¹

מַשמע, כּך נגזר מן השמים שלא תהא לקוֹנגרס הי“ח “עתוֹנוּת טוֹבה”. מצדוֹ של המחנה שדרכּוֹ לצרוֹר וּלהזיק, פּשיטא! העתוֹנאים הבּוּנדאים הכריזוּ, מסתמא בּפּעם הי”ט אוֹ הי"ח, כּי פּשטנוּ את הרגל וחזרוּ והוֹקיעוּ את כּל חטאוֹת הנעוּרים שלנוּ, ותלמידי החדר הפוֹלקיסטי, האוּגַנדיסטי, עליו השלוֹם, מצאוּ שוּב, כּדרכּם, כּי בּיזבּזנוּ את ירוּשת הרצל והצגנוּה כּלי ריק. מילא, מן ההכרח להיוֹת רגילים בּצרוֹת אלה. אפילוּ עטים כּשרים של ציוֹנים חרדים, הטוֹבלים בּכל מיני “מי שבּירך”, הספּידוּ את הקוֹנגרס בּשברוֹן־לב. הקוֹנגרס לא גרם להם נחת־רוּח: שוּם חגיגיוּת תפארת, אף נאוּם פּרלמנטרי אחד מסמר וּמסעיר, שוּם מלה מפוֹצצת! והוֹאיל וקוֹנגרס בּידי עתוֹנוּת הוּא כּחוֹמר בּיד היוֹצר, הפסיד הפּעם הקוֹנגרס – וחסל. הכּל תלוּי בּמזל.

אמנם יש עמדי אוּלי להגיד משהוּ בּענין זה, יכוֹלתי אוּלי להראוֹת איך חילץ הקוֹנגרס את ההסתדרוּת הציוֹנית ממיצר מַאפּליה, שסיכּן את עצם קיוּמה, ואיך איפשר את קיוּמה ועבוֹדתה. אוּלם איני שׂשׂ עכשיו אֱלֵי ויכּוּח. יוֹדע אנכי כּי גזר־הדין הקשה נחתך לא ליד שוּלחן הקוֹנגרס, אלא מיד לאחר הבּחירוֹת. לא קל לעכּל קוֹנגרס בּהשתתפוּת פּוֹעלים רבּה כּזוֹ. גם זה טעוּן הֶרגל. אך יסָלח לי הרהוּר עבירה: יהיה גזר־דינה של העתוֹנוּת חשוּב כּכל שיהיה, פּסק־דינה של ההיסטוֹריה חשוּב הימנוּ, ודרכּוֹ של זה לבוֹא דוקא קצת בּמאוּחר.

דוּגמה קטנה: כּלוּם היתה פּעם לקוֹנגרס הציוֹני “עתוֹנוּת טוֹבה” כּמוֹ שהיתה למוֹשב הראשוֹן של הסוֹכנוּת היהוּדית בּציריך? תמוּנוֹת מרהיבוֹת וראשים וּנאוּמים! הלבבוֹת נמוֹגוּ מרוֹב שׂמחה. וּמה כּוֹתבים היוֹם אוֹתם העתוֹנים היהוּדים עצמם על תוֹצאוֹתיו של אוֹתוֹ מעמד ציריך?

על כּן: אוּלי נתחיל להעריך גם קוֹנגרסים ציוֹניים לפי העבוֹדה שהוּפקה על ידיהם, לפי הכּוֹחוֹת שנרתמוּ על ידיהם בּעבוֹדה?

הנה ראיתי למחרת הקוֹנגרס, למחרת ממש, את הצעיר שבּחברי האֶכּסקוּטיבה, את משה שרתוֹק, בּצאתוֹ לדרך לא למי־מנוּחוֹת וּמַעינוֹת־מרפּא על מנת להינפש מהקוֹנגרס, כּמוֹ שהיה נהוּג בּאוֹתם הימים הטוֹבים שזכוּ למזמוֹרי הַלל, אלא ישר לירוּשלים, אל העבוֹדה רבּת־הטרדוֹת, אשר קוֹדם חילק אוֹתה עם אַרלוֹזוֹרוֹב. ראיתי וידעתי: אַל דמי לעבוֹדה, אף יוֹם אחד לא יעבוֹר בּבטלה. כּן ראיתי בּ“אִסרוּ־חג” של הקוֹנגרס את ד"ר רוּפּין בּדרכּוֹ למַריֶנבַּד, כּוּלוֹ שקוּע בּענין שהוּטל עליו: יציאת אשכּנז. והאיש הצנוּע הזה, שאינוֹ רוֹדף כּבוֹד, האישיוּת העדינה בּיוֹתר בּחיים הציבּוּריים הציוֹניים, שנתיאש כּמעט מעבוֹדה מעשׂית והלך לוֹ בּדרכּוֹ המדעית, והנה הוּא מוּכן עתה בּמוֹח צלוּל וּבכוָנוֹת טהוֹרוֹת לגשת לפּעוּלה החדשה, שבּה אצוּרים פּתרוֹנוֹת חדשים לשאלוֹת ישנוֹת כּבדוֹת. וגם חברים אחרים של האֶכּסקוּטיבה החדשה לא בּנקל נסעוּ לנוּח מעמל הקוֹנגרס הקשה. אחדים הכינוּ פּעוּלת־תנוּפה חדשה למען עליה מוּגדלת, וחיים וייצמן נרתם כּבר בּצוותא חַדא עם האֶכּסקוּטיבה בּענין יציאת אשכּנז.

ונדמה לי כּי עם כּל הטעוּיוֹת והמִשגים של הפּוֹליטיקה הציוֹנית הפּנימית שלנוּ, הנחתכת כּה בּחפּזוֹן בּשבוּעיִם של קוֹנגרס אחד לשנתים, למעשׂה לא רעה היתה העבוֹדה הציוֹנית בּקוֹנגרס זה. ואת העדוּת הטוֹבה לרוּח שבּה יצאה התנוּעה הציוֹנית מהקוֹנגרס, אני רוֹאה בּגישה שבּה ניגשוּ למחר אחרי הקוֹנגרס למפעל על שם אַרלוֹזוֹרוֹב. עוֹד החלטה, עוֹד אַזכּרה – ערכּן לא רב אך לפתוֹח בּעבוֹדה מיד למחרת הקוֹנגרס – מה רב ערך הדבר.

בּמשך השנים הוּרגלנוּ להבּיט על הקרנוֹת הלאוּמיוֹת שלנוּ בּעיני חוּלין. אנוּ, התוֹבעים וּמחנכים אחרים, הסחנוּ את דעתנוּ שלנוּ מהתוֹכן הנעלה, תוֹכן “הנשמה היתירה” שבּהן. בּמֶלל רַברבָן וּבמַעשׂ מִצעָר פּרטנוּ בּמשך שנים את ההוֹן הלאוּמי לפרוּטוֹת קטנוֹת עד שבּצעוֹן ההתישבוּת שלנוּ דלל והוּנמך. שנים רבּוֹת הפלגנוּ בּשבחה של “הסטיכיה”, בּשבחם של חסידי ההוֹן הפּרטי הגוֹאל את עצמוֹ, עד שבּאחד הבּקרים, תוֹך פּריחתה של ההגירה הסטיכית וּזרימת ההוֹן, ראינוּ והנה עמידתנוּ ערוּמה, דלה וריקה: נשארנוּ בּלי קרקע בּלי התישבוּת לאוּמית. ורק לאחר שהתחלנוּ לספּוֹג מהלוּמוֹת חדשוֹת אוֹרוּ עינינוּ להבין כּי שוּם מעמד בּינוֹני ושוּם תעשׂיה אין לבנוֹת בּארץ חדשה בּלי קרקע לאוּמי וּבלי הוֹן לאוּמי.

וזאת הבּשׂוֹרה של הקוֹנגרס: מפנה חדש להתישבוּת עממית, להוֹן עממי. ארץ־ישׂראל גוּפה משמשת בּנדוֹן זה אֶבן־בּוֹחַן טוֹבה. שלוֹש מַגבּיוֹת גדוֹלוֹת סוּדרוּ שם בּשנה אחת: החתמה על מניוֹת “נִיר”, מגבּית לישוּב יהוּדי גרמניה וּמפעל אַרלוֹזוֹרוֹב. בּלי הכּרה עמוּקה בּצוֹרך הדחוּף של המפעלים וּבכוֹח־ההפראה של ההוֹן הלאוּמי – אין דברים כּאלה נעשׂים.

ואם למחרת הקוֹנגרס נזדמנוּ בּני־אדם, “בּלי שהפצירוּ בּהם”, והעמידוּ את עצמם לשירוּת הקרנוֹת, רתמוּ את עצמם ואת האחרים וּבאוּ בּכוֹחוֹת חדשים להפיח רוּח חיים בּכּלים הלאוּמיים החדשים־הישנים שלנוּ – הגידוּ מה שתגידוּ, בּשנים האחרוֹנוֹת לא הסכּינה הציוֹנוּת בּאלה. בּלי כּוֹחוֹת רעננים, בּלי אמוּנה כּנה בּכוֹחם וּבכוֹשר־המעשׂה של ההמוֹנים הציוֹנים, בּלי בּטחוֹן וּבלי רצוֹן עתיר כּוֹח – אין עוֹשׂים דברים כּאלה.

על כּן יש לי הרגשה: פּתיחה יפה!

תשרי תרצ"ד.