יוֹם ליוֹם חוֹזר ואוֹמר: אכן, נתאַמתה הפּרוֹגנוֹזה הציוֹנית יוֹתר משחשבוּ בּעלי הפּרוֹגנוֹזה עצמם, אמת מה שכּתב פּינסקר בּמחבּרתוֹ ואמר בּנאוּמוֹ בּקַטוֹביץ. אך לפי שעה מתגשּמת רק מחצית הנבוּאה. בּדוֹמה לזה קרה לרעיוֹן הסוֹציאליסטי, שנתמלאה נבוּאתוֹ לגבּי התמוֹטטוּת המשטר הקפּיטליסטי, שאינוֹ מסוּגל לתת לבני־אדם מעט לחם וּמעט בּטחוֹן חיים; אבל התמוֹטטוּת זוֹ אינה מבטיחה את עצם הגשמת המשטר הסוֹציאליסטי. הציוֹנוּת ראתה את הנוֹלד, את הקטסטרוֹפוֹת העתידוֹת להתחוֹלל, אבל בּבוֹא הקטסרוֹפה לא היה בּכוֹחה לאמוֹר: בּוֹאוּ, יהוּדים, עלוּ ותיגָאלוּ. וּכשזה לא בּא – בּא היאוּש.
מה תענה הציוֹנוּת הפעם ליהדוּת גרמניה? אכן בּראוֹתנוּ מה נעשׂה בּמשך ארבּעה חדשים, ואיך נעשׂה, אפשר לבוֹא לידי יאוּש. שוּם קטסטרוֹפה אינה מסוּכּנת כּקטסטרוֹפה זוֹ של הסתלקוּת הציוֹנוּת ממעשׂה־הגאוּלה הגדוֹל. הפּעם ודאי אין הצדקה לכך. לפנים היתה ארץ־ישׂראל מדבּר שממה. ועכשיו הלא יכוֹלה ארץ־ישׂראל לענוֹת לרוֹדפינוּ וגם למתכּחשים מתוֹכנוּ: הנה יש פּינה אחת בּעוֹלם. אם לא תינתן הפּעם התשוּבה הזאת – אין כּפּרה. והתשוּבה אינה נמצאת בּלוֹנדוֹן וּבירוּשלים דוקא, אלא גם בּידינוּ, בּידי הישוּב, בּידי כּל אחד ואחד. יוֹם יוֹם אנוּ קוֹראים בּ“דבר” על יהדוּת גרמניה. רבבוֹת ילדי ישראל מנוּשלים מבּית־הספר. ילדי ישׂראל אלה – שעדיין לא חטאוּ – אילוּ קמנוּ להציל אוֹתם וּביצענוּ מפעל כּבּיר. יש שוֹאלים בּרוּגזה: מה עשׂיתם להצלת יהוּדי רוּסיה? משוּל לאוֹתוֹ עשיר הקוֹפץ את ידוֹ מעזוֹר לנצרך בּטענה חזקה, שיש לוֹ אח עני, וגם לוֹ אינוֹ עוֹזר. איש לא קם להוֹציא איזה אלפים יהוּדים מרוּסיה. זוֹהי כּלימתנוּ ואַל נעשׂה מחוּלשה זוֹ “פּטריוֹטיזם” של שבט. אילוּ היתה לפנינוּ שאלת רחמנוּת, ספק אם היא היתה נתוּנה דוקא ליהוּדי שחרב עוֹלמוֹ בּגרמניה ולא ליהוּדי הגוֹוע בּרעב בּרוּסיה. השאלה היא אחרת: בּידינוּ הפּעם להוֹציא מהגלוּת שבט יהוּדי. כּלוּם נחמיץ את השעה?
האגדה של רבּה בּר־בּר חָנא מספּרת על יוֹרדי־ים שנתעוּ לאי וּביקשוּ להשתקע בּו, לשבת בּשלוה, והנה אך העלוּ אש לבשל בּה והאי נזדעזע. לאִי־הלויתן הזה נמשלה ההיסטוֹריה היהוּדית. והקטסטרוֹפה הגרמנית פּוֹקחת את עינינוּ יוֹתר מכּל אסוֹנוֹת שקדמוּ לה בּדוֹרנוּ.
בּמה עוֹסקת הציבּוּריוּת היהוּדית? בּאוֹפן הטוֹב בּיוֹתר – הפגנת רבע מיליוֹן יהוּדים2, רבּנים עם קוֹמוּניסטים, זקנים עם ילדים. מחזה שׂגיא. אוּלם האם בּהפגנוֹתינוּ יפּוֹל משטר היטלר? נַפגין, נצעק, נרעש – וזה הכּל! אני מבין לנפש הנוֹער המבקש פוּרקן לרגשוֹתיו. אבל הנוֹער המתחנך להסתפּק בּזה אינוֹ אלא ממשיך את מלחמתנוּ בּאוֹיב בּצוּרה הטרַדיציוֹנית של הכּאת המן בּפּוּרים. יש זמנים שיש ערך חינוּכי למשׂחקים אלה. יש תקוּפוֹת שחשוּבה עצם היציאָה לרחוֹב. אוּלם עַם שצריך לבנוֹת בּדם תמציתוֹ, עם שנאלץ לשלם בּעד כּל עוֹלה, בעד כּל שעל אדמה, זקוּק לחינוּך אחר. ואוּלי יש לאנשי “המדיניוּת הצרוּפה” חוֹזה עם פּילסוּדסקי לפתיחת שערי ארץ־ישׂראל?
התחילה פּעוּלה בּארץ והישוּב עדיין לא התעוֹרר. יש בּידי הישוּב לתת, לעשׂוֹת. לפי שעה נתנוּ רק בּוֹדדים בּמידה הראוּיה. וגם ציבּוּר הפּוֹעלים נתבּע לעשׂוֹת. מתוֹכנוּ נשלחוּ השליחים הראשוֹנים לגרמניה לעוֹדד, להדריך וּלנחם. בּידינוּ לקבּל ילדים למוֹסדוֹת החינוּך שלנוּ, לקלוֹט עוֹלים בּמשקים. הפּוֹעל צריך להשפּיע גם על חוּגים אחרים בּישוּב. עוֹד לא תם ערכּה של ההתנדבוּת הלאוּמית. הנה נחתמוּ 15 אלף מניוֹת “נִיר” וגם אפשר היה לעשׂוֹת הרבּה יוֹתר.
האוֹמרים בּמקוֹם קרן – מלוה לאוּמי, זוֹרקים אבן תחת לחם ועוֹשׂים את רעיוֹן המלוה פּלסתר.
בּעקב התנדבוּת גדוֹלה יבוֹא גם המלוה. תנוּעת הפּוֹעלים תוֹבעת זה שנים את המלוה. תנוּעה שהיא אכוּלה משׂנאה ואיבה אינה מסוּגלת ליצוֹר אפילוּ מפעל פּעוּט, לא כּל שכּן מלוה. העליה מגרמניה מעלה בּכל החריפוּת את שאלת החינוּך. נזכּוֹר מה היתה עליית “בּלוֹי־וייס” לפני כּמה שנים. לאחר התבּוֹללוּת בּין גוֹיים קשה להתבּוֹלל שוּב בּין יהוּדים. עלינוּ לקבּל את העליה מגרמניה בּרצוֹן וּברחמים וּבסבלנוּת, כּאשר הראה הפּוֹעל סבלנוּת לפּוֹעלים שבּאוּ עם הגדוּדים מאמריקה, אשר לא ידעוּ את לשוֹננוּ. עלינוּ לקבּל אוֹתם בּיסוּריהם וּבחוּלשוֹתיהם. הדברים אמוּרים בּיחס לכל עוֹלה וּלכל עליה.
סיון תרצ"ג