פרוֹיים גראַץ' היה נשוי בשעתו. היה זה משכּבר הימים, עשרים שנה עברו מאז. האשה ילדה אז לפרוֹיים בת ומתה בחבלי הלידה. הבת נתקראה בשם באשׂיה. אם אמה נתגוררה בטוּלצ’ין. הזקנה לא אהבה את חתנה. היא היתה אומרת עליו: לפי אומנותו פרוֹיים הוא בַּעלַגוּלָה, ויש לו סוסים שחורים-כעורב, אלא שנשמתו של פרויים שחורה משחור סוסיו…
הזקנה לא חיבבה את חתנה ולקחה את הרכּה-הנולדת אליה. היא היתה שרוּיה עם הנערה עשׂרים שנה עד שהלכה לעולמה. אזי חזרה באשׂקה לבית אביה. והמעשה כך היה.
ברביעי- בשבת, בחמישה בחודש, הוליך פרוֹיים גראַץ' לנמל, אל האוניה “קאלידוניה”, חיטה ממחסני חברת דרייפוס. עם ערב סיים עבודתו ונסע הביתה. בקרן הרחוב פּרוֹחוֹרוֹבסקאַיה נזדמן לו הנפח איוואַן פּיאַטירוּבּל.
– כבוד-ויקר, גראַץ', – אמר איוואן פיאטירוּבּל, – אשה פלונית מחבּטת על שערי ביתך…
גראַץ' נסע להלן וראה בחצרו אשה, שקומתה קוֹמת-ענקים. היו לה ירכיים כבירות ולחיים שצבען כצבע הלבֵנים האדומות.
– מר-אבּא, – אמרה האשה בבאס מחריש-אוזניים, – כבר השדים אוחזים אותי מרוב שעמום. אני מחכה לך יום תמים… להווי ידוע לך, שסבתא מתה בטוּלצ’ין.
גראץ' עמד על גבי עגלת-המשא, בּינדיוּגה בלע"ז, ועיניו לטושות כלפי בּתו.
– אל תתלבטי לפני הסוסים, – נצטעק בחמת-יאושו, – קחי הרסן של סוס-היצוּליים, לשבר את סוסי מבקשת את…
גראַץ' עמד על קרונו ונפנף בשוטו. באשׂקה אחזה ברסן סוס-היצוליים והוליכה את הסוסים אל האורווה. התירה ריתמתם והלכה לשקוד על המלאכה בבית-התבשיל. הנערה תלתה על חבל את חותלות אביה, מירקה בחול את הקומקום המפויח והחלה לחמם מִקְרצוֹת-בשר בסיר-הברזל.
– זוהמא שאין לשאתה אצלך, מר-אבא, – אמרה והשליכה בעד החלון את עורות-הכבשׂים שהחמיצו והיו מושלכים על הארץ, – אך אני אבער את הזוהמא הזאת, – הצוויחה באשׂקה והקריבה לאביה פת-ערבית.
הזקן שתה יי"ש מתוך קומקום המצופה-אימַל ואכל מִקְרֶצֶת-בשר, שריחה כריח הילדוּת הברוכה. לאחר מכן לקח את שוטו ויצא אל מעבר לשער. לשם באה אחריו גם באשׂקה. היא נעלה מינעלים של גברים ושמלה תפוּזה, היא חבשה מגבעת, שציפורים תלויות עליה סביב, ונתישבה על גבי הספסל. הערב שוטט על-פני הספסל, עינה הזוהרת של השקיעה נפלה הימה מאחורי פֶּרֶסִיפּ, והשמיים היו אדומים, כתאריך של יום-טוב בלוח-השנה. כל בתי-המסחר כבר נסגרו ברחוב דאלניצקאיה, והחשבּזים נסעו לסימטה הנידחת לבית-הבושת של יוסקה סֶמוּאֶלסוֹן. הם נסעו במרכבות משוחות בלכּה, הדורי-לבוש כצפורי קוליבּרי, במקטורנים צבעוניים. עיניהם היו לטושות, רגלם אחת מצודדת אל הדוושה, וביד-פלדות פשוטה מחזיקים היו זֵרים המעוטפים בנייר-משי. כרכרותיהם המשוחות בּלכּה נעו במפסיע, בכל מרכבה ישב איש אחד וזר בידו, והרכּבים, שנזדקרו מעל דוכניהם הגבוהים, היו מקושטים בסרטים, כשושבינים בחתונות. יהודיות זקנות וצניפים לראשיהן הבּיטו בעצלתיים אחרי זירמת התהלוכה השכיחה הזאת – הן היו אדישות לכל, היהודיות הזקנות הללו, ורק בניהם של חנוונים וחרשי-ספינות נתקנאו במלכי מולדאוואנקה.
סוֹלוֹמוֹנצ’יק קאַפּלוּן, בנו של בעל-מכולת, וּמוֹניה ארטילריסט, בנו של בעל-מבריח, היו בין המנסים להמיש עיניהם מזיוו מזלם של האחרים. שניהם עברו על פניה בהילוך מתערסל, כנערות שטעמו טעם אהבה, הם נתלחשו זה עם זה והחלו מניעים ידיהם, להראות, היאך היו מחבקים את באשׂקה, אילו נתחשקה לכך. ואכן, באשקה נתחשקה לכך לאלתר, לפי שהיתה בתולה פשוטה מטוּלצ’ין, עיירה טרוטה ובהולה על טובת-עצמה. שיעור משקלה היה חמישה פודים ועוד כמה ליטראות, כל ימיה שרויה היתה עם צאצאיהם הערמומיים של סרסורי פודוליה, של מוכר-ספרים נודדים, של קבלני יערות, ומעודה לא ראתה אנשים כסולומונצ’יק קאַפּלוּן. על כן, כיוון שראתהו, החלו רגליה, השמנות, הנעולות מנעלים של גברים, לגשוֹש בקרקע, והיא אמרה לאביה:
– מר-אבא, – אמרה בקול רועם, – ראה-נא, איזה חוֹמד הוא אדון זה: רגלי-מותק יש לו כלבּוּבּוֹנֶת, הייתי חונקת רגלי-מותק שכאלה…
– אָהָה, פאני גראץ', – ליחש אז יהודי זקן, שישב בקירבתם, יהודי זקן, ששם-משפחתו גוֹלוּבּצ’יק, – רואה אני, בבתך הקטנה, שהעגל רוצה לינוק…
– הרי לך, חבילה של טְרָדים על ראשי, – השיב פרוֹיים לגולובצ’יק, נשתעשע בשוטו והלך לחדרו לישון ונרדם בשלוות-נפש, לפי שלא האמין לזקן. הוא לא האמין לזקן ונמצא שטעה מכל-וכל. לא טעה גולובצ’יק. גולובצ’יק עסק בשדכנות ברחובנו, בלילות היה אומר פרקי תהילים על מתים גבירים, וידע על החיים כל מה שאפשר לדעת עליהם. פרוֹיים גראץ' טעה. לא טעה גולובצ’יק.
ואכן, למן היום ההוא עשתה באשׂקה את כל ערביה מעבר לשער. היא ישבה על הספסל ותפרה נדוניא לעצמה. נשים מעוברות ישבו על ידה; תלי-תלים של בד זחלו על ברכיה הכבירות, המפושקות; הנשים המעוברות נתמלאו מכל הבא ליד, כדרך שעטינה של פרה במרעה מתמלא חלב וורוֹד של אביב, ובאותה שעה היו בעליהן, בזה אחר זה, חוזרים מעבודתם. בעליהן של נשים קנטרניות היו סוחטים תחת בִּרְזוֹ של צינור-המיים את פאות-זקניהם המדובללות ומפנים אחר-כך את מקומם לזקנות הגבנוניות. הזקנות רחצו בעריבוֹת תינוקות שמנים, טפחו לנכדיהן על עגבותיהם המבהיקות ועטפום בשמלותיהן הבלויות. וכך ראתה באשׂקה מטולצי’ן את חיי מולדאוואנקה, הורתנו הנדיבה, – חיים, הגדושים עוללים, שיונקים שדי אמותיהם, סמרטוטין מתיבשים ולילי-כלולות, המלאים פאר של פרברים ואין-שוֹבע של סרדיוטות. נתחשקה גם הבתולה לחיים אשר כאלה, אלא שמיד נתחוור לה, כי בתו של גראץ' שתום-העין לא תוכל לצפות לשידוך הגון. מכאן ואילך חדלה לקרוא לאביה אבא.
– גנב אדמוֹני, – היתה מצווחת אליו בערבים, – גנב אדמוני, לך לאכול פת-ערבית…
וכך נמשך הדבר, עד שהספיקה באשׂקה לתפור לעצמה שש כותנות-לילה וששה זוגות תחתונים עם תחרים מעשה-קפלים. משסיימה את קיפולם ותיפורם של התחרימים, געתה בבכייה בקול דק, שאינו דומה לקולה, ואמרה מתוך דמעות לגראץ' התקיף בדעתו:
– כל בתולה, – אמרה לו, – יש לה אינטרס שלה בחיים, אני לבדי שרויה כשומר-לילה ליד מחסן לא-לוֹ. או שאתה עושה בי איזה מעשה, מר-אבא, או שאני עושה סוף לחיי…
גראץ' שמע את בתו עד גמירא, לבש חמילה של פְּרוּשׂין ולמחרת היום הלך לפקוד את בעל-המכולת קאפלוּן בכיכר פּריבוֹזנאיה.
מעל לחנותו של קאפלון נתנוצץ שלט של זהב. היתה זו חנות ראשונה-במעלה בכיכר פריבוֹזנאיה. נדף בה ריחם של יַמים רבים ושל חיים נפלאים שאין אנו מכירים אותם. ילד ריבּץ במשפך את עוּמקה הצונן של החנות והיה אומר דברי זמר, שאינם הוגנים אלא לקשישים בלבד. סולומונצ’יק, בנו של בעל-החנות, עמד מאחורי דוכן-המימכר; על גבי הדוכן הוצגו זיתים שבאו מיוון, שמן ממארסיליה, גרגירי קפה, מאַלאַגה של ליסאַבּוֹן, סארדינים של חברת “פיליפ את קאַנוֹ” ופלפל אדום של קאיינה1. קאפלון עצמו ישב בחזיה תחת השמש בגבוּרתה, במוּסף קטן של זכוכית, ואכל אבטיח – אבטיח אדום, שחרצניו שחורים, חרצנים לוֹכסניים כעיניהן של סיניות ערמומיות. כרסו של קאפלון נחה על גבי השולחן תחת השמש, והשמש לא יכלה לה. אלא שלסוף ראה בעל-המכולת את גראץ' בחמילת-הפרוּשׂין והחוויר.
– בוקר טוב, מוֹסיה גראץ', – אמר וניזוז. – גוֹלוּבּצ’יק הזהירני, כי אתה עומד לבוא, והכינותי לך ליטרא של תה, שהוא – יקר-המציאות…
והוא הפליג בדברים על המין החדש של התה, שהובא לאודיסה באוניות הולאנדיות. גראץ' שמעו באוֹרך-רוח, אך לסוף שיסעוֹ, לפי שהיה איש פשוט, בלי חכמות.
– הנני איש פשוט, בלי חכמות, – אמר פרוֹיים, – הנני מצוּי אצל סוסַי שלי ועוסק במלאכתי שלי. אני נותן כלי-לבן חדשים עם באשׂקה וכמה פרוטות ישנות, ואף אני גופי הנני עם באשׂקה, – ומי שמעט לו בכך, יישרף באש…
– וכי למה נישרף באש? – אץ קאפלון להשיב וליטף ידו של הבּינדיוּז’ניק. – מה בצע בדיבורים כאלה, מוסיה גראץ', שהרי הוא אצלנו אדם, שיכול לסייע לזולתו, ויכול, בדרך-אגב, לקפח את זולתו, ואם תמצא לומר, שאיננו הרב דק"ק קראקוב, הרי גם אני לא נכנסתי לחופה עם בת אחיו של משה מונטיפיורי, אלא… אלא שמאדאם קאפלון… יש לנו מאדאם קאפלון, מטרונית גראנדיוזית, שהאלוהים בכבודו ועצמו לא ידע אצלה, מהי רוצה…
– ואני יודע, – שיסע גראץ' את החנווני, – אני יודע, שסולומונצ’יק רוצה את באשׂקה, אלא שמאדאם קאפלון אינה רוצה אותי…
– כן, איני רוצה אותך, – נצטעקה אז מאדאם קאפלון, שצותתה מאחורי הדלת ומיד נכנסה למוסף העשוי זכוכית, אש-להבה כולה, ושדיה רוגשים עליה, – איני רוצה אותך, גראץ', כאדם שאינו רוצה את מלאך-המוות; איני רוצה אותך, ככלה שאינה רוצה מכה טריה בראשה. אל תשכח, שאבי-אבינו המנוח היה בעל מכוֹלת, ועלינו להחזיק בבראנז’ה שלנו…
– החזיקו בבראנז’ה שלכם, – השיב גראץ' למאדאם קאפלון שהיא אש-להבה ונסתלק לביתו.
שם חיכתה לו באשׂקה, שנתהדרה בשמלתה הפטוּלה, אך הזקן, שלא נסתכל בה, הציע את הפרווה מתחת לעגלות, שכב לישון והיה רדום בשינה, עד שאחזה בו ידה כבירת-הכוח של באשׂקה והשליכתו מתחת לעגלה.
– גנב אדמוני, – אמרה הבתולה בלחישה, שאינה דומה ללחישת קולה, – מדוע צריכה אני לסבול גינוני בינדיוז’ניק שלך, ומדוע אתה שותק, כבוּל-עץ, גנב אדמוני?..
– באשׂקה, – הגיד גראץ', – סולומונצ’יק רוצה אותך, אך מאדאם קאפלון אינה רוצה אותי… שם מבקשים בעל-מכולת.
ובהיטיבו את הפרווה, חזר הזקן וזחל אל תחת העגלות, ובאשׂקה נתעלמה מן החצר…
כל זה אירע בשבת, ביום של בטלה. עין הארגמן של השקיעה, שהיתה מפשפשת בארץ, נתקלה לעת-ערב בגראץ‘, שהיה מנחר מתחת לעגלתו, שקורין בּינדיוּגה. קרן-אור נמרצת ננעצה בנרדם בתוכחה נלהבת והוציאתו לרחוב דאַלניצקאַיה, שהיה מתעפר ומתנוצץ, כשיפון ירוק ברוח. טאטארים הלכו במעלה דאלניצקאיה, טאטארים וטורקים עם מוּלוֹתיהם.2 הם חזרו מן העלייה-לרגל למיכּה בדרכם לביתם שבערבת אוֹרֶנְבּוּרג ובעבר-הקאווקאז. האוניה הביאתם לאודיסה, והם הלכו מן הנמל לאכסניא של ליוּבּקה שנייווייס, המכונה ליוּבּקה קוֹזאק. גלימות-פסים נוקשות היו תלויות ועומדות על הטאטארים והציפו את המרצפת בזיעת-הארד של המידבר. אלונטיות לבנות היו צנופות על תרבושיהם, והיה זה סימן לאדם, שנשתטח על קבר נביאם. הצליינים הגיעו עד קרן-הרחוב, פנו אל חצרה של ליוּבּקה, אך לא יכלו לעבור שם, מפני שפעת הקהל שנתלקטו ליד השער. ליוּבּקה שיינווייס, שפוּנדה לה על ירכה, היכתה כפרי שיכור ודחפתו אל המרצפת. היא היכתה באגרוף מכווץ על פניו, כהכות בטנבור, ובידה השניה החזיקה בכפרי, שלא יישמט ממנה. קילוחי דם זחלו בין שיניו של הכפרי ובסמוך לאוזנו, הוא היה מהורהר ונסתכל בליוּבּקה כבאיש זר, לסוף צנח אל אבני המרצפת ונרדם. אזי דחפתו ליוּבּקה ברגלה וחזרה לחנותה. שומר פונדקה יָבזָל סגר את השער בעדה והניף בידו לפרוֹיים גראץ’, שעבר על פניו…
– כבוד-ויקר, גראץ', – אמר, – אם רצונך להשקיף השקפה כלשהי על החיים, היכנס לחצרנו, יש מה לצחוק…
והשומר הוביל את גראץ' אל הכותל, שעל ידו ישבו הצליינים, שבאו אמש. טורקי זקן בצניף ירוק, טורקי זקן, ירוק וקל, כעלה-טרף, שכב על העשב. הוא היה מכוסה זיעה של פנינים, הוא נשם בכבידות וגלגל את עיניו.
– הנה, – אמר ייבזל, והיטיב את המידאליה על מקטורנו השחוק, – הרי לפניך דראמה של חיים מן האופירה “חולי התוּגר”. הוא נוטה למות, הזקן דנן, אלא שאסור להבהיל אליו רופא, לפי שהנוטה למות בדרכו מאלוהי מוחמד לביתו, מוחזק אצלם בר-מזל מופלג וגביר… חאַלוואַש, – הצוויח ייבזל כלפי הגוסס וגעה בצחוק, – הנה בא הרופא לרפא אותך…
הטורקי הביט אל השומר בפחד של ילד ובמשטמה והפך פניו ממנו. וייבזל, המרוצה מעצמו, הוליך את גראץ' לצדה השני של החצר, אל מרתף-היין. במרתף כבר דלקו מנורות וניגנו כלי-זמר. יהודים זקנים, כבדי-זקן, ניגנו ניגונים רומניים ויהודיים. מנדל קריק ישב אל השולחן, שתה יין מכוס ירוקה וסיפר, היאך חיבּלו בו בניו, יוצאי-חלציו – הבכור בניה והצעיר ליוֹבקא. הוא צרח את סיפורו בקול ניחר ומהלך-אימים, הראה את שיניו הנתוצות והניח לבריות למשמש את הפצעים שעל בטנו. צדיקי ווהלין, שפניהם פני חרסינה, עמדו מאחורי כסאו והקשיבו בתדהמה את דבר ההתפארות של מנדל קריק. הם נשתוממו למשמע אוזניהם, וגראץ' שׂנאם על כך.
– רברבן זקן, – הרטין כלפי מנדל והזמין יין לעצמו.
לאחר מכן קרא פרוֹיים את בעלת-הבית ליוּבּקה קוֹזאק. היא ניבּלה פיה ליד הפתח ושתתה יי"ש בעמידה.
– דבּר, – הצוויחה לפרוֹיים ופיזלה עיניה בחמת-טירוף.
– מאדאם ליוּבּקה, – השיב לה פרוֹיים והושיבה על ידו, – את אשה חכמה, ואני באתי אצלך, כאצל אמי-הורתי. אני בוטח בך, מאדאם ליובקה, – תחילה באלוהים שבשמיים, אחר-כך בך.
– דבּר, – נצטרחה ליובקה, נתרוצצה מסוף המרתף ועד סופו וחזרה למקומה.
וגראץ' אמר:
– בקולוניות, – אמר, – יש להם לגרמנים חיטים בשפע, ובקושטא הולכת המכּוֹלת בחצי-חינם. פוד של זיתים קונים בקוּשטא בשלושה רובל, וכאן מוכרים אותם בשלוש-עשרה קופיקות הליטרא… שפר חלקם של בעלי המכולת בימינו, מאדאם ליוּבּקה, בעלי-המכולת מהלכים מדוּשני-עונג. ואדם שבא עליהם בידיים דיליקאטיות, יכול לזכות במזל-ברכה… אלא שנשארתי בודד במלאכתי, ליוֹבא בּיק המנוח מת, אין לי עזר כנגדי משום צד, והריני בודד, כאלוהים שהוא בודד בשמיים.
– בּניה קריק, – אמרה אז ליוּבּקה, – ניסית אותו על טארטאקובסקי, וכי מה רע לך בניה קריק?
– בּניה קריק? – חזר ואמר גראץ', כולו השתוממות. – והוא רווק, כמדומה אני?
– הוא רווק, – אמרה ליוּבּקה, – קדש לו את באשׂקה, תן לו כסף, הוציאהו אל בין הבריות.
– בניה קריק, – חזר הזקן ואמר כבת-קול, כבת-קול רחוקה, – לא העליתיו בדעתי…
הוא קם, והיה ממלמל ומגמגם, ליובּקה רצה בראש, ופרוֹיים נכרך בעקבותיה. הם יצאו לחצר ועלו לדיוטה השניה. שם, בדיוטה השניה, שכנו נשים שליוּבּקה זימנה אותן לאכסנאים שלה.
– החתן שלנו אצל קאַטיוּשה, – אמרה ליוּבּקה לגראַץ', – המתן לי בפרוזדור, – והיא נכנסה לחדר הקיצון, שבה שכב בניה קריק עם אשה, ששמה קאטיושה.
– דיינו להזיל ריר-שפתיים, – אמרה בעלת-הבית לבחור, – תחילה יש לתקוע יתד נאמן באיזה עסק, בּנצ’יק, ולאחר מכן אפשר להזיל ריר-שפתיים… פרוֹיים גראץ' מחפש אותך. הוא מחפש איש לצורך העבודה ואינו יכול למוצאו…
והיא סיפרה כל מה שידעה על באשׂקה ועל עסקי גראץ' שתום-העין..
– אני אחשוב בדבר, – השיב לה בניה, בכסותו בסדין את רגליה החשופות של קאטיושה, – אני אחשוב בדבר, שימתין לי הזקן.
– המתן לו, – אמרה ליובקה לפרוֹיים, שנשאר בפרוזדור, – המתן לו, הוא יחשוב בדבר…
בעלת הבית הקריבה כסא לפרוֹיים, והוא נשתקע בהמתנה שאין לה שיעור. הוא המתין באורך-רוח, ככפרי בלשכה. מעבר לקיר נתאנחה קאטיושה ונשתפכה בצחוק. הזקן נמנם כשתי שעות, ואפשר למעלה מזה. הערב היה זה-כבר ללילה, השמיים השחירו, ונתיבי-החלב שלהם נמלאו זהב, זיו וצינה. מרתפה של ליוּבּקה כבר היה נעול, השיכורים נתגוללו בחצר, כגרוטאות של רהיטים, והמוּלא הזקן בצניף הירוק נפטר עם חצות. אחר-כך בא קול תזמורת מן הים, קול קרנות וחצוצרות מן האוניות האנגליות, קול התזמורת בא מן הים ונדם, אך קאטיושה, קאטיושה, העושה את מלאכתה על בּוּריה, עדיין הוסיפה ללהט בשביל בניה קריק את גן-עדניה המקושט, גן-עדניה הרוסי, המפורכס. היא גנחה מאחורי הכותל ונשתפכה בצחוק; פרוֹיים הזקן ישב, בבלי נוֹע, ליד דלת חדרה, הוא המתין עד השעה הראשונה שלאחר חצות, ולאחר מכן התדפק.
– ברנש, – אמר, – וכי אפשר שאתה משטה בי?
אזי פתח בניה, סוף-סוף, את דלת חדרה של קאטיושה.
– מוסיה גראץ', – אמר בפנים מתבוששות ומפיקות-נוגה ונתכסה בסדין, – כשאנו צעירים, הרי אנו חושבים על הנשים, שזוהי סחורה, והרי בסך-הכל אין זה אלא קש, שבוער מלא-כלום…
ומשנתלבש, היטיב את כלי מיטתה של קאטיושה, נופף את כריה ויצא עם הזקן החוצה, וכך היו משוטטים עד שהגיעו לבית-העלמין, ושם, ליד בית-העלמין, נשתוו ביניהם, שבאשׂקה מביאה לבעלה לעתיד-לבוא ג' אלפים רובל נדוּניא, שני סוסים מיוחסים ומחרוֹזת של פנינים. וכן נשתוו, שקאפלוּן חייב לשלם ב' אלפים רובל לבּניה, חתנה של באשׂקה. הוא חטא בגאוות-משפחה – קאפלון זה שמכיכר פריבוזנאיה, הוא נתעשר מזיתי קושטא, הוא לא חס על אהבת-הבתולים של באשׂקה, אשר על כן גמר בניה בדעתו ליטול על עצמו את הטירחה של קבלת ב' אלפים מקאפלון.
– אני אטול דבר זה על עצמי, מר-אבא, – אמר לחותנו לעתיד לבוא, – בעזרת השם ניפַרע מכל בעלי-המכולת…
הדברים נאמרו עם שחר, כשהלילה כבר נסתלק, – וכאן מתחילה פרשה חדשה, פרשת חורבנו של בית קאפלון, סיפור אבדנו האיטי, סיפור על מעשי הָבְעֵר וירי-של-לילה. וכל זה – גורלו של קאפלון בעל-היוהרא וגורל העלמה באשׂקה – נחרץ בלילה ההוא, כשאביה וחתנה הפתאומי שוטטו על-פני בית-העלמין הרוסי. באותה שעה היו בחורים מושכים בחורות אל אחורי הגדר, וקול הנשיקות היה מנסר והולך מעל אבני-המצבות.