האם מתקרבת הציונות המתגשמת אל שלב השקיעה ה"שפנגלרית" שלה? האם בעומדה על סף השלב הזה, היא נדחפת באיזה כוח ביולוגי סמוי להריסת עצמה? סימנים מדאיגים לכך מתגלים אצלנו הן בחיי המעשה והן בחיי הרוח. כמה מן הצעדים בניהול המשא ומתן לשלום עם הפלשתינאים, למשל, נדמה שהם חדורים מעין “יצר התאבדות” בלתי מודע.

אילו החליטה המועצה הלאומית הפלשתינאית על ביטול האמנה הקוראת לחיסולה של מדינת ישראל ולכינונה של מדינה ערבית בכל ארץ ישראל המנדטורית, והייתה מכריזה על כך קבל כל העם והעולם — לא באנגלית או בעברית, אלא בערבית, בבחינת “הלכה ומורין כן” — צריך היה להסכים לא לאוטונומיה אלא למדינה פלשתינית עצמאית בגבולות ובתנאים שיבטיחו את שלומה של ישראל ואת שלום הישובים היהודיים שבתחומה. זוהי הבררה הטובה בין השתים מכל הבחינות.

אך האמנה לא בוטלה, וכל זמן שלא בוטלה — כל ויתור נוסף לפלשתינאים בדרך של נסיגה משטחים ומסירת השליטה עליהם לידיהם לאחר הנסיגה מרצועת עזה ומיריחו, משמעם המפורש הוא קידום מטרתם המוצהרת באמנה — חיסולה של ישראל.

ביטול האמנה כלול בהסכם אוסלו, וערפאת חזר והבטיח את ביטולה (שהמועצה הפלשתינית הלאומית הייתה אמורה להחליט עליו) במכתבו אל יצחק רבין מיום 9 בספטמבר 1993, אך הפלשתינאים כולם ממשכים לדבוק באמנה על כל סעיפיה ולראות את האוטונומיה כשלב ב"תורת השלבים" הנגזרת ממנה. דובריהם, כשאינם עומדים על משמר הסגנון הדיפלומטי, מכריזים על כך בגלוי. בתשובה לדברי הידידות והאיחולים שהשמיע מפקד צה"ל ביריחו באוזני מפקד המשטרה הפלשתינית החדשה, שקבל לידיו את השליטה על העיר, הכריז הלה ש"זהו צעד ראשון לקראת החזרת ירושלים והארץ הכבושה כולה לידי בעליהן". שבועיים לאחר מכן דיבר על “שלושה סוגי נשק”, שביניהם, “את הנשק המופנה נגד הכיבוש אנו מקדשים”, ו"השערים פתוחים לפני המתנגדים להסכם, להסלמת המאבק המזוין". הקריאה של עראפת באוזני המתפללים במסגד ביוהנסבורג לג’יהאד לשחרור ירושלים (“הבירה שלנו, לא שלהם!”), והבטחתו להם שחתימתו על ההסכמים עם ישראל כמוה כהסכם הנביא מוחמד עם בני קוריישה, בבחינת “נדרנא לא נדרי ושבועתנא לא שבועות” — היא מתן ביטוי כן ואמתי לשאיפה הבוערת בלב כל המוסלמים.

ההסברים המפולפלים שבאו לאחר זאת מפיו ומפי פרשנים ערבים וישראלים כדי לטהר את השרץ — הם ברוח ה"ניוספיק" של אורוול.

ואנחנו — במקום לנתק מגע אתו, כפי שהייתה נוהגת כל מדינה שיש לה כבוד עצמי והמכבדת את המילה הנחתמת בחותם ובפתילים, במקרה שבעל הדין שלה היה מודיע בפומבי שחתימתו שווה כקליפת השום — סייענו לו לצאת מן המֵצר, ועשינו אתו “עסקת טיעון”: אתה תצהיר שבעצם לא התכוונת ברצינות למה שאמרת, ואנחנו לא נכעס עליך יותר ונשכח מהעניין. יומים אחר כך, כשעמד פרס לצדו של ערפאת בטקס חלוקת הפרס באוסלו, וחיוך רחב שפוך על פניו — לא הוא לא כועס עליו, לא נעלב — הזכיר הדבר את הסיפור העממי על האיש שיורקים לו בפניו והוא מוחה את הרוק, מחייך ואומר שהייתה זו טיפת גשם.

בראשית שנה זו, ערב טקס חתימת ההסכם בין ישראל לאש"ף על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון, כלומר, כבר אחרי חתימת הסכם מדריד, ערך פרופסור הילאל קאשאן מהאוניברסיטה האמריקאית בביירות, משאל בקרב הפזורה הפלשתינית שפורסם ב"מידל איסט קוורטרלי" על יחסה לישראל. שלושה מארבעה נשאלים צידדו בעימות צבאי מידי עם ישראל, והרביעי העדיף מצב של לא שלום ולא מלחמה. איש מהם לא מצא ולו סיבה חיובית אחת לשלום בר קיימא עם ישראל. הדעה הרווחת ביותר הייתה: השלום היינו אמצעי זמני שנועד לאפשר לערבים להתארגן מחדש כדי להכות בישראל מכה ניצחת בשלב מאוחר יותר.

יש לשער שדעה זו רווחת לא ב"פזורה" בלבד.

האמנה לא בוטלה. וכך, כל ויתור ונסיגה שלנו, משמעם שאנו מקדמים את הגשמת מטרותיה במו ידינו, ובמו ידינו מניעים את “תורת השלבים”, שלב אחר שלב, לחיסולה של ישראל.

האם יצר התאבדות כמוס פועל כאן במסתרים?

 

תחיית האנטי־ציונות הישנה    🔗

אבל יצר ההתאבדות המקנן בחלקים חשובים ובעלי כישרון התבטאות מרשים של החברה הישראלית מתגלה בראש ובראשונה לא במישור הפוליטי דווקא, אלא במישור הרוחני. זה שניים שלושה עשורים אנו עדים לחיזיון מבעית של התגשמות הנבואה הרעה המובעת בשירו הקצר והחזק של נתן אלתרמן: “אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו. / אתו האומץ וכישרון המעשה / וכלי מלחמה ותושיה לו, / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג,/ ולא ידיו ארפה כמקודם / ורק זאת אעשה: / אכהה מוחו ושכח כי אתו הצדק”.

כי זה שניים או שלושה עשורים עוסקים כמה מאות מ"טובי החברה", אנשי עט ואנשי רוח — אקדמאים וסופרים ועיתונאים, ועליהם יש להוסיף גם ציירים וצלמים ושחקנים — בחריצות רבה וללא לאות בהטפה ובהוכחה שלא איתנו הצדק: הוא לא אתנו לא רק מאז מלחמת ששת הימים, מאז ה"כיבוש" שמעצם טבעו הוא אי־צדק, ולא רק מאז הקמת המדינה ב־48, שגם היא “לידתה בחטא”, כפי שהתבטא אחד המזרחנים הידועים, אלא מאז ראשית ההתיישבות הציונית בסוף המאה שעברה.

בטעות יש הקוראים לכך “ניפוץ מיתוסים” (אם כי גם ניפוץ מיתוסים אינו מלאכה קדושה כי אין עם שהמיתוסים אינם לחם חוקו, חלק מעולמו התרבותי, הרוחני, האמוציונלי). המלאכה הנעשית לעינינו אינה אלא כתיבה מחדש של ההיסטוריה הציונית במאה השנים האחרונות ברוח אויביה ומתנגדיה מאז תחילת התגשמותה; כלומר, אותה היסטוריה שיש עוד אנשים חיים ש"עשו אותה", שחוו אותה, שזוכרים אותה, שמסרו עליה את נפשם. והמסקנה היחידה המשתמעת מכל המחקרים והמאמרים האלה המתפרסמים לאחרונה — מעטיהם של אילן פפה, ברוך קימרלינג ועוד רבים אחרים (בחלקם הגדול קודם כול באנגלית, כדי שיזכו להוקרת שוחרי הצדק בעולם המערבי, והם נחטפים מיד לתרגום בערבית ופרושׂים על הדוכנים בשוקי דמשק, קהיר ותוניס) — היא שהציונות המתגשמת הייתה מעין מזימה מרושעת, “קולוניאליסטית”, לנצל את העם היושב בפלשתין, לשעבד אותו, לנשל אותו מאדמתו, “לרשת” אותו. וכך, כל הניסוחים היפים שבשם קראנו בתום לב, ועליהם התחנכנו אנו וילדינו במשך שנים־שלושה דורות, כמו “גאולת הקרקע”, “כיבוש העבודה”, “הגנה” וכו', לא היו אלא צביעות ואחיזת עיניים, יופומיזמים למזימה שפלה.

דברים אלה אינם חדשים, כמובן. התורה הזאת, שהציונות היא תנועה קולוניליסטית, משרתת האימפריאליזם, שמטרתה לנצל ולשעבד את הפלחים והפועלים הערבים, נוסחה והופצה בכלי התעמולה הסובייטית מאז שנות העשרים, כשהיא מנומקת היטב במונחים “מדעיים” מן המילון המרקסיסטי־לניניסטי. החידוש הוא בכך שהפעם היא מושמעת מפי אקדמאים ופובליציסטים ישראלים, שאינם חניכי האסכולה הזאת. והקוריוז הוא בכך, שבתקופה שבה כבר כלו בעשן כל התאוריות והססמאות הסוביטיות, ולא נותר מהן אלא עפר ואפר — זיכה לתחייה דווקא התאוריה האנטי־ציונית מבית מדרשן ודוקא בישראל.

מהי, אפוא, הבשורה שבפי “ההיסטוריונים החדשים”, שבעקבותיהם נגררים עוד כמה עשרות פובליציסטים ועיתונאים, ושאת דבריהם שותים בצמא ובהנאה מזוכיסטית אלפי ישראלים רודפי צדק ואמת? הבשורה היא שרוב הוודאויות שנקבעו בתודעתנו ובחוויותינו, שקר הן. אתה, שהורך עלו מפולין והתיישבו במושבה קטנה וצחיחה ועבדו קשה ובנו משק זעיר ליד ביתם, חשבת שבאו הנה כדי להגשים חלום של יצירת חיים חדשים “בארץ חמדת אבות”, חיים של עמל ותרבות עברית, חופשיים מפחד פוגרומים ומתלות בגויים — לא, טעית! תמים היית! הם היו “קולוניאליסטים” ששאיפתם הכמוסה היתה לנצל את הערבים שבכפר הסמוך! אתה שבצעירותך, לאחר שסיימת את לימודך, יצאת לעבוד עבודת כפיים בפרדסים, בבנין, בדיג, בנמל, חשבת שאתה “כובש עבודה” ומקים את מה שקראת בכתבי בורוכוב, ברנר, א"ד גורדון, על הצורך “להפוך את הפירמידה הגלותית” של העם היהודי ולעשותו עם המתפרנס מיגיע כפיו — רימו אותך ורימית את עצמך! עשית זאת כדי לדחוק את רגלי הפועל הערבי, בן הארץ! וכשהיית לחבר קיבוץ והתיישבת על חולות שוממים והחילות לגדל עליהם ירקות ועצי פרי, חשבת בוודאי שאתה מקיים מצווה של “גאולת הארץ” ו"הפרחת השממה" וכו' — לא! נישלת פלאחים מהאדמה שקנתה הקרן הקימת לישראל! ובהיותך חבר ההגנה ויצאת לשמירה בלילות, שבכל יום ובכל לילה נרצחו יהודים מן המארב ומטעים נעקרו ושדות עלו באש, ואתה “הבלגת” לא לנקום בערבים חפים מפשע, חשבת שאתה מקים צו מוסרי שהתחנכת עליו בבית הספר ובתנועת הנוער ובתנועת העבודה — לא! האמת היא —

כי כך כותב אילן פפה בביקורתו על ספרה של אניטה שפירא, “הליכה על קו האופק”, העוסק ביחסה של תנועת העבודה לשימוש בכוח (דבר, 15.5.1994): “הציונות יכולה להיות מנותחת כתנועה קולוניאליסטית”, והייחודיות שלה היא רק בעיתויה ההיסטורי. “היא אינה ייחודית במה שעשתה לאוכלוסיה המקומית, בדרך שבה עקרה אותה וניצלה אותה, כפי שהיא ממשיכה לעשות בשטחים הכבושים”. והוא פונה לאניטה שפירא, החוטאת, לדעתו ב"מחזור לשם הפרופגנדה הציונית", “להשתחרר, ולו רק במקצת, מכתונת המשוגעים שכופה על החוקרים האידאולוגיה ציונית”.

 

ההיסטוריה ללא אנשים    🔗

הגדרת התנועה הציונית כ"תנועה קולוניאליסטית" (גם ללא יחוד משמעותי!) היא לא רק מעשה בלתי מדעי של עיוות עובדות והתעלמות גמורה מן הרוח ומן האידאולוגיה שהניעו אותן, אלא שהיא גם עצמה “פרופגנדה” אנטי־ציונית גסה בנוסח הישן של הקרמלין.

כי בניגוד גמור לכל תנועה קולוניאליסטית — של האנגלים, הצרפתים, הגרמנים, ההולנדים, במושבותיהם — האידאולוגיה הציונית, זו שבוטאה בכתביהם של הוגי הדעות של הציונות מאז חיבת ציון ועד קום המדינה, ובמאמריהם, סיפוריהם, שיריהם של מגשימיה בארץ ישראל — מעולם לא היתה מטרתם להקים כאן לאטיפונדיות חקלאיות או מפעלי חרושת כדי “לנצל את כוח העבודה הזול של הילידים”, לגזול מהם את אדמותיהם בכוח לשעבדם על ידי שלילת זכיותיהם, כפרטים וכקיבוץ — אלא להפך: יצירת מערכת כלכלית ותרבותית עצמאית בצד המערכת הערבית, ללא תלות בה וללא ניצולה, ואם על פי כוונות תנועת העבודה הציונית — אף לפתחה ולקדמה.

הייתכן בכלל קולוניאליזם ללא תודעה קולוניאליסטית של המתיישבים או של העומדים בראשם?

ההיסטוריה הנכתבת בידי “ההיסטוריונים החדשים”, ה"פוסט־ציונים", היא היסטוריה ללא אנשים. כאילו היתה ההיסטוריה מנגנון אל־אנושי, הנע על פי חוקים אסטרו־פיסיים מסוימים. היא מנתקת את עצמה לחלוטין מתודעתם ומחוויותיהם של אלה שעשו אותה. לא זו בלבד, אלא שהיא מתנשאת עליהם, בזה להם, פוסלת את עדותם, מאשימה אותם בשקר ובצביעות.

להד"ם, אומרים הם ממרומי הקתדרה למייבשי הביצות בארץ יזרעאל, שכה רבים מהם מתו ממלריה, מעולם לא היו ביצות בעמק יזרעאל; להד"ם, אומרים הם לאנשי המושבים והקיבוצים בעמק חפר, שכולו גן פורח היום, לא במשפט אתם יושבים על האדמות האלה, אלא גזלתם אותן מהאריסים העניים שישבו עליהן, ושקר העידו מנהיגי הישוב לפני ועדות החקירה המנדטוריות, בהוכיחם שכל אלה פוצו ומצבם השתפר (לואים פינץ'' עמדה אנטי־ציונית מובהקת, שנשלח ארצה על ידי משרד המושבות הבריטי ב־1931 לבדוק מה אמת בהאשמות הערביות, מצא שבמשך שלוש עשרה שנות שלטון מנדטורי הגיע מספר העקורים הערבים עקב רכישות קרקע יהודיות ל־624 נפש); להד"ם, אומרים הם לאנשי “ההגנה” והפלמ"ח שהיו אמונים על “טוהר הנשק” ו"קדושת חיי אדם" ושאיפה לאחוות עמים, שקר היה “מסביב למדורה” של יצחק שדה, שקר מאמרי המוסר של ברל כצנלסון, משה בילינסון, אליהו גולומב, יגאל אלון, ושקר גם גבורת עמידתנו במלחמת השחרור כ"מעטים מול רבים"! לא, אומרים הם למגיני דגניה, משמר הירדן, נגבה, כפר דרום, שלחמו כמעט בידים ריקות מול צבאות מחומשים ומשוריינים, שום חירוף נפש לא היה דרוש לעמידתכם! הייתה לכם עדיפות על כל הצבאות שהתקיפו אתכם! להפך “הפלשתינאים הם היו הקרבן”.

מה מניע מלומדים ישראלים לעוות ולכער את פניה של תנועת שחרור לאומית יהודית, שכל מאווייה היו לממש “תקווה בת שנות אלפיים” לשוב לציון, שם גם האדם גם העַם “יחדיו ישובו לתחייה”, כדברי המשורר מאנה; תנועה, שגם אם עשתה שגיאות רבות בדרכה וגרמה עוולות רבות, לא הייתה עוד תנועת שחרור בתולדות האנושות שהשתדלה כמוה להגשים את מטרותיה ללא אלימות, ושכמוה ניסתה לכוון את צעדיה לאור עקרונות מוסריים? מה מריץ אותם להציגה לעיני העולם כתנועה שמזימות של שיעבוד ודיכוי הונחו ביסודה? האם לשם שמים בלבד הם עושים זאת? רק מתוך בקשת האמת הצרופה, “המדעית"? או שמא יצר אחר ואידאולוגיה אחרת הם הדוחקים בהם להפנות את כליהם נגד עצמם ובשרם?

“אנחנו מדברים בעובדות ואתה טוען כלפינו בדעות וברגשות”, יאמרו בודאי בעלי המחקרים “האובייקטביים”. אבל כפי שכל היסטוריון יודע, לא רק שאין היסטוריה אובייקטיבית, אלא שאין גם סטטיסטיקה אובייקטיבית, ואפילו התצלום המראה, לכאורה, תמונת אמת, גם הוא מגמתי. ההיסטוריה ביד ההיסטוריון היא “כידיעה ביד הרוקם, ברצותו מיישר וברצותו מעקם”. כי כל היסטוריון בורר מתוך “ערמה האשפה של עובדות העבר” את אלה ההולמות את מטרותיו, ואת האחרות הוא מצניע. האנציקלופדיה הסובייטית לא הייתה חייבת לשקר הרבה כדי לצייר את חמלניצקי כגיבור לאומי וסוציאלי נערץ, ותו לא. היא רק הצניעה את העובדה שהוא טבח רבבות יהודים בפוגרומים של ת”ח ות"ט. פרופסור ארנסט נולטה לא חייב “להכחיש” את השואה כדי לבנות תאוריה המוכיחה שהיא לא הייתה תופעה ייחודית בהיסטוריה. אפשר לכתוב היסטוריה של מלחמת העולם השנייה, שבמרכזה יעמדו סבלות העם הגרמני מהפצצות בעלות הברית והתקפותיהן, וכולה תהיה מבוססת על עובדות אמת, כי באמת נגרם אז לגרמנים סבל רב. די לשם כך רק בעיוות הפרופורציות. וכך, מתוך כוונות שכולן טהורות ונאצלות, מוכיחים עכשיו כמה היסטוריונים ישראלים בהנאה רבה שמלחמות המגן שלנו היו, לאמתו של דבר, מלחמות להשמדת העם האחר, ולחייל הישראלי, שאנו מכירים אותו היטב, הוא עצמנו ובשרנו, הם מדביקים פרצוף ומנטליות של קלגס אס־אס.

 

פשעי ההתרסקות על ארץ אבות    🔗

הכיוון השני של הערעור על צדקתה של הציונות, הבא מבפנים והוא נפגש פגישת רעים לבבית עם הפסילה הישנה והמתחדשת תמיד, מבחוץ, הוא ביטול תקפותה הלגיטימית של הזיקה ההיסטורית של עם ישראל לארץ אבותיו, והעמדת ההצדקה לקיומה של מדינת ישראל על “זכות המצוקה” בלבד.

זאב שטרנהל (ראה מאמרו ”פרדה מקברי האבות”, הארץ, 05.3.1994), יגאל עילם (ראה מאמרו “תשובת השמאלני”, מוסף הארץ,17.12.1993 ), ורבים אחרים מעולם האקדמיה — ואחריהם מחרים מחזיקים עיתונאים ופוליטיקאים — רואים בהדגשת הזיקה הזאת — הדתית, התרבותית, הרגשית — את ההנמקה החשיבה ביותר לעצם היותנו בארץ הזאת כגישה פסולה ומוקצית מחמת לאומנות, פונדמנטליזם, פטישיזם (“פטיש לאומי מובהק כמו ארץ ישראל”, כותב עילם במאמרו הנ"ל), ואף פאשיזם.

לפני כמה שנים הופיע ספר בשם “מדינות ליהודים” מאת אליהו בנימיני, המונה שלושים וארבע תכניות טריטוריאליות לריכוז היהודים, אם כאוטונומיות, אם כמדינות, בחלקי עולם שונים. הידועות ביותר הן, כמובן, אוגנדה, בירובידז’אן, ארגנטינה, חבל קימברלי באוסטרליה, קלדוניה החדשה, מדגסקאר. אלה נועדו לפתור, בהתאם לתפיסות של טריטוריאליסטים, אוטונומיסטים, קומוניסטים ועוד, את בעיית ”המצוקה” היהודית מאז סוף המאה שעברה. כידוע, אף לא אחת מהתכניות התגשמה, ואלה שהוחל בהוצאתו אל הפועל, כמו בירובידז’אן (שזכתה,לא רק לתמיכת ברית המועצות, אלא גם לתמיכה כספית של הקומוניסטים היהודים וחסידיהם בכל העולם) וארגנטינה, התנוונו ולא נותר מהן דבר. שום סיכוי לא היה להצלחתם של כל הניסויים האלה.

הרעיון הציוני היה היחיד שהתגשם, והתגשם בצורה מופלאה ששום היסטוריון לא היה יכול לחזותה מראש: בארץ ישראל הוקמה מדינה יהודית, שהחייתה את הלשון העברית ויצרה תרבות עברית וקיבצה מיליוני יהודים מכל תפוצות הגולה.

אם מדע “ההיסטוריה החדשה” יש לו חיבור כלשהו לחיים ולבני אדם (“להיסטוריון צריך להיות מושג איך מתנהגים אנשים שאינם היסטוריונים”, כתב הסופר א"מ פורסטר), צריך היה להגיע למסקנה הפשוטה, המובנת לכל בעל שכל ישר: הסיבה לכך היא הזיקה התרבותית, הרוחנית והנפשית של היהודים לערש דתם ותרבותם, היא מולדתם העתיקה. זיקה זו לא כבתה מאז ימי בית שני ואילך, וביטוייה הדתים — בתפילה, במדרשים, בפיוטים, בתנועות משיחיות וכו' — ידועים היטב. אך מאז “חיבת ציון” היא נשאה אופי חילוני בעיקרה, ועדים לה אלפי השירים, הסיפורים, המאמרים, ספרי ההגות, שנכתבו בתקופות ההשכלה והתחיה בגולה ובכל שנות ההתגשמות הציונית בארץ. אם התרפקות על נופים תנ"כיים, על אדמה שטמונים בה “קברי אבות”, על חבלי ארץ הרוויים זיכרונות היסטוריים, היא ”פטישיזם”, “שוביניזם”, ויש גורסים “פאשיזם” (היה מי שכינה בשם “פאשיסטים” את להקות הזמר השרות “שירי מולדת”; ואיריס מילנר פרסמה לאחרונה מאמר במוסף “הארץ” נגד טיולי תלמידים ברחבי הארץ מחשש “לאומנות” ו"פאשיזים": וכמה עיתונאים הודאגו מאד מריבוי דגלי הלאום על בתים ועל מכוניות ביום העצמאות האחרון; ואם נמשיך בכיוון זה, הרי גם דיבור עברי ייחשב לביטוי של “לאומנות” — הרי בין החוטאים בכך אפשר למנות לא רק את ביאליק וטשרניחובסקי ובני דורם, אלא גם את יצחק למדן שכתב את “מסדה”, את אביגדור המאירי שהתפעל מירושלים, את שלונסקי ואלתרמן שהרבו לשיר על עמק יזרעאל, וגם את אלכסנדר פן, הקומוניסט שכתב “אדמה אדמתי, רחומה עד מותי”, וגם את דליה רביקוביץ שכתבה “עוד נשובה אל עמק דותן”.

ללא הזיקה הזאת, המוזכרת כמה פעמים במגילת העצמאות כמקנה לנו זכות “טבעית והיסטורית” להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, לא הינו באים הנה ואין לנו מה לעשות פה, בפינה הקטנה והמסוכסכת הזאת במזרח התיכון. ל"מצוקה" בלבד יתכנו פתרונות אחרים, אולי טובים יותר, בסוף המאה העשרים.

 

אהבו את אויביכם    🔗

הזכות הזאת אינה מקנה לנו רשות לשלוט בתושביה האחרים של הארץ הזאת, החיים בה מדורי דורות, או לשלול מהם את זכויותיהם האזרחיות והלאומיות. מובנת על כן ההתקוממות המוסרית שהתעוררה בחלקים גדולים של הציבוריות הישראלית נגד מעשי דיכוי ועוול שגרם השלטון הישראלי לתושבי השטח שנכבשו לאחר מלחמה שנכפתה עלינו. ואשר “סליחה שניצחנו” בה, כמו שכתב, אפרים קישון.

אבל מאז מלחמת ששת הימים, ובתאוצה שגברה והלכה, היינו עדים לתופעה, שספק אם יש כדוגמתה בתולדות העמים: הזדהות רגשית ומוסרית של רוב האינטליגנציה הישראלית ושל רוב כלי התקשורת הכתובים והמשודרים עם בני, העם המצהיר בגלוי על שאיפתו לחסל אותך, לגרש אותך מן האדמה הזאת, תוך הוקעת בני עמך שלך כנבלים חסרי מצפון, גרועים מן האימפריאליסטים האנגלים, הצרפתים, הספרדים וכו'.

מי שיעשה פעם מחקר על ממדיה של תופעה פתולוגית זו, שמקורה אולי, בתכונה יהודית גלותית של התבטלות עצמית וחנופה לשונא, יצטרך לעבור על כמות עצומה של חומר: אלפי מאמרים וכתבות בעיתונות, מאות שירים, פזמונים וסטירות, עשרות סרטי תעודה וסרטים עלילתיים, תערוכות וציורים וצילומים שבהם תוארו חיילים ישראלים כקלגסים נאציים (כמו, למשל, בתערוכתו של דוד ריב במוזאון תל אביב) — כל אלה, בהצטרפותם, מהווים כתב אשמה מפלצתי נגד ישראל, הרבה יותר ארסי ומתוחכם מכל התעמולה הפלשתינית, הפרימיטיבית למדי, המופצת בעולם. אוסף חוברות “בצלם” בלבד, בין שרוב הדיווחים בהן נכונים, בין שבחלקם הם כוזבים, כפי שהודו ראשי ”בצלם” עצמם (כאשר “הוטעו”, לדבריהם), על רצח ילדים, הריסת בתים, עינויים ומעשי זוועה אחרים — אוסף זה בלבד דיו להביא את מדינת ישראל לפני מין ”משפט נירנברג", שבו יוקעו לדיראון עולם ה"יודיאו־נאצים".

‎צדיקים גדולים בינינו לא מסתפקים בגינוי ישראל כאחת המנוולות שבאומות (אפילו הקיבוץ נתפס בעיני ברוך קימרלינג ויואל מיגדל לא כהגשמת חזון חברתי נאצל, אלא כמכשיר כלכלי שנעשה בו שימוש לביצוע שורה של מעשי עוול נגד האוכלוסייה הערבית, בדיוק לפי הנוסחה הסובייטית עליה השלום).

אילן פפה, למשל, מצהיר (בריאיון בידיעות אחרונות, 27.8.1993), שאילו ידע כי “מחיר הציונות הוא עקירה של עם אחר”, היה “מוותר על המדינה” (נתאר לעצמנו שצרפתי בעל מצפון, שהתקומם נגד מעשי האכזריות של הצרפתים באלג’יריה, היה אומר שבשל כך הוא מוותר על קיומה של צרפת); והאנתרופולוג דני רבינוביץ ("החטא הקדמון של ישראל”, הארץ), כותב ”שמה שקרה לפלשתינאים ב־48' הוא החטא הקדמון של ישראל, בלעדיו לא הייתה המדינה קמה לעולם”. ולפיכך הוא מציע, ככפרה פורתא על חטא זה, לקבוע “מועד ממלכתי לציון הסבל שסבלו הפלשתינאים במהלך תקומת ישראל” (מעין יום אבל לאומי כנגד יום חג העצמאות; נתאר לעצמנו שהאנגלים קובעים יום אבל לאומי לציון סבלם של הגרמנים במלחמת העולם השנייה).

וקבוצת “הנשים בשחור” מחליטה בפברואר 1990 לענוד על בגדיה את צבעי הדגל האדום־ירוק־שחור של פלשתין, כלומר, של התנועה שהאמנה שלה קוראת לחיסול ישראל כלומר — לחיסולן.

כך מקימים יהודים־ישראלים את הציווי של ישו בדרשת ההר שלו “אהבו את אויביכם והעתירו בעד רודפיכם”, אותו ציווי שכל העולם הנוצרי לא הצליחו לקיימו במשך אלפיים שנים.

מליוני מוסלמים למן אירן במזרח ועד לוב במערב נשבעים במסגדים, בהנפת אגרופים ובהתלהבות קודש, לגאול בחרב את ירושלים ולגרש את היהודים — “הערמומים והאכזריים והבוגדניים”, כפי שהם מכונים בסורה השנייה בקוראן — מהאדמה הכבושה. שש מדינות ערביות מעבר לגבולותינו אינן מכירות בישראל ולא השלימו עם קיומה. מדינת פלשתין תקום, ללא ספק, בעוד שבע או עשר או חמש עשרה שנים, כי דבר זה הוא מחויב המציאות גם אם ישררו יחסי שלום ושיתוף פעולה בינינו ובינה, כך יש לקוות, תמיד יימצאו בה יסודות קיצוניים חזקים, שהשאיפה למחות אותנו מעל הארץ הזאת תבער בדמם. אם לא ישכך הגל הגואה בתוכנו של ערעור ההכרה בצדקת היותנו כאן, במולדת ההיסטורית, זה הגל המכלה מעט מעט את הנוגדנים בגופנו ומרפה את הידיים — יהיה זה נצחונו של ה"שטן" משירו של אלתרמן: לא יימצא בנו כוח לעמוד נגד הסכנות האורבות לעצם קיומנו. נחגוג את השלום אבל “בתרועת תחייה על שפתיים ובצהלות משחקים —אל קבר נדדה”, כד’ברי חיים נחמן ביאליק.

10 ביוני 1994