לוגו
ליובקה-קוזאק
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

במולדאוואנקה, בקרן דאלניצקאיה ובּאַלקוֹבסקאיה, עומד ביתה של ליוּבּקה שנייווייס. בביתה מצוּיים מרתף-יין, אכסניא, חנות לשבולת-שועל ושובך למאה זוגות יונים מגזע קריוּקוֹב וניקוֹלאַייב, חנויות אלו והחֶלקה מס' ארבעים-ושש במחצבות אודיסה הן קניינה של ליוּבּקה שנייווייס, שנתכּנתה בשם ליוּבּקה-קוֹזאק, והשובך לבדו הוא קניינו הפרטי של השומר יַבְזָל, חייל בדימוס בעל מידאליה. בכל אחד-בשבת יוצא ייבזל לכיכר-הציידים ומוכר יונים לפקידים שבאים מן העיר ולילדי השכנים. מלבד השומר, מתגוררים בחצרה של ליוּבקה עוד פֶּסיָה-מינדל, טבּחית וסרסורית-לדבר-עבירה, והסוכן צוּדָצְ’קִיס, יהודי גוץ, שבקומתו ובזקנקנו הוא דומה לרבּה של מולדאוואנקה – רבֵּנוּ בן זכריה. על צודצ’קיס יודע אני ספורי-מעשיות לרוב. ראשון שבהם – המעשה בצוּדצ’קיס, שנשׂכּר להיות סוכן בית-האכסניא של ליובקה, המכוּנה קוֹזאק.

לפני כעשר שנים סרסר צוּדצ’קיס לבעל-אחוזה אחד מכונת-דישה, והיא מדישת-ריס, שהנעתה בסוס, ובערב הביא את בעל-האחוזה אל ליוּבּקה, כדי לחוֹג את קבּלת-הקניין. אותו קונה היה בעל שׂפם ושִׁלְפֵי-שׂפם, ולרגליו מגפי לכּה. פסיה-מינדל נתנה לו לפת-ערבית דג ממולא יהודי ולאחר-מכן עלמה נאה ביותר, נאַסטיה שמה. בעל-האחוזה לן לינת-לילה, ובבוקר העיר ייבזל את צוּדצ’קיס, שנתקפל בכיווּץ-גפיים על סף חדרה של ליוּבּקה.

– הנה, – אמר ייבזל, – נשתבחת אמש, שהפריץ קנה על ידיך מכונת-דיש, בכן להווי ידוע לך, שלאחר שלן לינת-לילה, ברח עם הַשְׁכָּמָה, כאחד הריקים. עכשיו הבה-נא שני רובל דמי תרגימה וארבעה רובל במחיר העלמה. ניכר אתה, שזקן-ורגיל הנך.

אך צודצ’קיס לא נתן את הכסף, אז דחפו ייבזל לתוך חדרה של ליובקה ונעל את הדלת.

– הנה, – אמר השומר, – כאן תשב, ולאחר מכן תבוא ליובקה מן המחצבה, ותוציא את הנשמה מקרבך. הלוואי, אמן.

– בּאנדיט, – השיב צודצ’קיס לחייל והיה סוקר את החדר החדש, – אי אתה יודע כלום, באנדיט, חוץ מיוֹניך, ואני עודי מאמין באלוהים, שיוציאני מכאן, כשם שהוציא את כלל ישראל – תחילה ממצריים ואחר כך מן המדבר…

עוד דברים הרבה ביקש הסרסור הגוץ להגיד לייבזל, אלא שהחייל לקח עמו את המפתח ונסתלק בסאוֹן מגפיים. מיד החזיר צודצ’קיס פניו וראה אצל החלון את הסרסוּרית-לדבר-עבירה פסיה מינדל, שקראה את הספר “ל”ב שבחי הבעל-שם". היא קראה ספר של חסידים, ששוּליו מוזהבים, וברגלה נענעה עריסה של אַלון. באותה עריסה היה מוטל בנה של ליובקה, דווידקא, ופעה בקול.

– סדרים נאים רואה אני בסאַחאַלין הזה, – אמר צודצ’קיס לפסיה מינדל, – הנה שוכב לו תינוק ומתקרע לגזרים, שממש רחמנות להביט, ואת, אשה בעלת-בשרים, יושבת לך, כאבן ביער, ואינך יכולה לתת לו מַצָץ…

– תן אתה לו מצץ, – השיבה פסיה-מינדל ולא התיקה עצמה מן הספר, – אם רק יקח ממך, רמאי זקן, מצץ זה, לפי שכבר מגוּדל הוא, כקאצאפ, ואינו מבקש אלא חלב אמו-הורתו, ואמו-הורתו מקפצת לה במחצבותיה, שותה תה עם יהודים בבית-המרזח “הדוֹב”, קונה בנמל קונטראבאנדה וחושבת על בנה כעל שלג-של-אשתקד…

– כן, – אמר אז לנפשו הסרסור הגוץ, – עבד לפרעה אתה, צודצ’קיס, – ופרש אל כותל המזרח, למלם את תפילת-השחרית מתחילה ועד סוף עם שיר-של-יום ושאר תוספות, ולאחר התפילה נטל על זרועותיו את התינוק הפועה. דווידקא נסתכּל בו בתהייה ופרכס ברגליו הקטנות והפטוּלות, השטופות בזיעה של תינוקות, והזקן החל להלך על-פני החדר אנה ואנה ובנענועי-גופו, כצדיק בתפילתו, פתח בזמר שאין לו סוף.

– אַה-אַה-אַה, – היה מזמר ואומר, – כי הנה כל ילד סנוקרת באפּיו, ודווידקא שלנו הגלוסקא בכפּיו, למען כי יעצום בלילה עפעפּיו… אַה-אַה-אַה… - כּי הנה כל ילד סטוֹטֶרֶת באפּיו…

צודצ’קיס הראה לבנה של ליוּבּקה אגרוף זערורי עם שערות שיבה והיה כופל ומשלש בעניין הסנוקרת והגלוסקאות ולא פסק פיו, עד שנרדם הילד, ועד שהגיעה החמה לטבּוּר השמיים המזהירים. היא הגיעה עד טבורם ונרטטה, כזבוב שתש כוחו בשרב. איכרים פראים מניירוּבּאיסק וטאַטאַרקה שחנו בחצר-האכסניה של ליובקה, זחלו אל תחת העגלות ושם נרדמו בשנת-פראים קולנית, אומן שיכור יצא לשער, השליך מידיו את המקצוּעה והמסור, צנח ארצה, צנח והחל מנחר באמצע העולם, כולו בזבובי הזהב וחזיזי התכלת של ברקי יולי. בקירבתו, במקום של צל, נתישבו גרמנים-קולוניסטים קמוטי-פנים, שהביאו לליובקה יין מגבול בייסאראביה. הם הציתו מקטורות, והעשן של קנות-מקטורותיהם המעוקמים החל להסתכסך בזיפי הכסף של לחיי-זקוּניהם הבלתי-מגולחות. החמה נשתלשלה מן השמיים, כלשון ורוּדה של כלב המלחית בצמאונו, ים-אדירים גלגל הרחק מזה את גליו על פֶּרֶסיפּ, ותורניהן של ספינות שבאו ממרחקים נתנועעו על פני מימיו האיזמרגדיים של מפרץ אודיסה. היום ישב בסירת-דוגה מקושטת, היום היה שט ומקריב אל הערב, ועם ערב, רק בשעה החמישית. חזרה מן העיר ליובקה. היא באה רכובה על סוסית ברודה, שכרסה גדולה. ורעמתה צִמַחַת. בחור, שרגליו עבות, וכותונת סיטץ לעורו, פתח לה את השערים, ייבזל החזיק ברסן, ואז קרא צודצ’קיס אל ליוּבּקה ממקום מאסרו:

– כבוד-ויקר לך, מאדאם שיינווייס, וערבא טבא. הנה נסעת לשלוש שנים לרגל עסקיך והטלת על ידי ילד רעב…

– שתוק, פרצוּף, – השיבה ליוּבקה לזקן וירדה מעל האוכף, – מי זה פוער פיו בחלוני?

– זהו צודצ’קיס, זקן זריז וממולח, – השיב לאדונית שלו החייל בעל-המידאליה והחל לספר לה את כל מעשה הפריץ, אלא שלא סיים את סיפורו, לפי שהסרסור שיסעו והיה מיבב בכל כוחו.

– איזה חוצפה, – נתייבב והשליך את היארמולקה שלו למטה, – איזה חוצפה להטיל על זרועות אחרים את התינוק ובעצמה ללכת לאיבוד לשלוש שנים… לכי, תני לו דדים…

– הנה אני באה אצלך, אֲפֶריסט, – הרטינה ליוּבקה ורצה במדרגות. היא נכנסה החדרה וחלצה שד מתוך הלסוטית המאובקת.

הילד נמשך אליו, נשך ונישך את פטמתה המפלצתית, אך לא הפיק חלב. גיד נתנפח במצחה של האם, וצוּדָצ’קיס אמר לה, בטרפו ביארמולקה:

– הכל רוצה את לחטוף לעצמך, ליובקה החמדנית; כל חללו של העולם את מושכת לביתך, כתינוקות שמושכים מפה ועליה פירורי הלחם; את ביכורי החיטה רוצה את, ואת ביכורי הענבים; לחם-סולת רוצה את לאפוֹת בלהט החמה, וילדך הקטן, ילד של זהב, ככוכב בשמיים, צריך להתעלף בלא חלב…

– איזה חלב, – נצטעקה האשה וסחטה את השד, – כשהיום הגיעה לנמל “פּלוּטארך”, ואני עשיתי חמש-עשרה פרסאות בחמה?… ואתה הארכת בפזמון, יהודי זקן, מוטב שתסלק את ששת הקארבוינים…

אך צודצ’קיס לא נתן את הכסף גם הפעם. הוא התיר את השרוול, חשף את זרועו ותקע לפיה של ליובקה מַרְפֵּק צנום ומזוהם.

– החנקי, אֲריסטאַנטית, – אמר וריקק לקרן-זווית.

ליובקה החזיקה בפיה מרפק זר, אחר-כך הוציאתו, נעלה את הדלת במפתח ויצאה לחצר. שם כבר המתין לה מיסטר טרוֹטִיבֶּרן, הדומה לעמוד של בשר אדמוני. מיסטר טרוֹטיבּרן היה מכונאי ראשי ב“פלוּטארך”. הוא הביא עמו אל ליובקה שני מלחים. אחד המלחים היה אנגלי, השני היה מאלאי. שלושתם גררו לתוך החצר את הקונטראבאנדה, שהובאה מפורט-סעיד. ארגזם היה כבד, הוא נשמט מידיהם ארצה ומתוכו נידרדרו סיגרים, שנסתכסכו במשי היאפאני. שפעת נשים עטו במרוצה אל הארגז, ושתי צועניות נכריות, שהיו מהססות וסואנות, החלו עוקפות ובאות מן הצד.

– מוּש, ארחי-פרחי, – גערה בהן ליובקה והוליכה את הימאים למקום-של-צל תחת ענפי השיטה. הם ישבו שם אל השולחן, ייבזל נתן להם יין, ומיסטר טרוֹטיבּרן גולל את סחורותיו. הוא הוציא מן המרצוף סיגרים ושיראים דקים, קוֹקאין ומשוֹפים, טאבּאק בלי באַנדָרוֹלָה ממדינת ווירג’יניה ויין שחור שנקנה באי חיאוס. כל סחורה ומיקחה, כל סך היו מקנחים בלגימת יין-ביסאראביה, שריחו ריח השמש והפשפשים. דמדומי-הערב עברו במרוצה על-פני החצר, דמדומי-הערב עברו במרוצה, כגל של ערבית על-פני נהר רחב-ידיים, והמאלאי השיכור, שנתמלא פליאה, נגע באצבעו בשַׁדָה של ליוּבּקה, – תחילה באצבע אחת, ואחר-כך בכל אצבעותיו בזו אחר זו.

עיניו הצהובות והעדינות נתלו מעל לשולחן, כפנסי-נייר ברחוב סיני; הוא התחיל לזמר בקול נשמע-ולא-נשמע ונפל ארצה, כשליובקה דחפתו באגרופה.

– ראו נא, כמה משׂכּיל הוא זה, – אמרה עליו ליובקה למיסטר טרוטיברן, – שיוּרו האחרון של החלב מתקפח אצלי מחמת המאלאי הזה, ואותו יהודי כבר אכלני בכל פה בעד החלב הזה…

והיא הורתה כלפי צודצ’יקיס, שעמד בחלון והיה כובס את פוזמקאותיו. מנורה קטנה העלתה פיח בחדרו. גיגיתו היתה מקציפה ומפעפעת, הוא נשתרבב מן החלון, בהרגישו, כי מסיחים בו, ונצטעק בחמת-יאוש.

– הצילו, בני-אדם! – נצטעק וטירף בידיו.

– שתוק, פרצוף! – געתה ליובקה בצחוק. – שתוק!

היא זרקה אבן בזקן, אך בזריקה ראשונה לא פגעה בו. מיד חטפה האשה בקבוּק, שנתרוקן מיינו. אך מיסטר טרוטיברן, המכונאי הראשי, הוציא את הבקבוק מידה, כיוון אל המטרה ופגע בחלון הפתוח.

– מיס ליובקה, – אמר המכונאי הראשי, אגב קימה, ואסף את רגליו השיכורות, – הרבה אנשים מהוגנים באים אצלי, מיס ליובקה, ליטול סחורה, אך איני נותנה לאיש, לא למיסטר קוּנינזוֹן, לא למיסטר בּאַטיוּ, לא למיסטר קוּפּצ’יק, לשום אדם מלבדך, לפי שדיבורך ערב לי, מיס ליובקה…

ובהתאוששו על רגליו שנרעדו, אחז בכתפי שני מלחיו, האחד אנגלי ומשנהו מאלאי, ויצא לרקד עמהם על-פני החצר שאחזתה צינה. אנשי “פלוטארך” – הם רקדו מתוך שתיקה של עמקוּת. כוכב תרוג, שנידרדר אל שיפולי הרקיע, הסתכל בהם בשבע עיניים. לאחר מכן קיבלו כסף, אחזו איש ביד רעהו ויצאו לרחוב, והיו מתנודדים כהתנודד המנורה התלויה באוניה. מן הרחוב ראו עיניהם את הים, את המיים השחורים של המפרץ האודיסי, את דגלי-השעשועים שעל התרָנים שטבעו ואת האורות הנוקבים, שהודלקו במעמקים רחבי-הידיים. ליוּבּקה ליוותה את האורחים המרקדים עד מקום-המעבר; היא נותרה לבדה ברחוב השומם, נתחייכה להרהורי-לבה וחזרה הביתה. הבחור המנומנם בכתונת-הסיטץ סגר את השער בעדה, ייבזל הביא לאדונית שלו את פדיון היום, והיא הלכה לישון במעונה שבקומה העליונה. שם כבר היתה פסיה-מינדל, הסרסוּרית-לדבר-עבירה רדומה בשינה, וצודצ’קיס נענע ברגליו הקטנות והיחפות את עריסת האלון.

– יסורי-מוות ייסרת אותנו, ליובקה האשמאית, – אמר ונטל את התינוק מן העריסה, – אך הנה למדי ממני, אמא מנוּולת…

הוא השיק מסרק קטן אל דַדָה של ליובקה והניח את בנה במיטתה. הילד נמשך אל אמו, נדקר במסרק וגעה בבכיה. אזי הקריב לו הזקן את המַצָץ, אך דווידקא הפך פניו מן המצץ.

– מה אתה עושה בכשפים עלי, נוכל זקן? – הרטינה ליובקה עם שנתנמנמה והלכה.

– לשתוק, אמא מנוּולת! – השיב לה צודצ’קיס, – לשתוק וללמוד, האבדון עליך…

דווידקא שכב בעריסה, מָצץ את המַצָץ והיה שותת ריר של אושר. ליובקה נתעוררה, פקחה עיניה וחזרה ועצמה. היא ראתה את בנה ואת הלבנה, שהרסה אליה בחלונה. הלבנה היתה מקפצת בתוך העננים השחורים, כעגל שתעה.

– נו, טוב, – אמרה אז ליוּבּקה, – פתחי לצודצ’קיס את הדלת, פסיה-מינדל, ויבוא מחר לקחת ליטרה אחת טאבאק אמריקני…

ולמחר בא צודצ’קיס לקחת ליטרה אחת טאבאק בלי באנדירולה ממדינת ווירג’יניה. הטאבאק ניתן לו, וכן רביעית של תה לתוספת. ולאחר שבוע, כשבאתי אל ייבזל לקנות יונים, ראיתי סוֹכן חדש בחצרה של ליובקה. הוא היה זערוּרי, כרבי שלנו בן זכריה. צודצ’קיס היה הסוכן החדש.

הוא שימש בכהונתו ט"ו שנים, ובמשך הזמן הזה שמעתי עליו הרבה מעשים שהיו. ואם אוּכל, אספרם על הסדר, לפי שהם מעשים מעניינים עד מאד.