בָּא שָׂטָן עֲטוּר־קַרְנַיִם

אֶל עַרְבִי יְרֵא־שָׁמַיִם

וְאָמַר לוֹ: "שְׁמַע, מַחְמוּד:

כְּבָר נִגְזַר דִּינְךָ לָמוּת.

אַךְ יָכֹלְנִי גַם עַכְשָׁו עוֹד

לְהַצִּיל אוֹתְךָ מִמָּוֶת,

אִם תִּבְחַר מִיָּד בְּלִי בּוֹשׁ

בְּאַחַת מִן הַשָּׁלֹש:

אוֹ הֲרֹג מְשָׁרֶתְךָ,

אוֹ הַכֵּה אֶת אִשְׁתְּךָ,

אוֹ הָרֵק כְּהֶרֶף־עַיִן

הַבַּקְבּוּק הַזֶּה שֶׁל יַיִן!"

עֵת רַבָּה הִרְהֵר מַחְמוּד.

הוּא פָּחַד, אָמְנָם לָמוּת –

אַךְ גַּם חֵטְא עוֹרֵר בּוֹ פַּחַד;

וְעָנָה לְשַׂר־הַשַּחַת:

"לֹא אֶרְצַח אֶת מְשָׁרְתִי,

לֹא אַשְׁפִּיל אֶת כְּבוֹד אִשְׁתִּי!

אִם עֵצָה אַחֶרֶת אַיִן,

אֶחֱטָא – וְאֵשְׁתְּ הַיַּיִן".

מְזָגוֹ לוֹ וַיִּשְׁתּוֹ,

וְ… שָׁתוּי – הִכָּה אִשְׁתּוֹ;

וְנָעַץ חַרְבּוֹ בָּעֶבֶד

שֶׁעָזַר לַנֶּעֱלֶבֶת.