(פזמון)

אֵל בַּשָּׁמַיִם הֲמוֹן מַיִם בְּתִתּוֹ –

יַרְוֶה בָּם חֶלְדּוֹ וְתֵרֶב תִּפְאַרְתּוֹ.

יִשְׁלַח אֶת דְּבָרוֹ וּבִרְכוֹתָיו אִתּוֹ,

לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ.

בֶּאֱמוּנָה שִׁמְךָ מִתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ

וְכָל יוֹשֵׁב אָרֶץ חֲסָדֶיךָ יִדְרֹשׁ.

אַתָּה תַּעֲנֶה אֶת שָׁמֶיךָ בְּרֹאשׁ –

וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ,

וְעֵץ הַשָּׂדֶה פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ.

רַחֲמֶיךָ רוּחַ רְצוֹנְךָ יְעוֹרֵרוּ

וּשְׁנַת טוֹבָתְךָ לְבָנִים יְעַטֵּרוּ;

וְכָל חֹדֶשׁ עַל טוּב תְּחַדֵּשׁ יְזַמֵּרוּ,

כִּי הֵם וְעֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ –

וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ.

מֵעֲבָדָיו מַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא יִרֶף

אֵל בּוֹחֵן לִבּוֹת וּכְלָיוֹת צוֹרֵף,

וּבְכֹחוֹ לְזַמֵּן לְכָל בָּשָׂר טֶרֶף

יָצַר קֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף,

אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ.