונתמכו ע“י כמה סיעות בתוכנו. בלי ממשלה יהודית ובלי צבא לא היינו יכולים לעמוד, אבל באלה בלבד לא היינו מנצחים. כי מולנו עמדו לא כנופיות כמו שהיה הדבר עד 14 במאי 1948, אלא מדינות ותיקות (באופן יחסי), צבאות מסודרים ומצויידים בנשק מודרני מכל המינים ביבשה, בים ובאויר, ומספרם עלה פי כמה על מספרנו. מבחינת כוח אדם היינו רק 1 מול 40. כמובן שאחוז המגוייסים בתוכנו היה גדול מאחוז המגוייסים בקרב הערבים, אבל אחוזנו גדל רק תוך כדי מלחמה, וגם הנשק שרכזנו בחו”ל, יכול היה להגיע אלינו ברובו הגדול רק אחרי קום המדינה, ואי-אפשר היה להביאו בבת-אחת, ולכן החודש הראשון של המלחמה שהחלה עם פלישת צבאות ערב, היה בשבילנו החודש המכריע. (לא הכרענו בקרבות בחודש זה – אם כי פה ושם היו לנו נצחונות, אבל היו גם אבדות קשות. יומים לפני קום המדינה נפל גוש עציון, כמה ימים אחר כך נאלצנו לפנות עטרות ונוה-יעקב, ושבעה עשר יום לפני ההפוגה הראשונה נכנעה העיר העתיקה); אבל בחודש זה התחלנו לקצור פרי ההכנות שעשינו בשלוש השנים הקודמות: כל עוד האנגלים היו פה – היו המכונות המשוכללות לתעשיה צבאית ארוזות וגנוזות. עם קום המדינה החלה התעשיה לפעול. הנשק שרכשנו וצברנו בעבר לים, מקצתו הגיע אלינו עוד כחדשיים לפי קום המדינה, אבל בעיקרו החל לזרום אחרי 14 במאי, ואם כי בחודש הראשון עוד נלחמנו כמעט בידים ריקות ובתמצית כוחנו – הרי בחודש ראשון זה לעצמאותנו יכולנו לצייד לאט לאט הצבא הצעיר בנשק משוכלל וכבד, והזמן פעל לטובתנו, כי עם כל יום נתעלה האימון של המגויסים החדשים ונתרבה ונשתכלל ציודו. תוצאות האימון והציוד הנוסף נתנו אותותיהם במלחמת עשרת הימים, אחרי ההפוגה הראשונה. ואם כי לא היינו יכולים לנצח בלי הציוד החדש, – לא בכוחו בלבד הבסנו את אויבינו. הכריעה העליונות הרוחנית של האדם הלוחם שלנו. הרוח העשויה לבלי חת של חבר לוחמים המכיר ביעודו ההיסטורי ובצו-החיים שעליו לנצח ויהי מה.

מערכה כפולה ושני מעגלים

העליונות הרוחנית של צה“ל נתגלתה ביתר בהירות במערכת סיני. במלחמת הקוממיות היה האויב מפולג, כפוף לפיקודים נפרדים ולפעמים מתחרים. אנו נלחמנו בתוך ארצנו והיה לנו יתרון של קוים פנימיים; ואם כי המשמעת בצבא עדיין לא עמדה על הרמה הדרושה ואצ”ל ניסה זמן מה לקיים צבא נבדל, הרי היה צבאנו בכללו אחיד וכפוף למרות מדינית אחת ולפיקוד עליון אחיד. במערכת סיני עמדנו בפני אויב לא קואליציוני, אלא נתון למרות שלטון צבאי אחיד, מצויד ביד רחבה ובנשק משוכלל ומעולה הרבה יותר מנשקנו וציודנו אנו, ונלחמנו בשטח אויב בלתי מוּכר לנו, ואף על פי כך היה הנצחון שלנו מהיר, שלם וכמעט ללא אבדות וללא שבויים. וההשגחה ההיסטורית רצתה שיומים אחרי הכנסנו לקרב מעבר המזרחי של תעלת סואץ יכנסו למערכה גם צבאות בריטניה וצרפת ממערב התעלה, ואפשר היה להשוות כושר צבאנו לא רק עם צבאות מצרים, אלא גם עם צבאות בעלי הברית של מערב אירופה, וגם בהשוואה זו יצא צבאנו בכבוד.

הדבר שאני רוצה להבליט ולהדגיש שלא די, שצבאנו יהיה לא גרוע מהצבאות המתוקנים בעולם וטוב בהרבה מצבאות עמי ערב. בזה לא סגי, והטעם הוא פשוט: אף פעם לא נוכל להשתוות בכוח אדם לכוח אדם של האויב, וגם אם מספרנו בארץ יעלה – ישאר פער עצום בין כמותנו אנו ובין כמות האויב. אין גם כל אפשרות שנגיע אפילו לשויון בנשק; לא בשויון כמותי, פה הפער עלול להיות 1 מול 3 או גם יותר, ואולי גם לא בשויון איכותי. לאויב פתוחים כל שוקי הנשק במזרח ובמערב, גם בארצות הגוש הסוואֶטי וגם באנגליה ובאמריקה. אנו לא יכולים לרכוש נשק לא ברוסיה ובארצות הקשורות לה ולא באמריקה הצפונית. נשק אינו מצרך מסחרי הנמצא בכל חנות וכל מי שהפרוטה בכיסו יכול להשיג. בלי קשרי-ידידות מדיניים אין משיגים נשק בימינו. ובעית ציוד של צה"ל היא אחת הלולאות המקשרת את בעית הבטחון למדיניות החוץ – אם כי לא הלולאה היחידה. אולם קיים קשר הדוק לא רק בין בטחון צבאי ובין מדיניות חוץ – אלא בישראל יש זיקה נוספת ומכרעת לבטחוננו וכל התבצרותנו הפנימית: בפיתוח המשק, באכלוס השטחים הריקים, בקליטת עליה ובהגברת עצמאותנו הכלכלית.

עוד בימי מלחמת הקוממיות היה ברור לנו שאנו עומדים לפני מערכה משולבת, גם צבאית וגם מדינית (עמדתי על שילוב זה בדברי במועצת המדינה הזמנית 27.9.48) ויש תלות הדדית בין שתי המערכות, ואין לחשוב שרק גורם אחד מאלה, צבאי או מדיני, יכריע סופית בתקופה זו.

ובמערכה כפולה זו יש לראות שני מעגלים של אינטרסים ושל יחסי כוחות מתרוצצים: מעגל קטן של המעונינים והנאבקים במעגל בלתי אמצעי, המעגל של היהודים והערבים; ומעגל גדול של העולם, של כוחות עולמיים שגם הם, ולא מהיום, יש להם ענינים בא"י ובמזרח התיכון, וגם שם יש התרוצצות.

אילו עמדנו רק במעגל הראשון ולא היה כלל מעגל שני, או המעגל השני לא היה מתערב, כי אז הגורם הצבאי בלבדו היה מכריע. הערבים האמינו שכוחם הצבאי יכריע, והם התעלמו ביודעים מהמעגל הגדול והפרו החלטות עצרת או“מ ואף חברה אחת באו”מ לא נקפה אצבע למנוע פלישת הערבים לארצנו. אך חשבונם הצבאי של הערבים היה מוטעה. בקרבות היתה ידם על התחתונה. אולם המעגל הקטן בלבדו אינו קובע – אנו לא יכולים להתעלם מהמעגל הגדול, כי בתוכו נמצא הרוב הגדול של עמנו וממנו אנו שואבים כל אמצעינו וכוחנו. ובמעגל הגדול מתרוצצים כוחות ומניעים שונים, מסייעים ועוינים, ובתוכם נערכת מערכה מדינית.

במלחמת הקוממיות גדלה עדיפותנו הצבאית, לאחר שהספקנו להצטייד בנשק שהוכן לפני קום המדינה, ולאמן את מגוייסינו תוך כדי הקרבות וההפוגות שביניהם. אולם במערכה המדינית במעגל הגדול – היה כוחנו קטן. היתה קיימת החלטת עצרת או“מ שהערבים אמנם לא קיבלו אותה, אבל גם אנחנו לא יכולנו לאחר הפלישה להשאר בתוך תחומיה. הגדלנו שטח המדינה העברית בששת אלפים קילומטר מרובע בערך. במערבה של א”י נשארו רק פחות משבעת אלפים קילומטר מחוץ למדינת ישראל: עבר הירדן מחזיקה בשטח של 6,682 קילומטר, ומצרים ב-258 קילומטר ברצועת עזה. השטח היהודי שלפי החלטת עצרת או"ם היה צריך להכיל 14,920 קילומטר מרובע עלה עד 20,662 קילומטר. יפו, רמלה, לוד, ירושלים החדשה והפרוזדור לירושלים וכן מרכז הגליל העליון – נעשו יהודים, והסכמי שביתת הנשק נתנו גושפנקא חוקית לתחומים הללו; אבל זה היה אפשרי ולא נתקל בהתנגדות אקטיבית עולמית, באשר לא לקחנו אף שעל אדמה אחד מהארצות השכנות, ולא עוד אלא ששתי ארצות שכנות – ירדן ומצרים – תפסו חלק מהשטח שנועד למדינה הערבית אשר לא הוקמה; ירדן תפסה כל הגדה המערבית שלא נפלה בידינו, ומצרים – את רצועת עזה.

נעשה נסיון ע“י שליח או”ם הרוזן ברנדוט לשנות ביסודה תכנית עצרת או"ם, שלמעשה היה פירושה ביטול המדינה היהודית. הוא אמנם הציע לתת כל הגליל ליהודים, בניגוד להחלטת 29.11.47, אבל תחת זאת הציע למסור כל הנגב וחלק גדול של הדרום מקו אשדוד פלוג’ה שבו עמד הצבא המצרי עד אוקטובר 1948 – לירדן, יחד עם כל הגדה המערבית, וכן הציע לכונן את שדה התעופה בלוד וחיפה כבינלאומיים, וכן להעביר ירושלים כולה לממשלת ירדן.

כידוע, נקראה אז עצרת מיוחדת של או“ם באירופה, ולא בניו-יורק, לדון בתכניות ברנדוט, אבל ההכרעה נפלה לא בעצרת או”ם אלא על שדה הקרב: במערכות האחרונות נגד מצרים בשבוע השלישי של אוקטובר ובשבוע האחרון של דצמבר ובשבוע הראשון של ינואר – גרשנו את המצרים מקו אשדוד פלוּג’ה, שחררנו את באר-שבע וכל הדרום והנגב וגם כל הגליל המרכזי שהיה בידי קאוקג’י.

וכשנתקבלה שוב החלטה בעצרת או"ם בדצמבר 1949 על בינאום ירושלים החלטנו מיד להעביר את הכנסת והממשלה לירושלים, ועיר דוד נהפכה שוב לבירת ישראל הלכה למעשה. ואם כי בזמן הראשון סרבו נציגי הממשלות הזרות להיפגש אתנו בירושלים – נתרגלו לאט לאט לעובדה הקיימת, ואין עכשיו אף שגריר זר אחד שאינו בא לירושלים לפגישה עם ממשלת ישראל.

אולם כבר אז ידענו שהכוח הצבאי בלבד לא יכריע כשכל הכוחות במעגל הגדול יעמדו נגדנו; ובמערכת סיני ראינו שאפילו מעצמות אדירות כצרפת ואנגליה אינן יכולות לעמוד בפני לחץ מדיני של העצרת ומועצת הבטחון – כשכל המדינות המשתתפות בה הן מאוחדות בדעותיהן נגדן.

ודוקא ישראל הקטנה היתה זו, אשר עמדה ארבעה חדשים – מתחילת נובמבר 1956 עד תחילת מארס 1957, בפני הלחץ העצום של ברית-המועצות וארה“ב וכל חברות או”ם והמשיכה במאבק מדיני גם באו"ם וגם בבירות שונות ובראש וראשונה בוואשינגטון עד שהובטח לה היעד הראשי שלמענו נכנסה למערכה.

ישיבת הממשלה לפני מבצע קדש

בישיבת הממשלה ביום 28 לאוקטובר 1956, שבה הבאתי לממשלה תכנית מבצע קדש, הסברתי שאנו נכנסים למערכה זו בשתי מטרות עיקריות: להרוס בסיסי האויב המאיימים על קיומנו בסיני – ולהבטיח חופש שיט במצרי אילת ובים סוף. אמרתי לממשלה מלים אלה – ואני מצטט מהסטנוגרמה של ישיבת הממשלה, יום לפני תחילת מבצע קדש: “איני יודע מה יהיה גורל סיני. אנחנו מעונינים קודם כל בחוף אילת ובמיצרים. אני יכול לתאר לעצמי שיהיו כוחות כאלה שיכריחו אותנו לעזוב. יש אמריקה, יש רוסיה, יש או”ם, יש נהרו, יש אסיה ואפריקה, ואני חושש מאמריקה יותר מכולם. אמריקה תכריח אותנו לצאת – – – העיקר הוא חופש השיט. יש לנו אמנם יחס אמוציונלי ליטבת, אבל אני מוכן לוותר על זאת; לא זה העיקר. העיקר הוא שאם גם לא נהיה שם – יהיה לנו חופש שיט“. ואנחנו התמדנו במאבק עד שקיבלנו למעשה הודעה מצד ארה”ב ושאר המעצמות הימיות בעצרת או"ם (פרט לברית המועצות) על חופש השיט במצרי אילת – ועל זכותנו להגן על חופש זה בכוח, מתוך זכות הגנה עצמית, אם מישהו יפגע בזכותנו זו בכוח.

מאז יש שיט באילת – ולא רק חופש שיט – הונח צנור מאילת לחיפה, וכביש אילת–באר-שבע הוא מעין תעלת סואץ יבשתית של ישראל, כי מחוץ למצרים אנו המדינה היחידה במזרח התיכון שיש לה מוצא ימי גם לים התיכון וגם לים סוּף ולאוקינוס ההודי.

המערכה המשולבת שלנו נמשכה איפוא, מראשית קום המדינה עד מבצע קדש, ומאבקנו המדיני נשען על כוחנו הצבאי, ויכולתנו הצבאית מסויגת בתנאים המדיניים. אבל טעות היא לחשוב שהצבא הוא גורם רק בשעת מלחמה. הוא מהווה גורם גם בימי שלום. אם בשתי השנים האחרונות יש לנו שקט יחסי על הגבולות כאשר לא היה לנו לפני מבצע סיני, אין זאת באשר שכנינו חזרו בתשובה, אלא מפני שצה"ל משמש כוח מרתיע.

אולם צה"ל כשהוא לבדו, כפי שברור לכל אחד מאתנו, אינו מבטיח שלומנו וקיומנו. בטחוננו תלוי גם במעמדנו הבינלאומי, ואולי יותר מכל בהתבצרותנו הפנימית. אבל בבטחון לבד – לא סגי.

אם ברצוננו להיות ככל עם – כלומר עם חפשי ושווה-זכויות. עלינו קודם כל להיות לעם, ולפי שעה אין אנו אלא רסיסי-עם המנסים להתלכד ולהתאחות, וגם לאחר שיתמזגו בשלמות לא יהיה אלא רק חלק קטן של העם – בערך 15 אחוזים. מעטים העמים המרוכזים כולם בארצם, אבל אין עם בעולם המפוזר כמונו. ובלי כנוס פזורינו – ואיש אינו יכול להגיד עכשיו באיזו מידה ובאיזה קצב כנוס זה יתכן, – לא נהיה לעם. אבל, כפי שאמרתי בראשית דברי, שאיפתנו היא לא רק להיות ככל הגויים (אם בכלל אפשר להגיד שכל הגויים שווים ודומים זה לזה) – אלא שומה עלינו להיות לעם-סגולה; לא רק באשר זוהי צוואת מורשתנו הרוחנית אשר רק בזכותה התקיימנו בנכר והגענו עד הלום, אלא באשר זהו צו קיומנו ואמתה של הוויתנו ההיסטורית. היינו מאז ומעולם נשארנו עד היום וכך נהיה לאורך ימים עם קטן, ולא רק קטן – אלא בודד בגויים. אין לנו בני משפחה כאשר יש לעמים הסקנדינביים, האנגלו-סכסים, העמים הערבים, הסלבים, עמי אמריקה הלטינית, הקרובים זה לזה בלשונם, בדתם, בתרבותם, בהיסטוריה המשותפת. אנו עם יוצא דופן – כך היינו בימי קדם, וכך אנו כיום. העמים הקרובים לנו במקצת בלשונם, – עמי ערב, – הם לעת עתה האויבים הכי מרים שלנו, ורואים בנו פולשים זרים, אם כי אנו האומה היחידה במזרח התיכון המקיימת פה, במולדתה העתיקה, את לשונה, תרבותה, אמונתה, מלפני שלושת אלפים שנה ויותר. מכל עמי התנ“ך שבתוכם פעלנו וחיינו וגם למדנו מהם והתאבקנו אתם – מצרים, בבל, ארם, כנען, מואב, עמון, אף אחד מהם לא הצליח לקיים את זהותו הקדומה – כולם נמחו מעל פני האדמה. ורק אנו, אף על פי שפעמים נחרבה עצמאותנו ונותקנו מעל אדמתנו, – הננו מקיימים פה שוב את תרבותנו הקדומה והעתיקה, כשהיא ממוזגת וספוגה בקדמה המדעית והטכנית של התקופה המודרנית. אולם למרות שרשינו העמוקים שלא ניתנו להעקר במשך אלפי שנים, הננו מבודדים ומוקפים חומת שנאה, והתנכלות מצד כל שכנינו אשר איבדו ושכחו לשונם ותרבותם הקדומה. ועלינו לעמוד במלוא יכולתנו ואזננו במאבק המדיני והצבאי שנכפה עלינו. ועם השקידה המתמדת שאנו חייבים עליה להאדיר בלי הפסק כוחו של צה”ל בנשק חדיש, בשכלול האימונים, בחיזוק המשמעת והחברות, בהעלאת היזמה האישית והקולקטיבית בכל יחידות הצבא, – אנו מצווים לבצר בטחוננו ברכישת אהדתם וידידותם של כל העמים החפשים בכל חלקי תבל ועל הכל בהגברת העליה העממית והחלוצית מכל הארצות, שרק זו תעמוד לנו באכלוס כל חלקי הארץ ופיתוחם ובעיצוב העם בישראל כעם סגולה ואור לגויים. אם נהיה כאחד העמים הלבנטיניים – לא תהיה לנו תקומה.

למען הבנת מעמדנו הבינלאומי יש לעמוד תחילה על השנויים שחלו בעולם וסביבנו מאז קמה המדינה. בעצרת האו“ם שהחליטה על הקמת מדינה יהודית בחלקה של ארץ ישראל ישבו 56 אומות חברות. מהן הצביעו 33, ובתוכן ארצות הברית וברית המועצות, בעד הקמת מדינה יהודית. 13 מדינות הצביעו נגד: בתוכן 6 המדינות הערביות חברות או”ם באותה תקופה (מצרים, סוריה, לבנון, עיראק, סעודיה, תימן, ששטחן הוא 3 מיליון קילומטר מרובע ותושביהן למעלה מ-44 מיליון), 4 המדינות המוסלמיות הבלתי ערביות בזמן ההוא: אפגאניסטן, פקיסטן, פרס ותורכיה, ושלוש מדינות אחרות: באסיה – הודו, באירופה – יוון, באמריקה – קובה. עשר מדינות נמנעו, ובתוכן אנגליה.

מאז נשתנה המצב – גם לשבט וגם לחסד. מספר המדינות החברות באו“ם עכשיו – הוא 82. מאז קמו מדינות חדשות באסיה ובאפריקה, ומספרן הולך וגדל. בין המדינות החדשות יש חמש מדינות ערביות: לוב, מרוקו, תוניס, סודן וירדן, ששטחן הוא קרוב לחמישה מיליון קילומטר מרובע ותושביהן למעלה מ-26 מיליון. הוקמה מדינה מוסלמית (לא ערבית) גדולה – אינדונסיה המונה 78,500,000 תושבים. באפריקה נתעצמו מרוקו, תוניס, גאנה וגיניאה, ועומדות בתור ניגריה, קמרונים, סומלי, קאֶניה ועוד. לפני מבצע סיני נכרתה ברית צבאית בין מצרים, ירדן וסוריה, וצבאות שלוש הארצות הוצגו תחת פיקוד מצרי. ברית זו נהרסה ע”י מבצע סיני, אולם לעומת זאת קם האיחוד המצרי הסורי, ורודן מצרים מאיים על ישראל גם מדרום וגם מצפון. בחלק גדול של המדינות החדשות, ולא רק בארצות ערב תפס הצבא את השלטון. כמעט בכל המדינות הסובבות אותנו וגם בפקיסטן, בורמה, אינדונסיה ועוד קיימת דיקטטורה של כת צבאית – (בבורמה – בהסכמת הפרלמנט הנבחר).

המלחמה הקרה, כלומר הניגוד והתחרות בין העולם הדימוקרטי במערב אירופה ואמריקה ובין המשטר הטוטליטרי בארצות הקומוניסטיות, שנעשתה לעובדה המרכזית ביחסי העמים לאחר תום מלחמת העולם השניה, והיא מוסיפה להיות גורם בינלאומי ממדרגה ראשונה, – מאפילה על עובדה שניה, שהיא אולי העובדה הבינלאומית המרכזית בימינו: הפער החמרי והרוחני שבין עמי אירופה (כולל רוסיה הסוואֶטית) ואמריקה מצד אחד ובין עמי אסיה ואפריקה מצד שני. פה התפתחות גבוהה, יכולת טכנולוגית מושלמת, רווחה ועושר יחסי רב, – ושם רעב, בערות ותחלואה. ועמים אלה באסיה ובאפריקה מהווים הרוב המכריע של המין האנושי. משני ביליונים וחצי בני אדם החיים עכשיו בעולם, יושבים למעלה מהחצי – כביליון וחצי – באסיה ולמעלה ממאתים ועשרים מיליון באפריקה. רק שתי ארצות באסיה – ושתיהן בקצות היבשת, הן מפותחות כארצות אירופה ואמריקה – והן: ישראל ויפן. שאר עמי אסיה נשתחררו רובם רק אחרי מלחמת העולם השניה, ורמתם החברתית, הכלכלית והתרבותית נמוכה ביותר ובכמה ארצות, כגון הודו ומצרים, ההמונים המרובים החיים בכפרים מתקיימים בשפל המדרגה על סף הרעב.

מידת צריכת האנרגיה בארצות שונות היא קנה-מידה מאַלף בהבדלים העצומים שברמת-החיים בין עמי אירופה ואמריקה ובין רוב עמי אסיה ואפריקה.

בשנת 1950 היתה צריכת האנרגיה של כל המין האנושי שווה לאנרגיה הנוצרת משריפת 2.7 ביליון טון פחם לשנה. בממוצע זה יוצא קרוב לטון לאיש לשנה. אולם הממוצע אינו נותן תמונה מהצריכה הממשית בחלקי תבל שונים. הצריכה הממוצעת לאיש בשנה בארצות-הברית היא 8 טונות, באירופה 2.5 טון, באסיה רק כעשירית הטון. רק ביפן זה מתקרב לקצת יותר מטון אחד לאיש בשנה.

עליה ממאה ושתים ארצות

ישראל שוכנת בקצה המערבי של אסיה, ומעמדה הגיאוגרפי עושה אותה לגשר בין שלוש היבשות: אירופה, אסיה ואפריקה. היא נמנית עם עמי המזרח התיכון, כמו כן אפשר למנותה עם עמי הים התיכון. שכניה ביבשה הם עמי-ערב, אבל שכניה בים הם תורכיה, יוון, איטליה, צרפת וארצות אפריקה הצפונית. אולם המרחקים הגיאוגרפיים אינם ממלאים בימינו תפקיד מכריע. במשך שעות אחדות אפשר להגיע במטוס מישראל לכל ארץ אירופאית, ובמשך יממה, או גם פחות מזה לאמריקה, וכן לרוב ארצות אסיה ואפריקה. המטוס, הטלגרף, הטלפון והרדיו צמצמו מרחקים, אולם יותר משישראל קשורה לאזור או מרחב גיאוגרפי – היא מרותקת לעם היהודי המפוזר בעולם, ולכן היא בראש וראשונה עם-עולם; הפזורה היהודית בעולם היא הזיקה המכרעת והקובעת בישראל; היהודים שעלו ארצה בעשר שנות קיום המדינה (מ-14 במאי 1948 עד סוף 1958) למעלה מתשע מאות אלף, באו ממאה ושתים ארצות בכל היבשות ובכל איי-הים.

הקבוץ היהודי הגדול ביותר, המונה למעלה מששה מיליון יהודים נמצא ביבשת אמריקה¹ הצפונית והדרומית. בארצות-הברית של אמריקה בלבד נמצאים כחמשה מיליון ומאתים אלף יהודים, כשבע מאות אלף יהודים בארצות אמריקה הלטינית (מהם כשלוש מאות וששים אלף בארגנטינה) וכרבע מיליון יהודים בקנדה. באירופה (כולל רוסיה האסיאתית) יושבים כארבעה מיליון וארבע מאות אלף, מהם כשלושה מיליון וחמש מאות אלף בגוש הסוואֶטי (בברית המועצות לבדה כשלושה מיליון), קרוב למיליון באירופה המערבית – המרכזים הגדולים פה הם באנגליה (450,000), ובצרפת (325,000); באסיה (מחוץ לישראל) כמאה תשעים ושנים אלף, הקבוץ היהודי הגדול ביותר באסיה, לאחר עלית יהודי עיראק ותימן, הוא עכשיו בתורכיה – כששים אלף יהודים.

ביבשת אפריקה יש למעלה משש מאות אלף יהודים – בדרום אפריקה 111,000, במרוקו כמאתים אלף, באלג’יר כמאה וארבעים אלף ובתוניס כשמונים וחמשה אלף. ישוב יהודי לא גדול נמצא באבסטרליה (למעלה מ-62,000) ובניו-זילנד – כארבעת אלפים וחמש מאות.

פיזור זה של יהדות בכל רחבי תבל מזקיק מדינת ישראל לכל הארצות, בין שיש לנו קשרים דיפלומטיים עם ארצות אלו ובין שאין לנו.

אולם לא רק הפזורה היהודית – אלא גם העם בישראל המלוקט מעולי כל הארצות – עושה אותנו לחטיבה עולמית. אין כמעט ארץ בעולם שאין ליהודי ישראל בה קרובים; אין תרבות ולשון שאין לה נציגות יהודית בישראל.

הקרבה הגיאוגרפית אינה קובעת אפילו יחסיה המסחריים של ישראל, לא רק באשר הארצות השכנות רואות עצמן עדיין במצב מלחמה אתנו ואין בינינו כל מגע כלכלי, אלא גם בארצות שיש אתן מו"מ כלכלי אין המרחק קובע; הארץ הקונה הראשית של היצוא שלנו היא בריטניה, השניה היא ארצות הברית של אמריקה, השלישית היא גרמניה, הרביעית היא בלגיה, החמישית היא שויצריה, הששית – יוגוסלביה והשביעית – צרפת. באסיה הראשונה היא תורכיה, אחריה באה הונג-קונג הרחוקה, ובמקום השלישי – קפריסין הקרובה. באפריקה – הראשונה היא דרום אפריקה והשניה – אפריקה הצרפתית. בגוש הסוואֶטי – הראשונה היא רומניה והשניה פולין.

ואם כי עד עכשיו תופסת אירופה המקום הראשון ביצוא שלנו ואמריקה המקום השני, אסיה – רק המקום השלישי, ואפריקה – הרביעי, הרי אין ספק ששתי היבשות הגדולות – עתידות בעתיד למלא מקום יותר גדול בסחר החוץ שלנו. וז"א גם בביצור עצמאותנו הכלכלית, – אם יעלה בידינו להדק קשרינו המדיניים עם ארצות אלה, שהיו עד הזמן האחרון זרות לנו ורבות גם מתנכרות. אולם אין לשקול חשיבות עמי אסיה ואפריקה רק מבחינה כלכלית-מסחרית.

כבר ראינו שתושבי שתי היבשות מהווים קרוב לשבעים אחוז מהמין האנושי, ויבשת אסיה כשהיא לבדה, קרוב לששים אחוז. רוב עמים אלה היו במאה התשע-עשרה כפופים לשלטון עמי אירופה. באסיה כל העמים בלי יוצא מן הכלל עומדים כבר ברשות עצמם, וגם באפריקה אנו עדים לתהליך מהיר ובלתי נמנע של שחרור העמים השחורים. כרגע יש באפריקה אחת עשרה אומות עצמאיות, מהן שתיים יוצאי אירופה – דרום אפריקה ורודסיה. השאר הם 5 עמים מוסלימים דוברי ערבית (מצרים, סודן, לוב, תוניס, מרוקו). ארבע מדינות ממוצא אפריקאי טהור: חבש, ליבריה גאנה וגיניאה. אולם בקרוב עומדת להתעצם גם ניגריה – הארץ הגדולה ביותר במספר אוכלוסיה ביבשת השחורה, המונה כ-35 מיליון תושבים. האחוזות הצרפתיות באפריקה נעשו כבר רפובליקות אבטונומיות בתוך ההתאחדות הצרפתית, והמושבות האנגליות והאחרות אין ספק שבמוקדם או במאוחר ישיגו אף הן את עצמאותן.

מאז נתקבלה בעצרת או“ם ההחלטה על הקמת מדינה יהודית בא”י – נשתנה הרכבה של או"ם. נוסף מספר גדול של עמי אסיה ואפריקה, ומספרם ילך ויגדל. בימינו אלה נתבשרנו על עצמאות תוך כדי שנה זו של השכן הקרוב ביותר לנו בים התיכון – האי קפריסין.

ואין כל ספק שמשקלם של עמי אסיה ואפריקה בזירה הבינלאומית ילך ויגדל – גם מפני רוב אוכלוסיהם וגם מפני רוב מדינותיהם העצמאיות, שמספרן הולך וגדול. גם אוכלוסיהן מתרבים בקצב יותר מהיר מאשר באירופה ובאמריקה.

ישראל והמלחמה הקרה

המלחמה הקרה המתנהלת זה כשלוש עשרה שנה בין הגוש הסוואֶטי וברית-המועצות בראשו ובין המערב וארצות הברית בראשו היא במידה רבה תחרות בהתקדמות צבאית וטכנולוגית. בהתחרות זו ארצנו הקטנה אינה מהווה כמעט כל גורם. עם קטן אינו יכול בימינו אלה להתחרות בציוד צבאו ובשכלולו הטכנולוגי עם עמים אדירים, עתירי אוצרות טבעיים, רבי אוכלוסין ושליטים במרחבים עצומים. המלחמה הקרה כאילו נושאת בחובה סכנת מלחמת-עולם שלישית, העלולה להביא לחורבן אנושי כללי בעצמת כלי המשחית הגרעיניים שבידי המעצמות הגדולות. סכנה זו, לדעתי, היא סכנה רחוקה מאוד, ויתכן שאינה אלא פחד שוא. אין כל ספק שארצות מערב אירופה ואמריקה הצפונית אין בדעתן לתקוף את ברית המועצות, ואין זה מתקבל על הדעת שברית המועצות תפתח במלחמה גרעינית, שיש בה סכנה לא רק לארצות אחרות אלא גם לה עצמה. אין כל אינטרס וצורך לברית המועצות לקחת על עצמה סיכון חמור כזה, כי אין ספק שבמלחמה גרעינית יד המערב אינה על התחתונה, וכשם שברית המועצות יש ביכולתה להשמיד את אמריקה, כך יכולה גם ארצות הברית להשמיד את רוסיה. לשתיהן יש גם פצצות מימן וגם טילים בין-יבשתיים. ולא רק חומרת הסיכון תרתיע כל צד ממלחמה גרעינית טוטלית. עקרונות הקומוניזם העולמי ותכסיסיו אינם נזקקים כלל לכיבוש בכוח דווקא. ברית המועצות מאמינה שמשטרה יכבוש ממילא את העולם כולו, במוקדם או במאוחר, אין לה כל צורך להשתמש לשם כך בכוח, הכרוך בסיכון חמור לקיום ברית המועצות. כל אחד משני הצדדים הראשיים במלחמה הקרה יודע היטב שהצד שכנגד מסוגל להביא כליה על מתנגדו.

המלחמה הקרה היא למעשה מאבק בין-גושי על נפש עמי אסיה ואפריקה, שהם, כאמור, רוב המין האנושי. סין נכבשה לקומוניזם בכוח. אולם הודו השניה בגודל האוכלוסיה ביבשת אסיה, מקיימת משטר דימוקרטי. והמאבק, שאנו עדים לו, הוא לא רק מאבק מדיני טכנולוגי צבאי, אלא גם מאבק אידיאי. כביליון ורבע תושבי אסיה ואפריקה לא הגדירו עצמם עדיין, ורובם של עמים אלה מפחדים מכל המעצמות הגדולות, גם מסין ומברית המועצות וגם ממעצמות המערב. ואם ישראל היא כמעט כמות מבוטלת במאבק המדיני הצבאי והטכנולוגי שבין שני הגושים המתחרים, – הרי במאבק האידיאי עלולה ומסוגלת ישראל למלא תפקיד לא מבוטל, – הודות למורשתה ההיסטורית ולסגולותיה האינטלקטואליות והרוחניות. ההיסטוריה לא פינקה את עמנו בעצמה צבאית, במרחבים גדולים, באוצרות טבע עשירים וגם לא ברוב עם, – אבל ביכולתנו הרוחנית אין אנו נופלים משום אומה ולשון, ובתקופה הקצרה של עצמאותנו המחודשת כבר עוררנו כבוד ואהדה גם באירופה ובאמריקה וגם באסיה ובאפריקה בכושר היצירה שלנו, בגבורת-רוחנו, בדפוסים החברתיים המקוריים אשר יצקנו בהתישבות העובדת ובהסתדרות העובדים וגם בכיבושי המדע והמחקר שהשגנו בזמן הקצר הזה.

ישראל היא ארץ דימוקרטית, ואין היא יכולה להתקיים כלל בלי המשטר הדימוקראטי. בלי ערך האדם וחירותו לא היתה הארץ נבנית והמדינה לא היתה קמה ולא היתה מתקיימת. אין זאת אומרת שאין פגימות גם בדימוקרטיה הישראלית – אבל לא פה המקום לעמוד עליהן. אולם אף על פי שישראל רואה בחירות האדם ובמשטר הדימוקרטי ערך אנושי ומדיני יסודי, וזה מעמיד אותה בשורות הארצות הדימוקרטיות, – אין ישראל פוסלת שום ארץ שיש לה משטר אחר, והיא שואפת לקיים יחסים תקינים וידידותיים עם כל הארצות שוחרות-השלום, והיא מאמינה שיתכן שיתוף-פעולה על בסיס הדדי בין כל הארצות בלי יוצא מן הכלל. יתכנו לא רק יחסים תקינים בין ארצות בעלות משטר שונה אלא גם ידידות אמת, ודוגמה בולטת לכך הם היחסים שבין פולין וישראל.

אולם ישראל אינה רואה בדימוקרטיה המדינית חזוּת כל. עוד לפני הקמת המדינה יצרנו בארץ צורות-חיים ודפוסים חברתיים שאין דוגמתם בשום ארץ אחרת: ההתישבות העובדת שלנו על כל צורותיה (קבוץ, מושב עובדים, מושב שתופי), הקואופרציה המסועפת בכל ענפי הכלכלה: בבנין, בסלילה, בתחבורה, באשראי, במכירה, בקניה, בשיכון; מוסדות עזרה הדדית. דפוסים חברתיים מקוריים אלה נתרחבו והתפשטו אחרי הקמת המדינה, בעזרת המדינה, והרי הם מקיפים רוב העם בישראל. כמו כן הוקמו עוד לפני המדינה – מוסדות חינוך ומחקר גבוהים בירושלים, בחיפה וברחובות, והם התעלו בכמותם ובאיכותם לאחר קום המדינה.

ונתרחש בארץ זו דבר שלא קרה באף אחת מהארצות שנתעצמו בזמן אחד עם ישראל או לאחריה. ארץ קטנה זו שמנתה ביום הווסדה כשש מאות וחמשים אלף נפש – קלטה מאז עד סוף 1958 קרוב למיליון עולים שבאו הנה מארצות שונות; והשוני אינו במוצא הארצי בלבד – אלא בלשון הדיבור, ברמה התרבותית ובהרגלים הטבועים בחותם העמים שבתוכם ישבו העולים מאות בשנים. וכאן רסיסים אלה מתלכדים, מתמזגים ומתאחדים, – לא בלי קשיים וצער וסבל, – גם במובן כלכלי וגם במובן חברתי וגם במובן תרבותי.

ובתנופה בלתי מצויה מבוצעת בארץ זו יצירה משקית חדשה ומסועפת בחקלאות ובחרושת, בספנות ובתחבורה יבשתית ואוירית, ומוקמים מפעלי שיכון אדירים למאות אלפים משתכנים מהעולים ומהותיקים. ושפה אשר רק לפני יובל שנים כמעט כל העולם חשב אותה לשפה מתה, חנוטה בספרי קודש ותפילה, – נעשית לשפה חיה, שפת דיבור ולימוד וספרות המלכדת קיבוצי הגלויות ועושה אותם לאומה אחידה.

ואולי רבים מעמי אסיה ואפריקה לא היו יודעים כלל על הנעשה בארץ קטנה – אלמלא מבצעי צבא הגנה לישראל ממלחמה הקוממיות ועד מערכת סיני, ודווקא מערכה אחרונה זו, אשר כאילו קוממה נגדנו את כל העולם, – גם הקומוניסטי וגם הדימוקרטי, גם באירופה ובאמריקה וגם באסיה ובאפריקה, – דווקא מערכה זו הוציאה מוניטין לישראל בארצות הקרובות והרחוקות, ומנהיגי עמים תרבותיים ופרימיטיביים שאלו עצמם: כיצד אומה קטנה זו עמדה ועומדת זה למעלה מעשר שנים נגד אויביה המרובים פי כמה, והמקבלים זיון גם מהמערב ובעיקר מברית המועצות – במספר עצום כזה שאין לנו כל אפשרות להשתוות? מה פשר החידה המופלאה הזאת? והם מצאו התשובה הנכונה: העליונות הרוחנית והרוח החלוצית הפועמת בעם זה ובבניו הלוחמים והמגינים. והם באו לישראל לראות גילוי העליונות הזאת וביטויה הממשיים – והם הופתעו נפעמו, ונתפעלו, כי מצאו כאן יותר מאשר שערו מראש.

ועלי פה להגיד במאמר מוסגר, מלים אחדות על השוני הגדול בין ההערכה העצמית שלנו בארץ – שהיא בעיקרה הערכה ביקרתית ומזלזלת, ובין ההערכה של מבקרים זרים, מבני ברית² ושאינם בני ברית המתקרבת להערצה. שוני זה הוא טבעי, וכמעט הכרח. ניקח לדוגמא מבצע קדש. כל אלה שהשתתפו במבצע זה יודעים גם שעשינו כמה שגיאות והיו לנו אבדות לא הכרחיות פה ושם, אבל אין ביניכם ואין איש צבא בעולם שאינו רואה במערכת סיני אחת המערכות המפוארות והמוצלחות ביותר בתולדות המלחמות, גם בתכנונה היעיל והמזהיר וגם בביצועה המהיר והמושלם. אולם לא כך ראו את המערכה החיילים בשעה שנלחמו במצרי המיתלה, או השריון שעמד מול רפיח או אבו-עגילה. בשעת מעשה הם הרגישו לא פעם עייפות; סלידה ורתיעה מהדם השפוך של חבריהם. לא פעם רוגז על חוסר האספקה בעתה, לא פעם חוסר סבלנות על איטיות של התנועה ותוצאות הפעולה. כל אחד מהלוחמים בשעתו ראה רק הגזרה הקטנה שבתוכה נע ונלחם – על האבק, העיפות, הרעב, המחסור, הקשיים ההכרחיים, הטעיות המדומות או האמתיות של המפקדים, חוסר התיאום האידיאלי – ואף אחד מהם לא יכול בשעת הקרב לתפוס ולראות את המערכה בכלל, במלוא היקפה, משמעותה וכשרה. במצב זה נמצא כמעט כל העם בישראל. כל אחד רואה מה שנעשה או לא נעשה בפינתו הצרה, כל אחד שקוע בדאגות יום יום, קורא בעתונים על פורצים, גילוי בתי בושת, מעילות, השמצות, ויכוחים וקטטות מפלגתיות שיש להם יסוד ושאין להם יסוד, – ואינו רואה ואינו מסוגל להקיף בסקירה ממצה את המפעל היחיד במינו המתרקם בארץ בשטח העליה, הפיתוח, הפרחת השממה והתרבות, העלאת האדם, הבטחון, אימון הצבא וציודו, חינוך מאות אלפי ילדים, מבצעים חלוציים בישובי הספר והנגב, הפיכת אבק אדם שנצטבר מכל כנפי עולם לאומה בת-חורין המתערה שוב במולדתה, הישגי המדע ויצירות הספרות וכדומה. ורק בן עם זר, שאינו כבול לקטנות יום יום של חיי הפרט, החי בארץ, ורואה ביעף את המפעל ברחבי הארץ ומשווה הנעשה בארצו, – מסוגל להעריך נכונה, כאשר יעריך נכונה ההיסטוריון שיכתוב על תקופה זו בעוד חמישים שנה, – את פלא ההתחדשות וכושר-היצירה וגבורת-הרוח וההשראה החלוצית, המתגלים במפעל הנעשה בישראל – ללא דוגמה בשום ארץ אחרת, והם עומדים משתאים, מתפעלים ומעריצים. ובני אסיה ואפריקה שהתעצמו ועומדים להתעצם רואים שיש להם ממה וממי ללמוד, – והם שולחים הנה מיטב צעיריהם להתחקות על שרשי הפלא וללמוד ממעשינו וגם מזמינים את מומחינו, מדריכינו, מפקדינו ומורינו ללמדם להתגבר על הבעיות הקשות שהועמדו לפניהן לאחר השגת עצמאותם.

תלפיות לטובי העמים באסיה ובאפריקה

אין ישראל כמובן יכולה להתחרות עכשיו, ואיני יודע אם תוכל להתחרות בעתיד, בידע הטכנולוגי של המעצמות הגדולות במזרח ובמערב, בברית המועצות או בארצות הברית, וודאי שלא תוכל להתחרות אף פעם ביכולתם הצבאית והחמרית. אולם בממלכת הרוח אין הכמות מכרעת, אם כי היא לא מבוטלת, וגם עמים קטנים מסוגלים לתרום לאוצר הערכים האנושיים חלק ניכר; וירושלים ואתונה בימי קדם, שהיו למעשה עיירות לא גדולות, הנחילו לעולם מורשת בת-אלמוות שהעשירה את כל המין האנושי והטביעו חותם בל ימחה על תרבות של אלפיים-שלושת האלפים האחרונים.

ארצנו קטנה ודלה בערך ואנו עם מצער, וגם אם נגדל כהנה וכהנה – נשאר עם קטן. מכל העמים שהועמדו ברשות עצמם אחרי מלחמת העולם השניה ועד היום הזה – ישראל היא הקטנה בשטח ובאוכלוסין, והיא עמוסה עול ועתירת-משימות ללא דוגמה בארץ אחרת. עול הבטחון כשהוא לבדו הוא כמעט קשה מנשוא, ושומה עליה לעשות מאמצים נואשים בקליטת עליה ובהפרחת השממה.

וישראל קטנה ומוטרדת זו הולכת ונעשית לעינינו תלפיות לטובי העמים באסיה ובאפריקה – ומיפן ומהודו, מקמבודיה, מציילון, מבורמה וסיאם, מתורכיה ומקפריסין, מניגריה ומחבש, מליבריה ומגאנא, מסודן הצרפתית ומקניה, מרודסיה ומחוף השן ועוד באים הנה ללמוד תורת הקואופרציה וההתישבות, קומנדו וחינוך בוגרים, – ואין זו אלא התחלה מצערה; לולא דמיסתפינא הייתי אומר שאנו רואים ראשית התקיימות הנבואה של ישעיהו בן אמוץ: “והיה באחרית הימים – והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלהי יעקב, וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו”.³ לנהירה זו לישראל מצד עמי אסיה ואפריקה יש כמובן גם סיבה שלילית: הם מפחדים מהחסדים שמוכנות להעניק להם המעצמות האדירות, הם יודעים שמעצמות אלה שלטו עליהם, – ויש שגם מוסיפות לשלוט בעמים ובארצות שכבשו מושליהן העריצים בשלוש המאות האחרונות. אין להם הפחד הזה מישראל. אולם יש כמה עמים קטנים אחרים באירופה ולא פונים אליהם, אלא לישראל. כי המשק בישראל, הצבא בישראל והחברה בישראל שונים מאלה של כל הארצות האחרות.

אמנה בקיצור הכוחות, המפעלים והגורמים בישראל המושכים אלינו את טובי עמי אסיה ואפריקה:

1. גבורת צה"ל: כבר עמדתי על הרושם של מבצע קדש בעולם, אשר יותר מכל מאורע אחר העמיד את ישראל על מפת העולם לעיני כל העמים. ובמסיבה זו אין צורך להאריך בזאת.

2. הדבר השני שאינו דרמתי כל כך – אבל יש לו משמעות יותר איתנה ובת-קיימה – היא ההתישבות העובדת. גם הקבוץ וגם המושב. עמי אסיה ואפריקה שאינם נגררים אחרי הקומוניזם הטוטליטרי, ואשר גם הקפיטליזם האמריקני אינו הולם את שאיפותיהם ומצבם, רואים ביצירות החברתיות החדשות שהולכות ונוצרות בישראל, ללא כפיה, אלא מתוך רצון חפשי, – מיזוג של חירות אדם ומניעת ניצול ואפליה. ואין הם רואים ביכלתם לעלות עד שיא הפסגה של שויון ושותפות שבקבוץ, אם כי הם רואים ביצירה הקבוצית כליל-השלמות של חברה אנושית מופתית, אבל הם מאמינים שיש לאל ידם לכל הפחות לפתח בארצם התישבות מושבית המושתתת על משק אינדיבידואלי, עבודה עצמית ומידה רבה של עזרה הדדית פנימית וקואופרציה בקניה ומכירה. הממשלה הבורמנית שלחה אלינו עשרות משפחות קצינים העובדים בקבוצים ובמושבים במטרה להקים במרחבים השוממים של בורמה מעין חבל-לכיש – ישוב חבל גדול ריק במרכז הארץ, אשר גם יבצר בטחונם מפני כנופיות עוינות, וגם ייצוק דפוסי חברה חדשים המיוסדים על עבודה עצמית ועזרה הדדית.

3. הסתדרות העובדים, שמבנה ותפקידיה שונים מכל ארגוני הפועלים בעולם, והיא הוקמה מלכתחילה לא רק כארגון מקצועי, אלא כברית בוני-מולדת ומחדשי-אומה, ובני אסיה ואפריקה שמתחילים אף הם בנין חייהם מחדש, כאשר התחילו מיסדי ההסתדרות לפני שלושים ושמונה שנים, סבורים בצדק שיש להם ללמוד ממנה כיצד להפוך עמם הפרימיטיבי לעם עובד.

4. הישגי המדע היהודי – הצרוף והשימושי, בשטחי הפיסיקה, הגיאולוגיה, המדיצינה, החקלאות והחברה. כמה ארצות באסיה ובאפריקה שנשתחררו בזמן האחרון נמצאות אף הן בעזובה רבה, והם סבורים בצדק שלהצלחת העם היהודי בארצו עזרו הרבה אנשי המדע ושילוב המדע בפעולת ההתישבות.

5. כושר הבניה והיזמה של העם בישראל, המתמיד בעבודתו על אף היותו נתון במצור. והם רוצים לשתף אותנו בשקום ארצם. ומוקמים כבר כמה מפעלים משותפים בשטח הבניה והספנות והחרושת, והולכות ונרקמות תכניות נוספות.

6. בארצות אסיה ואפריקה אין בעיה של קליטת עולים, אבל מפעל קליטת העולים הבאים מארצות שונות ברמה תרבותית שונה זו מזו ומיזוגם לעם אחד מעורר השתאות, ויש בו לקח מאַלף למנהיגי הארצות, שעמיהן אף הם נבדלים בלשונם וּבתרבותם ובמנהגיהם, והם שואפים להפוך ארצם שאינה בעצם אלא שם גיאוגרפי, – לאומה אחידה בעלת תרבות משותפת.

7. רושם גדול עושה על עמים אלה גם היציבות של ישראל, המוקפת אויבים מכל עבריה ביבשה, והיא דומה לאי רוגע ושלו בתוך ים סוער של הפיכות, רציחות פוליטיות, השתלטות כיתות צבאיות, דיכוי חופש היחיד, חתירות הדדיות. עצמה מוסרית זו של אומה קטנה זו מובלטת ומבהיקה ביתר עוז על רקע הסביבה האזורית הנפסדת שבה היא חיה ופועלת. הסביבה השטופה הפיכות, השתוללות כנופיות צבאיות, רודנים וסוחרי עבדים.

אנו עומדים לעת עתה רק בראשית התרקמות יחסינו עם ארצות אסיה ואפריקה, ואסור לנו לשכוח אף רגע האזהרה הנבונה: אל יתהלל חוגר כמפתח. אנו מתהלכים במעלה הר תלול, זרוע מוקשים ופחים, ואנו רחוקים עדיין מהפיסגה הנכספת, כי לעת עתה אנו נתונים על כל גבולות היבשה שלנו, לאורך אלף ושמונים קילומטר, במצור, ומוקפים חומת שנאה והתנכלות מצד כל שכנינו. בכתה הראשונה של בתי הספר העממיים בסוריה (ואולי גם בארצות ערב אחרות) מלמדים תינוקות ערבים ראשית הקריאה את הפסוקים האלה: “היהודים הם אויב הערבים – ונציל את פלשתינה מידם בקרוב” –

“הערבים הם אומה חזקה שאינה רוצה בהשפלה; היהודים הם פושעים רעים שבאו לפלשתינה – אנו נגרש את הפושעים הרעים ממנה”.

ובעתון מצויר בקהיר “אחר סאעה” מדפיסים תמונות הקבינט האמריקני והנשיא אייזנהאואר בראשו – הכפוף לשלטון יהודי סודי שבראשו עומדים סנטור ליהמן, רוברט אופנהיימר, אדמירל ריקובסקי ועוד, ו“זקני ציון” אלה שכבר השתלטו על אירופה ואמריקה חורשים עכשיו מזימות להשתלט גם על אסיה ואפריקה. ובועידת נוער שנתכנסה בקהיר בתחילת פברואר שנה זו בהשתתפות ברית המוּעצות נתקבלה החלטה האומרת כי “ישראל הוא עוּשק תוקפני ציוני – אימפריאליסטי, והמשך קיומה של ישראל כמוהו כתוקפנות, והועידה תומכת בזכות העם הערבי לשחרר את פלשתין ולחסל את העושק התוקפני”.

בקיעים בחומת האיבה

אנו בטוחים שסוף סוף נבקיע גם חומת השנאה המקפת אותנו בארצות השכנות, אבל לא נבקיע בהתקפה חזיתית – אלא בדרך עקיפה, בהידוק הקשרים עם הפריפריה במזרח התיכון שיש בה עמים מוסלימים ונוצרים, ואשר כוחם ומספרם עולה על הכוח והמספר של עמי ערב הסובבים אותנו, ואשר גם הם כמונו רואים הסכנה הצפויה להם על ידי האמביציות הפאן-ערביות, פאן-מושלמיות ופאן-אפריקניות של הכת הצבאית הרודנית השלטת במצרים. גם עמי ערב אינם מזהים שחרורם ועצמאותם עם השתלטות רודנות מצרית על כל ארצות ערב, ואפילו בסוריה שהשתעבדה למצרים יש אי-שקט מתמיד, המדוכא רק בכוח. אנו רואים בסקנדינביה, בארצות אנגלו-סכסיות ובארצות אמריקה הלטינית, כי עצמאות לאומית אין פירושה דוקא כפיפות למדינה הגדולה והחזקה ביותר במשפחה. שבדיה, נורבגיה ודנמרק יותר קרובות זו לזו בלשונן, בתרבותן, בעברן ובדתן ובמבנה חברתן מאשר תוניסיה, לוב, סעודיה, מצרים, ירדן, סוריה ולבנון. ואין הגדולה שבתוכן מנסה להשתלט על חברותיה הקטנות, אלא הן משתפות פעולה מתוך עצמאות ושויון. התנועה הלאומית הערבית ושאיפת הרודנות וההשתלטות המצרית הן שני דברים שונים ומנוגדים. כשם שיש זכות קיום עצמאי לארגנטינה, לאורוגווי, ופארגווי, לפרו, לבוליביה ולמכּסיקו ולשאר מדינות אמריקה הלטינית, אף על פי שדתן ולשונן משותפת, ויש קיום עצמאי לקנדה, לאוסטרליה ולניו-זילנד שגם להן יש לשון ותרבות ודת מושתפת, – יש זכות קיום עצמאי לסודן, לתוניסיה, ללוב, לעיראק, ללבנון, ושאיפת הרודן המצרי להשתלט עליהן בכוח ובתככים ובחתירה ובשוחד אין לה כלום עם תנועת השחרור של עמי ערב. ישראל סובלת לא מעט מהתככים והחתירות האלה. תקוותנו וסיכויינו לשלום עם שכנינו תלויים לא מעט בחיסול הניגודים והחתירות שבין מדינה ערבית לשניה, כי אחד מאמצעי החתירה והשטנה של הרודן המצרי הוא החשדת יריביו שהם סוכני ישראל, וקשה לראות פתיחת מו"מ בינינו ובין שכנינו כל זמן, שכל אחד מהם מפחד מחברו ומתחרה עם יריבו בהגברת השנאה לישראל.

וכל עוד העולם הערבי הוא מסוכסך – עלינו לנקוט באסטרטגיה העקיפה: – ברכישת ידידים באזור החיצוני שבמזרח התיכון, המיושב עמים גם מוסלימים וגם נוצרים, הרואים אף הם כמונו הסכנה הנשקפת מהשאיפות האימפריאליסטיות של הכת הצבאית הרודה במצרים; וכבר עשינו בדרך זו בקיעים די מורחבים בחומת האיבה המקפת אותנו. אולם הדרך העקיפה היא דרך לא קצרה ודורשת נשימה ארוכה. ונשאלת השאלה: היש לנו הזמן הרב הדרוש לכך? הפועל הזמן נגדנו או בעדנו? זוהי שאלה רבת משמעות, כי אסור לנו להניח שאויבינו יושבים כל הזמן בחיבוק ידים. והתשובה על שאלה זו אינה פשוטה ונתונה מאליה. אם אנו סוקרים לאחור ושואלים עצמנו: האם עשר השנים לאחר מלחמת הקוממיות שעברו עלינו – שיפרו מצבנו או להיפך? התשובה לשאלה זו אינה חד-משמעית.

ואעמוד תחילה על הדברים שהורעו במשך העשור. בהקמת המדינה היתה גם ארצות-הברית וגם ברית-המועצות לצדנו, וכשם שקיבלנו במלחמת הקוממיות נשק מצרפת קיבלנו נשק מצ’כוסלובקיה, גם כשעדיין יאן מסריק הליברל היה שר החוץ וגם כשבא במקומו קלמנטיס הקומוניסט. עכשיו אין מדינה בעולם – מחוץ למצרים וסוריה – המשׂטינה כל כך על ישראל כממשלת צ’כוסלובקיה, והדבר החל עוד לפני משפט אורן, ויש לצ’כוסלובקיה כידוע על מי להישען בשטנתה. גדלה מאז המתיחות העולמית, וכל מתיחות עולמית היא לרעתנו, כי מתגברת ההתחרות על רכישת שליטי-ערב, וההתחרות באה לידי ביטוי קודם כל במתן נשק ובהדרכה צבאית. וההפיכות הצבאיות שנעשו במצרים, בסוריה, בעיראק, לא קרבו את סיכויי השלום, כי בראש מדינות ערב השכנות עומדים עכשיו קצינים אשר בעצמם הובסו על ידינו במלחמת הקוממיות.

הוכבד עלינו עול הבטחון – כי הנשק שהיה בידינו התיישן, וכל מה שהנשק מתחדש ומשתכלל הוא נעשה יותר יקר. וגם החזקתו וגם האימון נעשים יותר יקרים. ויש להניח בוודאות שהנשק המעולה שבידינו היום – יתיישן בעוד שנים אחדות, ומחיר הנשק החדש יעלה שוב. בשביל מדינה קטנה כזו שלנו – זהו עול כבד מנשוא. ואין זה העול היחיד.

אבל חלו גם שינויים לטובה – מפני שלא ישבנו בחיבוק ידים. קודם כל – צה“ל השתכלל בארגונו, באימונו ובציודו. בפרשה זו אין לי צורך להאריך, כי היא ידועה היטב לכולכם. אילו היה לנו צבא זה במלחמת הקוממיות היינו מסיימים את המלחמה בשנים שלושה שבועות, – ומסיימים אחרת מאשר סיימנו. ואם כי במבצע קדש נתבלטה בכל עצמתה ההתקדמות של צה”ל – והוא בצדק נחשב עכשיו לא רק לצבא המשובח במזרח התיכון, – אלא לאחד הצבאות המעולים, – אם כי הקטנים, – בעולם כולו, אסור לנו להגיד: שישו בני מעי. נתחייב בנפשנו אם נסתפק בהישגי העבר. מה שעמד לנו במבצע קדש לא יעמוד לנו מחר או מחרתיים, אם חלילה נעמוד שוב למרות רצוננו לפני מבחן צבאי, ועלינו להתקדם בלי הרף – ואני מניח בבטחה שאמת פשוטה וחיונית זו ידועה ומובנת לכל מפקדי צה"ל בכל דרגותיהם.

בעשר השנים הצלחנו להגדיל מספר ידידינו. דיברתי כבר על עמי אסיה ואפריקה. אולם לגבי בטחוננו וכלכלתנו נודעת גם חשיבות מיוחדת לידידות עם עמי אירופה ואמריקה. לא רק באשר לעת עתה סחר-החוץ שלנו – הסיכוי העיקרי לעצמאות כלכלית – מתנהל בראש וראשונה באירופה ואמריקה: כשבעים אחוז של יצואנו הולך לארצות אירופה, כחמשה עשר לאמריקה, כשבעה לאסיה והשאר לאפריקה, לאוסטרליה ועוד. (מקום ראשון ביצואנו תופסת בריטניה, מקום שני – ארצות הברית של אמריקה, מקום שלישי גרמניה). גם ביבוא שלנו עומדת אירופה בראש. אנו מקבלים ממנה קרוב למחצית כל היבוא שלנו, מאמריקה קרוב לשליש, והשאר מאפריקה, אסיה ואבסטרליה.

אולם יש פריט אחד ביבוא שיש לו חשיבות מיוחדת, ואותו אין להשיג רק בכסף בלבד, כאשר אמרתי כבר בתחילת דברי, אלא אך ורק מתוך יחסי-ידידות הדוקים: וזהו ציוד לצה"ל. ציוד זה אין למצוא כלל בארצות אסיה ואפריקה, אלא אך ורק בארצות המפותחות באירופה – במזרח ובמערב, ובאמריקה הצפונית, בארצות הברית ובקנדה. וזוהי החשיבות הנוספת הנודעת ליחסי הידידות שהגברנו בשנים האחרונות עם כמה מארצות אירופה.

ארצות הברית אשר הגישה לישראל מאז קמה – ולפני קומה – עזרה מדינית וחמרית שאין ערוך לגדלה ולחשיבותה, עומדת עד היום בסירובה לספק ציוד לצה“ל, פרט לציוד בלתי צבאי, ואלמלא קשרי הידידות שנתהדקו בינינו ובין צרפת ובזמן האחרון גם בין בריטניה, לא היה צה”ל מגיע לא במלחמה ולא בשלום למה שהגיע. ועלינו להרחיב קשרים אלה עם כל ארצות אירופה שיש ביכולתן לשכלל ציודו של צה"ל.

השוני העיקרי

הזמן פעל לטובתנו גם בשאלת הגבולות וירושלים. החלטות או"ם בדבר בינאום ירושלים וגבולותיה המעוּותים, כאשר הותווּ בעצרת ב-29 נובמבר 1947, – נפחו נשמתם ללא כל סיכוי לתחית המתים. אין עכשיו אף מדינאי רציני בעולם המוסיף לשגות בגבולות 29 בנובמבר ובבינאום ירושלים.

אולם האמירה שזמן פעל לטובתנו יש בה כדי להטעות. הזמן כשלעצמו אינו עושה כלום. השינויים לטובה נעשו על ידי כך שלא ישבנו בחיבוק ידים, – ובראש הפעולות ששינו מצבנו הבטחוני הבינלאומי לטובה יש להעמיד לא רק שכלול אימונו וציודו של צה“ל, אלא בראש וראשונה קליטת העליה והפעולה ההתיישבותית והמשקית ואיכלוס השטחים הריקים. ביטלנו גזירות או”ם ונסיונות בידודנו על ידי שליטי ערב, והעלינו כבודנו בעמים, רכשנו אימון וידידות במעשי-הבראשית והגבורה שעשינו בארץ ובמיליון העולים שקלטנו בעשור הראשון – וגדול מעשה קליטת העולים מכל המעשים שעשינו מאז קמה המדינה.

בהרבה דברים שונה ישראל מכל שאר הארצות, וביחוד מהמדינות שהתעצמו כמעט בזמן אחד עם ישראל או גם אחר כך, – השוני העיקרי, המייחד ישראל מכל הארצות ומכל המדינות, הוא שמדינה זו היא יצירת העליה – והעליה היא יעודה העליון והראשי.

יש עוד מספר ארצות שנבנו ונתיישבו ע"י מהגרים מבחוץ – כארצות-הברית, קנדה, אבסטרליה ועוד. אבל יש שני הפרשים יסודיים בהגירה לארצות העולם החדש – ובעלית המוני ישראל מכל קצוי תבל לישראל.

באמריקה ובשאר הארצות כמוה באו המהגרים לארץ חדשה, – ומטרתם היתה לבנות חיים חדשים ועולם חדש לעצמם. כאן שבו היהודים למולדת קדומים, ושבו לא רק למען עצמם, – אלא להכשיר התנאים לכנוס הפזורה, או בלשון השגורה יותר בפינו – לקיבוץ גלויות, שנביאינו קראו לה: שיבת השבות. ביטוי זה היה חביב ביחוד על ירמיהו – נביא החורבן והנחמה. “ונמצאתי לכם, נאם ה‘, ושבתי את שבותכם וקבצתי אתכם מכל הגויים ומכל המקומות אשר הדחתי אתכם שם, נאֻם ה’, והשבתי אתכם אל המקום אשר הגליתי אתכם משם” (ירמיהו כ"ט, 14). גם הושע, עמוס ויואל ניבאו על שיבת השבות.

לפני תשע שנים הרצאתי בפני כנוס צבאי מעין זה על יחודו ההיסטורי של עמנו ועל יעודה של התקופה בה אנו חיים, וציינתי שהיחוד והיעוד מטילים על צבא הגנה לישראל תפקידים חינוכיים שאין לצבאות אחרים, – כי על צבא הגנה לישראל הוטל, נוסף על תפקידו הבטחוני, להיות בית-היוצר לחלוצי האומה והמכשיר התרבותי למיזוג הגלויות, איחודן ועליתן התרבותית.

“המסגרת של צה”ל – אמרתי אז – לא תוכל להיות רק מסגרת צבאית בלבד, אלא תשמש גם מסגרת חינוך וקליטה, וגם מסגרת להתישבות ולבנין. במסגרת הצבא ירכשו העולים הצעירים דעת הלשון והארץ, ובמסגרת הצבא יתאמן הנוער לבנות השממה ולהקים ישובי ספר ומפעלי כיבוש בערבה, במבואות ירושלים, בשפלה ובהר, ובחיל הים ובחיל האויר ילמדו להשתלט על איתני הטבע בים ובאויר".

דברים אלה נאמרו בתחילת 1950 בעוצם העליה ההמונית שזרמה אז לארץ, משבעים ושתים ארצות באירופה, אסיה, אפריקה, אמריקה ואבסטרליה. לא היתה זו שנת שיא בעליה. באותה שנה הגיעו לארץ 169,405 עולים, בשנה שלפניה (1949) – 239,676, ובשנה שלאחריה (1951) – 173,901 עולים. בארבע השנים הראשונות לקיום המדינה עלו קרוב לשבע מאות אלף עולים (684,201), למעלה ממספר היהודים שהיו בשעת יסוד המדינה. שבע השנים שלאחר 1951, עד סוף 1958, היו שבע שנות רזון, ועלו בזמן זה רק 238,073 יהודים. מה שמציין שלוש השנים האחרונות של תקופה זו – שבה נתגברה העליה ממזרח אירופה.

המעשה הגדול של ישראל המחודשת היא לא מלחמת הקוממיות, לא מבצע סיני, – ואיש לא יחשוד בי שאני ממעיט ערך שתי העלילות המפוארות האלה, – אלא העלאה של למעלה מתשעים רבוא יהודים (922,274) ממאה ושתים ארצות מאז קום המדינה עד סוף 1958. עליה זו לא יכלה לבוא תחת מנדט בריטי גם לא תחת מנדט בינלאומי ואף לא למדינה דו-לאומית. רק מדינה יהודית יכלה ורצתה לפתוח שעריה לעליה בלתי מוגבלת שהגדילה אוכלוסי המדינה בעשור הראשון פי שלושה, – דבר שלא נעשה בשום ארץ אחרת באיזה זמן שהוא. המדינה איפשרה את העליה, – אבל היא לא הולידה אותה. להיפך, המדינה גופה היא יצירת העליה, וזהו לא רק יחודה אלא גם יעודה. אלו לא היה קיים צורך ורצון לעליה לא היתה קמה מדינה יהודית. זכות קיומה וכושר קיומה של מדינת ישראל היא בראש וראשונה בעליה. ועלינו לראות שתי הברכות שהעליה נושאת בחובה: היא בונה את הארץ, היא גואלת את היהודים. אחרי קום המדינה קמו, נוסדו למעלה מארבע מאות וחמשים ישובים חדשים (453), 380 מהם, היינו 84%, נבנו על ידי עולים. בצבא שנלחם במלחמת הקוממיות השתתפו מתנדבים מחמשים וחמש ארצות. הקצונה הגבוהה בצה“ל היא כמעט כולה מחברי ההגנה, הפלמ”ח והגדודים היהודים במלחמת העולם השניה, כלומר מלפני קום המדינה, אבל בסגל הפיקוד בדרגות הלא גבוהות ביותר הולך וגדל אחוז העולים, ובמלואים, שעליהם נשען בטחוננו, אחוז העולים עוד יותר גבוה. הרשימה של קציני צה"ל בצבא הסדיר מפברואר 1959 לפי ארצות מוצאם מראה, כי בראש עומדים ילידי הארץ (מכל העדות) המהוים למעלה מ-37% מכל הקצונה. קצת פחות מ-63% של הקצונה הם יוצאי ארבעים ותשע ארצות הגולה: 23 ארצות אירופה, 10 ארצות אסיה, 8 ארצות אמריקה, 7 ארצות אפריקה ואחת – אבסטרליה. מסופקני אם יש עוד צבא בעולם שיש בו קצינים ילידי חמשים ארצות בכל חמשת חלקי תבל. מארצות אסיה (חוץ מישראל) עומדת עיראק בראש, כלומר יש לה המספר הגדול ביותר של קצינים. מארצות אירופה – פולין. מארצות אפריקה – מצרים, מארצות יבשת אמריקה – ארצות-הברית.

מבחינת העליה עומדת אירופה בשורה הראשונה, לא רק בתקופה הפריהיסטורית, כלומר לפני קום המדינה, אלא גם בעשור הראשון לקיום המדינה. קרוב לארבע מאות אלף עולים (394,831=42.8% עולים) הגיעו עד סוף 1958 מאירופה. בראש עומדת העליה הפולנית (142,180 עולים), אחריה באה רומניה עם 130,693 עולים. אחרי אירופה באה יבשת אסיה (264,649=28.7% עולים), ויבשת אפריקה (228,006=42.7% עולים), אמריקה הדרומית והצפונית העלו רק 10,295=1.2%.

מבחינת צרכי העליה ואפשרויותיה מתחלקת יהדות הגולה לשלושה גושים. א. היהדות⁴ בארצות הרווחה והחופש הכוללות יבשת אמריקה, מערב אירופה, לרבות אנגליה, דרום אפריקה ואוסטרליה. בארצות אלו ניהנים היהודים מכל הזכויות, ורווחתם החמרית היא בעליה מתמדת. מספר היהודים בגוש הוא בערך שבעה מיליונים ורבע: למעלה מששה מיליונים באמריקה הצפונית והדרומית, כמיליון באירופה המערבית ובאנגליה, כ-100,000 בדרום אפריקה וכשבעים אלף באבסטרליה וניו-זילנד. (גוש זה העלה עד סוף 1958 46,549 עולים, ז"א 5% מכל העליה). אין להניח כי בשנים הקרובות תבוא מארצות אלה עליה המונית, אם כי אין ספק שאפשר ויש צורך להגביר העליה וביחוד העליה החלוצית במידה ניכרת גם מארצות אלה.

ב. הגוש השני בגדלו זוהי היהדות במזרח אירופה: בברית המועצות, ברומניה, הונגריה, פולין, צ’כוסלובקיה, בולגריה ואלבניה. כאן נמצאים בערך 3,400,000 יהודים, מהם כשלושה מיליון בברית המועצות. מגוש זה עלו עד סוף 1958 למעלה מ-361,020 איש, היינו 39.1% מכל העליה. בארצות האלה יש שוויון זכויות אזרחי, אבל אין ספק שאם יפתחו השערים ליציאה – יזרמו לישראל רבבות ומאות אלפים. יהדות זו עמדה עד לפני כארבעים שנה בראש העם היהודי והנחילה לנו כל הנכסים הרוחניים שהביאו אותנו עד היום: הספרות העברית והאידית החדשה, ההשכלה וחיבת ציון, עלית בילו ותחיית הלשון, תנועת הפועלים והציונות, העליה השניה וערכי העבודה והחלוציות⁵, והיא הוציאה מתוכה בוני הארץ ומניחי היסודות למדינה היהודית. ולמרות ניתוקה מאתנו במשך ארבעים השנים האחרונות לא נס ליחה, ועדיין היא נושאת בלבה התקווה להיצמד לעם היהודי ולמולדתו העצמאית, ועם הפחתת המתיחות העולמית והתגברות מגמת החירות הבלתי נמנעת גם בברית המועצות, יש לקוות שחלק גדול מיהדות זו יצטרף אלינו וישתתף ביכולת רבה ביצירת המדינה המופתית שאנו מצווים ומוכשרים להקים בעתיד לא רחוק.

הגוש השלישי זוהי היהדות בארצות אסיה ואפריקה, בעיקרן ארצות איסלאם, המונות עכשיו כשש מאות אלף יהודים. מארצות אלו עלו כבר כפי שראינו עד סוף 1958 492,655=53.4% מכל העליה, והם שבנו בעיקר מאות הישובים ואזורי הפיתוח לאחר קום המדינה – והנשארים עוד בגולה כמעט כולם הם מועמדים לעליה.

צ.ה.ל. – כוח מרתיע וכוח מרקיע

ואפשר לשאול: מה כל זה – ולצה“ל? ברור שאנשי צה”ל הם יהודים וישראליים, וכל דבר יהודי וישראלי לא זר להם. אבל במה זה נוגע לצה“ל כצה”ל?

יש תפיסת עולם הרואה במלחמה מטרה כשלעצמה, יעוד של האדם העליון, תפארת הכוח והגבורה של הגזע הנעלה. זו היתה הפילוסופיה הנאצית בגילוייה הרבים בהיסטוריה האנושית, מימי קין ועד היטלר ותלמידיו באשר הם.

פילוסופיה זו היא תועבת היהדות, שדובריה הנאמנים ומבטאיה העליונים היו נביאי ישראל. משאת רוחם הגדולה היתה “ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות”. יעוד האדם הוא עבודה ויצירה מתוך אחווה ושותפות ושלום בין אדם לאדם ובין עם לעם. אולם גם טובי עמנו ידעו להיזקק למלחמה בדלית ברירה, וגדול נביאי ישראל ובראשם, משה רבנו, היה המצביא במלחמה הראשונה בתולדות עמנו, מיד לאחר צאתו ממצרים, “כשבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים” (שמות י"ז 8). וכשנאָלץ להילחם – על צה"ל להיות מוכשר תמיד לנצח. בכל מקרה שתכָּפה עלינו מלחמה – עלינו לדעת לגייס מלוא יכלתנו, הגופנית והרוחנית, הכלכלית והטכנית, ללא רתיעה וללא היסוס, ורק רצון אחד ישלוט בנו – הרצון לנצח, וכושר אחד יכווון אותנו – הכושר לנצח. תמיד נצחון במלחמה, אבל אף פעם לא מלחמה כמטרה. מלחמה אך ורק כהכרח, ונצחון אך ורק כאמצעי – אמצעי לחזון חיים, חזון קוממיות, חירות, שוויון ושלום לעם היהודי ולכל עמי תבל.

אך גם כשאין מלחמה על צה“ל להיות חזק ונאפד-גבורה, מאומן ומוכשר תמיד לנצח – לשם הרתעה ומניעת האויב מהתגרות בנו. כוח ההרתעה של צה"ל הוא הערובה הנאמנה ביותר לשלום באזור. בפקודת היום להקמת צ.ה.ל. במאי 1948 נאמר: “חסנו המוסרי והגופני של כל חייל ומפקד ונאמנותו במילוי תפקידו – יעשו את צה”ל מבטח עוז לשלום האומה והמולדת”.

לפני עשר שנים, בשנת 1949 הוכנס לכנסת חוק שרות הבטחון שעל יסודו אורגן צה“ל כפי שהוא היום. היו אז חברי כנסת שחששו לקיום צבא קבע, באשר צבא טבוע כביכול בטבע של קרייריסט, בטלה, התהדרות, נחשלות, שמרנות מקודשת, פשיזם ועוד פגעים נוראים מסוג זה רחמנא לצלן. לא הייתי שותף לתפיסה זו. בהסבירי את הצעת החוק קבעתי שעל צבאנו, על צה”ל, להיות בית היוצר של אומה חלוצית, לוחמת ויוצרת, זקופת גו, עטורת-גבורה ואמונת-חזון. “יש גם לעמים מתוקנים אחרים – אמרתי אז – צבאות שאין להתבייש בהם. ואיני יודע כל סיבה מדוע לא יהיה צבאנו מן הטובים שבכל הצבאות, אם לא הטוב שבהם. אם נרצה – לא יבּצר מאתנו הדבר, ונקים צבא שיהיה לגאון ולתפארת, למעוז מבטחים למדינת ישראל המחודשת”.

תקווה זו שהבעתי לפני עשר שנים נתקיימה במידה לא מעטה. הצבא היה בית הספר הגדול ביותר בישראל, ועשרות אלפים צעירים בתוכו קיבלו חינוך יסודי ותיכוני. הוא היה כור המצרף והמיזוג לעליה, והרס מחיצות עדות ושבטים, ובסגל הפיקוד נמצאים קצינים מכל ארצות הגולה. צה“ל חפשי ממארת הפיצול והפילוג שירש העם בישראל מעברו הגלותי. בצה”ל נפגשים ילידי הארץ ויוצאי ארצות הגולה על יסוד של שוויון גמור. העולים שבאו אלינו מארצות שבהן היהודים היו מושפלים, מדוכאים ונעלבים, – בניהם המשרתים בצה“ל נהפכים ליהודים גאים המכבדים עצמם, בוטחים בכוחם ויודעים ערכם. צה”ל חינך אלפי צעירים להתיישבות חלוצית והקים ישובים חלוציים על הגבולות בגליל, על יד רצועת עזה, בפרוזדור ירושלים, בחבל לכיש, בדרום, בנגב, צה“ל הוא הגוף היחיד בעם שאין חולקים עליו, שאין בו מחיצות וניגודים, וכשם שמדינת ישראל מלכדת כל היהדות בגולה בעבותות אהבה וגאון, כך מלכד צה”ל את העם בישראל לכל מפלגותיו וקרעיו. שליחי צה“ל שביקרו במרכזי היהדות מעבר לים, באמריקה או באירופה, העלו את ההכרה העצמית והגאווה היהודית של הקבוצים היהודיים בארצות בקוריהם, ובשנים האחרונות הולך צה”ל ונעשה יותר ויותר גורם רב-תוצאות בהעלאת קרן ישראל בקרב עמי אסיה ואפריקה, וקצינים זרים באים לארץ ללמוד בצה"ל תורת הנצחון והחינוך החלוצי.

מה שצה“ל עושה עכשיו לכמה עמים נחשלים באפריקה וודאי שעליו לעשות לגבי העולים. על צה”ל להיות מעין-השראה בעם לקליטת עולים, להשרשתם בעבודה ובאדמת המולדת, בתרבות העברית ובחזון האחווה היהודית והשלום הבינלאומי, – ולהעמיק גם בישוב הוותיק וגם בישוב החדש האמונה בכוחו ובצדקתו ובכלכלתו שרק עליהם תיכון עצמאותו האמתית.

ישראל היא כמעט הארץ היחידה בכל רחבי האזור, הקרוב והרחוק, גם באסיה המערבית וגם באפריקה הצפונית, שבה הצבא אינו גורם פוליטי פנימי, אם כי כל חייל רשאי להשתייך לכל גוף וארגון חוקי במדינה, אולם הצבא ככוח בטחון רואה עצמו אך ורק כזרוע הביצוע של המוסדות הנבחרים של האומה ורק הם קובעים מה יעשה ומה לא יעשה. בנידון זה הוא דומה לצבאות של כל העמים המתוקנים והדימוקראטיים בעולם. אולם כשם שעם ישראל לא די לו שיהיה ככל העמים, והוא נתבע לטפח ביתר שאת עליונותו הרוחנית, כך אין צה“ל יוצא ידי חובתו בהיותו מעוז הבטחון של המדינה בלבד, אלא שומה עליו להיות למופת לעם ברוחו החלוצית. יש משמעות עמוקה לכל מלה בשמו של צה”ל צבא פירושו בטחון המדינה. ז“א כושר- לחימה ועוז-רוח. הגנה – פירושה רוח ההתנדבות החלוצית שעליה הושתת ארגון ההגנה מימי “השומר” ועד קום המדינה. לישראל – פירושו מסירות ונאמנות למשימות ההיסטוריות של המדינה – קיבוץ-גלויות ובנין המולדת. זאת אומרת: קליטת העליה וישוב השממה. הרעיון שהונח ביסוד נח”ל חייב להיות בסיס חינוכי חלוצי של הצבא כולו. השרות לעם אינו זמני – אלא שליחות חיים. בגמר השרות היסודי בצבא לא מסתיים שרות-ההתנדבות בעם.

כלפי חוץ על צה“ל להיות כוח מרתיע – כלפי פנים על צה”ל להיות כוח מרקיע. – על צה“ל להרתיע אויבינו בגבורתו ובכושר לחימתו המנצחת. ועל צה”ל להרקיע עמנו במופת האישי ובשאר-רוחו החלוצית.

ירושלים 3.3.59