לוגו
שער שלישי: נביאים ללא כבוד
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

 

יצר ההתאבדות הישראלי

האם מתקרבת הציונות המתגשמת אל שלב השקיעה ה“שפנגלרית” שלה? האם בעומדה על סף השלב הזה, היא נדחפת באיזה כוח ביולוגי סמוי להריסת עצמה? סימנים מדאיגים לכך מתגלים אצלנו הן בחיי המעשה והן בחיי הרוח. כמה מן הצעדים בניהול המשא ומתן לשלום עם הפלשתינאים, למשל, נדמה שהם חדורים מעין “יצר התאבדות” בלתי מודע.

אילו החליטה המועצה הלאומית הפלשתינאית על ביטול האמנה הקוראת לחיסולה של מדינת ישראל ולכינונה של מדינה ערבית בכל ארץ ישראל המנדטורית, והייתה מכריזה על כך קבל כל העם והעולם — לא באנגלית או בעברית, אלא בערבית, בבחינת “הלכה ומורין כן” — צריך היה להסכים לא לאוטונומיה אלא למדינה פלשתינית עצמאית בגבולות ובתנאים שיבטיחו את שלומה של ישראל ואת שלום הישובים היהודיים שבתחומה. זוהי הבררה הטובה בין השתים מכל הבחינות.

אך האמנה לא בוטלה, וכל זמן שלא בוטלה — כל ויתור נוסף לפלשתינאים בדרך של נסיגה משטחים ומסירת השליטה עליהם לידיהם לאחר הנסיגה מרצועת עזה ומיריחו, משמעם המפורש הוא קידום מטרתם המוצהרת באמנה — חיסולה של ישראל.

ביטול האמנה כלול בהסכם אוסלו, וערפאת חזר והבטיח את ביטולה (שהמועצה הפלשתינית הלאומית הייתה אמורה להחליט עליו) במכתבו אל יצחק רבין מיום 9 בספטמבר 1993, אך הפלשתינאים כולם ממשכים לדבוק באמנה על כל סעיפיה ולראות את האוטונומיה כשלב ב“תורת השלבים” הנגזרת ממנה. דובריהם, כשאינם עומדים על משמר הסגנון הדיפלומטי, מכריזים על כך בגלוי. בתשובה לדברי הידידות והאיחולים שהשמיע מפקד צה“ל ביריחו באוזני מפקד המשטרה הפלשתינית החדשה, שקבל לידיו את השליטה על העיר, הכריז הלה ש”זהו צעד ראשון לקראת החזרת ירושלים והארץ הכבושה כולה לידי בעליהן“. שבועיים לאחר מכן דיבר על “שלושה סוגי נשק”, שביניהם, “את הנשק המופנה נגד הכיבוש אנו מקדשים”, ו”השערים פתוחים לפני המתנגדים להסכם, להסלמת המאבק המזוין". הקריאה של עראפת באוזני המתפללים במסגד ביוהנסבורג לג’יהאד לשחרור ירושלים (“הבירה שלנו, לא שלהם!”), והבטחתו להם שחתימתו על ההסכמים עם ישראל כמוה כהסכם הנביא מוחמד עם בני קוריישה, בבחינת “נדרנא לא נדרי ושבועתנא לא שבועות” — היא מתן ביטוי כן ואמתי לשאיפה הבוערת בלב כל המוסלמים.

ההסברים המפולפלים שבאו לאחר זאת מפיו ומפי פרשנים ערבים וישראלים כדי לטהר את השרץ — הם ברוח ה“ניוספיק” של אורוול.

ואנחנו — במקום לנתק מגע אתו, כפי שהייתה נוהגת כל מדינה שיש לה כבוד עצמי והמכבדת את המילה הנחתמת בחותם ובפתילים, במקרה שבעל הדין שלה היה מודיע בפומבי שחתימתו שווה כקליפת השום — סייענו לו לצאת מן המֵצר, ועשינו אתו “עסקת טיעון”: אתה תצהיר שבעצם לא התכוונת ברצינות למה שאמרת, ואנחנו לו נכעס עליך יותר ונשכח מהעניין. יומים אחר כך, כשעמד פרס לצדו של ערפאת בטקס חלוקת הפרס באוסלו, וחיוך רחב שפוך על פניו — לא הוא לא כועס עליו, לא נעלב — הזכיר הדבר את הסיפור העממי על האיש שיורקים לו בפניו והוא מוחה את הרוק, מחייך ואומר שהייתה זו טיפת גשם.

בראשית שנה זו, ערב טקס חתימת ההסכם בין ישראל לאש“ף על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון, כלומר, כבר אחרי חתימת הסכם מדריד, ערך פרופסור הילאל קאשאן מהאוניברסיטה האמריקאית בביירות, משאל בקרב הפזורה הפלשתינית שפורסם ב”מידל איסט קוורטרלי" על יחסה לישראל. שלושה מארבעה נשאלים צידדו בעימות צבאי מידי עם ישראל, והרביעי העדיף מצב של לא שלום ולא מלחמה. איש מהם לא מצא ולו סיבה חיובית אחת לשלום בר קיימא עם ישראל. הדעה הרווחת ביותר הייתה: השלום היינו אמצעי זמני שנועד לאפשר לערבים להתארגן מחדש כדי להכות בישראל מכה ניצחת בשלב מאוחר יותר.

יש לשער שדעה זו רווחת לא ב“פזורה” בלבד.

האמנה לא בוטלה. וכך, כל ויתור ונסיגה שלנו, משמעם שאנו מקדמים את הגשמת מטרותיה במו ידינו, ובמו ידינו מניעים את “תורת השלבים”, שלב אחר שלב, לחיסולה של ישראל.

האם יצר התאבדות כמוס פועל כאן במסתרים?


תחיית האנטי־ציונות הישנה

אבל יצר ההתאבדות המקנן בחלקים חשובים ובעלי כישרון התבטאות מרשים של החברה הישראלית מתגלה בראש ובראשונה לא במישור הפוליטי דווקא, אלא במישור הרוחני. זה שניים שלושה עשורים אנו עדים לחיזיון מבעית של התגשמות הנבואה הרעה המובעת בשירו הקצר והחזק של נתן אלתרמן: “אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו. / אתו האומץ וכישרון המעשה / וכלי מלחמה ותושיה לו, / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג,/ ולא ידיו ארפה כמקודם / ורק זאת אעשה: / אכהה מוחו ושכח כי אתו הצדק”.

כי זה שניים או שלושה עשורים עוסקים כמה מאות מ“טובי החברה”, אנשי עט ואנשי רוח — אקדמאים וסופרים ועיתונאים, ועליהם יש להוסיף גם ציירים וצלמים ושחקנים — בחריצות רבה וללא לאות בהטפה ובהוכחה שלא איתנו הצדק: הוא לא אתנו לא רק מאז מלחמת ששת הימים, מאז ה“כיבוש” שמעצם טבעו הוא אי־צדק, ולא רק מאז הקמת המדינה ב־48, שגם היא “לידתה בחטא”, כפי שהתבטא אחד המזרחנים הידועים, אלא מאז ראשית ההתיישבות הציונית בסוף המאה שעברה.

בטעות יש הקוראים לכך “ניפוץ מיתוסים” (אם כי גם ניפוץ מיתוסים אינו מלאכה קדושה כי אין עם שהמיתוסים אינם לחם חוקו, חלק מעולמו התרבותי, הרוחני, האמוציונלי). המלאכה הנעשית לעינינו אינה אלא כתיבה מחדש של ההיסטוריה הציונית במאה השנים האחרונות ברוח אויביה ומתנגדיה מאז תחילת התגשמותה; כלומר, אותה היסטוריה שיש עוד אנשים חיים ש“עשו אותה”, שחוו אותה, שזוכרים אותה, שמסרו עליה את נפשם. והמסקנה היחידה המשתמעת מכל המחקרים והמאמרים האלה המתפרסמים לאחרונה — מעטיהם של אילן פפה, ברוך קימרלינג ועוד רבים אחרים (בחלקם הגדול קודם כול באנגלית, כדי שיזכו להוקרת שוחרי הצדק בעולם המערבי, והם נחטפים מיד לתרגום בערבית ופרושׂים על הדוכנים בשוקי דמשק, קהיר ותוניס) — היא שהציונות המתגשמת הייתה מעין מזימה מרושעת, “קולוניאליסטית”, לנצל את העם היושב בפלשתין, לשעבד אותו, לנשל אותו מאדמתו, “לרשת” אותו. וכך, כל הניסוחים היפים שבשם קראנו בתום לב, ועליהם התחנכנו אנו וילדינו במשך שנים־שלושה דורות, כמו “גאולת הקרקע”, “כיבוש העבודה”, “הגנה” וכו', לא היו אלא צביעות ואחיזת עיניים, יופומיזמים למזימה שפלה.

דברים אלה אינם חדשים, כמובן. התורה הזאת, שהציונות היא תנועה קולוניליסטית, משרתת האיפריליזים, שמטרתה לנצל ולשעבד את הפלחים והפועלים הערבים, נוסחה והופצה בכלי התעלומה הסובייטית מאז שנות העשרים, כשהיא מנומקת היטב במונחים “מדעיים” מן המילון המרקסיסטי־לניניסטי. החידוש הוא בכך שהפעם היא מושמעת מפי אקדמאים ופובליציסטים ישראלים, שאינם חניכי האסכולה הזאת. והקוריוז הוא בכך, שבתקופה שבה כבר כלו בעשן כל התאוריות והססמאות הסוביטיות, ולא נותר מהן אלא עפר ואפר — זיכה לתחייה דווקא התאוריה האנטי־ציונית מבית מדרשן ודוקא בישראל.

מהי, אפוא, הבשורה שבפי “ההיסטוריונים החדשים”, שבעקבותיהם נגררים עוד כמה עשרות פובליציסטים ועיתונאים, ושאת דבריהם שותים בצמא ובהנאה מזוכיסטית אלפי ישראלים רודפי צדק ואמת? הבשורה היא שרוב הוודאויות שנקבעו בתודעתנו ובחוויותינו, שקר הן. אתה, שהורך עלו מפולין והתיישבו במושבה קטנה וצחיחה ועבדו קשה ובנו משק זעיר ליד ביתם, חשבת שבאו הנה כדי להגשים חלום של יצירת חיים חדשים “בארץ חמדת אבות”, חיים של עמל ותרבות עברית, חופשיים מפחד פוגרומים ומתלות בגויים — לא, טעית! תמים היית! הם היו “קולוניאליסטים” ששאיפתם הכמוסה היתה לנצל את הערבים שבכפר הסמוך! אתה שבצעירותך, לאחר שסיימת את לימודך, יצאת לעבוד עבודת כפיים בפרדסים, בבנין, בדיג, בנמל, חשבת שאתה “כובש עבודה” ומקים את מה שקראת בכתבי בורוכוב, ברנר, א“ד גורדון, על הצורך “להפוך את הפירמידה הגלותית” של העם היהודי ולעשותו עם המתפרנס מיגיע כפיו — רימו אותך ורימית את עצמך! עשית זאת כדי לדחוק את רגלי הפועל הערבי, בן הארץ! וכשהיית לחבר קיבוץ והתיישבת על חולות שוממים והחילות לגדל עליהם ירקות ועצי פרי, חשבת בוודאי שאתה מקיים מצווה של “גאולת הארץ” ו”הפרחת השממה" וכו' — לא! נישלת פלאחים מהאדמה שקנתה הקרן הקימת לישראל! ובהיותך חבר ההגנה ויצאת לשמירה בלילות, שבכל יום ובכל לילה נרצחו יהודים מן המארב ומטעים נעקרו ושדות עלו באש, ואתה “הבלגת” לא לנקום בערבים חפים מפשע, חשבת שאתה מקים צו מוסרי שהתחנכת עליו בבית הספר ובתנועת הנוער ובתנועת העבודה — לא! האמת היא —

כי כך כותב אילן פפה בביקורתו על ספרה של אניטה שפירא, “הליכה על קו האופק”, העוסק ביחסה של תנועת העבודה לשימוש בכוח (דבר, 15.5.1994): “הציונות יכולה להיות מנותחת כתנועה קולוניאליסטית”, והייחודיות שלה היא רק בעיתויה ההיסטורי. “היא אינה ייחודית במה שעשתה לאוכלוסיה המקומית, בדרך שבה עקרה אותה וניצלה אותה, כפי שהיא ממשיכה לעשות בשטחים הכבושים”. והוא פונה לאניטה שפירא, החוטאת, לדעתו ב“מחזור לשם הפרופגנדה הציונית”, “להשתחרר, ולו רק במקצת, מכתונת המשוגעים שכופה על החוקרים האידאולוגיה ציונית”.


ההיסטוריה ללא אנשים

הגדרת התנועה הציונית כ“תנועה קולוניאליסטית” (גם ללא יחוד משמעותי!) היא לא רק מעשה בלתי מדעי של עיוות עובדות והתעלמות גמורה מן הרוח ומן האידאולוגיה שהניעו אותן, אלא שהיא גם עצמה “פרופגנדה” אנטי־ציונית גסה בנוסח הישן של הקרמלין.

כי בניגוד גמור לכל תנועה קולוניאליסטית — של האנגלים, הצרפתים, הגרמנים, ההולנדים, במושבותיהם — האידאולוגיה הציונית, זו שבוטאה בכתביהם של הוגי הדעות של הציונות מאז חיבת ציון ועד קום המדינה, ובמאמריהם, סיפוריהם, שיריהם של מגשימיה בארץ ישראל — מעולם לא היתה מטרתם להקים כאן לאטיפונדיות חקלאיות או מפעלי חרושת כדי “לנצל את כוח העבודה הזול של הילידים”, לגזול מהם את אדמותיהם בכוח לשעבדם על ידי שלילת זכיותיהם, כפרטים וכקיבוץ — אלא להפך: יצירת מערכת כלכלית ותרבותית עצמאית בצד המערכת הערבית, ללא תלות בה וללא ניצולה, ואם על פי כוונות תנועת העבודה הציונית — אף לפתחה ולקדמה.

הייתכן בכלל קולוניאליזם ללא תודעה קולוניאליסטית של המתיישבים או של העומדים בראשם?

ההיסטוריה הנכתבת בידי “ההיסטוריונים החדשים”, ה“פוסט־ציונים”, היא היסטוריה ללא אנשים. כאילו היתה ההיסטוריה מנגנון אל־אנושי, הנע על פי חוקים אסטרו־פיסיים מסוימים. היא מנתקת את עצמה לחלוטין מתודעתם ומחוויותיהם של אלה שעשו אותה. לא זו בלבד, אלא שהיא מתנשאת עליהם, בזה להם, פוסלת את עדותם, מאשימה אותם בשקר ובצביעות.

להד“ם, אומרים הם ממרומי הקתדרה למייבשי הביצות בארץ יזרעאל, שכה רבים מהם מתו ממלריה, מעולם לא היו ביצות בעמק יזרעאל; להד”ם, אומרים הם לאנשי המושבים והקיבוצים בעמק חפר, שכולו גן פורח היום, לא במשפט אתם יושבים על האדמות האלה, אלא גזלתן אותן מהאריסים העניים שישבו עליהן, ושקר העידו מנהיגי הישוב לפני ועדות החקירה המנדטוריות, בהוכיחם שכל אלה פוצו ומצבם השתפר (לואים פינץ'' עמדה אנטי־ציונית מובהקת, שנשלח ארצה על ידי משרד המושבות הבריטי ב־1931 לבדוק מה אמת בהאשמות הערביות, מצא שבמשך שלוש עשרה שנות שלטון מנדטורי הגיע מספר העקורים הערבים עקב רכישות קרקע יהודיות ל־624 נפש); להד“ם, אומרים הם לאנשי “ההגנה” והפלמ”ח שהיו אמונים על “טוהר הנשק” ו“קדושת חיי אדם” ושאיפה לאחוות עמים, שקר היה “מסביב למדורה” של יצחק שדה, שקר מאמרי המוסר של ברל כצנלסון, משה בילינסון, אליהו גולומב, יגאל אלון, ושקר גם גבורת עמידתנו במלחמת השחרור כ“מעטים מול רבים”! לא, אומרים הם למגיני דגניה, משמר הירדן, נגבה, כפר דרום, שלחמו כמעט בידים ריקות מול צבאות מחומשים ומשוריינים, שום חירוף נפש לא היה דרוש לעמידתכם! הייתה לכם עדיפות על כל הצבאות שהתקיפו אתכם! להפך “הפלשתינאים הם היו הקרבן”.

מה מניע מלומדים ישראלים לעוות ולכער את פניה של תנועת שחרור לאומית יהודית, שכל מאווייה היו לממש “תקווה בת שנות אלפיים” לשוב לציון, שם גם האדם גם העַם “יחדיו ישובו לתחייה”, כדברי המשורר מאנה; תנועה, שגם אם עשתה שגיאות רבות בדרכה וגרמה עוולות רבות, לא הייתה עוד תנועת שחרור בתולדות האנושות שהשתדלה כמוה להגשים את מטרותיה ללא אלימות, ושכמוה ניסתה לכוון את צעדיה לאור עקרונות מוסריים? מה מריץ אותם להציגה לעיני העולם כתנועה שמזימות של שיעבוד ודיכוי הונחו ביסודה? האם לשם שמים בלבד הם עושים זאת? רק מתוך בקשת האמת הצרופה, “המדעית"? או שמא יצר אחר ואידאולוגיה אחרת הם הדוחקים בהם להפנות את כליהם נגד עצמם ובשרם?

“אנחנו מדברים בעובדות ואתה טוען כלפינו בדעות וברגשות”, יאמרו בודאי בעלי המחקרים “האובייקטביים”. אבל כפי שכל היסטוריון יודע, לא רק שאין היסטוריה אובייקטיבית, אלא שאין גם סטטיסטיקה אובייקטיבית, ואפילו התצלום המראה, לכאורה, תמונת אמת, גם הוא מגמתי. ההיסטוריה ביד ההיסטוריון היא “כידיעה ביד הרוקם, ברצותו מיישר וברצותו מעקם”. כי כל היסטוריון בורר מתוך “ערמה האשפה של עובדות העבר” את אלה ההולמות את מטרותיו, ואת האחרות הוא מצניע. האנציקלופדיה הסובייטית לא הייתה חייבת לשקר הרבה כדי לצייר את חמלניצקי כגיבור לאומי וסוציאלי נערץ, ותו לא. היא רק הצניעה את העובדה שהוא טבח רבבות יהודים בפוגרומים של ת”ח ות"ט. פרופסור ארנסט נולטה לא חייב “להכחיש” את השואה כדי לבנות תאוריה המוכיחה שהיא לא הייתה תופעה ייחודית בהיסטוריה. אפשר לכתוב היסטוריה של מלחמת העולם השנייה, שבמרכזה יעמדו סבלות העם הגרמני מהפצצות בעלות הברית והתקפותיהן, וכולה תהיה מבוססת על עובדות אמת, כי באמת נגרם אז לגרמנים סבל רב. די לשם כך רק בעיוות הפרופורציות. וכך, מתוך כוונות שכולן טהורות ונאצלות, מוכיחים עכשיו כמה היסטוריונים ישראלים בהנאה רבה שמלחמות המגן שלנו היו, לאמתו של דבר, מלחמות להשמדת העם האחר, ולחייל הישראלי, שאנו מכירים אותו היטב, הוא עצמנו ובשרנו, הם מדביקים פרצוף ומנטליות של קלגס אס־אס.


פשעי ההתרסקות על ארץ אבות

הכיוון השני של הערעור על צדקתה של הציונות, הבא מבפנים והוא נפגש פגישת רעים לבבית עם הפסילה הישנה והמתחדשת תמיד, מבחוץ, הוא ביטול תקפותה הלגיטימית של הזיקה ההיסטורית של עם ישראל לארץ אבותיו, והעמדת ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל על “זכות המצוקה” בלבד.

זאב שטרנהל (ראה מאמרו ”פרדה מקברי האבות”, הארץ, 05.3.1994), יגאל עילם (ראה מאמרו “תשובת השמאלני”, מוסף הארץ,17.12.1993 ), ורבים אחרים מעולם האקדמיה — ואחריהם מחרים מחזיקים עיתונאים ופוליטיקאים — רואים בהדגשת הזיקה הזאת — הדתית, התרבותית, הרגשית — את ההנמקה החשיבה ביותר לעצם היותנו בארץ הזאת כגישה פסולה ומוקצית מחמת לאומנות, פונדמנטליזם, פטישיזם (“פטיש לאומי מובהק כמו ארץ ישראל”, כותב עילם במאמרו הנ"ל), ואף פאשיזם.

לפני כמה שנים הופיע ספר בשם “מדינות ליהודים” מאת אליהו בנימיני, המונה שלושים וארבע תכניות טריטוריאליות לריכוז היהודים, אם כאוטונומיות, אם כמדינות, בחלקי עולם שונים. הידועות ביותר הן, כמובן, אוגנדה, בירובידז’אן, ארגנטינה, חבל קימברלי באוסטרליה, קלדוניה החדשה, מדגסקאר. אלה נועדו לפתור, בהתאם לתפיסות של טריטוריאליסטים, אוטונומיסטים, קומוניסטים ועוד, את בעיית ”המצוקה” היהודית מאז סוף המאה שעברה. כידוע, אף לא אחת מהתכניות התגשמה, ואלה שהוחל בהוצאתו אל הפועל, כמו בירובידז’אן (שזכתה,לא רק לתמיכת ברית המועצות, אלא גם לתמיכה כספית של הקומוניסטים היהודים וחסידיהם בכל העולם) וארגנטינה, התנוונו ולא נותר מהן דבר. שום סיכוי לא היה להצלחתם של כל הניסויים האלה.

הרעיון הציוני היה היחיד שהתגשם, והתגשם בצורה מופלאה ששום היסטוריון לא היה יכול לחזותה מראש: בארץ ישראל הוקמה מדינה יהודית, שהחייתה את הלשון העברית ויצרה תרבות עברית וקיבצה מיליוני יהודים מכל תפוצות הגולה.

אם מדע “ההיסטוריה החדשה” יש לו חיבור כלשהו לחיים ולבני אדם (“להיסטוריון צריך להיות מושג איך מתנהגים אנשים שאינם היסטוריונים”, כתב הסופר א"מ פורסטר), צריך היה להגיע למסקנה הפשוטה, המובנת לכל בעל שכל ישר: הסיבה לכך היא הזיקה התרבותית, הרוחנית והנפשית של היהודים לערש דתם ותרבותם, היא מולדתם העתיקה. זיקה זו לא כבתה מאז ימי בית שני ואילך, וביטוייה הדתים — בתפילה, במדרשים, בפיוטים, בתנועות משיחיות וכו' — ידדועים היטב. אך מאז “חיבת ציון” היא נשאה אופי חילוני בעיקרה, ועדים לה אלפי השירים, הסיפורים, המאמרים, ספרי ההגות, שנכתבו בתקופות ההשכלה והתחיה בגולה ובכל שנות ההתגשמות הציונית בארץ. אם התרפקות על נופים תנ“כיים, על אדמה שטמונים בה “קברי אבות”, על חבלי ארץ הרוויים זיכרונות היסטוריים, היא ”פטישיזם”, “שוביניזם”, ויש גורסים “פאשיזם” (היה מי שכינה בשם “פאשיסטים” את להקות הזמר השרות “שירי מולדת”; ואיריס מילנר פרסמה לארונה מאמר במוסף “הארץ” נגד טיולי תלמידים ברחבי הארץ מחשש “לאומנות” ו”פאשיזים": וכמה עיתונאים הודאגו מאד מריבוי דגלי הלאום על בתים ועל מכוניות ביום העצמאות האחרון; ואם נמשיך בכיוון זה, הרי גם דיבור עברי ייחשב לביטוי של “לאומנות” — הרי בין החוטאים בכך אפשר למנות לא רק את ביאליק וטשרניחובסקי ובני דורם, אלא גם את יצחק למדן שכתב את “מסדה”, את אביגדור המאירי שהתפעל מירושלים, את שלונסקי ואלתרמן שההרבו לשיר על עמק יזרעאל, וגם את אלכסנדר פן, הקומוניסט שכתב “אדמה אדמתי, רחומה עד מותי”, וגם את דליה רביקוביץ שכתבה “עוד נשובה אל עמק דותן”.

ללא הזיקה הזאת, המוזכרת כמה פעמים במגילת העצמאות כמקנה לנו זכות “טבעית והיסטורית” להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, לא הינו באים הנה ואין לנו מה לעשות פה, בפינה הקטנה והמסוכסכת הזאת במזרח התיכון. ל“מצוקה” בלבד יתכנו פתרונות אחרים, אולי טובים יותר, בסוף המאה העשרים.


אהבו את אויביכם

הזכות הזאת אינה מקנה לנו רשות לשלוט בתושביה האחרים של הארץ הזאת, החיים בה מדורי דורות, או לשלול מהם את זכויותיהם האזרחיות והלאומיות. מובנת על כן ההתקוממות המוסרית שהתעוררה בחלקים גדולים של הציבוריות הישראלית נגד מעשי דיכוי ועוול שגרם השלטון הישראלי לתושבי השטח שנכבשו לאחר מלחמה שנכפתה עלינו. ואשר “סליחה שניצחנו” בה, כמו שכתב, אפרים קישון.

אבל מאז מלחמת ששת הימים, ובתאוצה שגברה והלכה, היינו עדים לתופעה, שספק אם יש כדוגמתה בתולדות העמים: הזדהות רגשית ומוסרית של רוב האינטליגנציה הישראלית ושל רוב כלי התקשורת הכתובים והמשודרים עם בני, העם המצהיר בגלוי על שאיפתו לחסל אותך, לגרש אותך מן האדמה הזאת, תוך הוקעת בני עמך שלך כנבלים חסרי מצפון, גרועים מן האימפריאליסטים האנגלים, הצרפתים, הספרדים וכו'.

מי שיעשה פעם מחקר על ממדיה של תופעה פתולוגית זו, שמקורה אולי, בתכונה יהודית גלותית של התבטלות עצמית וחנופה לשונא, יצטרך לעבור על כמות עצומה של חומר: אלפי מאמרים וכתבות בעיתונות, מאות שירים, פזמונים וסטירות, עשרות סרטי תעודה וסרטים עלילתיים, תערוכות וציורים וצילומים שבהם תוארו חיילים ישראלים כקלגסים נאציים (כמו, למשל, בתערוכתו של דוד ריב במוזאון תל אביב) — כל אלה, בהצטרפותם, מהווים כתב אשמה מפלצתי נגד ישראל, הרבה יותר ארסי ומתוחכם מכל התעמולה הפלשתינית, הפרימיטיבית למדי, המופצת בעולם. אוסף חוברות “בצלם” בלבד, בין שרוב הדיווחים בהן נכונים, בין שבחלקם הם כוזבים, כפי שהודו ראשי ”בצלם” עצמם (כאשר “הוטעו”, לדבריהם), על רצח ילדים, הריסת בתים, עינויים ומעשי זוועה אחרים — אוסף זה בלבד דיו להביא את מדינת ישראל לפני מין ”משפט נירנברג“, שבו יוקעו לדיראון עולם ה”יודיאו־נאצים".

‎צדיקים גדולים בינינו לא מסתפקים בגינוי ישראל כאחת המנוולות שבאומות (אפילו הקיבוץ נתפס בעיני ברוך קימרלינג ויואל מיגדל לא כהגשמת חזון חברתי נאצל, אלא כמכשיר כלכלי שנעשה בו שימוש לביצוע שורה של מעשי עוול נגד האוכלוסייה הערבית, בדיוק לפי הנוסחה הסובייטית עליה השלום).

אילן פפה, למשל, מצהיר (בריאיון בידיעות אחרונות, 27.8.1993), שאילו ידע כי “מחיר הציונות הוא עקירה של עם אחר”, היה “מוותר על המדינה” (נתאר לעצמנו שצרפתי בעל מצפון, שהתקומם נגד מעשי האכזריות של הצרפתים באלג’יריה, היה אומר שבשל כך הוא מוותר על קיומה של צרפת); והאנתרופולוג דני רבינוביץ ("החטא הקדמון של ישראל”, הארץ), כותב ”שמה שקרה לפלשתינאים ב־48' הוא החטא הקדמון של ישראל, בלעדיו לא הייתה המדינה קמה לעולם”. ולפיכך הוא מציע, ככפרה פורתא על חטא זה, לקבוע “מועד ממלכתי לציון הסבל שסבלו הפלשתינאים במהלך תקומת ישראל” (מעין יום אבל לאומי כנגד יום חג העצמאות; נתאר לעצמנו שהאנגלים קובעים יום אבל לאומי לציון סבלם של הגרמנים במלחמת העולם השנייה).

וקבוצת “הנשים בשחור” מחליטה בפברואר 1990 לענוד על בגדיה את צבעי הדגל האדום־ירוק־שחור של פלשתין, כלומר, של התנועה שהאמנה שלה קוראת לחיסול ישראל כלומר — לחיסולן.

כך מקימים יהודים־ישראלים את הציווי של ישו בדרשת ההר שלו “אהבו את אויביכם והעתירו בעד רודפיכם”, אותו ציווי שכל העולם הנוצרי לא הצליחו לקיימו במשך אלפיים שנים.

מליוני מוסלמים למן אירן במזרח ועד לוב במערב נשבעים במסגדים, בהנפת אגרופים ובהתלהבות קודש, לגאול בחרב את ירושלים ולגרש את היהודים — “הערמומים והאכזריים והבוגדניים”, כפי שהם מכונים בסורה השנייה בקוראן — מהאומה הכבושה. שש מדינות ערביות מעבר לגבולותינו אינן מכירות בישראל ולא השלימו עם קיומה. מדינת פלשתין תקום, ללא ספק, בעוד שבע או עשר או חמש עשרה שנים, כי דבר זה הוא מחויב המציאות גם אם ישררו יחסי שלום ושיתוף פעולה בינינו ובינה, כך יש לקוות, תמיד יימצאו בה יסודות קיצוניים חזקים, שהשאיפה למחות אותנו מעל הארץ הזאת תבער בדמם. אם לא ישכך הגל הגואה בתוכנו של ערעור ההכרה בצדקת היותנו כאן, במולדת ההיסטורית, זה הגל המכלה מעט מעט את הנוגדנים בגופנו ומרפה את הידיים — יהיה זה נצחונו של ה“שטן” משירו של אלתרמן: לא יימצא בנו כוח לעמוד נגד הסכנות האורבות לעצם קיומנו. נחגוג את השלום אבל “בתרועת תחייה על שפתיים ובצהלות משחקים —אל קבר נדדה”, כד’ברי חיים נחמן ביאליק.

10 ביוני 1994


 

לאן אתם רצים, משוגעים?

עוד לא ייבשה רוח הערבה השרבית את הדיו מעל ההסכם עם ירדן, וכבר נוהרים אלפי ישראלים אל הגשרים, וברגע שמורמים הסכרים, הם פורצים בזרם עז אל רחבי הממלכה ומאיימים להציף אותה. זרמים זרמים הם נפלגים, אלה צפונה, אלה דרומה, ואותם שלא ראו מימיהם את עבדת, שבטה, בית שאן, שלא להזכיר את סבסטיה, קצרה רוחם לחזות מיד, אסור לאחר, את העמודים הרומיים בג’רש.

לאן אתם רצים, עמא פזיזא? מה אתם ממהרים כל כך? חכו קצת, תנו להם להתרגל לרעיון, לימדו מהם. כמה הם קרי רוח, מאופקים, לא רצים אליכם לחזות בפלאי הפאבים ומכוני העיסוי של ”העיר ללא הפסקה"!

וכך היה לפני חמש עשרה שנים, לאחר היחתם השלום החם עם מצרים. באיזה מרץ, באיזו להיטות, זרמו רבבות ישראלים לקהיר, לאלכסנדריה, פשטו על השווקים ועל החנויות ועל המסעדות! העברית קשקשה והתמקחה וצעקה בחוצות עד שכל בעל דוכן בשוק וכל חנווני למדו תוך שבועיים את מאה המילים הבסיסיות, ובעלי בתי המלון למדו להסתיר, תחת חיוכים מנומסים, את הבחילה שלהם מהצעקנות הישראלית השחצנית.

מה הייתה הריצה הזאת, החד־סיטרית, אל הארץ שרק אתמול, ובמשך יותר משלושים שנים, הייתה חוד החץ של מלחמות הערבים נגדנו, חלוצת התעמולה הארסית האנטי־ישראלית שהפילה אלפי חללים מבני עמנו? מה היה חיבוק הצבי הזה? כמה מצרים הגיעו לישראל בכל שנות השלום הללו כשפינו נטף תקווה ואמון ואהבה?

והימים הנפלאים ההם, מי זוכר אותם עוד? שלמחרת מלחמת ששת הימים, ימי האקסודוס הגדול של האוכלוסייה הישראלית, בנעריה ובזקניה, בנשיה ובטפה, אל השווקים של בית לחם, רמאללה, חברון, ירושלים המזרחית, לקנות שמלות רקומות, שטיחים, רדידים, מחרוזות, ענתיקות, ואישה צועקת לבעלה, הנה מצאה מציאה, וילד צועק לאימו כי הלך לאיבוד, ובעל נוזף באשתו על חמדנותה, וכולם מתמקחים, מתמקחים, והערבית נבלעת בתוך מהומת העברית־הישראלית הזולה והזוללת והמזלזלת, עד כי לא נודע כי באה אל קרבה.

והאשליה המטופשת הזאת, שמכיוון שאנו כל כך אוהבים אותם או לפחות את מרכולתם, כלומר את אלה שאותם ניצחנו במלחמת בזק ועכשיו אנו שולטים בהם, ממילא הם גם אוהבים אותנו. מידה כנגד מידה העולם נוהג, לא?

אבל למה נדבר על ההמונים הנבערים, שהחמדנות ושאר יצרים רעים מעבירים אותם על דעתם? נדבר על המשכילים, הנבונים, בעלי הדעות השקולות והשפויות. כמה משלחות יצאו בעשרים וחמש השנים האחרונות, כולן ביזמתנו בלבד, של סופרים, אמנים, פרופסורים, פוליטיקאים — כולם שוחרי שלום ואחוות עמים באמונה שלמה, אל הפלשתינאים ואל ערביי הארצות השכנות, לומר להם: אחינו אתם, אנו חטאנו כלפיכם, סלחו לנו. לפחות לנו, שלבנו אתכם, שאנו אחרים, לא כמו הכובשים ההם. הנה אבו מושיטים לכם יד, ולעזור לכם אנו מוכנים בכל עת כי כמוכם אנו מתעבים עוול ודיכוי.

וכמה משלחות כאלה, ממשכילי פלשתין והארצות השכנות, סופרים, שחקנים, שחקני תאטרון, למשל, באו, ביזמתם הם, אלינו? לא, חלילה, כדי לומר לנו: גם אנו חטאנו קצת,,שמץ מה, נגדכם — דבר כזה לא יתואר כלל! — אלא פשוט כדי להביע אהדה לשוחרי השלום שבתוכנו ונכונות לשתף פעולה אתם למען המטרה הקדושה האחת של השכנת שלום?

כד לדעת אל־נכון מה יחס המשכילים האלה אל עמיתיהם הישראלים, צריך, לא, לא לקרוא כתבות של עיתונאים ישראלים, המסבירים ומפרשים לנו מה אלה חושבים (כי הם יודעים מה בראשם של אלה יותר משיודעים בעלי הראשים עצמם), אלא פשוט לקרוא את ההצהרות שלהם עצמם בעיתונות ובכרזות: למשל הצהרות של עיתונאים, סופרים, עורכי דין, אקדמאים במצרים, האומרות במפורש מה דעתם לא רק על הסכמי השלום עם ישראל אלא על עצם קיומה של ישראל בלב מרחב הערבי, או לקרוא את החלטות הסופרים הירדנים מיד אחרי חתימת ההסכם עם ירדן, האומרות: לא חלק ולא נחלה לנו בהסכם הזה ולא שום מגע עם סופרים ישראלים טמאים.

כן, יש גם אחרים. נער יִסְפרם. בעברית. כי בערבית, הס מלהזכיר.

אז מה אתם רצים אליהם ליפול על צוואריהם? מה אתם רצים לעזה לנשק את זיפי לחיו של ערפאת או לזכות לפחות ללחיצת ידו מול המצלמות? מי רוצה אתכם שם? האם גם הם באים לתל אביב ולחיפה ללחוש אהבה באוזניכם, אם לא להביע אותה בקול רם? האם הם, בתאטרון שלהם, מציגים, כמוכם, נוסחים של “מיאה קלופה”, או טקסי פולחן של רצח חטוף יהודי? איפה הכבוד שלכם?

כמו שנים משלושת הקופים הידועים, אתם סותמים את אוזניכם משמוע ואת עיניכם מראות: לא שמענו כלל את הצעקות בכיכרות ובמסגדים, לא ראינו כלל את הקריקטורות נוסח שטירמר בעיתונות המצרית ובעיתונות הירדנית! מה, היה משהו?

‎ואחרי אוסלו — הו, האופוריה הגדולה! כולה אצלנו, כמובן, איך חוגגת העיתונות, איך חוגגים הדיפלומטים, הפוליטיקאים — ימים גדולים! לא היו כאלה מיום קום ישראל! והכול אצלנו, כמובן. הטו אוזן אל מאחורי הדלת! הקשיבו! האם אתם שומעים קולות אהבה מן העבר השני? לחישות אהבה?

הקול קול יעקב. וכדרך הישראלים הכול נעשה בתנופה גדולה! במרץ עצום! ב“חזון”! אופנסיבה של שלום! ממש מבהיל! עוד לא הספיקו שכנינו להתרגל; למחשבה שהם מדברים אתנו, שהם פותחים את גבולם לפנינו, וכבר אנחנו באים אליהם עם “מזרח תיכון חדש”, עם תכניות גרנדיוזיות לפתח להם את המדע, החינוך, אוצרות הטבע, מה לא, ושר החוץ מביע את תקוותו שנתקבל ל”ליגה הערבית”! מי רוצה אותך שם? מה אתה רץ? שוויה, שוויה! אתה לא מרגיש שאתה מפחיד אותם עם המרץ הבלתי נלאה שלך לפרוש את כנפיך עליהם? כופין אותו עד שיאמר: אנא בחיבק!

אבל המחזה המביש ביותר, כמוהו לא נראה מאז ימי פק“פ בתרפ”ט, התרחש על גבעות הטרשים השוממות, שלא עובדו ולא סוקלו מאז ימי שפוט השופטים, שבין אפרתה לאל־חאדר, כאשר עשרות, אולי מאות, מאנשי “שלום עכשיו” ואנשי שמאל אחרים באו להילחם שכם אחד עם הפלשתינאים כדי לגאול את אדמותיהם מן המתנחלים היהודים ששדדו אותן מהם.

הנתתם לעצמכם דין וחשבון עם מי אתם עושים יד אחת להילחם למען הצדק, השלום והאחווה?

אתם רוצים לשים קץ לשליטה שלנו על עם אחר, למענו ולמעננו, כי ראוי הוא לזכויות לאומיות כשם שאנו ראויים להן? טוב ויפה. אני אתכם בעניין הזה לא מאתמול. כתבתי על כך כבר חודשיים אחר מלחמת ששת הימים, ולא שיניתי דעתי מאז. אם כן, היאבקו על זה מבית, בתוך עמכם! בכל דרך דמוקרטית שהיא! וכמי שדוגלים בהומניזם, חישבו גם איך להגשים את המטרה הזאת בדרכים הומניות, לא רק כלפי הערבים, אלא גם כלפי היהודים, כלומר, שהיא לא תהיה כרוכה במעשים לא הומניים כמו עקירת יישובים, הריסתם, גירוש בכוח, ”טרנספר” (דבר שאין לו תקדים בימי שלום בשום עם ומדינה), ואם כך תעשו ־ רוב העם יהיה לצדכם, ותשיגו את מטרתכם.

אבל השנאה הבוערת בעצמותיכם נגד המתנחלים, שהיא חזקה אצלכם הרבה יותר מאשר כלפי המחבלים, מעבירה אתכם על דעתכם. עד כדי כך שאתם יוצאים להילחם נגדם בחזית אחת עם אלה שגם אתם מכנים אותם “אויב”! (”רק עם אויב עושים שלום", אתם נוהגים לומר).

מה השנאה הזאת לכם? הרי אתם יודעים היטב שלא בגללם פרצה האינתיפאדה ולא בגללם לוהטת האיבה העזה נגדנו, אלא בגלל הכיבוש עצמו, שלא הם האחראים לו; ואתם יודעים היטב שרובן המכריע של ההתנחלויות, קמו באישורו ובתמיכתו של הממשלות השונות, ימין ושמאל. אז מה אתם מתגוללים עליהם, ולמה אתם מטילים עליהם את אשמת שומרון שעה שהם באו לשם מתוך אהבת ציון.

ומה אצה לכם הדרך כל כך לדרוש את פינויים, את עקירתם ממקומם, עוד לפני שעולה בדעתו של ערפאת לדרוש זאת? מהו היצר זה, מהי הלהיטים הזאת, ‏מה השמחה לאיד, שקשה לכם להסתירה — לראות מיד, עכשיו, בנחמה‏ הזאת? ‎

‏כששומעים באיזה שצף קצף, באיזה ריר על השפתיים, מדברים עליהם כמה‎ מכם —‏ הרי אין זה פחות מדמוניזציה! מציגים הם לעיניך מין סטריאוטיפ של מתנחל — כזה ראה ובזה! כזה ראה ושנא! זוועה! תאב דם! רצח בעיניים! שונא אדם! האם יש דמיון כלשהו בין הדמות המפלצתית הזאת ובין האנשים בשר ודם שאתה‎ ‏פוגש באפרתה, בעפרה, בקדומים, בשקד, בתקוע? אלה שרובם, להוציא הנמנים עם “כך” ועם עוד כמה כיתות בטלות בשישים; להוציא מיעוט קטן של קנאי דת קיצוניים, בעלי דעות מטורפות, בתוך מאה ועשרים אלף מתנחלים — הם אנשים המקווים לשלום עם שכניהם, לא “טורפי ערבים”! קראו את רשמיהם של עמוס עוז, א“ב יהושע, של חיים גורי, שלושתם רחוקים מאוד בהשקפתם מזו של גוש אמונים”, על אנשים אלה, לאחר שנפגשו אתם פנים אל פנים ביישוביהם. לא, את השקפות המתנחלים אתם לא תקבלו לאחר שתיפגשו אתם. גם אני לא מקבל אותן, כי הם רואים בהסכם עם הפלשתינאים אסון, ואני רואה בו מוצא וסיכוי, אבל אולי ייצא השד מן הדעות הקדומות שלכם על המתנחלים כבני אדם.

ואנא, חברים, חשבו גם על עוד משהו: חשבו על כך שבחברה הנהנתנית, ההדוניסטית והחומרנית, שבה אנו חיים היום בישראל, שמזונה התרבותי היומי הוא סיפורי הרכיל, הפשע והמין בעיתונות המצהיבה והולכת, זו שהנוער שלה ריק מאידאלים, בורח אל הסמים או אל הכסף או אל מעבר לים — יש אי שם ציבור שונה במקצת – יהיו דעותיו הפוליטיות אשר יהיו, כדאי להתמודד אתן — שאמנם, מה לעשות, הוא עוסק בתורה ובמצוות ולומד תלמוד במדרשות ובאולפנים, אבל רחוק מאוד מלהיות “פונדמנטליסטי” נוסח החרדים, והוא פתוח למדעים לכל ענפיהם, לשירה, לספרות, לוויכוחים אקדמיים, והוא בקיא בהוויות העולם וגם לספקות יש מקום בתוכו, ובעיקר — זהו ציבור שנותן דעתו על דברים שברוח ודן בעניינים שברומו של עולם, דבר לא רגיל ביותר בחברתנו החילונית של סוף המאה הזאת, פוסט־סיקסטיס, פוסט־סוונטיס. כל זה איננו חושך גמור. גם קצת אור יש בזה, לא נכון?

האם כאשר הפלשתינאים — לאו דווקא החמאס, גם פתח, גם יתר ארגוני אש“ף — שורפים את דגל ישראל בכיכרות, לא את דגלכם הם שורפים? וכשהם צועקים במקהלות “ברוח ובדם נפדה את פלשתין”, מן הירדן עד הים ונחזור ליפו ולחיפה, ואל־קודס היא בירתנו — לא גם נגדכם הם צועקים כך? וכשהרוצחים מביניהם לא דווקא מהחמאס, מכל יתר הארגונים — מפצחים בגרזן את ראשה של נערה בירושלים או בבת ים — האם הם בודקים תחילה אם מצומת היא או מגוש אמונים או ממר”צ? אתם מאמינים באמת שלאחר שאתם יוצאים להפגין יחד אתם על גבעות יהודה הקירחות נגד יהודים — הם יכבדו אתכם יותר? יותר מאשר את אנשי אפרתה, שחיו אתם בשלום כל השנים? ואתם, הלא את אנשי אל־חאדר הסתתם נגדם ־ כפי שהעיד הרב שלמה דיסקין, איש ישר ומתון, התומך באוטונומיה ובמתן זכויות לפלשתינאים, שאמר בריאיון ב“הארץ” ב־19.1: “הפלשתינאים רובם אנשים שורשיים הרבה יותר מאנשי השמאל הישראלים, פתוחים להבין אותנו, אלא שקשה להם להיות יותר מתונים מהישראלים…”

הערבים האלה, שעשיתם יד אחת אתם, לא יכבדו אתכם יותר, ולא יחוסו עליכם בעת פורענות, הם רק יבוזו לכם כמו לכל משת”פים מכל צד שהוא.

אז מה אתם רצים אליהם? מה אתם מעירים ומעוררים אותם להילחם להשבת אדמות שדודות כביכול, לא רק באל־חאדר, אלא בכל רחבי השטחים, לרבות אדמות המופקעות לצורך סלילת כבישים, עד שתתפשט התנועה הזאת כאש בשדה קוצים ותיהפך לאינתיפאדה שנייה, שתהיה הרבה יותר קשה מן הראשונה, כי נשק הראשונה היה האבנים, ונשק זו יהיה רובים ומקלעים וגרזינים וקרדומות; האומנם אתם חושבים להיות תגבורת לאינתיפאדה מספר 2, ולתקוע סכין בלב עצמכם?

אם רוצים אתם “להשתלב במרחב” — לימדו, לפחות, מידה יפה אחת מן הערבים: כבוד עצמי, איפוק בגילויי חיבה כלפי מי שהיה אויבך רק אתמול, אם איננו כזה גם היום, לא חנופה, לא התרפסות! קצת גאווה, חברים! אל תשפילו עצמכם להיות ”תולעת יעקב"!

20 בינואר 1995


 

העיוורון הוורוד

בספרו של ז’וזה סאראמאגו "על העיוורון” מסופר על מכה נוראה שנחתה על אוכלוסיית עיר שלמה: אדם אחד מתעוור ללא סיבה וללא הסבר, ואחריו שני, ואחריהם שישה, ארבעים, מאה, ובסופו של דבר פושטת המגפה בכל תושבי העיר. כולם, פרט לאישה אחת, מאבדים את מאור עיניהם. העיוורון הוא "עיוורון לבן”, כי העיוורים האלה לא שחור ראו, אלא לבן.

מחנה גדול בישראל, המכנה עצמו "מחנה השלום”, מוכה מזה שנים רבות בעיוורון שמִן הראוי לקרוא לו “העיוורון הוורוד”. בניגוד לעיוורון הלבן בסיפורו של סאראמאגו, שנחת בקללה משמים שאין לה מרפא, עיוורון זה, שהלוקים בו רואים אך וורוד, הוא מתוך בחירה.

זה יותר משלושים שנה שאנשי המחנה הזה ובראשם אנשים נבונים ומלומדים מאד קוראים בשם השלום בהתלהבות, במסירות נפש, בקנאות, מדברים וכותבים שלום, מקימים עשרות ארגונים ומועצות למען השלום מתוך עיוורון מוחלט לנאמר ולנכתב באותו צד שאתו הם שואפים לעשות שלום. אתה משמיע באוזניהם מה אומרים שם, מן העבר השני, בנאומים, בדרשות, ברדיו ובטלוויזיה; אתה מראה לעיניהם מה הם כותבים במאמריהם, בשיריהם, בספרי הלימוד שלהם — והם, אוזניים להם ולא ישמעו, עיניים להם ולא יראו. פשוט לא רצו לדעת. לא רק השוחד מעוור עיני פיקחים, גם האמונה הנואלת.

בקיץ 1968 הוזמן פרופסור גרשם שלום, מגדולי חוקרי חכמת ישראל בדורנו, להשתתף באנתולוגיה שעניינה הדו־שיח היהודי־גרמני מאז האמנציפציה ועד עלות היטלר לשלטון. גרשם שלום, שמוצאו מגרמניה, סירב להיענות להזמנה, וכך נימק את סירובו: “אכן, היהודים ניהלו שיח עם הגרמנים מכל הבחינות והעמדות האפשריות: תבעו, התחננו ואף השביעו, התרפסו, גם התעקשו מרות, בכל הנימים של רגש כבוד נוגע עד לב ושל חוסר כבוד שכוח אל… ניסיון היהודים להביע אהבתם לגרמנים ולהעמיד לרשותם את כושר יצירתם, הגיע אפילו עד כדי ביטול ישותם, אובדן עצמי מוחלט…. מעולם לא ענה מישהו או משהו לזעקה ההיא… הם שוחחו עם עצמם”, וגו'.

אם נמיר את המילה “גרמנים” ב“פלשתינאים”, נראה שאותה תופעה עצמה חוזרת כאן והיום: יהודים־ישראלים ”בעלי רצון טוב”, “שוחרי שלום” לתומם או לא לתומם, התחננו, הרפסו, מתוך חוסר כבוד עצמי גמור הביעו את האמפתיה שלהם עם הפלשתינאים עד כדי ביטול ישותם, מתוך אשליה שבדרך זו יביאו אותם לאהוב אותנו.

רובם הגדול של בעלי הטורים בעיתונות והמראיינים ברדיו ובטלוויזיה, רובם הגדול של האקדמאים, הסופרים והאמנים הישראלים — היו מליצי יושר לפלשתינאים בכל עניין ועניין של מחלוקת בינינו וביניהם. רבים מהם ראו זאת ‏כיעוד חייהם, להוכיח לנו ולעולם את צדקתם שלהם ואת רשעותנו שלנו. לא היו לפלשתינאים פרקליטים טובים יותר מן היהודים־הישראלים ההומניים, שוחרי הטוב. כל מי שפקפק בעמדתם זו, נחשב ללאומני קיצוני, אנטי־הומניסט.

ב”עיוורון ורוד” כזה לקו במשך עשרות שנים המוני חסידי הקומוניזים הסטאליני במערב, ביניהם רבים מטובי האינטלקטואלים, הסופרים והאמנים. עדויות על הזוועות המתרחשות שם הגיעו למערב למכביר, אבל המאמינים האדוקים לא רצו לשמוע ולא רצו לדעת, והכחישו, בפומבי וכנראה גם בלבם, את העובדות שלא היה ספק באמתותן, מתוך אמונה ללא סייג שעיוורה את עיניהם. ההתפכחות באה רק משקרבה הסכנה אל גבולם והלמה בלב לבה של הדמוקרטיה, כמו בפלישות הטנקים הסובייטיים לבודפשט ולפראג.

לתופעה מקבילה לזו בדיוק מדהים אנו עדים גם כאן: אשליה הנמשכת שנים על שנים, וההתפכחות באה רק כשפורצת אינתיפאדה בדם ואש, לא רק בכפר דרום ובפסגות, אלא גם בגילה, בתל אביב, בחדרה, בנתניה. רק אז נוכחו המאמינים לדעת שהנוסחה הגואלת, יותר ויתורים — יותר שלום, היא פרי משאלות לב כי ההפך הוא מה שקורה בעליל.

מודעות לתופעה פתולוגית זו של “עיוורון ורוד”, אין פירושה שאין מקום להידברות עם הפלשתינאים ולמשא ומתן אתם. משמעה היחיד הוא שאֶל כל משא ומתן כזה יש לבוא ללא אשליות ורודות, מתוך ראייה בעיניים פקוחות שהיעד הסופי של האויב הוא חיסולה של מדינת ישראל, ובהתאם לכך חובה לנהוג.

21 בינואר 2001


 

אשרי הצודקים תמיד

‏‎מחזה עגום ופתטי היה מצעד החמקנות של “אנשי הרוח הבולטים של השמאל” שרואיינו בכתבה ”מבוכת השמאל” (מוסף הארץ, 20.10.2000). כל האחד עשר, שוחרי שלום מובהקים, נשאלו אם השתנה משהו בתפיסותיהם עקב מאורעות הדמים האחרונה, במקום לעשות חשבון נפש אמיץ וכן עם עצמם ולשאול איזו השפעה הייתה לעמלם החרוץ והנלהב זה כשלושים שנה על אלה שאליהם כוונו פעולתם — שעכשיו הם מכריזים ג’יהאד על ישראל וקוראים ל”סדאם חוסין להפציץ את תל אביב" ולהשמיד את ישראל בנשק כימי — הם משמיעים שוב ושוב איש איש וסגנונו, את האמיתה הפילוסופית העמוקה, ש”טוב שלום ממלחמה".

יימרגיש אכזבה?" נשאל צלי רשף, והוא עונה: “ממש לא”. ובכל זאת, תמוה איך האיש הזה, שעמד שנים רבות בראש “שלום עכשיו”, לא שואל את עצמו איך קרה שלאחר ההצהרות ההרואיות של הארגון שעמד בראשו, שעיקרן היה הזדהות עמדות הפלשתינאים נגד הכיבוש ובעד פינוי ההתנחלויות, לאחר כל ההכאות על חטאינו, אשמנו, בגדנו, עווינו — לא קם בקרב הפלשתינאים אפילו בדל ארגון שיהיה מקביל ל”שלום עכשיו“; איך לא אורגנה שם שום הפגנה של סולידאריות עם אחיהם‎,‏ מאות אלפי הישראלים שקראו “שלום שלום שלום”, עד שכל הארץ הדהדה מקריאותיהם; שום סממה של “סלאם” לא נתלתה בכיכרות‎ עזה ורמאללה”‏, ולמעשה ההפך הוא מה שקרה: לאחר כל התוועדות בין נציגי שני העמים לקידום תהליך השלום — התארגנו ברחובות הערים הפלשתינאיות הפגנות איבה, שבהן שרפו את דגלי ישראל ואת צלמי ראשי ממשלות ישראל. איך לא רשף שום אכזבה, “ממש לא”, כשההר העצום של פעולותיו הלא נלאות במשך שנים כה רבות, לא הוליד אפילו עכבר בצד שאליו היו מופנים קריאותיו, תחנוניו, התנצלויותיו. ובעצם הימים האלה נוכח ההתפרעויות הבלתי פוסקות, נוכח ההסתה הרצחנית נגדנו בכל כלי התקשורת הפלשתינאיים — ”לשחוט את כל היהודים לכל אחד ואחד מהם” — מה יש לצלי רשף לומר על כך? “לא מקובלת עלי הפניה שלהם לכוח ולאלימות”. איזו תגובה אמיצה! לינץ' מתרחש ברמאללה, ועל צלי רשף זה “לא מקובל”!

‎ ‏לא טעינו אמרת ג’נט אביעד, גם היא מראשי “שלום עכשיו”‎; “לא טעינו" אומרת שולמית אלוני; “לא טעינו" אומר יאיר הירשפלד, ממחוללי הסכם אוסלו. והדוקטרינה לא משתנה כזית עם השתנות הנסיבות. ”הפלשתינאים ‎מבוזים, נרדפים, והזעם שלהם צודק“, אומרת שולמית אלוני. ואמנם, כל הוויתורים שעשה אהוד ברק רק הגבירו את ”הזעם הצודק” הזה, שמוצא את פורקנו ביידוי אבנים, בהרג, בשרפת יערות ובפיצוץ מטעני חבלה. ואם כך הדבר, איזה סיכוי יש לשלום?

יאיר הירשפלד אופטימי. “האירועים האחרונים קידמו את ההסכם ולא הרחיקו אותו”, הוא אומר, ולא מפרש איך יקרה הנס הזה. אבל הגרוטסקית ביותר היא האופטימיות של אסא כשר. “רוב עצום של הפלשתינאים רוצה רגיעה ומיעוט ‎קטן רוצה מלחמה לנצח”, הוא אומר. (שיקרא מה אומר על כך פואד עג’מי בספרו “ארמון החלומות של הערבים”: רק השליטים האוטוקרטיים מדברים על שלום עם ישראל; העם, על כל איגודיו, מתנגד לו!). “יש שם קבוצה גדולה מאוד שעלתה מזמן על דרך אחרת”, מוסיף ואומר אסא כשר. היכן מסתתרת אפוא הקבוצה הגדולה מאוד הזאת? מדוע לא שומעים ציוץ אחד ממנה? מדוע אינה ‏משגרת איגרת שלום אל ביתו של כשר? אלא אם כן הוא מתכוון לפוליטיקאים הפלשתינאים, הבאים מדי פעם לשולחן המשא ומתן לשם מימוש "תורת השלבים”…

זה כשלושים שנה מתהלך רובו של “מחנה השלום” כסהרורי במציאות וירטואלית שברא בדמיונו, והישלה את עצמו ואת האחרים בקיומה הממשי: כאילו צומח בקרב האוכלוסייה הפלשתינאית “מחנה סלאם” המקביל לזה הישראלי,שזרועותיו פתוחות לקבלו אליו ולחבקו, וככל שנאשים את עצמנו ונצדיק אותו — כן יתקרב הוא אלינו לאהבה אותנו. לא מיניה ולא מקצתיה. הצד הפלשתינאי, שלזכותו צריך לומר שיש לו מושגי כבוד, לא מכבר כלל את מחוות החנופה של הצד הישראלי, להפך, הוא בז להן. “שתי הקבוצות” הסימטריות של אסא כשר הן עניין דמיוני, משאלת לב סוריאליסטית.

ועל אף כל האמור לעיל: המשך ההידברות הוא הכרח כי האלטרנטיבה היא שפיכות דמים שאין לה סוף. אך להידבר אפשר רק עם בן שיח שפניו לשלום ולא למלחמה, שאינו כופר בזכות היהודים למדינה משלהם, ושאינו מחנך את ילדיו להקריב את חייהם על השמדתה. היימצא בן שיח כזה?

10 במאי 2009


 

להבין את ה“אחר”

פרופסור סעיד, מן הדוברים הקיצוניים של הפלשתינאים, המתנגד גם להסכמי אוסלו מרוצה מאוד מן השינוי המהפכני שחל לאחרונה בספרי הלימוד הישראליים. במאמרו “ילדותי כהוכחה לצדקה הציונות” ‎(הארץ‏ 8.9.1999), הוא כותב "האירוניה היא שלפני כמה שבועות כתבו עיתונים אמריקאים בעמודים הראשונים על השינויים המוכנסים בעת בספרי היסטוריה ישראלים, שמתחילים, הודות למאמצי ההיסטוריונים הישראלים החדשים, וכמובן הפלשתינאים עצמם, להודות בארועי 1948 כפי שבאמת קרו, כולל הטיהור האתני, הרס הכפרים, מעשי הטבח וכו', שבמשך זמן בה רב הוכחשו”. (מה שֶכונה בפי הערבים מאז 1948, “הגרוש” מכונה עכשיו “הטיהור האתני” כדי להעצים את הזוועה הציונית, שתשווה למה שקרה בקוסובו ובטימור המזרחית, כלומר, "ג’נוסייד”).

ואמנם, באחד מעמודיו הראשונים של ה“ניו־יורק טיימס” מיום 14.8.1999, התפרסמה כתבה מפורטת של הכתב הישראלי של העיתון, איתן ברונר, בשם “ספרי הלימוד להיסטוריה בישראל מחליפים את המיתוסים בעובדות”. הכתבה נפתחה בכך ש"אחד המיתוסים המושרשים ביותר בתרבות הישראלית היה זה של ‘מעטים מול נגד רבים’”, ובספרי הלימוד תואר הניצחון במלחמת העצמאות ניצחון דוד על גלית. “אבל החל בשנה זו תתחולל מהפכה שקטה בהוראת ההיסטוריה לתלמידים הישראלים”, נאמר בהמשך, וכדוגמה לכך מביא הכותב את הקטע על מלחמת העצמאות בספר הלימוד לכיתות ט’ של אייל נוה, “המאה ה־20”, ‎ ‏שבו נכתב: “כמעט בכל גזרה ובכל קרב היה לצד היהודי יתרון על הערבים, הן מבחינת התכנון, הארגון והפעלת הציוד, והן מבחינת מספר הלוחמים שהשתתפו בקרב”. לשאלת הכתב לפשר הרביזיה הזאת בהוראת ההיסטוריה הישראלית כאשר התלמידים מתבקשים "להיכנס לנעליהם של הערבים ולהבין את הרגשתם כלפי הציונות”, עונה אייל נוה כי עד עתה לא היינו מבוגרים מספיק להתייחס למיתוסים שלנו באובייקטיביות, “עכשיו אנחנו יכולים להתייחס אליהם כמו האמריקאים לאינדיאנים או לעבדות השחורים. אנחנו נפטרים מכמה מיתוסים. מטרתי הייתה להבטיח שנקודת הראות הפלסטינית תהיה כלולה”.

לפני הכול יש לשאול אם קיום המצווה האופנתית מאוד של “יניפוץ המיתוסים” מחייב גם עיוות האמת, שכן הוכח כבר בעובדות ובמספרים שבאותה מלחמה הייתה לערבים עדיפות כמותית ואיכותית מוחלטת בסוגי החימוש והציוד (ראה בעניין זה את מאמרו של ההיסטוריון הצבאי, מאיר פעיל, ב“הארץ”, מיום 17.8.1999, "אף על פי כן מעטים מול רבים”: 52 טנקים כנגד 13, 200 שיריוניות עם תותחים כנגד 0, 150 תותחי שדה כנגד 25, 32 מטוסי קרב כנגד 2 וכו'), ולא נמחק עדיין הזיכרון של הקרבות הנואשים בנגבה, ביד מרדכי, בגוש עציון, בדגניה וכו' וכו'.

אבל השאלה, איך ומה לכלול בספרי לימוד ההיסטוריה לבתי ספר, היא עקרונית ביסודה. אסתר יוגב, ששימשה יועצת דידקטית לספרו של נוה, כותבת במאמרה “מי מפחד מהיסטוריה ביקורתית” (הארץ, 6.9.1999), כי כנגד ההיסטוריה החד־צדדית והחד־ממדית של “קבוצות קנאיות לאומניות”, ספרו של נוה “פותח את הלומדים אל ה’אחר' החי לצדם באמצעות דידקטיקה המטפחת חשיבה אמפתית ומאירה נקודות ראות מגוונות”. עכשיו, היא כותבת, אין עוד צורך לספר את ההיסטוריה הציונית מתוך תחושה ש“עומדים עלינו לכלותנו” כמו בעבר, אלא יש לחנך לסובלנות, שהיא תנאי להבנה מקיפה יותר של עמדות ה“אחר”.

גם נמרוד אלוני, המעיד על עצמו שהייתה לו “היכרות אישית עם ספרי הלימוד שכתב אייל נוה”, יוצא להגנתו במכתבו ב“הארץ” מיום 7.9.1999, כנגד הלאומנים הקנאים”, בשם הסובלנות והכבוד ההדדי, וכותב שהספר הנ”ל מבקש להתקרב אל ה’אחר‘, ה’אויב’, באמצעות אמפתיה כלפי תחושותיו והומניזציה של עולמו".

מול אור בוהק כזה של נאורות ושאיפה להתקרבות אל ה“אחר”, אל ה”אויב" ולחוש אמפתיה כלפיו, מי לא ימצמץ?

אחד הדברים התמוהים ביותר בפרשה זו הוא, שאת המלחמה נגד הגרסה החדשה של הוראת ההיסטוריה מנהל ה“ימין” דווקא, שעה שבעיקר השמאל על כל פלגיו ולא “הקנאים הלאומניים”, הוא שכתב את ההיסטוריה של הציונות ושל המדינה, והוא שחינך דורות של תלמידים על ה”מיתוסים” של הציונות במשך כמאה שנים. אני אינני ”לאומני קיצוני" ואפילו לא ”ימני" מכל סוג שהוא, ובכל זאת אני מהין לשאול את עצמי, מיהו ה”אחר” שההומניזם מחייב אותי לחדש אמפתיה כלפיו ולהבינו כל כך?

מי שכותב סיפורים ורומנים, אין דבר קרוב ללבו כמו הבנת ה”אחר" והניסיון להזדהות אתו. לולא זאת, לא יכול היה לכתוב בכלל. כל “אחר”, ויהא הוא רשע כיאגו או רוצח כרסקולניקוב. השאלה היא למה מוליכה הזדהות כזאת, אמפתיה כזאת, עם “אויב”, לא בספרות אלא במציאות?

באותה כתבה ב“ניו־יורק טיימס” מדווח גם על ספרי הלימוד הפלשתינים. הכתב מצטט את הנאמר בהם על היהודים, שהם שקרנים ובוגדנים ויש להיזהר מהם, שהם צמאי דם, ש”הדוגמאות הטובות ביותר בעולם לגזענות ולאפליה הן הנאציות והציונות”. סקר שנערך במאה וארבעים ספרי לימוד בגדה המערבית וברצועת עזה בכל המקצועות המאושרים בידי משרד החינוך של הרשות הפלשתינאית מראה שבכולם, ללא יוצא מן הכלל, מתוארים היהודים בצבעים מחרידים אלה. בכולם מחנכים את התלמיד לשנוא את ישראל ולהתכונן לג’יהד נגדה כדי לחסלה.

ידידי הנאורים כזוהר הרקיע מבקשים ממני ומן התלמידים להבין את ה“אחרים” ולחוש אמפתיה כלפיהם. כל הכבוד לנאורותם שאינה יודעת גבולות. “להבין הכול משמעו לסלוח הכול”, אומר הפתגם הצרפתי. עלי להבין ולסלוח.

ואם כך מדוע, בעצם, לא להבין את ה”אחר" האנטישמי של כל העמים והזמנים? מדוע לא לבקש את התלמיד הישראלי להזדהות עם רגשותיהם כמו שהוא מתבקש להזדהות עם רגשות הפלשתינאים בתרגילי העבודה העצמית שבספרו של נוה? האם לא היו סיכות לשנאת היהודים? ומדוע לא לדרוש מן להבין גם את הנאצי? גם לו היו סיבות.

מליצי היושר לספרו של נוח טוענים שעכשיו אנו מצויים בעידן של שלום ונורמליות, ולפיכך אנו יכולים “להרשות לעצמנו” להבין את ה”אחר”, את ה“אויב”. הלואי והיה זה כך. השלום, לפי שעה, הוא רק שלום בין פוליטיקאים, שהם אנשים פיקחים מפוקחים ויודעים יפה למה הם חותרים בשלב הזה ובשלב הבא. כל זמן שספרי הלימוד הערביים פה ובמדינות השכנות, לרבות מצרים, מחנכים לשנאת ישראל והיהודים, כל עוד מטיפים לכך העיתונים, רשתות הרדיו והטלוויזיה, כוהני הדת, כותבי השירים והסיפורים, כל עוד מחרימים אותנו המשכילים, שהם גם קובעי דעת הקהל, ומעודדים את השאיפות לחיסול מדינת ישראל — אין שלום.

צדקנות ”נוצרית" כזאת המטיפה לאמפתיה כלפי מי ששואף לחסל אותך, מקנה אולי, למחזיק בה זכויות מסוימות בעולם הבא. בעולם הזה היא רק מרפה את ידיו מהתגונן על חייו.

14 בדצמבר 2002


 

גזרת החרם החדשה

עד כמה העמיקה התעמולה הפלשתינאית (והמוסלמית בכללה) לחדור ללבותיהם ולמוחותיהם של האינטלקטואלים, הסופרים והאמנים בארצות המערב, אפשר ללמוד ממכתב ששלחה אחת מחנויות הספרים המובחרות באוקספורד (The Inner Bookstore) להנהלת הוצאת הספרים ”אסטרולוג” בתל אביב, שבמשך שנים הייתה קשורה אתה בקשרי הפצה. במכתב נאמר כך:

זה זמן רב מטרידה אותנו מאוד מדיניות ישראל כלפי הפלשתינאים בגדה המערבית הכבושה — שוד אדמותיהם, עקירה עד היסוד של בתיהם וכרמי הזיתים שלהם, ירי בילדיהם החפים מחטא, ובכלל, הפיכת חייהם הנורמליים לבלתי אפשריים. בנסיבות אלה, אין זה מפתיע שיש מהם המגיבים כפיצוצי התאבדות ובמעשי זוועה אחרים… החלטנו אפוא שהגיע הזמן שנצטרף לחרם האקדמי על ישראל ועל מוצריה. בהתחשב עם אופי הספרים שאתם מוציאים, ייתכן שחברתכם אינה אוהדת את מדיניות הממשלה הישראלית. אם אכן כך, עליכם להבין מדוע אנו עושים זאת. אף כי צר לנו להיפרד מהוצאה המפיקה ספרים מסוג ההתמחות שלנו, לחרם יש השפעה רק אם אין בו יוצאים מן הכלל. אנו מקווים שתמחו בפני ממשלתכם על כך שבגלל המדיניות שלה נגרמים לכם הפסדים מסחריים.

ולבסוף, מכת המחץ:

מעציב אותנו מאוד שמכל המדינות, דווקא ישראל עם הזיכרון הבלתי נמחה של השואה נוהגת כלפי עם אחר כאילו הוא פחות מאנושי ומבצעת בו “טיהור אתני”.

חתומים ־ כל עובדי חברת הספרים בשמותיהם, בכתב ידם.

את העתקו של המכתב הנ"ל שלח לי אהוד בן־עזר, שהוא שותף ב”אסטרולוג”. והוא גם השיב למחרימים במכתב תקיף ללא התנצלות וללא התרפסות (ועם זאת הוא מציין שהיה בשעתו מועמד מטעם מר"צ לבחירות לכנסת), והזהיר אותם. שלא יארכו הימים ואותו הטרור המוסלמי הפוגע עכשיו בנו, יפגע גם בהם עצמם.

אין טעם להתווכח עם כותבי המכתב ולשאול מדוע טרוריסטים מתאבדים הרוצחים אנשים חפים מחטא, בהם ילדים ותינוקות, רק בגלל היותם יהודים, זוכים אצלם לסליחה ולמחילה, ואלה הלוחמים בהם אינם זוכים אפילו להבנה; או לשאול אם הם תופסים ש“טיהור אתני” משמעו השמדת אוכלוסיות שלמות רק בגלל מוצאן (האם זה מה שאנחנו עושים?!). הנגיף של האנטי־ישראליות כבר פשט כל כך ברקמות החברה המערבית דרך התקשורת הכתובה והתקשורת האלקטרונית (שבחלקה היא מכורה לאינטרסים של מדינות מוסלמיות), ששום אמצעי חיסון רציונלי אין בכוחו להדביר אותו. לא רק תפוזים וחלקי חילוף תוצרת ישראל טמאים למגע בשוקי אירופה, אלא גם עבודות מחקר של אקדמאים ישראלים. ועכשיו, יותר ויותר אנחנו שומעים, שומעים, שזמרים, ציירים וכן גם סופרים, חייבים להוכיח את התנגדותם בפועל ל”מדיניות הישראלית בשטחים”, לפני שיקבלו הסכמה לפרסום כלשהו של יצירותיהם. ולרוב, גם זה לא מועיל כי את כתם היותך יהודי קשה למחות מן הבשר, תמיד "יאדים כתולע”. וכך, גם זמרים וציירים המזוהים כשמאלנים לעילא ולעילא, מוחרמים במדינות שונות.

אבל מי שסבור שאת העבודה הקדושה של ההסתה להחרמת ישראל עושה רק או בעיקר, התעמולה הערבית, טועה. למכתב הנ"ל צורף "נספח” בבחינת עדות של “עד המלך”, והוא העתק של כתבה שלמה מן העיתון הפוליטי־הסטירי הפופולרי Private Eye, כתובה בידי ישראלי ששמו לא פורש, “נכד למתיישבים ציונים” המפרט את כל זוועות הכיבוש הישראלי ומצטט את מה שנאמר על ידי “500 קצינים וחיילים ישראלים”, סרבני שירות, כי “מטרתה הנוכחית של ישראל היא לכבוש, לנשל, להרוס, לכתר, להרוג, להרעיב ולהשפיל עם שלם.”

מלאכתם של צדיקי אוקספורד נעשית, אפוא, בידי אחרים, שבמקרה זה הם עצמנו ובשרנו.

21 בינואר 2003


 

מחכים לגודאר

אני עושה סרטים. לא מעניין אותי מאיפה מגיעים התפוזים שאני אוכל”, עונה במאי הסרטים המפורסם, ז’אן לוק גודאר, לשאלת המראיין, שאול אדר, ב“שבעה ימים”, התוהה עליו: כמי שמתעב את ישראל, תוקף אותה בלי הרף ומשווה אותה, למשטר הנאצי ־— איך זה שהוא עובד עם גופים ישראליים ואינו מחרים אותה? וגודאר עצמו מביע את הפתעתו על כך שמקרינים פה את סרטיו. ובעיקר מתקשה הוא להבין איך זה שערוץ טלוויזיה ישראלי מקדיש לו חודש שלם…

אתה מופתע, מר גודאר? אתה מתקשה להבין? אתה לא יכול לתאר לעצמך שלאחר שהפקת סרט עוד ב־1977, שבו אתה מקרין כמה וכמה פעמים את דיוקניהם של גולדה מאיר ומשה דיין לצד דיוקנו של היטלר, להראות שאין הבדל ביניהם; ולאתר שאתה מצהיר כי לעומת הנאצים, שהיו "ברברים מפלצתיים”, עכשיו היהודים, קרבנותיהם, הם "מפלצתיים” כמותם — אינך מבין, אם כן, איך זה שהטלוויזיה הישראלית מכבדת אותך בהקרנת כל סרטיך ומזמינה אותך להיות אורח כבוד בפתיחת המאורע החגיגי?

אתה בחברה טובה, מר גודאר. בעשרים־שלושים השנים האחרונות היו רבים כמוך, שגידפו את ישראל והשמיצו אותה מעל כל בימה בעולם ובבואם הנה התקבלו בכבוד גדול, בתשואות, ולכמה מהם אף הוענקו פרסים של הוקרה. הסיבה לכך היא, וכדאי שתדע זאת בבואך אלינו, שצמח פה מין זן אנושי נדיר, שהביולוגים והאנתרופולוגים לא אבחנו עדיין את הרכב הגנים שלו, שאת תכונתו העיקרית אפשר להגדיר במשפט עברי יפה, כעין וריאציה ממשפט מן ההגדה של פסח: ”וכאשר יבזו אותו — כן ייהנה וכן יחפוץ!” במילים אחרות: מין זן של יהודים־ישראלים (רובם אנשים משכילים, אקדמאים, אמנים), שככל שאתה מצליף בהם יותר — הם מתענגים יותר, מחבקים אותך ומנשקים את כפות רגליך. האנשים המופלאים הנ“ל נלחמים פה בחירוף נפש על כך ששירים המקללים את ישראל, סרטים המתעבים את ישראל, נאומי שטנה של אויבי ישראל וכיו”ב — יקבלו כאן חסות ממלכתית ויזכו לתפוצה בכלי התקשורת הפומביים. אינך צריך להתפלא, אם כן, כאשר תשמע על תופעה נדירה שלא שמעת כדוגמתה בעולם: שפרופסורים ישראליים מכובדים צירפו את קולם ואת שמותיהם לעצומה של אקדמאים מארצות המערב — צרפת, אנגליה, ארצות הברית ועוד — הקוראת להחרים את האקדמיה במדינה דמוקרטית כישראל ולמנוע ממנה כל תמיכה וסיוע. האם זה חראקירי? אתה שואל. לא. זה אחד הגילוים של האנומליה הביולוגית הנ"ל.

תשמע סיפור, מר גודאר. לפני כמה חודשים התקיימה בקאסל שבגרמניה התערוכה הבין־לאומית של יצירות האמנות העדכניות, “דוקומנטרה“. לאמני ישראל לא ניתנה דריסת רגל בתערוכה זו כי הם, כפי שהסבירו המארגנים, שיכים למדינה משעבדת ומדכאת. לעומת זאת ובניגוד לכללים של ה”דוקומנטרה“, שאין בה ביתנים לאומיים, הוקצתה קומה שלמה לפלשתינאים, שכל מוצגיה היו תעמולה אנטי־ישראלית בכרזות, בתצלומים, בציורים ובסרטים. פה בישראל, חיים ציירים ופסלים רבים, מהם בעלי שם בעולם, הרגילים להשמיע מחאות השכם והערב, בעל פה ובכתב, נגד כל עוול שישראל עושה. אתה חושב שהם מחו גם נגד העוול שעשתה ה”דוקומנטרה" לאמנות הישראלית ולהם עצמם?

אפילו ציוץ של מחאה לא השמיעו. מילאו פיהם מים.

לאור כל הנאמר לעיל מר גודאר, אל תתפלא, אם תתבשר, בביקורך הקרוב אצלנו, שהוחלט להעניק לך את פרס ירושלים.

18 בדצמבר 2002


 

הסימטריה הקדושה

בכל שעה, ביום או בלילה, בכל מקום, כעיר ובכפר, מצד זה של הקו הירוק ומן הצד השני של הקו הירוק, במסעדה, ברחוב, בבית הספר, באוטובוס, במכונית — אני, אתה, הוא, עלולים להירצח בידי מחבל־מתאבד או מחבל־מתנקש בגלל סיבה אחת ויחידה: היותנו יהודים־ישראלים. לפני סגר, אחרי סגר, לפני מצור על ערפאת, אחרי הסרת המצור מעליו, לפני משא ומתן על הסכם, אחרי משא ומתן על הסכם, לפני הפסקת אש, אחרי הפסקת אש — אני, אתה, הוא, נשינו וילדינו — מטרות לפיגועים חבלניים, כלומר, לרציחות.

מטעני החבלה, הפצצות, כדורי הרובה או האקדח, מכוונים אלינו, כיהודים. כמו שהיה בימים ההם באוקראינה, בפולין, בגרמניה, ברומניה. בעצם, כמו שהיה גם פה, בפלשתינה (ארץ ישראל), לפני ה“כיבוש”, שנכפה עלינו במלחמת מגן, ואחרי ה”כיבוש", זה יותר ממאה שנים. במסגדים מטיפים השיח’ים להרוג את היהודים כי הם אינם ראויים לחיות, ואת הציונים כי הם נטע זר בארץ הזאת, כמו הצלבנים בשעתם.

ג’יבריל רג’וב, האחראי על הביטחון המסכל בגדה, מכריז כי “גדוד חללי אל־אקצה”, שממנו יצאו המתאבדים והמחבלים שרצחו עשרות רבות של גברים, נשים וילדים חפים מפשע, הוא “התופעה האצילה ביותר בהיסטוריה של הפת”ח”.

כן, אבל תראה מה אנחנו עושים להם?" טוענת כלפיי אשת רוח שוחרת צדק אבסולוטי. וכמוה רוטנים עוד רבים מלפניי ומאחוריי: והבתים שאנחנו מפוצצים להם? וההתעללות במחסומים? וההסגרים? וההפצצות מן האוויר? ומאות הקרבנות שהפלנו מהם?

כלומר, מידה כנגד מידה. ואין הבדל בין זדון לשגגה, בין תקיפה להגנה, בין מי שיוצא לרצוח לבין מי שיוצא לבער את קני הרוצחים, בין אל־קאעידה לבין המלחמה נגד טרור" האמריקאית. סימטריה גמורה.

אבל מלחמתנו בטרור, בין שהיא יעילה בין שאינה יעילה, מצטלמת רע מאוד בטלוויזיה. הרבה יותר מזוויע ומקומם מאשר איזה “פיגוע” במסעדה או באוטובוס. ולכן אזרחי מדינות אירופה ההומניסטים והנאורים לא רק "מתנגדים למדיניות של ישראל. הם עכשיו ממש שונאים אותה.

מה היו אומרים למשל האנגלים, אבירי הצדק, אילו הייתה קיימת טלוויזיה בימי מלחמת העולם השנייה, וכתב שלהם, שהיה מוצב בגרמניה, היה מצלם יום יום את הסבל הנורא שעובר על תושבי המבורג או פרנקפורט תחת הפצצות חיל האויר הבריטי? מצלם את התינוקות הנהרגים, את האימהות הבוכות, את אלפי הפצועים הזועקים — הלוא גם הגרמנים סבלו קשות בשנות המלחמה ההן! — האם היו האנגלים מגיבים כמו רבים מ“אנשי הרוח אצלנו? לאמור: מה נורא הדבר שאנו מעוללים להם, עלינו להפסיק מיד ו”לחזור לעצמנו”! ומארגנים גדודי סרבנים שהיו מטיפים לעריקה מן הצבא הבריטי המעולל זוועות כאלה — מה היה עולה אז לסופה של המלחמה ההיא בנאצים?

והסימטריה השנייה: בימים אלה התפרסם לאחר שלושים וחמש שנים, לאחר מאה שנים — כרוז ראשון של “אנשי רוח” פלשתינאים (כגון: חנאן עשראווי, יאסר עבד רבו, חסין ברגותי, פייסל חוראני) ל”אנשי הרוח" הישראלים, הקורא לסיום הכיבוש ולסיום מעגל האלימות (”החרב לעולם לא תהיה תחליף למאזני הצדק…” וכו'), ודרך אגב, תוקפים את ממשלת ישראל, שבמלחמתה האכזרית נגד הפלשתינאים “עושה שימוש במעשי רצח כדי לנשלם מזכותם לחופש, לכבוד ולעצמאות” אף מילה של גנאי למעשי רצח של מתאבדים, מחבלים וכד'.

אנשי רוח ישראלים, שלושים ושמונה סופרים מ"קואליציית השלום הישראלית, מיהרו, כמוצאי שלל רב (הו, סוף סוף! אל הילד הזה התפללנו לאחר שכבר שלושים וחמש שנים אנו מוחים נגד הכיבוש, קוראים לכם מכל גג ומכל במה: אנא, תנו לפחות, רמז של הסכמה לתחנוני השלום שלנו, ואין קול ואין הגה!) להשיב לפנייה הנרגשת של עמיתיהם הפלשתינאים. וגם כאן הסימטריה חוגגת: הם בעד סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית, וגם אנו כך: הם לא מזכירים את הטרור, וגם אנו איננו מזכירים אותו.

אבל כל זה אינו חדש. במרוצת השנים התקיימו כמה פגישות בין סופרים פלשתינאים ובין סופרים ישראלים, בכמה מהן השתתפתי גם אני, והן התנהלו תמיד כך: הפלשתינאים מאשימים את ישראל בדיכוי, בעריצות, בפשעים נגד האנושיות והישראלים משיבים: כמה אתם צודקים! אשמנו, בגדנו, גזלנו, חמסנו!

‎“נביאים בבלי כבוד”, כפי שכינה פרדריק גרינפלד את אנשי הרוח היהודים בגרמניה שלפני היטלר, שהשתדלו מאד להיות “גרמנים יותר מגרמנים” כדי להיות מקובלים עליהם, וסופו שהגורל היהודי צחק צחוק מר על מאמצי ההתכחשות הנואשים שלהם.

‎ ‏28 ביולי 2003

 

‏ספר הלימוד הפוסט־ציוני

האם היֹה היָה אי־פעם, עלי גבעה, שם בגליל, “גיבור חידה, לו זרוע יחידה”? האם היו אי־פעם השמונה שעליהם נאמר ב“יזכור” שכתב ברל כצנלסון, “הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו נפשם כבוד ישראל ועל אדמת ישראל”? אלה השמונה שעל שמם נקראת קריית שמונה? אלה שעליהם כתב י"ח ברנר, “עוד לא פסה גבורת נואשים מישראל”?

בספר הלימוד “המאה ה־20”, היסטוריה לכיתות ט', מאת אייל נווה, שיצא זה עתה באישור משרד החינוך, המאורע של הגנת תל חי, שמזה כשמונים שנים הפך לסמל ולמופת של גבורה ועמידה על הנפש, נושא לשירים רבים, לערך חינוכי לטקסים ולעליות לרגל, מתואר במילים אלה:

באחד במרס 1920 (י"א באדר תר”פ), צרו הבדווים והערבים על תל חי וביקשו לבדוק אם יש צרפתים ביישוב. הם קיבלו רשות להיכנס ולבדוק זאת, אך בגלל אי־הבנה בינם לבין התושבים היהודים, פתח מישהו [מישהו! מי?], ובמקום התפתח קרב שבמהלכו היו כמה הרוגים [כמה, בכל זאת?].


אחר כך נאמר בשורות אחדות שיוסף טרומפלדור נפצע אנושות במהלך ומת בדרך לכפר גלעדי. אף לא מילה על המשפט, שנאמר או לא נאמר מפיו של טרומפלדור, "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו”, שהיה לאגדה והדהד בארץ מאז ועד עתה. לדברי הרופא שטיפל בו כשנפצע בקרב, אכן אמר את המשפט הנ”ל, וכך העיר גם הרצפלד. לדברי אחרים, פלט קללה רוסית. אבל לא זה שחשוב. תלמידי בית ספר לא צריכים לדעת דבר על כך?

ובכן, תלמידים חביבים, כל העניין היה איזו טעות של מישהו שפלט ירייה מאקדחו. לא היו התנפלויות של ערבים על היישובים המבודדים בגליל: לא הייתה שם שום גבורה של קומץ מתיישבים המתגונן בפני פורעים, לא נשיר עוד שירים על “גיבור יוסף נפל”, לא נקיים טקסים ולא נעלה לרגל לתל חי בי”א ובקרוב בקרוב ננפץ את ”הארי השואג" הניצב שם על גבעת בית הקברות כמו שהרוסים ניפצו את אנדרטאות לנין וסטלין. תחי ”ההיסטוריה החדשה"!

מאורע תל חי הוא קטע קטן בהיסטוריה החדשה הזאת, מדווח ב“אובייקטיביות” לעילא ולעילא, כאילו על קרב בין הבאנטו והזולו בדרום אפריקה במאה הקודמת. מה שהוא משמעותי יותר הוא הדיווח (כן, דיווח, לא תיאור ולא סיפור!) על מלחמת העצמאות. שם אתה מוצא קטע כזה:

כמעט בכל גזרה ובכל קרב היה לצד היהודי יתרון על הערבים, הן מבחינת התכנון הארגון והפעלת הציוד, והן מבחינת מספר הלוחמים המיומנים שהשתתפו בקרב. מוסדות “המדינה בדרך” פעלו טוב יותר מהמוסדות המרכזיים של הערבים. ההגנה, ובעיקר יחידות הפלמ"ח שלה, פעלו כיחידות מיומנות והצליחו להתגבר על יחידות הגרילה הערביות [גרילה? והיכן צבאות המשלוח של מדינות ערב?], שרמת לחימתן הייתה ירודה ואירגונן היה לקוי. וגו'.

ובכן לפי הגרסה מבית מדרשם של “ההיסטוריונים החדשים”, שקיבלה כאן את הגושפנקה של משרד החינוך (עוד בזמן הממשלה הקודמת), המלחמה הזאת, שנפלו בה יותר מששת אלפים איש ואישה, גופותיהם מוטלות שורה ארוכה ארוכה, כנאמר בשיר, אחד מעשרה ביישוב העברי הקטן, שמנה אז שש מאות ושלושים אלף נפש, עם קרבות הדמים הנואשים בגוש עציון, בדגניה, במשמר העמק בכפר דרום, בנגבה, כמעט בידיים ריקות מול תותחים, טנקים, מטוסים — בדפים האלה התנהלה מלחמת הדמים הזאת בקלי קלות, חלק ואלגנטי, כאשר לנו ה“יתרון” מבחינה כמותית ואיכותית מול חמישים מיליון ערבים שאיימו בהשמדת הישות הציונית.

במאמר בשם “אף על פי כן, מעטים מול רבים” מאת מאיר פעיל (הארץ, 17.8.1999), היסטוריון צבאי שאין בקי ממנו בתולדות מלחמת העצמאות, המלחמה שהוא נטל בה חלק כאיש פלמ"ח, ואינו חשוד על “ימניות”, הוא מוכיח, בפירוט מספרי הלוחמים וכלי הנשק משני הצדדים איזו עדיפות כמותית ואיכותית, באנשים ובכל סוגי החימוש, הייתה לערבים עם חילות המשלוח שלהם מחמש מדינות: טנקים, תותחים (200 כנגד 0 בראשית הקרבות), תותחי שדה, מטוסים (32 כנגד 2) וכיו”ב ומסקנתו, הידועה היטב למי שחי כאן באותם הימים, היא שניצחוננו בא לנואך ורק בזכות העדיפות במורל, במשמעת הלאומית, באחווה היהודית, בתחושת הצדק.

תלמידים שילמדו את תולדות מדינת ישראל על פי ספרו של אייל נווה, לא רק שיקבלו תמונה מסולפת ומעוותת של המציאות ערב הקמת המדינה ובשנותיה מאז ועד היום (לפי ספר, אש”ף, למשל, לא נוסד ב־1964, אלא לאחר מלחמת ששת הימים מתוך התנגדות לשלטון הכיבוש), אלא שיהיו גם משוללים מכל “תחושת צדק” על קיומנו כאן. כאשר ילמדו את הטקסט ה“נייטרלי” הזה, שלמען האיזון המוחלט הוא מדגיש, הן בפרקים עצמם והן בתרגילי העבודה, את העוולות כלפי הערבים, יצאו בהרגשה שהם חיים במדינה שלא ידעה גבורה, ושאין בה לא גאוה, לא תהילה לא כבוד עצמי, לא תקווה. הם יחיו בה מלווים ברגשי אשמה על עצם קיומם. והרי לכך בדיוק התכוונו ה”היסטוריונים החדשים" בחיבוריהם.

בכתבה של עמוס נבו על ספרי הלימוד הפלשתינאיים (ידיעות אחרונות, 23.7.1999), הוא מוסר את תמציתו של סקר שנערך מתוך עיון במאה וארבעים ספרים הנלמדים בגדה המערבית ובעזה בכל המקצועות. בספרים אלה, ללא יוצא מן הכלל, מתואר היהודי כרמאי, גנב, בוגדני, אויב האסלאם, והציונות מושווה לפאשיזם ולנאציזם. הילד נקרא לשנוא את היהודים ולהיות נכון לצאת לג’יהאד להשמדת המדינה הציונית. כל זה בחסות משרד החינוך הפלשתינאי.

אוי לנו אם ננקוט במידה כנגד מידה ונחנך את התלמידים לשנוא את הערבים. אבל אם בא לקראתך אדם שאקדח שלוף בידו מול פניך ואתה אומר לו איזה עיניים יפות לך, כמה אתה נחמד — הרי אתה אידיוט גמור. הצרה היא שאידיוטיות זו, יש להניח, תעלה לך בחייך.

20 ביולי 2003


 

“יודען ריין”

“לכלכה על עראפת”, נכתב אחר ביקורה של הילרי קלינטון בישראל. מילים אלה לא לקוחות מ”אל־קודס" או מ”אל־חיאת" או משבועון הג’יהאד הפלשתיני “אל־אסתקלל אלא מדיווח ארוך המלהג בלעג על הביקור הנ”ל של אשת נשיא ארצות הברית לשעבר, ב“העיר”. ואמנם, איך אפשר לכתוב טובות על אישיות אמריקאית המביעה אהדה לישראל, כשכולנו, יחד עם הצרפתים והאנגלים, כל כך לא אוהבים את המדינה הזאת. להערכה הגובלת בהערצה זוכים בביקוריהם בישראל סוזאן זונטאג, למשל, שהואילה לקבל את פרס ירושלים לאחר מחווה של הזדהות ברמאללה, או ג’ורג' סטיינר, שהצהיר כי מוטב היה אלמלא קמה ישראל מלכתחילה. כלפי אישים כאלה, העיתונות הישראלית מתמוגגת מחנופה. “אנחנו יצאנו מן הגלות אבל הגלות לא יצאה מתוכנו”, כפי שאמר מנהיג ציוני ידוע לפני כתשעים שנים.

ובשבועות האחרונים התגייסו סופרים עבריים בזה אחר זה, למלחמת המצווה על הרשעות ועל האכזריות הישראלית, בכל כלי הנשק שבידם, בחצי הסטירה, במחטי האירוניה, באבני הבליסטראות של תוכחת המוסר. עוד טרם סיים קורא העברי לקרוא את מאמריהם, וכבר הם מתורגמים לתריסר שפות, קודם כול לערבית, כמובן, מתפרסמים בעיתונים המכובדים של אמריקה ואירופה, וכבר אנו רואים את פניהם המוכרות בגודל טבעי על מרקעי ערוצי הטלוויזיה של העולם המערבי והעולם המזרחי לצד פניהם, המוכרות לא פחות, של אבו עלא, ערקאת, חנן עשראווי, וראה זה פלא, כמה דומים דברי הקטרוג של הראשונים לדברי האחרונים (אם כי אלה נאמרים באנגלית הרבה יותר טובה), עד כי אין כמעט הבדל ביניהם. שומרי צעדיה של ישראל בצרפת, באנגליה, בשוודיה ובנורבגיה (לא שהם אנטישמים, חלילה, הם רק דורשי צדק לכל עם ולכל אדם) וכן בעיראק ובאירן הנאורות, מצביעים על הידוענים הישראלים האלה ואומרים: הנה, יש גם כמה צדיקים בסדום זו, אנשים אמיצים! הנה ההוכחה החותכת לכך כמה אנו צודקים בכל מה שאנו כותבים על משטר הדיכוי במדינה היודיאו־נאצית הזאת, וכמה ראוים לתמיכה כל הלוחמים נגדה, לרבות המתאבדים על קידוש שם פלשתין.

המבקר הצרפתי הנודע בן המאה התשע עשרה, סנט־באוו, הגיב על מחאותיו הפומביות של ויקטור הוגו נגד שליטי המדינה: “מחאותיהם של אנשי רוח הן אמינות רק כשאין הן מביאות רווח למשמיעים אותו”. קשה לומר שאין כל רווח מבית ומחוץ בצד המחאות הנ”ל של אנשי הרוח הישראלים.

הפתרון שהם מציעים, ואתם עוד רבי רבים, ביניהם גם מאות ”מסרבי השירות", לבעיות הסבוכות של היחסים בינינו ובין הפלשתינאים, הוא פשוט כמו; ביצת קולומבוס”: נסיגה מידית מכל השטחים הכבושים, אל קו הגבול שלפני 67' ופינוי של כל ההתנחלויות. לכשיתקבל הפתרון הזה, תשקוט הארץ לפחות ארבעים שנים ויבוא לציון גואל.

האומנם? נכון ששימת קץ לשליטתנו המתמשכת על עם אחר (כתוצאה ממלחמה שבה הותקפנו, עובדה זו שוכחים ומשכיחים) היא מחויבת המציאות, ותשחרר אותנו מן המלכוד של ההשחתה המוסרית, שהיא תופעת לוואי בלתי נמנעת כמעט של כל כיבוש ושל כל שליטה בעם אחר, אך האם הם מאמינים באמת ובלב תמים שלאחר זאת תשקוט הארץ, שעה שכל ארגוני הטרור וכל כלי הביטוי והתעמולה של העם הפלשתינאי חוזרים ומצהירים ללא הרף, ששאיפתם הנחרצת היא להשיב לעצמם את פלשתין כולה, מן הים עד הירדן, ולחסל את המדינה היהודית, שהיא נטע זר בעולם המוסלמי של המזרח התיכון?

כותבי המאמרים וההצהרות מסתערים על המתנחלים בשנאה עזה, שאין דומה לה בהשוואה ליחסם המבין והסולח למחבלים ולשולחיהם. המתנחלים הם הם אסוננו. הם עילת העילות לכל הצרות הבאות עלינו. אלמלא הם, היינו פטורים מפיגועי הטרור בתל אביב, בירושלים, בחדרה, בעפולה. ואנשי המוסר האלה פונים אליהם בערך בלשון כזאת: אם יש בכם מצפון, ולמצפון בכם נתיב – התפנו מרצונכם ותינקו מן האשמה הנוראה של גרימת הרג כה רב מקרב בני עמכם! בואו נבער את הנגע הממאיר הזה מתוכנו, ותבוא רפואה שלמה לגוף כולו!

כך הם אומרים, למרות שידוע להם שפינוי ההתנחלויות הוא ”פרט קטן” בדרישות הפלשתינאים מישראל, וכלל וכלל לא עיקר בהן. ומכיוון שגם להם ברור לחלוטין שרובם הגדול של המתנחלים לא יתפנו מרצונם, הרי המסקנה המתבקשת מכך היא שצריך יהיה לפנות בכוח בעזרת צבא ההגנה לישראל את רבבות המתיישבים היהודים מגוש עציון, מאריאל, מקדומים, מקריית ארבע (ומדוע לא מגבעת זאב, ממעלה אדומים ומגילה?), ובכך לפסוק הלכה היסטורית, שבמאה העשרים ואחת, כשיש ליהודים זכות בלתי מעורערת לחיות ולהתיישב בכל ארץ בעולם (פרט לערב הסעודית) — חייבים חבלים גדולים של הארץ שהיא “נחלת אבותיהם”, להיות ”יודען־ריין”.

האומנם מאמינים הם כי דבר זה יהיה אפשרי ללא שפיכות דמים? ללא מלחמת אזרחים אכזרית?

אבל לעזאזל המציאות! העיקר שידינו לא שפכו את הדם ומצפוננו טהור!

אשרי הצדיקים, כי להם מלכות התקשורת!

10 במאי 2009


 

עד כדי כך!

חמש מאות איש ואישה חתמו על הכרוז שכותרתו “די!” נגד מבצע ”חומת מגן“, המשתרע על עמוד שלם בעיתון, והתפרסם ביום ו' האחרון. אני עובר על השמות אחד לאחד, יש מהם שאני מכיר אישית, משוררים, ציירים ושחקנים ודוקטורים ופרופסורים ככוכבי שמים לרוב, כולם מן ה”אליטות”. מהם החותמים קבע (חותמים על עיוור", אפשר לומר) על כל הכרוזים והעצומות מן הסוג הזה מאז 1967 עד היום, מהם אנשי “גוש שלום” מושבעים ופעילי “שלום עכשיו” ויתר עשרים הארגונים למען “שלום אמת” ונגד הכיבוש, מהם חברי המפלגה הקומוניסטית על גלגוליה השונים בעבר ובהווה. אך מדי פעם נתקל מבטי באחד השמות ואני נדהם: מה, גם הוא?! גם היא?! גם הם חתמו על הכרוז הזה כלשונו וככתבו המתפרסם בעצם הימים שבהם מתחוללת המלחמה בעיבורי שכם, ג’נין, חברון?!

אני נדהם: כי איך יכלו לתת את הסכמתם למשפט האומר כי המבצע הזה, שכל מטרתו לשים קץ לפיגועי ההתאבדות הרצחניים הרודפים זה אחר זה, ולא נראה סוף להרג המכוון הזה של אזרחים בכל מקום בארץ בכל שעה ושעה, הוא “מלחמת שלום ההתנחלויות”, שאין לה סיבה אחרת, “זולת הרצון לשלוט בפלסטינים ולגרש אותם”? ואיך נתנו את ידם למשפט האומר כי חייליו של המבצע הזה “מבצעים פקודות של הרס ומעצרים המוניים, מפחידים ילדות וילדים, משפילים את הוריהם” וכו‘, מכלי להזכיר כלל את הטרור הפלשתינאי שרצח וטבח עשרות "ילדות וילדים על הוריהם”, לא בסערת מלחמה ולא בשגגה, אלא בכוונת מכוון? ואיך חתמו על “פרוגרמה” שלמה מנוסחת כלאחר יד ללא כל תנאים בסופו של הכרוז, האומרת כי צריך “להוציא את הצבא מכל השטחים שנכבשו ב־67, לפרק את כל ההתנחלויות, לחלק את ירושלים” וכו’? האם קראו את נוסח הכרוז שעליו החתימו אותם, או שמא הציעו להם בטלפון לחתום, כתמיד, על כרוז ”נגד הכיבוש ובעד השלום", ומיד הסכימו אוטומטית?

וכך הוסיפו עוד חמש מאות קיסמים למדורה הלוהטת של האיבה לישראל, המשתוללת בכל רחבי חבל, מטהרן ובגדד וקהיר עד פריז ורומא ולונדון, מלווה בכל הססמאות האנטישמיות הקלסיות, מאז ומעולם, כאשר ערוצי הטלוויזיה במזרח ובמערב מוקיעים את “זוועות” המבצע הישראלי, מתעלמים מכך שתכליתו היא “מלחמה נגד טרור”, ממש כמטבע שנטבע בארצות הברית ואין חולק עליו, ומשימתו עקירת תשתית הטרור וחיסול ראשי מבצעיו, ומבליעים בהערה שוליים את הטרור עצמו, המטיל את אימתו על כל בית בישראל.

כדי להבין איך נגררים ישראלים רבים כל כך מבין ”אנשי הרצון הטוב”, שוחרי השלום והצדק“, לחתימה על כרוז אנטי־ישראלי ופרו־פלשתינאי כזה (ובה בשעה: איך דווקא אנשי רוח יהודים הם המארגנים את המחאות נגד ישראל בפריז, בניו יורק ועוד, ואיך, כפי שמספר לנו ידידנו בארצות הברית, התארגנו סטודנטים מ”היברו יוניון קולג’” להצטרף למשלחת הסולידריות לערפאת), צריך להיזכר בשנות הארבעים והחמישים. בימים היפים ההם, בימי שלטונם של סטאלין ויורשיו, כאשר מיליונים בברית המועצות נרצחו ועונו וגורשו לסיביר ביניהם טובי הסופרים והמשוררים היהודים, ועל כך היו עדויות לאין ספור ממקור ראשון, מה קל היה יותר מאשר לגייס את ”אנשי הרצון הטוב”, “שוחרי השלום והצדק”, סופרים, משוררים, ציירים, שחקנים, פילוסופים בפריז, בלונדון, בניו יורק, בתל אביב ובירושלים ובמשמר העמק, לתמיכה ב“עולם המחר” הזה, שבו זורחים כשמש אביב הצדק והשוויון וחירות כל האזרחים, קודם כול הפועלים; ולהחתימם על כרוזים נגד האימפריאליזם האמריקאי הדורסני, נגד תכנית מרשל המרושעת, וכו' וכו'; והיום, כמו או, חוגגת הקונפורמיות, עד שקשה, הו, כמה קשה, ל”איש רוח" נאור להיבדל מן העדה הטובה ולהימנע מלחתום על כרוז צודק והומני כל כך, על אף שהוא יודע מהו הטרור הפלשתינאי, ואיך הוא יונק את כוחו ממקורות “הומניים” כמו ההסתות והשיסוי במסגדים, בנאומים, בשירים, בספרי הלימוד, הקוראים לשנאת היהודים (לא "הכובשים”) — אלה ה”קופים והחזירים" — ולהשמדתם. ”שאהיד! “שאהיד!” משלהב ערפאת את המתאבדים היוצאים לרצוח יהודים, והומניסטים ישראלים מקיפים אותו בחומת מגן.

10 ביוני 2009


 

הזמן החדש

מדהים! ידיעה בעיתון מספרת שהנהלת בית הספר “תיכון חדש” בתל אביב, זה בית היוצר של פאר נעוריה של תנועת העבודה לפנים, שרבים מבוגריו יצאו להתישבות לכל קצות הארץ, ורבים מהם היו מפקדי ה”הגנה” והפלמ“ח, ואחר כך מן הלוחמים הנועזים בצה”ל, החליטה לבטל את הטיול השנתי של תלמידי כיתות י“א לאזור הכינרת, לאחר שוועד ההורים קבע כי ”לאור המצב הביטחוני יש חשש לחי התלמידים”.

לא ייאמן! כשקראתי את הדברים האלה על “המצב הביטחוני”, נזכרתי בשנת ה”מאורעות" של 1939־1936, כשיום יום נפלו חללים מהתקפות הכנופיות הערביות, כשאלפי עצים נעקרו בפרדסים ובכרמים של המושבות והקיבוצים, ומאות בתים עלו באש. היינו או פחות מארבע מאות אלף יהודים בארץ מול כמיליון ערבים, ללא צבא, ללא מדינה, כשהשלטון הבריטי מחרים רובים “בלתי חוקיים” שהוסתרו ביישובים העבריים לצורך הגנה. באותם ימים יצאנו, חברי תנועות הנוער ותלמידי בתי הספר, לטיולים ברחבי הארץ בכל חופשה מן הלימודים ומשמעו של דבר: טיולים ברגל באזורים שפזורים בהם כפרים ערביים לרוב, והם ריקים כמעט מיישוב יהודי. זכור לי טיול כזה של חברי תנועת “המחנות העולים”, תלמידי בית ספר, בקיץ 1936. נסענו ברכבת עד טול כרם, ומשם יצאנו ברגל לעבר ג’נין כדי להגיע לעמק יזרעאל ולכינרת. היינו כחמישים נערים ונערות, וה“אבטחה” יחידה שהייתה לנו היו שני המדריכים המבוגרים שלנו, שהסתירו אקדחים איפה שהוא בכליהם. עברנו, עד כמה שזכור לי, בכפרים ענבתא, ערבה, ובחרשה סמוך לג’נין נטינו אוהלים לשינה. למחרת בבוקר הגענו לג’נין. פה ושם ילדים ערבים זרקו עלינו אבנים וגידפו אותנו. מיהרנו לדרכנו ולא ענינו להם. מג’נין עד עפולה ליוו אותנו שני שוטרים בריטיים, ש”דאגו לשלומנו" כביכול. בערב אותו יום הגענו לדגניה שעל שפת הכינרת. בית שאן הייתה אז עיר ערבית, בטבריה כמחצית התושבים היו ערבים.

היום בשנת 2001, השנה החמישים ושלוש למדינת ישראל העצמאית, “המעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון”, אומר יושב ראש ועד הורי התלמידים נוכח ה“סכנה” שבטיול לאזור הכינרת, זה האזור המיושב כולו, משני גדות האגם, בישובים עבריים: “במצב הנוכחי, עדיף שהילדים יבכו (על שלא ניתן להם לטייל, א.מ) מאשר שאנחנו נבכה עליהם”.

מאז בואנו לארץ לפני יותר ממאה שנים, היו הטיולים במרחבֶיה ביטוי, הן סמלי והן מוחשי, להתחדשות קשרינו ההיסטוריים והגאוגרפיים אתה. “קום, התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, כי לך אתננה“, אומר אלוהים לאברם, ואכן ללא “התהלכות” בה, ללא הכרת הטבע שלה, עתיקותיה, הזיכרונות השמורים בה מימי התנ”ך והמשנה, אי־אפשר לחוש בעלות עליה, שייכות אליה, ומאז בואנו לארץ ליוותה אותנו נוכח הסכנות שארבו לנו תמיד, הססמה, ”הם לא יפחידו אותנו”! בכוח זה הוקמו חניתה, מעלה החמישה, רביבים, עין גב, ואחרי קום המדינה יישובים מבודדים רבים בהר ובבקעה.

אם זה החינוך שינחילו הורים לילדיהם בשנת 2001, שעליהם לפחד מפני טיול בסביבות הכינרת, אין סיכוי שנשרוד בארץ הזאת כמדינה יהודית. לא רק שהקשר של הבנים והבנות לארץ הזאת יהיה וירטואלי, חסר שורשים, אלא שהם יגדלו רפוסים, רכרוכיים, ללא נוגדנים ל”סכנות" וללא אומץ להיאבק בהן. הנה כן, בנות בנותיהן של הנשים החלוצות מימי העליות הראשונות הופכות להיות "אימהות פולניות”, המגדלות דור של מפונקים נטול נחישות וחוסן.

15 במאי 2001


 

עם מי אנחנו מדברים?

בערב חג הסוכות, יומיים לאחר הלינץ' ברמאללה, שהרשות הפלשתינאית גינתה אותו כאילו כפאה שד, ובאותו הבל פה גם הצדיקה אותו, הופיעה על המרקע בערוץ 1, בכתבה של אהוד יערי, תמונת הדרשן במסגד הגדול בעזה, שבהא מטיף לכל המאמינים המוסלמים, במפורש וללא כחל ושרק, “לשחוט את היהודים כולם, להרוג אותם אחד אחד, בכל מקום שבו יימצאו, בארץ ומחוצה לה, ולא להשאיר להם שריד ופליט, בשם אללה הרחום והרחמן". תשדיר זה שודר בטלו‏יזיה הפלשתינאית הרשמית לכל עם פלשתין, למען יראו, ישמעו, וכן יעשו. שידורים כאלה ודומים להם, מוקרנים יום יום וערב ערב ברשות השידור הפלשתינאית.

השאלה שכל ישראלי, בעצם כל יהודי באשר הוא שם, צריך לשאול את עצמו לאחר צפיה בתמונות‏ אלה היא: האם היית מוכן לשבת ולדבר שלום מול אדם שנשבע קבל עם ועדה ובשם אלוהים, לרצוח אותך משום שאתה אתה? ובמקרה זה, משום שאתה יהודי?

דברי הסתה רצחנית, גזענית ופראית כזאת לא נשמעו מאז הנאצים, ואפילו הם לא דיברו בלשון מפורשת וחד־משמעית כל כך.

מאז כשלושים שנים צמח אצלנו שבט פורה ומשגשג של צדיקים גמורים — פרופסורים, סופרים, אמנים, עיתונאים לאין ספור — שקיבלו על עצמם להצדיק כל מה שיאמרו ויעשו הפלשתינאים ולהוכיח שעצם קיומנו כאן בחטא יסודו. עד כדי כך הגיעו הדברים, שמלומדים ישראלים־יהודים מרוב להיטות לסייע להנחות אלה טרחו להוכיח שלא רק מאז ראשית הציונות אין הצדקה להיותנו כאן, אלא שגם “תקופת המקרא” לא הייתה ולא נבראה אלא משל הייתה, וגם קדושת בית המקדש רק המצאה הייתה, כך שלא ברור מה בכלל אנחנו עושים על פיסת אדמה בין הים והירדן.

אבל המדהים ביותר הוא, שגם לאחר הלינץ' הזוועתי, וגם לאחר דרשות המשטמה שהן בבחינת מצוות עשה להמוני המאמינים המוסלמים, ואינן יכולות להשתמע לשתי פנים — רבים מאותם צדיקים זכים וטהורים בני עמנו ממשיכים ללמד סנגוריה על מעשיהם של הנשבעים להרוג אותם. ומכיוון שקשה להומניסט להצדיק לינץ' ומעשים דומים, הם מדברים על ”סימטריה": כן, אצלם יש קיצוניים אבל גם אצלנו יש קיצוניים, אנחנו בדיוק כמוהם, אם כן, ומה לנו להלין עליהם. כאילו אפשר להשוות בין התפרעויות של חבורות חוליגנים יהודים, בלתי נסלחות ככל שתהיינה, שכל העם, משמאל ומימין, מגנה אותן ודורש את הענשתן, לא כל שכן הרשויות המוסמכות, לבין הסתערויות של אלפי פלשתינאים באבנים, בקבוקי תבערה, מטעני חבלה, יריות על חיילים ואזרחים, על מוצבים ועל יישובים ועל נוסעים בכבישים, כשהן זוכות לגיבוי מלא ולעידוד בלתי פוסק הן מצד עמם מצד הרשויות שלו.

מה פלא שלנוכח תגבורת כזאת שמקבלים הפלשתינאים מקרב מחנה אויביהם, כשכה רבים מבין האישים המכובדים והמפורסמים הישראליים מזמרים את תהילות צדקתם כ”עדי המלך" בכל העיתונים ויתר כלי התקשורת, הם משוכנעים שישראל רפוסה כל כך, חולה ומעוותת בנפשה, כל כך לא מאמינה בעצמה ובכוחה, שזו שעת הכושר להביס אותה. וכך זוכה עכשיו לתנופה נלהבת הגשמת השאיפה, שלמעשה מעולם לא כבתה ולא מתה, לעקור אותנו, אחת ולתמיד, מעל האדמה הזאת. אם לא הצלחנו לעשות זאת בדרך ההסכמים, הם אומרים, נעשה זאת במטעני חבלה ובפצצות, באש, בטבח ובתמרות עשן.

מפגש הצמרת הנוכחי שמטרתו להפסיק את מעשי האלימות, הוא בלתי נמנע, כנראה. אבל מדוע יוצא אליו ראש הממשלה "ללא תנאים”? התנאי הראשון חייב להיות: אתם, קודם כל, תפסיקו את ההסתה לרצח בכל כלי התקשורת והתעמולה ובספרי הלימוד שלכם! בלי זה — אין מה לדבר! אנחנו לא יושבים עם מי שמצהירים שמטרתם לרצוח אותנו!

17 בינואר 2008


 

שעיר לעזאזל

ככל שנעשית האינתיפאדה תוקפנית יותר, קטלנית יותר — כן מתלהטת יותר בתקשורת הישראלית התוקפנות כלפי המתנחלים. מספר הפרסומים הזועמים נגדם בעיתונות בחודשיים האחרונים כבר מגיע בוודאי לשבעים ושבעה. כשאני רואה איך מדי שבוע בשבוע מתווספים כותבים ודוברים חדשים השופכים חמתם עליהם, ביניהם סופרים, אמנים, שחקנים, בדרנים, אני תמה: האם קיים איזה מטה מסתורי המגייס את כל אלה ומכוונם לאותה מטרה?

איך קורה אם כן, שבעת ובעונה אחת צומחים מן האדמה בזה אחר זה כל הגדפנים האלה שעד כה היו עסוקים בעניינים אחרים, אם פרטיים ואם ציבוריים?

לא, שום קונספירציה מסתורית אין פה. הדבר הרבה יותר פשוט: פתאום כמו זרחה האמת על רבים מאוד, שוחרי שלום וצדק, כשמש בצהריים: מי שאשם בכל הפורענות שבאה שבאה עלינו, של ירי בלתי פוסק על יישובים, על שכונות, על מכוניות ואוטובוסים, בקבוקי תבערה, מטעני נפץ — אלה המתנחלים! הם הם! לולא הם, כלומר, לולא סירבו להתפנות מן הבתים ומן האדמה שהם יושבים עליה לא היה נשפך דם, לא בגילה ולא בשוק מחנה יהודה ולא בחדרה! כמה מהר היינו מגיעים להסכם כתוב וחתום עם הפלשתינאים, ושלום עליהם ועל ישראל.

ולאחר שנגלתה לנו האמת הזאת בכל מערומיה, וברור לנו מדוע ולמה פרצה אינתיפאדת אל־אקצה, נחה דעתנו. עכשיו משהגענו לשורש הדברים, ואנו יודעים מי האשם, נשליך את השעיר הזה לעזאזל, והוא יכפר על כל חטאי הכיבוש. שהרי, משהחלו המהומות, ובייחוד משכוונו הירי וההתקפות על שכונת גילה, על הגבעה הצרפתית, הסמוכות כל כך לבתינו (מה, התנזים לא מבדיל בין ימנים גזעניים לבינינו דורשי טובתם?), חל איזה בלבול בקונספציות שלנו, פקד אותנו מצב שדבק בה השם “מבוכה השמאל”. והנה, משהגענו למסקנה הנ“ל — בא הסוף ל”מבוכה"!

מה נשתנה לאמתו של דבר? המחלוקת על ההתנחלויות קיימת מאז ראשיתן, לפני יותר משלושים שנים, והיא לגיטימית ככל מחלוקת פוליטית אחרת במדינה דמוקרטית. גם אני עצמי, שלא הייתי ואינני, מאנשי ”ארץ ישראל השלמה", לא הבנתי מדוע מתעקשים יהודים לנעוץ יתד דווקא בלב העיר חברון או בלב הרובע המוסלמי בעיר העתיקה או להקים ישיבה על קבר יוסף, ובכך להתגרות בתושביהן הערבים של ערים אלה. אך הדבר המדהים הקורה בימים אלה הוא עצמת הזעם והשנאה מצד אנשים כה רבים בעלי כושר כתיבה וביטוי, כלפי המתנחלים, כשהם שולחים אצבע מאשימה לעברם כאילו היו פושעים: בגללכם, באשמתכם, נהרגים חיילים ברצועת עזה וביהודה ושומרון! בגללכם נהרגים ילדים חפים מחטא! בגללכם גם אנחנו, היושבים לבטח בירושלים, בתל אביב ובחיפה, סובלים מפיגועי טרור! כך הם אומרים בשצף קצף על השפתיים, למרות שהם זוכרים היטב שכמעט כל ההתנחלויות קמו באישור, לעתים קרובות ביזמת, הממשלות השונות משמאל ומימין; כך הם אומרים וכותבים, למרות שהם יודעים היטב, שלא בגלל ההתנחלויות הפסיקו הפלשתינאים את המשא ומתן עם ברק ופנו לאלימות, אלא מפני שנוכחו לדעת שאין סיכוי להסכמה מצדנו לדרישותיהם בענייני ירושלים, הר הבית, זכות השיבה של הפליטים וגבולות המדינה הפלשתינאית העתידה לקום. עם קיום גושי התנחלויות, בתנאים מסוימים, הם הרי היו מוכנים להשלים, כפי שהתברר לנו מהסכם ביילין־אבו־מאזן. מי שאינו מוכן להשלים עם כך הוא בעיקר השמאל הישראלי הקיצוני. אם כן, עכשיו דורשים מהם רודפי השלום והצדק שבינינו (מי בתוקף ובאיומים ומי בלשון רבה, כמו א"ב יהושע, הפונה אליהם כאל “אחים”, למענם ולמען ילדיהם) שיחזרו מ”גלות פלשתין” “הביתה”, אל הצד הזה של הגדר הווירטואלית של הקו הירוק. וזאת, למרות שברור להם שעקירת מאתיים אלף מתנחלים, אנשים בעלי אמונה איתנה וביטחון בדרכם, מבתיהם ומאדמתם וביצוע טרנספר בהם, הם דבר בלתי ראלי לחלוטין, אלא אם כן מוכנים להסתכן במלחמת אזרחים עקובה מדם.

תושבי הארץ הערבים, הנטועים על אדמתה מדורי דורות, זכאים לעצמאות ככל עם אחד, אם הם רואים עצמם כעם, ”עם פלשתין”, הנבדל מן העם הירדני או העם הסורי או העם הלבנוני, ולא אנחנו נחליט בשבילם. על כן עלינו להשלים עם כך, שבחלק מארץ ישראל תקום מדינה פלשתינית. אך גם אם יהיה הדבר מקובל עלינו! לא נוכל להינתק, לא היסטורית, לא תרבותית, לא דתית, לא חווייתית, מאותו חלק שיהיה בשליטתם של הפלשתינאים, ולעולם לא נוכל לראות בו “גולה”. שכן, אם יהודה ושומרון ומקומות כחברון ובית לחם ותקוע וענתות ובית אל ויריחו וגריזים והר הבית בירושלים — הם ”גלות”, כלומר, ארץ נכר, חוצלארץ — למה באנו בכלל לארץ הזאת? ולמה אנחנו ממשיכים לשיר את “התקווה” עם “עין לציון צופייה” וכו'? הלוא איש מאתנו, חילוניים כדתיים, לא מאמין ש“ארץ האבות” אליה חזרנו אחרי מאות שנות גלות כהווייתה, היא דווקא רצועת החוף שבין ניצנים וחולון ובין נתניה ונהריה, שבה החול נקי כמעט לחלוטין מזיכרונות היסטוריים שמכוחם תבענו את זכותנו לשוב ולהתנחל בארץ הזאת; ערש תרבותנו!

לפיכך אבסורד גמור הוא לחשוב שייתכן מצב שבו תיאסר ישיבת יהודים בחלק מן הארץ, ויוכרז עליו כ“יודען־ריין”. אל תקראו למתנחלים לשוב “הביתה” מן הישובים שהקימו במולדתם ההיסטורית, קיראו להם להישאר שם ולעשות הכל כדי לחיות בשלום עם שכניהם. התייחסות לאזורי הארץ ההם כאל שטח זר לא לנו, היא איבודה לדעת של זכות היותנו כאן.

15 בינואר 1988‏


 

השנואה מכולן

בתכנית האחרונה של "קפה תאטרון” בטלוויזיה נשאלו ארבעת המשתתפים נציגים של ארבע אמנויות שונות, מפי המנחה נועם סמל, מה דעתם על הצהרתו של המנצח אורי סגל, שדחה הזמנות של תזמורות ישראליות בנימוק שאין הוא יכול לבוא לישראל כל עוד היא מדינה כובשת, מדכאה, גזענית וכו' וכו'. כך הצטרף אורי סגל, יליד הארץ וחניך בתי ספרה, לחברה הטובה של אמנים, אינטלקטואלים, ספורטאים, בני אומות שונות, כולן הפות מכל חטא, שמסרבים לבוא לישראל מאותן סיבות עצמן. מכל ארבע האמנויות, מוסיקה, תאטרון, קולנוע וספרות, לא נשמעה מילה אחת של גינוי כלפי הצהרתו של אורי סגל. לעומת זאת, הגדילה לעשות סופרת צעירה, שהפגינה אומץ תקני למהדרין, כשענתה שהיה זה צעד אמיץ מאוד של סגל בהגיעו להחלטה זו. איש מהם לא הִקשה, מדוע צריך אמן בעל שם להימנע מלבוא לארצו, שאינה מדינה טוטליטרית, אלא שיש בה חופש הבעת דעה, חופש התארגנות, מחאה, הפגנה וכיוצא בזה, כדי להביע בצורה זו את מחאתו על המדיניות שהוא מתנגד לה. איש מהם לא שאל, גם לא בשם העיקרון הקנטיאני, מדוע מה שרואה סגל כחובתו, לא יחול על כל אמן ישראל”. ואם אכן כך, שמא מן הראוי שכולם יעזבו את ישראל או לפחות יימנעו מלפעול בה.

ערב לפני כן הקדישה התכנית "מוסף” חצי שעה תמימה לחשיפתו של גדעון לוי (“כן, אני שונא את ישראל”, הודה) את העוולות שעושה ישראל לפלשתינאים תושבי השטחים. המצלמה לא שיקרה, ומי שעבד בנעוריו בפרדסים ובכרמים ונטע וזרע, כמו כותב שורות אלה, אי־אפשר שלא יתקומם בו לבו למראה עצים נעקרים ושדות נרמסים תחת שרשרות טנקים ישראליים באדמתו של כפרי פלשתינאי בבקעת הירדן. אבל איך ייתכן שלא ניתנה רשות הדיבור למי מן התושבים היהודים של הבקעה, שיספר לצופי הטלוויזיה על הירי ועל הפיגועים שאירעו לאורך הבקעה, שסיכנו חיי כל נוסע בה, ועל הרס משקיהם עקב ההריגות ועקב פריצות וגנבות בלתי פוסקות, למען נדע שלא מתוך אכזריות לשמה נעשו הדברים? איך ייתכן שלא ניתן פתחון פה לאיש מן הצבא שיסביר, שינמק, את המעשים או שיתנצל עליהם?

ובהתאם לאותה מגמה, הקדישה הטלוויזיה הישראלית לפני כמה שבועות שעה תמימה לעיתונאית האמיצה עמירה הס, וגם היא הלכה בערים ובכפרים של פלשתין והצביעה על מעשי עוול, התעללות, אטימות, קשיחות לב וכדומה. וגם כאן, המצלמות לא שיקרו, על אף היותן סלקטיביות. אבל גם כאן, איש לא הופיע מולה להקשות, לשאול, להסביר, לנמק או להכחיש.

וכך מצטרפות העדויות של הטלוויזיה הישראלית, בבחינת “עדי המלך”, לעדויות הסי. אן. אן. והבי. בי. סי והערוצים הערביים והמוסלמיים וכו' וכו', שערב ובוקר, בכל יום תמיד, מוקיעים קבל כל העולם את מעשיה של ישראל בשטחים כמעשים שהם אכזריות לשמה, כביכול, של השפלים שביצורי אנוש.

במשפט עולמי זה ניצבת ישראל יום יום כנאשמת, ללא סנֵגור שילמד עליה זכות כלשהי כלשהי. כל חבר מושבעים מבדיל בין רצח לבין הריגה מתוך הגנה מפני הבא להורגך, אך במקרה זה, אין מי שיטען זאת. הדין המרשיע צפוי מראש: ישראל היא מדינה “יודיאו־נאצית”, לא ראויה להימנות בחברה אחת עם ארצות הברית, שבמלחמתה בטרור מוחקת כפרים שלמים מעל פני האדמה על מאות תושביהם; על אחת כמה וכמה שלא ייחד כבודה עם מדינות ערב, הידועות במשטריהן ההומניטריים.


 

שובם של “יהודי החצר”

לפני זמן מה התפרסמה ב“הארץ” מודעה על פני חצי עמוד, שכותרתה “יהודים אירופיים למען שלום צודק”, וחתומים עליה “ארגוני שלום” יהודיים משמונה ארצות באירופה המערבית. מתוך דאגה לשלומה ולעתידה של מדינת ישראל; קורא גילוי הדעת לממשלת ישראל לשנות את מדיניותה הנוכחית ולנקוט בצעדים המוצעים על ידי ארגונים אלה, ואלה הם: סיום מידי של כיבוש הגדה המערבית, רצועת עזה וירושלים המזרחית; חזרה לגבולות 4 ביוני 1967; פינוי כל ההתנחלויות מכל השטחים הכבושים; הכרה בזכות השיבה של הפלשתינאים לשטחיהן של מדינת פלסתין או מדינת ישראל”.

במילים אחרות, ארגונים יהודיים אלה, רודפי שלום וצדק, מציעים לממשלת ישראל לקבל את כל תנאיו של "הארגון לשחרור פלשתין” והנספחים לו (בשלב ראשון, כמובן), להסכם עם ישראל, ככתבם וכלשונם. לשם קידום מטרתם זו קיימו ארגונים יהודיים אלה, המפרסמים את “גילוי הדעת” שלהם בעיתונות העולמית, הפגנות מחאה נגד ישראל מול השגרירויות של המדינה בכמה בירות באירופה.

מי שסבור היה שלא תחזור עוד התופעה הגלותית המכוערת של ”יהודי חצר" המחניפים למלכים, לדוכסים, לבעלי השררה, בארצות שבהן חיו, כפי שאירע בגרמניה, בצרפת ובארצות אחרות במרכז אירופה במאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים —‏ טעה. כמו אז, גם היום, יש יהודים נכבדים בתפוצות הגולה המקווים שיהיו מקובלים על ה“גויים”, אם יביעו הסכמה ואהדה לתביעותיהם ולהאשמותיהם של שונאי ישראל. “תולעת יעקב” מכרסמת, אפוא, גם עכשיו בלבה של היהדות.

יש הבדל חד בין הבעת דעות נגד מדיניות ממשלת ישראל, שבאה מצד אזרחי המדינה ובתוכה, לבין הטחת האשמות נגדה מצד יהודים שאינם חיים בה, והם מנפנפים בהן קבל כל העולם. אופוזיציה במדינה דמוקרטית היא דבר לא רק לגיטימי, אלא גם רצוי, כך שלגיטימי בהחלט שיהיו בתוכנו ישראלים התובעים יציאה מן השטחים הכבושים ופינוי ההתנחלויות ומנהלים מאבקים פוליטיים על כך; על אחת כמה וכמה כשהם מוחים נגד מעשי עוול, השפלה, זלזול בחיי אדם כמו הריסת בתים, הטלת עוצר ממושך על ערים, פגיעה בחפים מפשע וכיוצא כזה. אבל מניין עזות המצה של יהודים החיים בשלום, בבטחה וברווחה בדנמרק, בשוודיה ובשוויצריה, לדרוש מישראל את פינויים של מאתיים אלף יהודים מיישוביהם והחזרת פליטים ערבים, שברחו או גורשו בסערת מלחמת קיום מול מדינות ערב שאיימו להכחיד את היישוב היהודי, אל גבולות ישראל?‎

‏את “גילוי הדעת” הנ“ל יש לדון על רקע הגל העכור המציף עכשיו את אירופה, שהמזכיר הכללי של הקונגרס היהודי העולמי, מר אבי בקר, מכנה אותו “אנטישמיות בכסות אינטלקטואלית”. במאמר שפרסם לאחרונה הוא כותב על מסע ההסתה אנטי־ישראלי ואנטישמי, שלא היה כמותו מאז מלחמת העולם השנייה, המטיל את אשמת ההתנכלות ומעשי הטרור נגד היהודים על ישראל ומדיניותה כלפי הפלשתינים וקורא לדה־לגיטימציה של ישראל. המפנה המפתיע והמייאש שחל בטיבה של האנטישמיות החדשה הוא, שבראשה עומדים עכשיו לא תומכי הימין הקיצוני כבעבר, אלא דווקא ארגונים שמאלניים ואינטלקטואלים שמאלניים (ולמרבה הפרדוקס, חלק גדול מהם יהודים) קיימת “ברית בלתי קדושה” בלשונו של אבי בקר, בין אינטלקטואלים אלה ובין הפונדמנטאליזם המוסלמי. אין לנו להתפלא, אפוא, על כך שאמנים, שחקנים, זמרים, ספורטאים, סופרים מאירופה ומאמריקה, מחרימים את ישראל ומנדים אותה כמצורעת, בגלל ה”זוועות” שהיא מעוללת נגד הפלשתינאים. האם הייתה אי־פעם תנועה של החרמה עולמית נגד הרוסים, כשהמיטו חורבן על ערי צ’צ’ניה והרגו בה רבבות חפים מפשע? או נגד מבצעי ”הטיהור האתני" ביוגוסלביה, שמאות אלפים היו קרבנותיו? או נגד האמריקאים לאחר ההרס שגרמו באפגניסטן? כלי התקשורת העולמיים, העיתונות הנאורה והטלוויזיה, הנשלטים בידי אותם ”אינטלקטואלים“, מקימים צעקות חמס על כל הרוג פלשתינאי מירי חיילים ישראלים. “גילוי הדעת” הנ”ל של המכובדים היהודים באירופה מסוגם של רבני ”היהדות הליברלית” בגרמניה בסוף המאה התשע־עשרה, יוצק שמן על האש האנטי־ישראלית, המתפשטת והולכת כמו בשדה קוצים ומאיימת לשרוף את ביתנו.


 

שבחי היהודים

“מי כעמך, עמך ישראל, גוי אחד בארץ” (זמר חסידי ידוע)

ובאמת, האם יש עוד עם אחד בעולם שניתן בכבוד עצמי נעלה כל כך כמו העם היהודי? מישל פרידמן, סגן נשיא מועצת הקהילות היהודיות בגרמניה, יושב ראש הקונגרס היהודי באירופה, בן דור שני לניצולי שואה, כוכב בטלוויזיה הגרמנית, שהטיף מוסר ללא לאות וללא רחם לכל אלה משונאי ישראל הגרמנים שאתרע מזלם להיות מרואיינים על ידו, קטגור מטיל אימה על האנטישמים — נתפס כלקוח קבוע של מכון ליווי ברלינאי וצרכן מכור של קוקאין, ששידל פרוצות להסניף את הסם יחד אתו. עכשיו הוא עומד למשפט בבית דין פדרלי, והשמחה לאיד בגרמניה מרקיעה שחקים. שליטתם של יהודים על תחום בתי הבושת בפרנקפורט ובברלין ידועה מזה עשרות בשנים (והמחזאי הידוע פסבינדר הואשם באנטישמיות משהוקיע את ראשי הקהילה היהודית בפרנקפורט על כך באחד ממחזותיו). מאחר שהמדובר הוא בבתי בושת, לאן נוליך אנחנו, היהודים, את הבושה?

מעניין לעניין באותו עניין”. חברת הוועד להגנת זכויות האדם בארצות הברית, יהודייה, כמובן, כמו רוב חברי הוועד הזה, מצהירה במסיבת עיתונאים בניו יורק, ש”מצב הפלשתינאים תחת הכיבוש הישראלי הוא כמצב היהודים בגטו ורשה“, ומשום כך היא ”מתביישת במדינת ישראל”. בה העם היהודי, “גוי אחד בארץ”, אומרת את הדברים האלה מתוך שהתקנאה, כנראה, ב”גוי” אמתי, הוא סראמאגו, שהשווה את המצב ברמאללה לזה שהיה באושוויץ, ולאחר שקראתי כמובן, כמו רבים מבני עמה, על רבבות היהודים שגוועו מרעב וממחלות בגטן ורשה באין מושיע, וגופותיהם התגוללו ברחובות, ועל מאות אלפי היהודים שהובלו אל האומשלאגפלאץ להסיעם ברכבות לטרבלינקה, משם לא חזר כמעט איש. כמה משכנעת היא ההשוואה! אבל לאן נוליך את הבושה שלה במדינת ישראל?

נעבור לעניין אחר לגמרי“, כמו שאומרת השדרנית במהדורת החדשות בטלוויזיה. ב”סופשבוע" של “מעריב” מן השבוע שעבר מופיעה כתבה המשתרעת על פני חמישה עמודים, מאוירת בתצלומים תאווה לעיניים, שעניינה הוא בברים שמתנהל בהם ציד קל למה שמכונה בלשון נקייה — ”סטוצים”. ”הסטוצים של היום זה לא מה שהיה פעם“, נאמר בפתיח. אם כי תוכנה של כתבה ארוכה זו הוא שובה לב מאין כמוהו, וכל מי שרוצה להיות בעניינים ולא לפגר, אסור לו להחמיץ אותה, הרי הדבר שמשך את לבנו יותר מכל הוא העברית החדשה שהכתבה מצטיינת בה, עברית שכולה לשם, שבו ואחלמה. והנה כמה מן הפנינים הזרועות לכל ארכה, אין משפט חסר מהן: הפיק־אפ מניה; המגפה הזיוניסטית; קדחת הקלאאברים; מרחב הסטוצים; הקהל הפיק־אפיסטי; צעירים מלוקקים אסתטית; ניחוחות גוד טיים; חולצת הלייקרה הצמודה; סלבס במשקל כבד; תפקיד הפסיב־אגרסיב; כוסיות שולחות דרינקים; פוסט תקופת הקלאבינג; סיטואציות הפיק־אפ הקלסיות; מגעים דנטליים סוערים; בצעדי סטילטו בוטחים; מחפשת זרבובית; אסכולת הספורט־אלגנט הקלסית; אווירת וול דאן; בליינד דייטים, ולקינוח משפט שלם: שרפתי את החומוס של הצהריים, אבל טרם את הפייב אוקלוק סביח. למקראת העברית המסולתת הזאת אני שואל את עצמי אם אני בין המפגרים ב”הבנת המקרא".

וכיוון שגענו ל”הבנת הנקרא“, עלינו לחזור לעניין “גוי אחד בארץ” (הנזכר בדברי הימים א): זה עתה התבשרנו שסקר בתי ספר בין־לאומי מלמד שירדנו כמעט אל תחתית הטבלה בדירוג המוערכים בהבנת הנקרא, במתמטיקה, בפיזיקה ובמדעים אחרים. זו ידיעה מדהימה: הרי היהודים באירופה, באמריקה וביתר היבשות, נודעו מאז ומתמיד כמצוינים ביותר בכל המקצועות הנלמדים בגימנסיות ובאוניברסיטאות; שיעורם בין המצטיינים (וכן בין הזוכים בפרס נובל) היה הרבה יותר גבוה משיעור מספרם באוכלוסייה הכללית, וזו אחת הסיבות לכך שעוררו עליהם את קנאתם ואת שנאתם של הגויים. על אחת כמה וכמה בהבנת הנקרא, שהרי אנו מפורסמים כ”עם הספר”. אם הגענו לידי כך שתלמידי בתי הספר הישראלים הם מן האחרונים בעולם במצוינות, מנקר הספק בלב: אולי כדעת ה“כנענים” לשעבר, הישראלים אינם יהודים? ואי לכך גם אינם מצאצאי ”העם הנבחר" כלומר, אין שום קשר ביניהם לבין ”גוי אחד בארץ”?…