לוגו
הקדמה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

קובץ המאמרים המובא בזה הוא מבחר מצומצם מתוך כמה מאות מאמרים שפרסמתי בעיתונות מאז שנות החמישים של המאה שעברה ועד עתה.

ב־1951 הייתי בין מייסדי דו־השבועון הספרותי “משא”, שריכז סביבו את רוב הסופרים והאמנים הצעירים של אותם הימים, אלה שכונו אחר כך “דור הפלמ”ח" או “דור תש”ח“, וכן כמה מן הסופרים והמשוררים המרכזיים של “דור המדינה”, ומהם שעשו בו את צעדיהם הראשונים בספרות. הייתי תחילה אחד משלושת העורכים של דו־שבועון זה, ולימים, עורכו היחידי. משחדל “משא” להיות עיתון עצמאי בשנת 1955, והצטרף ליומון “למרחב” כמוסף הספרותי שלו, המשכתי להיות עורכו. וכך גם לאחר שהלך “למרחב” לעולמו בשנת 1971, ו”משא" הסתפח ל“דבר”, עד שגם יומון ותיק זה, “עיתון פועלי ארץ ישראל”, שבק חים לכל חי ב־1996.

במשך כל השנים האלה ועד לפרישתי לגמלאות ב־1985, פרסמתי מאמרים, אם לסירוגין ואם ברציפות, בענייני ספרות, תרבות, חברה, וכיו“ב. בעשר שנותיי האחרונות ב”דבר" הייתי בעל טור קבוע בעיתון, קודם שני מאמרים לשבוע ואחר־כך אחד. מטעמי פרנסה נאלצתי להמשיך בעבודתי העתונאית גם לאחר פטירת “דבר”, ונעניתי לפניות מ"ידיעות אחרונות, “מעריב”, “הארץ”, וביטאונים אחרים, לפרסם מאמרים בעמודיהם. כך צברה כתיבתי הפובליציסית משקל וכובד, משהגיע מספר המאמרים למאות.

כשעלעלתי במאגר גזרי העתונים האלה, חלקם מרוטים ומקומטים, שנערמו על שולחני, על מנת לבחור מהם כד קובץ של כרך אחד – נדמה היה לי בתחילה, כי אף־על־פי שנכתבו “לשעתם”, כתגובות על עניינים שהזמן גרמם – הם לא “התיישנו”, ועשויים היו להיכתב על־ידי גם בימים אלה, בשינוי שמות מקומות ואישים בלבד. ושאלתי את עצמי אם הדבר מעיד על כך שאני לא “התיישנתי” אלא נשארתי בדעותיי ובמנגנון תגובותיי הרגשיות, השכליות, כפי שהיו בשנות השישים, השבעים, וכו‘? – או על כך שבארצנו זאת, המתהפכת בתמורות יום־יום, סגופת המלחמות, מחוץ ומבית, הלחוצה בסכסוכים ובסיבוכים לאין־קץ – ביסודם לא השתנו הדברים הרבה, ו“מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה”. והנה, תוך כדי תהליך המיון, הבירורים, ההקלדות, המשא ומתן עם בית ההוצאה וכו’, אני מוצא את עצמי מסתייג מתופעות רבות, כמו ההקצנה המסוכנת של חטיבות שלמות בחברה הישראלית, משני צדי המפה הפוליטית, שנראו לי בשעתו כערכיות ואידאליסטיות (וכאלה אמנם היו בתחילת דרכן), אך שהלכו והקצינו במשך השנים והתנהגותן בעת הזאת פסולה לחלוטין בעיניי.

ועם זאת, יותר ויותר נשמעים ברמה הקולות הקוראים לחידוש הערכים שהחברה הישראלית הושתתה עליהם מראשית התהוותה, ולרענון האידאל הציוני המקורי. והדבר נותן תקווה גדולה לעתיד, והמתרחש עכשיו בקרב חטיבות רבות של הדור הצעיר, מעלה בזיכרון את דברי השיר: “היתה רוח אחרת גבהו פני השמיים,/ וייגלו מרחקים בהירים, רחבי ידיים – / על ההר עומדות רגלי האביב – – – היתה רוח אחרת מסביב” (ח.נ. ביאליק, 1899).

אם כך ואם כך – את המאמרים האלה, שנכתבו בשעות “בין השמשות” שבין ספר לספר, הולידה ההווייה הסוערת שאינה נותנת מנוח, לא בימים ההם ולא בזמן הזה.

כמה מן המאמרים, בעיקר בענייני ספרות, ראו־אור בקבצים שהופיעו שנים אחדות קודם לכן, כמו “אזור הרעש” (הוצאת “הקיבוץ המאוחד” (1975), “שולחן הכתיבה” (הוצאת “עם עובד”, 1989) ועוד.

הוספתי על מבחר זה גם שבעה פרקים על פרשיות בתנ“ך – בעקבות הרצאותי במרכז למורשת היהדות ע”ד צימבליסטה של אוניברסיטת תל־אביב בהנהלת פרופסור אהרן דותן.

תודתי נתונה בזה לידידיי, צבי צמרת ומירון ח' איזקסון, שבזכות יזמתם ובעזרתם, הגיע קובץ המאמרים הזה אל שערי “יד בן־צבי”. לעדנה לביא, שבחריצותה ובמסירותה הרבה הכינה את כתה"י של מאמרי הקובץ, להביאם שלמים וסדורים לבית הדפוס. ולתמר לוי מהוצאת “יד בן־צבי”, שהתקינה את הטקסט של הספר, ברגישות, ומתוך הקפדה על דיוקו ועל הסרת מכשולים מעל דרכו הארוכה.

א.מ.