הרמן בַּאוּמְגַּרְטֶן קם ממושבו וניגש אל החלון. הפגישה עם אשתו ובן-אחותה שנועדה לשעה אחת-עשרה הטרידה את מנוחתו. מה רוצה הבחור? ואשתו, כלום אין היא יודעת שלא טוב לעשות עסקים עם קרובי משפחה? ואולם היא הייתה כל-כך נחרצת בתביעה לקיים את הפגישה דווקא במשרד, שהוא לא יכול לסרב לה.
הנוף הנשקף בחלון היה מרגיע, ואמנם קשה היה לו להתנתק מן המראה המרהיב: העיר הנגרפת אל הים כחלוקי אבן בשפך נהר, השמים הכחולים הנמשכים אל האופק וניתכים שם באש לבנה, וענני הכבשים המשרטטים עליהם צורות חסרות פשר.
מטוס נוסעים ענק ששט לו חרישית ברקיע הזוהר עורר בו כמיהה אל הלא-כאן, שבנעוריו הייתה מכאוב ממש ורק אחרי שהרבה לנסוע לחו"ל לרגל עסקיו שככה. כאן, מאחורי חלון הזכוכית הענקי התופס את מלוא הקיר, הוא יכול להשביע את תאוות הנדודים שלו בלי לצאת ממשרדו. בגלל החלון שכר לו משרדים בקומה השש-עשרה של גורד השחקים התל-אביבי.
תמונה של עצמה רבה, המעוררת רגשות רכים, אמר בלבו, כשהשקיף על הבתים שפלי הקומה, אדומי הגג, שצמרות העצים המאובקים בחצרותיהם הישנות מגיעות רק בנדיר לגובה הקומה הרביעית של מגדל המשרדים המתנשא במקום שעמדה לפנים הגימנסיה שלמד בה בנעוריו – היא דמתה בעיניו לדגם של תכנית בינוי שמתרחשת בו, מכוח איזה תעלול טכני, תנועה מתמדת, חסרת תכלית, של מכוניות ובני-אדם – ומעין רגש של חמלה נכמר בו על היופי הנפרש לעיניו, כאילו היה נובל באין רואה לולא ניגש לחלון.
גניה, אשתו, סבורה כי רק הירוק מרגיע את העין, ולכן הציבה ליד החלון הגבוה עציץ גדול ובו פילדנדרון עב-עלים שתפקידו להכניס קצת “טבע” למקום שהוא כלוא בו במרומי המגדל. כשהיא מביטה החוצה אין היא רואה אלא רשת של אנטנות הפרוסה על פני העיר כקורי עכביש. אפשר להבין אותה. היא גדלה בכפר, על גבול היער, ואין היא מסוגלת להבין את היופי והכוח האצור בנופה של עיר. לדידה, רק שדה ויער הם “נוף”, כשם שרק החולשה היא “רגש”.
הוא הזיז את העציץ הכבד הצדה כדי להרחיב את חוג מבטו. העציץ הוא מחסום ביטחון מתקבל על הדעת, עלה בדעתו. אנשים הסובלים מסחרחורת גבהים ודאי יימנעו מלגשת סמוך כל-כך אל חלון זכוכית שמתחיל ברצפה ונגמר בתקרה. לחיצה קלה על ידית הניקל, ותהום נפערת לרגליך.
שמונה שנים הוא כאן. הריחוק מן הקרקע סימל עלייה בסולם ההצלחה, אך בעת ובעונה אחת היה גם אזהרה מפני נפילה פתאומית. החלון הענק העביר גירוי מוזר בקצות אצבעותיו. רגעי משבר עלולים לפתות איש מהיר תגובה לבקש פתרון מהיר ומיידי – מה קל מלהפיל את המחיצה בין כאן לשם ולרחף בחלל – ורטט עצבני היה מרעיד את ברכיו. ואולם במרוצת השנים נגמל מפחד-הגבהים. כשחדל לחשוש מפני התמוטטות כלכלית היה יכול להתמכר ליפי הנוף בחלון. לכול התרגל: למעמדו בחוג אנשי העסקים, לסדר יומו, לעובדיו, ללשכתו, אפילו לצמח בעציץ, המייצג כאן את אשתו, רק תמונת העיר, שהוא רואה יום-יום, עודנה בגדר חידוש.
יש שהוא ניגש אל החלון לא כדי להביט החוצה אלא כדי להתרחק מן השולחן, הכופה עליו סדר משלו והלך נפש משלו. כשהוא עומד ליד הזכוכית הקרה, המנוכרת כמוהו, הוא פנוי להציץ אל תוך עצמו. הוא מתפנה להגיגים סתמיים, בלי תכלית מיידית, או למחשבות בטלניות, היכולות להתגלגל למעין תכנון לטווח ארוך, או לחשבון נפש או להנאה צרופה. ויש שהוא מביט על גגו של קולנוע מוגרבי והוגה ברגשי חמלה צובטי-לב באיש במצנפת הלבנה והגבוהה שהיה עומד בכיכר שלפני בית הקולנוע ומזמר.
אשתו בטוחה ששכלתנותו ומעשיותו גזלו ממנו את היכולת להתענג על דברים שאין להם ערך שימושי. אין הוא משתף אותה במחשבותיו התועות וברגשות שאין להם שם. בדרך כלל אין הוא אוהב לפטפט את רגשותיו ולכן אשתו בטוחה שהיא מיטיבה להכיר אותו ממנו. לעולם לא תסכים להודות כי יש בתוכו מדורים שאין לה בהם דריסת רגל. אם יספר לה מה בלבו, כשהוא עומד בחלון, תניח אחת משתיים: או שהוא סתם מנסה לעשות עליה רושם, או שיש לו פרשת אהבים חשאית.
עם אשתו יש לו פרשת-אהבים חשאית, חשב באירוניה. היא אינה מי שהוא חושב שהיא, והוא אינו מי שהיא חושבת שהוא. שניהם שוכבים עם זר.
עשר וחמישים. וכבר שבע דקות הוא עומד ליד החלון באפס מעשה. הרהורים בטלניים מנקים את הראש ומכינים אותו לקראת ההתמודדות הבאה, התנחם. החברה יכולה להתיר לעצמה את הבזבוז הזה. זה לא כבר סיים כמה עסקות מוצלחות. העִסקה עם הונג קונג, למשל. מותר לו להיות מרוצה מעצמו. לא התשקיף שכנע אותם, אלא כמה פליטות פה מחושבות, פיתיונות שהסינים הערמומיים בלעו. התכסיס הישן תמיד מצליח. הוא מניח להם להאמין שהם ערמומיים ממנו, והם בטוחים שהערימו עליו. סכלות מעט היא כלי הנשק הבדוק בהתמודדות עם סוחרים ממולחים. התמודדות היא מלה גדולה מדי לכנות בה את העימות עם קרוב משפחה של גניה, שיבוא בשעה אחת עשרה להציע לו איזו עסקה מסתורית. האיש סירב לדבר עליה בטלפון, ודאי מפני שהיה בטוח, ובצדק, שידחה אותה על סוף. בשעתו רמז לגניה שיש לו התנגדות עקרונית לעסקות עם קרובי משפחה, אך היא התעקשה. האיש הצעיר הוא הקרוב לה ביותר מכל בני משפחתה שנספו בשואה וחובתה לעזור לו. עזרה, כן, אמר, עסקים לא. והיא אמרה: האיש יש לו כבוד, והוא רוצה להרוויח את לחמו ביושר ולא לאכול לחם חסד.
התנצחות עם גניה לעולם לא תסתיים בפשרה הוגנת, בלי מנצחים ומנוצחים. מישהו חייב לנצח. והפעם ידה הייתה על העליונה. תמיד ייכנע מי שהעניין חשוב לו פחות. באיוולתו הסכים גם לקיים את הפגישה במשרד. הבחור הוא משורר, כך אמרה, ומייחס חשיבות רבה לסמלים. הוא “בענייני עסק”, הצהיר, ולא בעניין פרטי, ועל כן המשרד הוא המקום ההולם פגישה שכזאת. מעניין איזו “עִסקה” יכול להציע משורר רעב ללחם בלי כל ניסיון בעסקים ובלי פרוטה על הנשמה?
אנשים מוזרים הם הרוסים הללו, אמר הרמן בַּאוּמְגַרְטֶן בלבו, אם מותרת הכללה המתעלמת מייחודו של כל פרט. כבר למעלה משלושים שנה הוא נשוי לאחת מהם ועדיין לא גמר בדעתו אם הם תמימים או ערמומיים. האפשר שהבחור התמים לכאורה נוקט את הטקטיקה שנקט הוא במשא ומתן עם הסינים: מעמיד פני משורר חדל-ישע ורוקח איזו מזימה ממולחת? בדרך כלל שנואות עליו שיחות באמצעות מתורגמן, ודאי וּודאי בנסיבות מביכות כאלה, כאשר המתווך הוא בעל-עניין, שכן להיטותה של גניה “לתרום את חלקה לקליטת העלייה” חורגת מגבולות השכל הישר. “אם כל אחד יעשה את המוטל עליו תיפתר הבעיה מאליה,” אמרה כשהחלו להגיח כמו מנבכי העבר בני משפחה שלא ידעה על קיומם. חמישים שנה לא היה כל קשר, והנה נקבצו ובאו.
גניה אף לא טרחה לתהות על קנקנם. היא אימצה אל לבה את כל העולים, שאחדים מהם הגיעו ממאה אחרת, וקיבלה עליה להעבירם בתנופה אחת אל הכאן ועתה. והרי יש אומרים שבעלי המקצוע המעולים היגרו לאמריקה, ולכאן הגיעו בעלי מקצועות חופשיים שאין להם סיכוי להתחרות בכוחות המקומיים ועתה הם מתרוצצים ממקום למקום לחפש עבודה שלא הייתה לפי כבודם בברית-המועצות. במלאת שבעים שנה למהפכה הפרולטרית הם נאלצים להשלים עם הרעיון שכל עבודה מכבדת את בעליה אם יש בה כדי לפרנסו.
ועתה גם משורר רוסי הגיע משם. ודווקא הוא, סבורה גניה, יש לו סיכוי להשתלב בעסקים. כשדעתה של גניה תקועה בעניין כלשהו, נחוץ אורך-רוח, תוקף, וגם מידה של גסות-רוח בשעת הדחק כדי להזיז אותה ממנו.
אנשים מיוחדים במינם הם הרוסים האלה. יש בהם איזו נטייה מסוכנת להקרבת עצמם והם סומכים על האינטואיציה שלהם יותר מאשר על השכל הישר. היום הם מניחים את כל הקלפים על השולחן, ומחר הם מסתוריים ולך נחש מה מתבשל אצלם מאחורי החיוך הזומם. הם נוטים להיעלב אך שומרים זאת בלבם. ברגע הפחות צפוי מכול תופיע הנקמה, שצברה בינתיים אנרגיה רבה מההתאפקות. ואם לא הכול כאלה, לפחות גניה היא כזאת. ואין לו אלא לקוות, שקרובהּ, המשורר, אינו כמוה. יקשה עליו מאוד לעשות עסקים עם אחד שכזה.
אחת-עשרה. אם הוא מכיר את אשתו, הפעם תדייק, כדי לשוות לפטפוטי הנימוס שלהם אופי של דיון עסקי.
בו-ברגע נשמע הזמזום באינטרקום וקודם שהספיק לענות נפתחה הדלת. מידה מעטה זו של רגשי בעלות לא היה יכול לגזול מאשתו. אם יגלה אף ברמז שאין דעתו נוחה מן העובדה שנכנסה בלי אישור שהוא פנוי לראותה, תיעלב כל-כך ששבוע ימים יצטרך להלך על בהונות קודם שיצלח לפייסה.
הגבר הצעיר שנכנס עמה וסקר בפליאה את הריהוט המפואר שבלשכתו, רכש את לבו של הרמן בַּאוּמְגַּרְטֶן מייד, למרות אי-הנוחות שחש בדרך כלל למראה אנשים פגיעים מדי – וזה היה הרושם הראשון שעשה עליו האיש אפור העיניים וגבה המצח שפסע בעקבות גניה בצעדים מהססים. בחליפה הנקייה והמגוהצת ובשערו המסורק למשעי לא היה דבר שיכול לרמוז על גינונים בוהמיים. הלבוש אמנם היה סר טעם, אבל הוא זקף זאת לגנות המשטר, ששכלל את ייצור כלי המוות וזלזל בעיצוב המוצר. דבר אחד התמיהו: מה ראה האיש הצעיר, אחרי שהתמוטט המשטר וכל סמליו, לגדל אותו זקנקן קטן, שגידלו בשעתם לנין, טרוצקי ובוכרין? אך בהצצה שנייה אמר בלבו כי זקנקנו של אורחו מוסיף לפניו רכוּת ולא תוקף, וכי עטרת השיער הדלילה אינה משווה לפניו את ההבעה של אדם שדעתו נחרצת האופיינית למרקסיסטיים קשי-עורף, אלא היא מעלה בזיכרון את דמות דיוקנו של ישו הנוצרי המצוירת על איקונות בכנסיות רוסיות. לו ניתן לבחור קרובי משפחה, אמר בלבו, היה בוחר לו אחד כמוהו – גבר צעיר, נעים הליכות, נאה, ובעל נימוסים.
“הרמן בַּאוּמְגַרְטֶן” אמר והושיט את ידו.
הוא לא קלט את השם שאמר הבחור כשהגיש לו כף יד ענוגה וארוכת אצבעות, ואולם נעמה לו תקיעת הכף הבוטחת שחש באצבעותיו. דימה שמצא בה חמימות מנומסת וגם תוקף לא מעט, ואף לא שמץ מן ההתרפסות המאלחת את כף ידו של מי שבא לבקש גמילות חסד.
“יא ניה פנימייה רוסקי,” אמר הרמן. כיוון שהיה מרוצה מן ההתחלה המבשרת טובות קידם את פני אורחו במחווה של רצון טוב: המשפט היחיד שידע לומר ברוסית.
האיש הצעיר חייך. “אני לדבר עברית,” אמר במבטא רוסי מתנגן ומעורר אהדה. “לא כל-כך טוב, מלים שוכח לפעמים, אבל יכול אומר מה חושב, ואם לא בא מלה, יבגניה עוזרת.”
יבגניה! כמעט ארבעים שנה לא שמע את השם הזה. וכמו נמחו בבת אחת כל השנים הללו. הוא נזכר בנקיפת לב ברושם שעשו עליו צמתה הבהירה, קולה המזמר, לשונה הרכה, המשבשת את המלים, עצמת הרגשות המתנשמת בחזה הגבוה, וכל מה שסימל אז את הזרות שהלהיבה את דמיונו.
“מצוין. תרגום מרבה אי-הבנה,” אמר הרמן ותהה אם אשתו קלטה את הכוונה המסתתרת במשפט הזה. “מה אמרת שמך?”
“בוריס,” השיב האיש הצעיר.
“בוריס גּוֹדוּנוֹב,” פלט הרמן בלי משים, ותהה אם הקסם שהילך עליו האיש רך-הקול גרם לו שמצא להפגין איזו ידענות חסרת-ערך בעניינים רוסיים.
בוריס חייך. “שם משפחה שלי טיכומירוב. אבל מספיק בוריס.”
“בסדר, בוריס. ואתה יכול לקרוא לי הרמן.”
“זה יהיה לי קצת קשה, אדון בַּאוּמְגַרְטֶן.”
הוא הוליך את בוריס אל הפינה השמורה לאישים שמנהלים עמם שיחות לא רשמיות משני עברי שולחן זכוכית נמוך, והושיבו שם בכורסת עור שחורה ועמוקה, וברגש גובר והולך של אהדה לאיש אובד העצות שעשה מאמצים נואשים להתנהג כאיש-עסקים מנוסה, שאל אותו מה הוא רוצה לשתות.
“יש כל מה שאתה רוצה, גם וודקה,” אמר.
“קפה, בלי סוכר, בלי חלב,” אמר בוריס.
ואז עלה בדעתו שאולי הוא רעב.
“אכלת ארוחת בוקר?”
בוריס שתק.
הוא לחץ על כפתור האינטרקום.
“מה תשתי?” שאל את אשתו.
“מיץ תפוזים.”
“ארוחת בוקר שלמה,” דיבר אל האינטרקום. “לחם שחור?” שאל את בוריס ונענה בתנועת ראש. “ופּוּמְפֶּרְנִיקְל. ומבחר גבינות. וירקות חתוכים. ושלוש פעמים מיץ בריאות. כן, גם לי. קפה כבר שתינו היום פעמיים.”
“אני אשב לי בצד,” אמרה גניה והתיישבה על כיסא המנהלים שהתפנה. “אעשה כמה טלפונים, איפה פה לוחצים? הנה, כאן, אני רואה, אתה לא צריך להראות לי כל דבר, אני מסתדרת לבד, ואם תצטרכו אותי, אני כאן. אני כבר שמעתי את הרעיון של בוריס בדרך מהתחנה המרכזית. נפלא! משהו! אבל אתה לא מתאר לעצמך מה זה לחפש חנייה שם!”
ערך ההפלגה, אמר הרמן בלבו, אינו מהערכים שהיא נוהגת בהם בחסכנות.
הרגעים הראשונים היו מוקדשים לפטפוטי התוודעות. כמה עובדות פשוטות. רושם ראשון מן המולדת החדשה-ישנה. עצם השאלה היא בגדר אכזריות רוחנית, אמר הרמן בלבו. בוריס הנבון לא השיב. הסתפק בדיבור סתמי על הבדלי האקלים. ואולי רמז בזה על עניינים נכבדים יותר. אחר-כך הובאה ארוחת הבוקר והאיש הרעב התקשה לעשות שתי מלאכות בבת-אחת – לאכול וגם להשיב על שאלותיו, ועוד בפה מלא ובשפה שאינה שגורה על פיו.
“אכול קודם, אחר-כך תדבר.” אר הרמן, ואמר בלבו שהוא עצמו לעולם לא היה מראה לאדם שבא אליו לנהל עמו משא-ומתן עסקי שאין ידו משגת לשלם בעד ארוחת בוקר, ונגע ללבו שהאיש הצעיר לא התבייש לאכול ברעבתנות כזאת בנוכחות מי שיתבקש לממן את חלומותיו.
“יש לי זה בכתב,” אמר בוריס. “גם מספרים.”
הרמן חייך כששמע את המלה “מספרים” והושיט את ידו לקבל את הנייר המקופל והמרובב שהוציא בוריס מכיס מקטורנו.
“תאכל במנוחה ואני אקרא בינתיים,” אמר הרמן.
מימיו לא הוגשה לו הצעה עסקית בצורה מרושלת מזאת. היה זה מסמך מוזר, כתוב בכתב יד ובשגיאות כתיב, וסיכום המספרים לא תאם את הפירוט בסעיפי המשנה, ואף-על-פי-כן הבין במה דברים אמורים.
האיש הצעיר, שהגיע מרוסיה בחוסר כל, ואין לו משלו אף לא שולחן, מציע לו עִסקה, שבה הוא אמור להשקיע סכום נכבד במימון ההוצאה לאור של ביטאון לענייני ספרות וחברה בשפה הרוסית. סיכויי ההפצה של הביטאון, שיימכר הן בארץ והן בברית המועצות, (והשפה הרוסית תהיה דומיננטית בששית העולם ההוא גם אחרי שתתפרק ברית המועצות בשנים 1992–1991, נכתב שם,) ובמרוצת השנים גם בארצות אחרות שיגיעו אליהן גולי רוסיה, וההכנסות שההשקעה הזאת תניב אחרי תקופת ההרצה, תוארו במסמך בצבעים ורודים: ה“השקעה” – בשלב א' רק מאה וששים אלף ₪, ובשלב ב' הוצאה שוטפת של עשרים אלף לחודש, הבטיח המסמך – תשתלם היטב. ששים וחמישה אחוזים ממנה יוחזרו עוד בשנה הראשונה ושלושים וחמישה האחוזים החסרים מקץ ארבעה, או במקרה הגרוע, ששה חודשים נוספים. היא תתחיל לשאת פירות בסדר גודל של ארבעים וחמישה אלף ₪ רווח נקי אחרי תשלום המס בשנה השנייה, והכנסה נקייה של מאתיים וחמישים אלף בשנה השלישית. מחצית הרווח הנ"ל, נכתב שם, תושקע בהרחבת הסניף ברוסיה, דבר שיגדיל את ההכנסות פי שלושה בשנה הרביעית, ופי חמישה, פחות או יותר, בשנה החמישית.
ניכר במחבר המסמך המוזר שנועץ ברואה-חשבון, ואולם הלה הדריך אותו שלא על מנת לקבל פרס, כפי הנראה, שכן עשה עבודה בטלנית. כגודל השכר כן איכות השירות, חשב הרמן. אמנם, היה במסמך תחשיב מפורט למדי: הוצאות צפויות ולא צפויות, משכורות לעובדי המערכת, תחילה שניים ובשנה השנייה חמישה, מחירי נייר ודפוס ופחת, וזכויות יוצרים ומחיר היחידה, וצורת התגמול של הסופרים והמשוררים, שיתבקשו לוותר בשנה הראשונה על שכר הסופרים כדי לסייע לביטאון לרכוש לו את מעמדו ההולם – בשנה השנייה יקבלו תמורה מלאה בעד היצירה, במחירי אגודת הסופרים – אפילו חלוקת ההכנסות בין הון לעבודה ובין בעלים לנלווים נקבעה שם – עובדי הביטאון ישקיעו בו את פרי רוחם וכך יגדילו את חלקם בהון המניות של החברה – ואולם רואה-החשבון הזהיר ראה חובה לעצמו להצהיר שהוא מסתמך על הנתונים שקיבל מלקוחו ואינו יכול לחוות דעה על התחזיות האופטימיות של הלקוח.
וכי כספו של הרואה-חשבון יתנדף ברוח אם תתבדה תחזית התפוצה והביטאון לא יימכר בשנה הראשונה, כצפוי, בחמשת אלפים עותקים? חשב הרמן. מה אכפת לרואה-החשבון הנדיב, שהתנדב להסביר פנים לעולה, לרשום תחזית מכירות של עשרים אלף בשנה השנייה? והיכן תמצא ביטאון ספרותי שנמכר במאה אלף עותקים בשנה השלישית לקיומו?
הרמן חייך, ובשתי כפות ידיו יישר את הנייר המקומט על גבי שולחן הזכוכית הנמוך. מחווה סמלית: המסמך הזה טעון גיהוץ קפדני. אחר-כך הרים את ראשו והתבונן במשורר הצעיר, שניסה להגיש אל פיו נתח של גבינה בולגרית פריכה בלי לאבד פירור.
ואז אמר לבוריס, בנעימות ככל האפשר, כי גם אם כל הנתונים בנייר העבודה שהוגש לו הם סבירים ומדויקים, דבר שהוא מטיל בו ספק, אין הוא סבור שירצה להשקיע מכספו בעסקי מו"לות. אין זה תחום שהוא בקי בו די צורכו להעריך את אמינות המסמך וסבירות ההנחות שעליהן הוא מסתמך.
“לא צריך מבין פואזיה. צריך מבין ביזנס,” אמר בוריס, והרמן גיחך לעצמו לשמע הלהיטות של חניך המשטר הטוטליטרי לאמץ אל לבו את סמליו המובהקים ביותר והפשטנים ביותר של הקפיטליזם. “גם רוסית אדון לא יודע, אבל מספרים זה שפה אינטרנציונל. מה כתוב פה זה בטוח. אם לי כסף אני שם הכול פה באינווסטמנט הזותי. כמו קונה זהב. בעוד שנה שתי שנים כל העולם מדבר על ‘סמיזדאט’ שלנו. ‘סמיזדאט’ זה שם עם הרבה אסוציאציות בשביל רוסים. זה אירוניה של היסטוריה שעיתון מה יש לו שם כזה מוכרים בסופרמרקט.”
הרמן חייך, ובוריס מצא להגן על תחזיותיו בהתלהבות:
“כן, בסופרמרקט. כל מקום יש איש מדבר רוסית, הוא קורא עיתון שלנו. גם אמריקה. אנשים רוסים לא כמו אנשים פה. איש רוסי אוהב פואזיה. את זה מהפכה לא קלקל. זה אצלנו בנפש של איש רוסי. איש רוסי רעב בשביל ליטרטורה חופשי ושיר מלב.”
ההתלהבות, כמדומה, נועדה לעודד את עצמו, חשב הרמן. ואולם הוא לא התעודד. להיפך ככל שהוסיף בוריס לדבר כן אבדה תקוותו. פניו האפירו וחוורו. רק העיניים בערו באש מכלה.
בלתי צפויים, הרוסים האלה, אמר הרמן בלבו. רגע אש ורגע קרח.
"אינני יכול שלא להתרשם מן ההתלהבות שלך, " אמר לבסוף. “אבל אני לא איש רוסי. וגם אין לי שום עניין בספרות או בשירה. לא ברוסית ולא בעברית ולא בכל שפה אחרת. בניגוד לדעתך, אני חושב שהעסק הזה של המלה הכתובה, לא זו בלבד שלא צפויה לו כל תחייה קרובה, הוא נמצא בשלבי הגסיסה האחרונים שלו… בעוד כמה שנים…”
“לא ברוסיה,” התפרץ בוריס לתוך דבריו ועיניו האפורות, שבשבתו מול החלון השתנה צבען לכחול-פלדה, קדרו והלכו וכמו כבו אט-אט. שפתיו רעדו והמזלג שבידו ריקד על גבי הצלחת והשמיע נקישות קצובות ומהירות. הבעת הייאוש בזוויות הפה שנשתפלו כלפי מטה עוררה בהרמן גם חמלה עמוקה על בוריס וגם תרעומת על אשתו, שהפתיעה אותו ובלי ליידעו מראש במה העניין עוררה את תקוותיו של חולם החלומות הנוח להתלהב והנוח להתאכזב הזה, (רק אוויל יפקיד בידיו עסק מסחרי), והעמידה את שניהם במצב מביך.
“אינך צריך להגיב כך. אני לא איש העסקים היחיד בארץ הזאת,” ניחם אותו הרמן. “יש כאן לפחות מאה ועשרים מו”לים. וגם העיתונות היומית כבר שלחה יד לפלח השוק הרוסי. אני פשוט לא בנוי לזה. אף-על-פי-כן, על הסף אני יכול לומר לך: לדעתי אין לזה כל סיכוי. אבל אתה יכול לנסות. אולי יימצא איזה משוגע. מצטער. לא אני האיש. אני אפילו לא יודע איך ניגשים לדבר כזה."
“אדון לא צריך עושה. רק נותן כסף. אנחנו עושה כל עבודה,” אמר בוריס.
הרמן גיחך. אף בעברית רהוטה היה טיעון כזה נשמע מגוחך באוזני איש עסקים מנוסה.
“כל עסק ראוי לשמו כדאי שייעשה בידי מי שמאמין בו. כניסה לעסק שהוא מפוקפק בעיניך היא מרשם בטוח לכישלון.”
הרמן פקפק אם איש-שיחו מסוגל להבין את צורת הדיבור העקיפה. ואולם הבעת הייאוש בפני בוריס העידה שהבין.
“כדאי שתגישו את ההצעה הזאת לאנשים שיש להם ניסיון כלשהו…”
“אתה לא הראשון,” אמר בוריס בכאב.
“יש לי הצעה: תפנו לרוברט מקסוול. אני יכול לסדר לכם פגישה עם איש הקשר שלו. המגלומן הזה עשוי למצוא עניין ברעיון שלך…”
“אנחנו כבר דיברו,” אמר בוריס והרכין את ראשו.
הבעת האבל בפני בוריס נגעה ללבו. הנה אדם שהוא משורר בכל רמ"ח איבריו, חשב. כל מצב רוח נרשם על פניו בצבעים עזים, ורגשותיו נותנים אותותם בכל גופו, ואפילו אצבעות ידיו אומרות כעת אכזבה עמוקה. ואולם הוא לא התיר לחמלתו להעביר אותו על דעתו.
“מצטער,” ריכך את קולו ככל שיכול. “לא אוכל לעזור לך בזה.”
“אני מבטיח אתה לא מפסיד כלום. אנחנו חשבו על הכול,” אמר בוריס בהתקף נוסף של ביטחון בעצמו. “אנחנו חשבו ארץ של יהודים יש יותר רזמח, עכשיו רואים דווקא יש פחות.”
“מה זה רזמח?” שאל הרמן.
“אין לזה תרגום עברי. המלה הכי קרובה היא מעוף,” אמרה גניה. “הוא חשב שימצא כאן אנשים בעלי מעוף. בעלי דמיון. אני אמרתי לו שאתה כזה, ושבגלל זה הצלחת, אף-על-פי שלא היה לך כלום כשהתחלת. עכשיו אכזבת אותו. גם אותי, אני בטוחה שזה רעיון מצוין וגם עסק טוב.”
“אם הנדיב הידוע, המוכן להשקיע בעיתונים בהונגרית ובפולנית, לא נענה, משמע שבאמת אין לביטאון כזה כל סיכוי.” אמר הרמן ונתן באשתו מבט מוכיח, אך מייד ריכך את קולו כמתנצל על שאינו יכול להיענות לבקשתה: “אני לא יכול להכניס את ראשי לעסקי אוויר פתאום.”
ואולם מה שבאמת רצה לומר לה היה: אל תתערבי בעניינים שאינך בקיאה בהם. ארבעים שנה התאפק מלומר זאת כשהשיאה לו עצות בענייני עסק ולא יחרוג ממנהגו גם הפעם, ודאי לא בנוכחות קרוב משפחה שלה, שנאחז בה כבעוגן הצלה.
“המחויבות היחידה שיש לי היא כלפי קרוב שלך. ולא נשלח אותו לרחוב. אני מוכן לתמוך בו עד שילמד משהו מועיל… אבל לא השתגעתי להשקיע כספים בביטאון ספרותי, ועוד ברוסית. אני לא מוסד פילנטרופי ולא משרד הקליטה.”
אף-על-פי שהשתדל לדבר בשלווה לא הצליח לגבור על הכעס שפעפע בו: לא היה עליה להביאו לידי כך, שייאלץ להרים את קולו. כל ימיו פעל על-פי העיקרון שסירוב צריך להיות אדיב, תשובה חיובית אפשר לתת אפילו בגסות.
גניה הביטה בו במבט-הקרבן שלה, המעלה בו את תכונותיו המכוערות ביותר, ולכן החליט להוציאה מן המשא-ומתן במחוות-גוף חד-משמעית. הוא קם מכורסתו כמי ששאיבד את סבלנותו והחל לפסוע בחדר, עד שנעצר לבסוף ליד הכורסה שישב עליה בוריס ואמר לו: “תראה, בן אדם. אתה איש צעיר. כל החיים לפניך. אני מוכן לעזור לך. אבל לא בדרך שלך. ההצעה שלך היא קשקוש. במקום זה אני יכול להציע לך משהו רציני יותר. תלמד מקצוע. אני מממן. אחר-כך תוכל להתפרנס בכבוד. אתה מבין אותי?”
בוריס הבין ופניו חוורו עוד יותר.
“מקצוע שלי זה פואט,” אמר בוריס בקול תקיף של חסרי ישע.
“אתה יכול להמשיך לכתוב שירים בשעות הפנאי. ואולי זה יהיה אף לטובה. לא תרגיש חובה לכתוב. יהיה לך הרבה יותר טוב אם את הלחם והחמאה תוציא ממקום אחר, ואת השירה תמרח למעלה, כמו ריבה,” אמר הרמן. וכמו בא בפיו טעם הלחם בחמאה וריבה שהייתה אמו מכינה לו לבית הספר, נזכר פתאום בימיו הראשונים בארץ, ילד זר היושב בהפסקה ואוכל לבדו הרחק מן המקום שמשחקים בו ילידי הארץ המחקים את מבטאו הייקי.
הוא ניגש אל החלון, השקיף החוצה וחזר לשבת.
בוריס הביט בו במבט חם, וכמו שביב של תקווה נדלק בעיניו. כאילו קלט בחושים נדירים של משורר שברגע זה נפתח לפניו אשנב לעולם של רגישויות נסתרות, אשר עמן יכולה “הפואזיה” שלו לפתוח במשא ומתן מחודש.
“אצלי, שירים, ליטרטורה, זה לא אחרי-צהריים,” אמר בוריס בחביבות מפתיעה. “אצלי זה מבוקר. מרגע פותח עיניים.”
“יתכן,” אמר הרמן, כנענה לאתגר של שיחה לשמה, אחרי שירדה מן הפרק ה“הצעה המסחרית”, וזאת למרות לחץ הזמן – באחת-עשרה וחצי צריך להיכנס היועץ המשפטי – לחות אותה הוא יכול לנהל ברוח נכונה, כקרוב משפחה שוחר טובתו של קרוב רחוק. “לדעתי, אם מותר לבור גמור להביע דעה בענייני ספרות, שירה צריכה להיות תחביב, אולי תחביב, אולי תחביב נעלה, אבל תחביב, אם אתה מבין אותי” – ראשו של בוריס נע מעלה מטה בתנופה – “ולא מקצוע.”
“אנחנו אותו דבר חשבו בעניין הזה,” אמר בוריס, תחילה ברוח מפויסת, אך פתאום, כאילו בזה הרגע הבין שהשיחה הזאת מיוסדת על ההנחה שההצעה שלו ירדה מסדר היום, האפירו עיניו בזעם עצור: “אבל פואזיה זה לא הובי ולא מקצוע. זה אופן של חיים.”
“אתה צריך להחליט: השירה היא אורח חיים, או עסק טוב? לפני כמה רגעים הצעת לי עסק מבטיח, אשר בו הלחם חוזר בשנה השנייה, החמאה בשלישית, ושפע של ריבה בשנה הרביעית… אני מציע סיכום כזה: אני אסכים עמך, ששירה היא אורח חיים, ואתה תסכים עמי שהיא לא עסק…” אמר הרמן בחביבות כדי לקיים את שיחתם בנוסח הבטלני, העיוני לכאורה, מפיג המתח, היפה לתשובה שלילית. ובה בשעה חשב כי אפשר שהשירה היא אורח חיים ולא משלח יד, אך דיבור כזה יכול להיות גם מליצה ריקה. מה פירוש אורח חיים? האם משורר הוא אדם המוכן לרעוב ללחם ובלבד שלא יוציא מפיו מלה אחת שאיננה יכולה לעמוד במבחן של אמת ויופי?
“אדוני טועה,” אמר בוריס בשכנוע פנימי המעלה בזיכרון עקשנות של ילדים, הנוטים לייחס כוח מגי למלים שחוזרים עליהן פעמים רבות בלי לשנות מן הנוסח. “פואזיה זה בשביל נשמה, אבל ‘סמיזדאט’ זה ביזנס טוב מה עושה הרבה כסף. ולא כמו אדוני אמר קודם מלה כתובה הולך למות, בקרוב למלה כתובה רנסנס. כמו לפני מאה וחמישים שנה. מאה עשרים ואחת מאה של חזרה לליטרטורה וללימודים הומניים.”
הרמן לא היה יכול שלא לאהוד את תוקף הביטחון שקרן מן הקול המתנגן, הפתטי. לפני שנים אחדות ודאי דיבר בוריס בקנאות כזאת על הצדק הסוציאליסטי, ועתה המיר אמונה באמונה. הוא מאמין שהחירות הפורמלית מייצרת כמו מאליה את הנכסים שצבר הקפיטליזם במאתיים השנים האחרונות.
הרמן נזהר שלא יישמע בקולו ולו צליל מזויף אחד של זלזול כשניסח את השקפתו שלו, קצת בעברית מתוקנת וקצת בעברית לעולה, על עתידם של הלימודים ההומניים.
האמנם? כלום באמת צפויה לספרות תקופה של התחדשות? עכשיו? בעידן התקשורת האלקטרונית, התמונה התלת-ממדית והתפוצצות האינפורמציה? צר לו לאכזב את אורחו, אמר. אך אין הוא יכול להימנע מלומר את דעתו: ההיפך הוא הנכון. לספרות ולשירה צפוי עתה מוות בייסורים קשים. בינינו לבין עצמנו. מה זה משורר? מה זה סופר? כל אחד יכול לשחק במלים, להמציא סיפורי בדים. מעטים הסופרים המסוגלים לחדש משהו, לא בצורה, אלא בתוכן. העולם זקוק היום לאלגברה של האמת יותר מאשר לחידוש פניה של הספרות הבדיונית. השפה המודרנית צריכה להשתחרר מאי הוודאות שיצרה הלשון הפיוטית. האדם המודרני יזדקק ללשון רק כדי להעביר אינפורמציה חד-משמעית. המלים לא תתבקשנה עוד לתאר תמונה או להעריך מצב. אמצעי המחשה יעשו זאת במקומן. גם המחשבה תהיה מדויקת יותר אם תשתמש במספרים או בתיאורים גרפיים. הפילוסופים שהמליצו על שתיקה היו חכמים יותר מאלה שהתפלפלו ובלבלו את המוח. דורות רבים לפני ויטגנשטיין כבר ידעו היהודים לומר: והמשכיל בעת ההיא יידום. עכשיו העת ההיא, חתם את נאומו הארוך, שלא עשה שום רושם על בוריס.
“לא ברוסיה,” אמר בוריס בחיוך של ביטול על שפתיו החיוורות. “אדוני, כנראה, לא מבין קורה עם אנשים רוסים. לא רק ברוסיה. בכל עולם.” “אינני יודע מה קורה לאנשים רוסים, אבל אני מרשה לעצמי להעריך מה קורה בכל מקום אחר, שלא היה תקוע שבעים שנה בימי הביניים,” אמר הרמן באירוניה, וטרח להסביר לבוריס שהגיע הזמן להציל את הלשון, אמצעי התקשורת העיקרי שלנו, מריבוי המשמעויות שנטפלו אליה בגלל השימוש חסר האחריות של הספרות בדימויים. נס הוא אם עוד אפשר למצוא מלה מדויקת שתמלא תפקיד דייקני כמו המספר, ההפשטה הגאונית האמיתית היחידה שיצר המוח האנושי, סיים את דבריו.
הוויכוח המופשט לשמו שעשע אותו, אך פני בוריס קדרו והלכו.
“בשביל רוסים, ספרות היא…” פתח ואמר.
למרות הניסוח העילג בעברית של אולפן, שמשובצים בה ביטויים לועזיים שהמילון העברי שאל מן המקור הרוסי, היו דבריו של בוריס ברורים למדי. לרוסים, הסביר, הספרות היא צורך עמוק, מזון רוחני חיוני, שהעם מזה הרעב הזה היה חסר במשך תקופה ארוכה. לרוסי, הגאה במסורת רוסית של ספרות רוסית הומנית גדולה, גדולה מכל שידע המין האנושי בכל תרבות אחרת, הספרות אינה בגדר מותרות, שעתה, אחר שזכה גם בקצת חופש פורמלי, הוא יכול להרשות לעצמו. והשירה ודאי שאיננה בידור. בנפש הרוסית לספרות תפקיד רליגיוזי. שחרור הספרות הרוסית מן השיעבוד לשליחות השקרית שהטילה עליה הכנסייה הסטליניסטית חשוב לאדם הרוסי לא פחות מאשר השחרור מן הק.ג.ב. ומן הביורוקרטיה המפלגתית. לשון אחר: ברוסיה לספרות תפקיד גואל ומטהר. ומטעם זה, לביטאון ספרותי, המוקדש כל כולו לחידוש פניה של הספרות הקלסית ולעילוי ערכיה ההומניים ולחתירה אל האמת האמנותית שלא היו לה ימים רעים מאלה שעברו עליה בשבעים השנים האחרונות, יש סיכוי להרעיד מיתר בלב העם הזה, שידע סבל לא יתואר, אך אפילו האכזריות האפלה ביותר לא הצליחה למחות מרוחו את חלומותיו הנעלים. ברגע שיימצא ביטאון שיהיה בו מקום לכל גוני הקשת, אף זה חידוש חשוב לאדם הרוסי, ויבואו בו לכלל ביטוי הרגשות העזים ביותר של העם, התקווה, הייאוש, מכאוב האמת, ההומור שקפא בשלגי הצפון, בלי לטייח דבר ובלי להעלים דבר, כמו לבה רותחת הפורצת מבטן האדמה יפרצו כוחות היצירה הגנוזים בעם הגדול הזה שהוציא מקרבו את גוגול, דוסטוייבסקי, טולסטוי, צ’כוב ורבים אחרים. (בוריס מנה אותם, כמצרפם לתחשיב הכדאיות של ביטאונו. הייתה זו רשימה ארוכה וּודאי מרשימה, אלא שאת רוב השמות שמע הרמן בפעם הראשונה.)
הרמן הקשיב באורך-רוח לנאומו הנלהב של בוריס אף-על-פי שידע כי היועץ המשפטי כבר ממתין לו בחדר השני. לפחות נדיבות זאת הוא יכול לגלות כלפי האיש אשר את פניו הוא עומד להשיב ריקם. אך ככל שהוסיף בוריס לדבר כן התחזק הרמן בדעתו כי בשום פנים ואופן לא יניח את כספו על קרן הצבי. הוא נכון לעזור לבחור מעורר האהדה הזה שפני ישו הנוצרי לו, אבל לא ישקיע כסף בבניין קלפים. חזון העצמות היבשות של הספרות הרוסית, אפשר שיש בו ממש, אך כיוון שלא החשיב את עצמו כבקי בעניין אשר רק לעתים רחוקות הוא מציץ לתוכו – יותר בשביל להיות IN מאשר מתוך עניין אמיתי – נמנע מלשאול מה שעלה בדעתו ברגע שמנה בוריס, כלווה המציג לפקיד הבנק שטרות של ערבים, את רשימת השמות המרשימה של גדולי הספרות הרוסית מלפני המהפכה. מי לידנו יתקע, חשב, שדוסטוייבסקי של ימינו יצוץ דווקא בקרוואנים של באר שבע וכי אי שם בכרמיאל יושב טלסטוי מעודכן וכותב את מלחמה ושלום של המאה הזאת, העומדת לפני סיומה ולא ידעה אף לא יום אחד של שלום בתשעים ואחת השנים האחרונות?
הרמן רמז כי גם בהערכת השפעתה של הספרות על החיים הם חלוקים. הוא מוכן להתפשר: אולי אינה עיסוק בטלני לגמרי. אבל בדבר אחד הוא בטוח: אילו היה לספרות הכוח שמייחסים לה אנשי ה“סמיזדאט”, כי עתה מזמן היינו חיים בעולם מתוקן. הלא רוב הספרים, לרבות המאוסים ביותר, התייצבו תמיד לצד הערכים החיוביים והעדיפו ערכים רוחניים על ערכים חומריים.
לבסוף אמר דברים ברורים: אילו ביקש בוריס תרומה לעיתון פוליטי, המוקדש למלחמה בשלטון הרשע, אולי היה על מה לדבר. ואולם מכיוון ששלטון הרשע קרס מאליו, הרי שגם זה מיותר.
“עיתון ספרותי יותר חשוב מעיתון פוליטי,” אמר בוריס.
“אם אתה צודק, ודאי יודעים זאת גם ברוסיה.”
“לא כל-כך מהר יהיה ברוסיה עיתון של ליטרטורה באמת חופשי.”
“נדמה לי שיש שם כבר יותר מדי חופש.”
הרמן איבד את סבלנותו. הרעיון, שדווקא בימים שהוחזר לאזרחי רוסיה חופש הביטוי, תצמח הספרות הרוסית הגדולה בנכר, נראה לו מופרך מכול וכול. האין תקנה לעם עבדים אלא שייצרו לו את מזונו הרוחני בחוץ-לארץ? הקשה, עייף מלרדד את לשונו כדי להידבר עם אמן המלה הרוסית.
“גם.” אמר בוריס. “גם ברוסיה. אבל קודם כל פה אצלנו, איפה יש הרבה כוחות רוסים גדולים. כי פה יש ידיים נקי. ידיים מה לא לחצו יד של רוצח. ורק בידיים נקי כותב ספרות נקי, ספרות חופשי.”
תהיה זו החמצה גדולה אם לא תנוצל ההזדמנות ההיסטורית שנאספו כאן אנשים מוכשרים שהקרבה אל השלטון לא השחיתה אותם, הצהיר בוריס. במאה העשרים ואחת יחזור האדם לשאול על טעם החיים, האמין בוריס. ואז ישוב אל הספרות הבדיונית כמקור יחיד של נחמה בעולם שבו החסד ממרום הוא עסק מאורגן ואפל.
אחת-עשרה ארבעים וחמש. שיחה שאין לה סוף, חשב הרמן. קשה להתדיין עם קנאים. יש לחתור לסיכום.
הוא מוכן לתת לו סכום כסף, אפילו קצבה לתקופה מוגבלת, הודיע הרמן לבסוף. וזאת, עד שימצא איזו עבודה מכובדת – תרגום, אם הוא מתעקש להתפרנס מן המלים. בתנאי שיֵרד מהביטאון הרוסי. ואת התחשיב הכלכלי של הביטאון, האמור להעשיר את מממניו, הציע למסגר ולתלות במוזיאון של המצאות מוזרות, פטנטים חסרי שחר ו-Private Jokes. בוריס קם ממושבו, נסער כולו, וניגש אל החלון. זמן מה עמד שם, כמו שואל מן המראה רב הכוח את המלים הנחרצות, המאבדות את משקלן הסגולי בתרגום לשפה קשה זו, שבה איש-שיחו מיטיב לנסח את מחשבותיו ואילו הוא אינו מצליח אלא לגמגם בה כמה מחשבות מבולבלות. לבסוף אמר, בגוף ראשון רבים, כחולק עם עמיתיו את הפיחות שחל בכבודו שלו: “אנחנו לא ביקשו נדבה, אנחנו ביקשו שותפות.”
ואחר-כך הוסיף במחאה: “רק איש לא רעב ללחם אף פעם בחיים שלו יכול מדבר ככה אל איש מה רוצה עבודה ולא נדבה.”
הרמן קם ונעמד ליד בוריס. למטה, על גגו של בית מקולף טיח בן שלוש קומות תלתה אשה כביסה. הוא חשב על אמו, שהייתה מכבסת, תמורת תשלום אפסי, את לבניהם של דיירי הבית שעל גגו גרו ברציף העץ שבו הביא אביו כמה מטלטלים מגרמניה. בימי החופש הגדול היה מאושר כשהותר לו לעזור לאמו להדליק את הפרימוס מתחת לגיגית הכביסה. “מנין אתה יודע שלא רעבתי ללחם?” אמר הרמן. הוא לא רצה להישמע אירוני. אך קולו בגד בו.
“אתה לא רעבת ללחם אף פעם,” התפרצה גניה לתוך דבריו.
הרמן פנה אליה. היא קמה מכורסת המנהלים שלו ועמדה ליד השולחן. פניה היו אדומים מזעם.
“לא אתה!” חזרה וקראה. “היו רעבים בתל-אביב. נכון. אבל לא אתה. אתה אכלת נקניקיות שמנות כל ימי חייך.”
“על מה את מדברת!” שאל הרמן בזעם.
“מה ששמעת!”
“את רוצה לריב אתי? כאן? לעיני האיש הזה?”
“אילו שמעת איך אתה מדבר אליו, מרוצה מעצמך, משמין מנחת, גועל נפש.”
“על מה את מדברת? אני פשוט הסברתי לו את השקפתי, בשיא הנימוס האפשרי. אני משוכנע שלא כדאי להשקיע אפילו חצי מיל של כופר היישוב בהרפתקה הספרותית הזאת. מה רצית שאומר לו: יופי, כמה אתה צריך?”
גניה נאנחה: “כולם דחו אותו.”
“וכולם טועים, ורק אתם צודקים?”
“אני בטוחה שביטאון כזה יכול להכניס הון תועפות. אם אתה לא רוצה להשקיע, אני אשקיע מכספי.”
“את? מאיזה כסף?”
“מה זאת אומרת מאיזה? מהכסף שלי.”
“איזה כסף יש לך?”
“איך אתה מדבר אלי? הכסף שיש לנו זה מהעבודה של שנינו.”
“עבדת בסך-הכול חמש שנים.”
“לגדל את הילדים זה לא עבודה? ועקרת בית זה לא עבודה?”
“גידלת את הילדים לבדך? וכמה שנים כבר אינך עקרת בית? על מה את מדברת?”
היא הביטה בו רגע אובדת עצות.
“אז תן לי הלוואה.”
“מי יערוב לך?”
“אתה.”
“ואם לא?”
“אתה תתחרט.”
“את מאיימת עלי?”
“אתה פשוט בן אדם שאיננו רואה יותר ממטר אחד לפני החוטם. הביטאון הזה יהיה להיט. בכל העולם יקנו אותו.”
“יועצת חדשה לענייני השקעות צמחה לנו פתאום,” גיחך הרמן.
“אני שונאת את הטון הזה,” אמרה.
“מה עוד את שונאת?”
היא פנתה אל בוריס, וברוסית, שצליליה רכים ורוגעים, העתירה עליו מלים חמות – רק המוסיקה יכולה לעבור במהירות כזאת מייאוש לנחמה – ואולם בוריס לא הסב את ראשו אליה. סערת נפשו הרטיטה את כתפיו.
“אני מקווה שאינך מעלה בדעתך לקחת הלוואה ממקור אחר,” אמר הרמן. “אני, בכל אופן, לא אערוב לך.”
“אני אעשה מה שנחוץ,”
“אולי כדאי שאזכיר לך: לחשבון המשותף נחוצות שתי חתימות.”
“אף לרגע לא שכחתי זאת. זו הייתה השגיאה של חיי, שלא המשכתי לעבוד.”
“זה חדש! תמיד אמרת שיש לך סיפוק מלא מהעבודה הפילנטרופית.”
“גם לך. איש יחסי הציבור שלך ניצל אותה בכל הזדמנות.”
הוא השתתק. פניה היו רוויות שנאה, שכמותה לא ראה בהן מימיו.
“מה קרה לנו? על מה אנחנו רבים פתאום? לא רבנו על עניינים חמורים יותר, ופתאום שלפת ציפורניים בגלל איזה רעיון אידיוטי. הלא את לא יכולה אפילו לדעת אם הוא משורר טוב, או אחד מאלה ש…” הוא לא סיים את המשפט כדי שלא לפגוע באורחו. “מה קרה לך? ברגע שאת שומעת את המלה אמנות מייד את מאבדת את חוש-המידה…”
וכך התלקחה המריבה העזה ביותר מכול שידעו מימיהם. טרגדיה של טעויות.
הוא לא התכוון לומר אלא שיראת-הכבוד שהיא רוחשת לכל דבר שריח של אמנות נודף ממנו גוברת בסנוביזם – ולא ראה בזה האשמה חמורה כל-כך, העולם מלא סנובים – אך היא חשבה שהוא מתכוון למעשה שהיה עשרים שנה קודם לכן, צלקת שהחלה לדמם פתאום – היא התאהבה במוסיקאי ועזבה את הבית, ושלושה חודשים לאחר מכן שבה וביקשה סליחה: אמנותו של אותו אדם הקסימה אותה וחשבה שהתאהבה – ומייד הזכירה לו שכבר התנקם בה בנסיעתו עם מזכירתו לחוץ-לארץ. ונאלץ להתנצל: לא היה זה אלא קשר גופני צרוף, שלא גרם לו כל הנאה ממשית, ומכל מקום לא התהלך וכוכבים בעיניו, כמוה בימים שלא החמיצה אף לא קונצרט של אותו אמן.
וכל זאת לעיני בוריס. ועד מהרה התדרדרה המריבה לעניינים שבינם לבין צאצאיהם. בדרך כלל נזהרו שלא לפגוע זה בזה בנקודה רגישה זו, ואולם הפעם לא נמנעה גניה מלטעון כי רק בגלל שכלתנותו העקרה, קשיחותו וישרנותו, הלך בנם לעבוד את המהרישי שלו בהודו, ובתם, שנישאה לעבריין חוזר בתשובה, יצאה לחפש את אושרה במקום שמכירים גם בחמלה וחסד ולא רק בחוק ומשפט. והוא לא היה יכול להתאפק עוד מלהשמיע את הגרסה שלו: רק בגלל הביקורת שמתחה עליו באוזני הילדים, והאמונה שנטעה בהם שקיימים חיים נעלים מחיי המעשה, יצאו למרחקים לחפש שם את הרוחניות הצרופה. ואז טענה שאילו היה יודע להעריך את העניינים החשובים באמת – מוסיקה, שירה, ספרות – היו ילדיהם עמם ונכדיהם אוכלים על שולחנם, והוא אמר כי דבר טוב לא יצמח מן ההאשמות הללו, וכי לשווא היא מבזבזת את רגשי האם שלה על בוריס, שלעולם לא יוכל לבוא לא במקום הבן ולא במקום הבת, ומכל מקום תמיכתו בביטאון הרוסי לא תחזיר למשפחה את ההרמוניה שהופרה, ואז צנחה לתוך כורסת המנהלים שלו, זרועותיה על השולחן ופניה כבושים בכפות ידיה.
“אל תבכי, זה מגוחך,” אמר הרמן.
היא שתקה.
“אני לא מתכונן לבלות כאן את כל שעות הצהריים,” אמר לה בקוצר-רוח.
“אתה מגרש אותי?”
אני לא מגרש אותך, אבל יש גבול…"
“בסדר. אם אתה לא מוכן לדבר אתי, תדבר עם העורך דין שלי.”
“אני שמעתי נכון? עורך דין?”
“היום אתה קצת כבד שמיעה.”
“את מדברת שטויות,” אמר הרמן. “לכי הביתה, תירגעי ותשכחי מה שאמרת. ובוריס ואני נגמור את העניינים בינינו.”
גניה נתנה בו מבט קר ואף דיבורה היה שקט, אטי וסרקסטי. נמאסה עליה התנהגותו המתנשאת וצורת הדיבור הלעגנית שלו. אין היא מוכנה לשאת זאת אף לא יום אחד נוסף. מוטב שייפרדו עכשיו, והיא מקווה שלא יצטרכו לריב על כסף. הוא שאל בקול רם אם אפשר לבקש ממנה שתירגע, והיא אמרה שהיא רגועה לגמרי וכי הוא זה שמרים את קולו. ואז שאל אותה בלעג אם היא מתכוונת להשקיע את דמי חלקה ברכוש המשותף ב“סמיזדאט”, והיא אמרה: כמובן. הוא גיחך. זו תהיה התאבדות. והיא אמרה: לא התאבדות אלא לידה מחודשת. היא תעשה מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה ועם מי שהיא רוצה ושוב לא תהיה תלויה באחרים, וכך תגשים חלום שחלמה עליו כל ימי חייה.
“כל ימי חייך?!” קרא הרמן.
הרמן נתן באשתו מבט זועם, פנה ממנה בשאט-נפש, והלך ונעמד בחלון לצד בוריס. בוריס לא הסב אליו את מבטו. שעה ארוכה עמדו זה ליד זה בשתיקה ורק בכיה של גניה נשמע בחדר.
הוא תהה אם באמת רצתה בזאת כל ימי חייה. כל הימים?! כבר בימים הראשונים? הוא זכר כמה להוטים היו להימצא זה בחברת זו. כל שעה שלא יכלו להיות יחד כמו נגרעה מחייהם. כלום הכבידה עליה תלותה בו? והרי הייתה מאושרת כל-כך. והוא עצמו, מימיו לא הייתה לו הרגשה של חירות כבימים שהיה כרוך אחריה ולא היה יכול להעלות בדעתו את חייו בלעדיה. ומה שכיבד בה יותר מכול הייתה הרגשת החירות שהקרינה. אותה ספונטניות שלה שהממה את אביו, שהתיירא מפני תגובותיה הבלתי-אמצעיות והלא-צפויות. והנה, פתאום, כמעשה של בגידה שאין לו כפרה, היא מתאוננת שכל ימיה רצתה לברוח מהשבי שהחזיק אותה בו. ואולי צדק אביו, יקה קפדן וחשדן, שראה בה אשה היסטרית: רגע צוחקת רגע בוכה ולעולם אין לדעת מה היא חושבת באמת.
הרמן פנה לאחור.
“הפסיקי לבכות. בסדר? בגילך, את יכולה להרשות לעצמך להתפכח,” אמר בקוצר רוח. “העורך דין שלך יוכל לכל היותר להשיג לך הסכם גירושין שיקיים אותך בכבוד עד סוף ימייך. אבל לא יהיה לך די כסף להשקיע בעסק המפוקפק הזה. במידה שיש הון, הוא רשום על שם החברה. לנו משלנו יש רק נכסים מעטים, שכדאי לשמור אותם לילדים.”
“אתה כבר דאגת לכול,” אמרה בקול צרחני ולא נעים.
“אני לא דאגתי לשום דבר,” אמר, מוטרד מעט מהבעת הייאוש הנזעם בפניה. “אני כלל לא העליתי על דעתי שרעיון מטורף כזה יעלה על דעתך.”
“אז אני מטורפת בעיניך?” צרחה.
אפשר שאביו למוד הניסיון ראה דברים שהוא צעיר ונלהב, לא היה מסוגל אף להעלות בדעתו.
“זאת לא אמרתי,” ריכך את קולו. “אמרתי רעיון מטורף.”
בכיה גבר והלך. אובד עצות ניגש ועמד מאחורי גבה.
“גם לי יש רעיונות מטורפים, לפעמים. אבל אני יודע לסגת מהם בעוד מועד,” תיקן את רושם דבריו. “על מה אנחנו רבים? בגלל עיתון ברוסית? עברו עלינו דברים קשים מזה ולא הרמנו את הקול ככה. ופתאום, בכי כזה בגלל איזה ביטאון ספרותי ברוסית? מה לנו ולזה? לשם כך עלו ההורים שלנו לארץ ושברו את הלשון על לימוד העברית?”
ואולם גניה לא נרגעה.
“אתה תמיד חשבת שאני מטורפת, עכשיו זה יצא!” צעקה.
“אל תצעקי, בבקשה,” אמר הרמן.
הוא ניגש אל השולחן, שלף ממחטת נייר, והגישה לאשתו. ואולם היא דחתה את היד ואת הממחטה בתנועה נזעמת וקצרת רוח ויצאה מהחדר במרוצה.
הרמן עמד אובד עצות ליד שולחנו והביט בגבו של בוריס שעמד בלי נוע בחלון. עתה יתקשה לשלחו. הצעיר הרגיש עוד עלול לחשוב שהוא האשם במריבה שפרצה בינו לבין אשתו, מריבה שהייתה עוממת ביניהם וחיכתה רק לניצוץ. לבסוף גמר בדעתו לעכבו עוד זמן-מה. גניה ודאי תחזור, אם לא כדי להתפייס עמו, כדי להוציא את דניאל מגוב-אריות. הוא התקשר אל מזכירתו והורה לה לדחות את הפגישה הבאה, שכן נחוץ לו עוד קצת זמן כדי להתיר פקעת שהסתבכה. הוא דיבר בלשון מרומזת כדי שבוריס לא יבין – תרומה עקיפה של ה“סמיזדאט” לעילוי הלשון העברית – ואולם הוא לא הצליח להרגיע את האיש הצעיר, שלקח את האשם על עצמו ועמד בחלון מתוח ונרעש כמי שאיבד בצעד לא שקול אחד גם את סיכוייו וגם את משפחתו.
“אני מאוד מאוד מצטער שככה יצא… אני לא רציתי אתם יריבו בגללי… אם יודע זה קודם אני בכלל לא בא…” אמר בוריס ושפתיו רעדו.
בוריס היה נרגש כל-כך שהרמן ראה עצמו אנוס לנחמו, אף-על-פי שהצצה מהירה בשעונו לימדה שכבר בזבז יותר משעה וחצי על עסקי משפחה שלא יכירם מקומם ביום עמוס לקראת חתימת הסכם חשוב עם הסינים.
“יהיה בסדר,” הרגיע הרמן את בוריס. “יבגניה אשה מאוד אימפולסיווית. כשהיא רוצה משהו היא רוצה חזק. אל תתרגש מן הבכי והאיומים. זה יעבור לה. היא תחזור. היא לא תשאיר אותך כאן לבד עם בן-אדם שלא יודע להעריך אמנות ושירה. היא הלכה לרחוץ את הפנים ולשים קצת צבע.”
בוריס שתק. שפתיו הקפוצות היו כחולות מהתרגשות, וכף ידו שנתפסה בידית הניקל של החלון הלבינה מלחץ האצבעות על המתכת.
לכל הרוחות, חשב הרמן. באים אלי עם איזו הצעה אווילית, ואחר-כך אני נאלץ לקנח את האף לשני אנשים מבוגרים, כאילו מי יודע איזה עוול אני עושה להם כשאני שומר על ראש צלול.
לא היה צריך להעלות בדעתו שאדם בלי שום יחס לספרות יתחיל להתעסק פתאום בעסקי מו"לות, אמר לבוריס, עצה לא תוכחה, ואין הוא צריך להיפגע מתשובה שלילית. אין זה סוף העולם. הוא אינו הראשון שנאלץ לוותר על לשונו ועל התרבות שלו בכור ההיתוך הישראלי. משורר, היודע ששירה היא אורח חיים, צריך להשלים עם זה שאלה הם חיים קשים. מי שרוצה לכתוב שירים צריך לחסן את עצמו מפני עלבונות. הוא צריך להביא בחשבון שאנשים רבים רואים בה מותרות ומצפים מאדם בריא שיעשה משהו מועיל בשעות העבודה, ואז לא אכפת להם שהוא כותב משהו בשורות קצרות בשעות הפנאי.
“את זה אנחנו כבר שמעו בברית המועצות,” התריס בוריס בנשימה נעצרת.
“כן, אבל שם אמרו לך גם מה לעשות,” אמר הרמן. “וכאן לא.”
וחזר ואמר שגם הוא אינו אומר לו מה לעשות. הוא משאיר בידו את הבחירה. יבחר, ויעזור לו. ובלבד שירד ממנו עם העיתון המצחיק שלו. אביו שלו לא בא מגרמניה לארץ הקשה הזאת כדי להציל את התרבות הרוסית. הוא לפחות היה לו השכל להבין שלא בא לכאן לגאול את התרבות הגרמנית. הוא אפילו על האמנות שלו נאלץ לוותר בארץ הענייה הזאת.
“הנה, הבט לכאן,” הרמן הניח את ידו על כתפו של בוריס וזקף את אצבעו בחלון: "אתה רואה את הבנין הזה בלי החלונות? זה בית קולנוע. למטה היה תיאטרון. ומלפנים כיכר. ככה, לא ממש כיכר. חצי כיכר. אבל בשביל אבא שלי זה היה כיכר האופרה. כי הוא היה זמר אופרה, ואופרה לא הייתה כאן עדיין, אז הכיכר שלפני הקולנוע שבה עמד ומכר נקניקיות חמות, הייתה בית האופרה שלו. היה לו טנור דרמטי. ובפלשתינה לא היו צריכים טנור דרמטי. אז הוא מכר נקניקיות והשתמש בטנור הדרמטי שלו כדי להכריז עליהן. ‘נק-ניקי-יו-אות, נק-ניקי-יו-אות חמ-מו-אות, נק-ניקי-יו-אות טרי-יו-אות’, " הרמן השתדל לחקות את קולו של אביו אך קולו בגד בו, “עד שאיבד את הקול וקיבל קול כמו שלי.” לגלג על עצמו והציץ בפני בוריס לראות את רושם דבריו, ואולם בפני בוריס לא זע שריר. “וכשהקימו כאן אופרה כבר לא היה לו קול, וממכירת נקניקיות לא הצליח לחסוך אפילו לדירה ראויה לשמה ושנים אחדות גרנו ב’ליפט' שבו הביאו הורי את מעט החפצים שהצליחו להוציא מגרמניה…”
בוריס שתק והביט בחלון. “בעצם, גם לי היה טנור לא רע,” הוסיף הרמן לספר, למלא חלל מעיק של שתיקה, “ואבי רצה שאמשיך במקום שהוא הפסיק, אבל אני העדפתי לשיר במקלחת. אמרתי לעצמי: מוטב לי להיות אחד מן האנשים העשירים והמשעממים שמפהקים באופרה מלחטוף דיכאון בכל פעם שלא יקבלו אותי במחיאות כפיים סוערות.”
בוריס שתק.
“אל תחשוב שכשהורי הגיעו לארץ כבר היה כל מה שאתה רואה פה. כלום לא היה. ולולא באו הנה אנשים שהיו מוכנים לוותר על המקצוע שלהם ועל הכשרון שלהם, ועל הפרטיות שלהם – ועל מה לא? – שום דבר לא היה צומח כאן על החולות. אתה יודע כמה אצבעות של כנרים התקשו כאן בכביש? וכמה משוררים השתתקו מפני שלא הצליחו להשתלט על העברית? הם לא הוציאו ביטאון ספרותי בגרמנית כדי להציל את הספרות הגרמנית הגדולה מידי היטלר. הם הוציאו רק עיתון יומי, כדי לדעת מה נעשה סביבם. המשוררים למדו מתמטיקה והזמרים מכרו נקניקיות. וכך קמה כאן עיר אירופית שיש בה תזמורת ואופרה ותיאטרון מודרני…” הרמן הציץ בבוריס שעמד לצדו בלי נוע, עיניו קבועות בנקודה אחת מעל קולנוע מוגרבי, והוסיף: “הנה, אתה רואה, שם, כל מה שמעבר לבית הגבוה ההוא שמאחורי הקולנוע הכול היה ריק. אף לא בית אחד. רק חולות, בית חרושת ללבנים, וכרמים עלובים אחדים. ואם אתה רואה היום בתים רבי קומות, גנים ציבוריים, כבישים רחבים וגשרים, הרי זה רק מפני שנמצאו כאן אנשים שהיו מוכנים לזמר במקלחת ולצאת לעבודה בכביש ובבניין. אולי איבדנו בדרך כמה משוררים רוסים וגרמנים, אבל זה היה שווה את המחיר. האנשים האלה לפחות הבינו שלא באו הנה כדי לשחזר את חייהם בגולה, אלא כדי להתחיל משהו חדש…”
בדברו התהלך בחדר אנה ואנה. שתיקתו של בוריס העיקה עליו, לכן קידם בברכה את הקול ששמע בגבו, אף-על-פי שהיה זה קול חנוק וכמו חסר רוח-חיים.
“הו, לא עוד פעם… רק לא זה! אנחנו שמעו זה אלף פעמים מהיום הראשון באו הנה.”
אותו רגע צלצל הטלפון. הוא ניגש לשולחנו והרים את השפופרת.
“עוד רגעים אחדים, אני כבר גומר,” אמר למזכירתו. “ואל תפתח את החלון,” אמר לבוריס בקוצר רוח כשעברה בגבו רוח והעיפה גיליונות נייר מעל גבי השולחן. מורת רוחו הועברה אל האפרכסת: “אמרי לו שיזדיין בסבלנות, או שיתקשר אחרי-הצהריים.” בעוד שתי כפות ידיו מכבידות על גבי הניירות המפרפרים ברוח קרא, בלי להסב ראשו לאחור: “סגור את החלון, בבקשה.” ואולם בפנותו לאחור ראה שהחלון פתח לרווחה ורק עליו הרחבים של הפילדנדרון נעו ברוח במקום שעמד בו קודם בוריס.
הוא מיהר לסגור את החלון ואולם לא מצא עוז בנפשו להביט למטה.
בראשו שהתרוקן ממחשבות התרוצצו רק המלים שיאמר לאשתו:
“איש לא היה יכול להעלות בדעתו שככה זה ייגמר.”