מי שמגיע לבניין לפני שבע, השעה שמתחלפות בו משמרות אנשי האבטחה, ימצא באולם הכניסה, מאחורי דוכן-הקבלה, איש זקן, שבימי בחרותו, לפני ארבעים שנה או יותר, היה מקורב לסטאלין.
הדברים האלה, שסיפר לתומו הטכנאי שערך שיפורים אחרונים במערכת המִחשוב שבלשכתו החדשה של ד"ר עובד פלד, עוררו את סקרנותו של היועץ הפיננסי בחברת ההשקעות, והוא נכנס בשיחה נלהבת עם הטכנאי הנבוך, שלא היה יכול לגמור בדעתו אם הגבר הלבוש בהדר היושב בכורסת המנהלים המפוארת משוחח עמו לשם נימוס או באמת חשוב לו לקבל תשובה על כל השאלות שהוא יורה בו מגבו.
מי שמכירים את ד"ר פלד היכרות שטחית סבורים שההתעניינות שלו באלמונים היא עוד ערוץ לתעל בו את עודף המרץ הרוחני. ואולם ידידים, באי ביתו, יודעים שחקר ההיסטוריה של הזמן החדש הוא לו לא תחביב בלבד אלא עיסוק כפייתי. הכלכלן הנודע קרא כל ספר היסטוריה שהיה יכול לשים ידו עליו ומילא את ביתו גרוטאות, מסמכים, עיתונים ישנים ותמונות דהויות. ככלי פולחן היו תלויים על קירות דירתו רובים חלודים, אקדחים וחרבות מימי התורכים. את הגינה שליד הבית תכנן מסביב לאבן-ריחיים שמצא בכפר ערבי נטוש. ואף באנשים שהיו עדי ראייה למאורעות היסטוריים נהג כאספן. שעות ארוכות היה מדובב ישישים האוהבים לספר זיכרונות ולומד מהם איך היו הדברים באמת. ידידיו יכלו להניח שלא יחמיץ הזדמנות לפגוש מישהו שראה במו עיניו את העריץ הכול-יכול, שבן-גוריון כינהו בשנאה מהולה בהערצה “החם הגרוזיני”, בתקווה שאולי אפשר ללמוד מעד-ראייה כיצד הצליח פרח-הכמורה הערמומי והמרושע לשלוט ביד חזקה בארצו הענקית, הקרועה לאומות ושבטים וגזעים, ובאיזו דרך האציל מכוחו על שליטי מדינות רחוקות, ותעתע באישים מעמיקי הגות ודורשי-טוב במערב עד כדי כך שקראו את חיבוריו השטחיים והרברבניים כאילו הם תורת חיים.
ידידים מנוער היו יודעים שהתעניינותו של ד"ר עובד פלד בשוער הלילה שהכיר את סטאלין מקרוב יוצאת ממקור עמוק, והיא נעוצה בזיכרונות הילדות הכואבים ביותר.
דרכו לא הייתה סוגה בשושנים, כפי שיכלו לחשוב מי שהתוודעו אליו בימים שהוכר כ“גאון פיננסי”. בילדותו ידע עוני מר ומחפיר. אביו היה פועל “בעל הכרה מעמדית”, חבר המפלגה הקומוניסטית, שפוטר מעבודתו בכל פעם שנתגלו השקפותיו, ואמו עבדה כעוזרת בית בבתי חבריו. רק אחרי שיצאה המפלגה מן המחתרת זכה האב לעבודה קבועה במחלקת ההפצה של עיתון-ערב – האם, מרירה וחדת-לשון, אמרה אז כי שם נוצר לראשונה הקשר לו עם ה“המונים” שדיבר בשמם – ואולם השינוי שחל ב“הווייתו”, וכן העובדות המדהימות שהחלו להסתנן מאחורי מסך-הברזל, לא חוללו כל שינוי ב“הכרתו” של האיש ההגון וישר הדרך, שאהבת הבריות, נאמנות לשמה והערצת המנהיג, עיקמו את מוחו. הוא היטיב אף ממנהיגיו במפלגה לתרץ, עוד קודם שפורסם התירוץ הרשמי, את כל מעשיו המתמיהים של סטאלין. החבר פֶלְדְפוֹיגֶל העריץ את החבר סטאלין עד כדי כך שנתן למשפחתו את הכינוי המחתרתי של יוסף דז’וגשווילי בלבוש עברי. פלד-סטאלין.
הילד עובד היה גאוות המשפחה. הוא היה ברוך כשרונות, והוריו התלבטו להיכן ינווטו את כשרונותיו. הוא עצמו רצה להיות קוסם, כדי שיוכל לשנות את העולם במלת-קסם. כשבגר מעט רצה להיות טייס, מגלה ארצות, או פיסיקאי. המורה למוסיקה הציעה שיתמסר למוסיקה והמורה ללשון היה בטוח שיהיה סופר. בנערותו הצטרף לתנועת-הנוער של המפלגה הקומוניסטית וחיזר שם אחרי נערות שוחרות צדק. בתנועת-הנוער הנחילו לו את האהבה להיסטוריה, הדבר שצריך לשנותו ולא רק ללמדו. את הספקנות אימץ לעצמו בחשאי אחרי שצפה במדריכיו וגילה שאינם ישרים, נאמנים ועקביים כאביו. בצבא התייחסו אליו בחשדנות ועד מהרה הבין שלעולם לא יגיע לקורס טיס. הוא התנחם בחיל הצנחנים, שם חיבבוהו אף-על-פי שלעגו להשקפותיו. בחיל רכש לעצמו את החברים שהיו לו לעזר בתום השירות הצבאי, ארבע שנים בסדיר וחמש בקבע. בתקופה ההיא אפילו אביו כבר לא היה חסיד שוטה של סטאלין, ובכל זאת נפגע עד עומק נשמתו כששמע מפי בנו ששנאתו לברית-המועצות עזה מרחמיו על מי שמתעקש להאמין בִּבְשׂוֹרתה.
כשהשתחרר סרן עובד פלד מהצבא התלבט מה ילמד באוניברסיטה. הוא אהב היסטוריה ואולם כסף אהב עוד יותר. מה שנגרע מאביו רצה לנָכֵס לו בעקביות ובדבקות-במטרה שירש מן הקומוניסט הזקן שעזר לקיים את המפלגה בפרוטות שקיפח ממשפחתו. ציוניו במבחני הכניסה היו גבוהים כל-כך, שיכול ללמוד כל מה שרצה. הוא בחר במשפטים ובכלכלה. שם הכסף הגדול, הכבוד והכוח המגיעים לבני עניים. הוא עשה חיל בלימודיו וכשסיים אותם בהצלחה יתירה לא התקשה “להשתלב במשק”. קומוניסטים מאוכזבים מיטיבים לפעול בתוך הג’ונגל הקפיטליסטי מבעלי חזון ליבראלי, היה אומר למי שתהה על הקשיחות שגילה במלחמת הקיום. עתה, משלא היה לו עוד אני-עליון סר וזעף, ואף לא השקפה פוליטית שתעמוד בדרכו, מצא בנפשו את התכונות הנחוצות לאשף-פיננסי היודע להגדיל בלי נקיפת מצפון את חלקם של בעלי-ההון על חשבון חלקם של האנשים העושים את העבודה השחורה.
ואולם אביו המנוח לא חדל להטריד את מנוחתו, והוא חש צורך דוחק לפרוע לו איזה חוב של כבוד.
העיון בהיסטוריה, אהבה ראשונה, היה מעין מחווה של הוקרה לאביו. בספרי ההיסטוריה התרועע עם גיבוריה האמיתיים של המאה הזאת, שעל סִפה נולד האיש שנתן לו חיים – אנשים ישרי-דרך, טוראים בצבאה של מהפכה חובקת-כול, קרבנות טרגיים של חזון אחרית הימים הקרובה. גם הדבקות ביושר גמור יכולה להיחשב למחווה כזאת. הנה, לעולם לא יאמר שכל מעשיו מכוונים להניע את גלגלי המשק; תמיד יודה שתכליתם להעשירו ומהר, וזאת אף-על-פי שהם באמת מייצבים את תנועת ההון החיונית למשק.
ואולם יותר מכל אלה עושים לעילוי נשמת אביו, כך האמין, כנותו, פשטות הליכותיו, יחסו החם והחברי כלפי פועלים פשוטים, פקידים זוטרים ומזכירות, והעניין שהוא מגלה בגורלם של קרבנות המהפכה. סגולותיו אלו מכפרות על הסתלקותו ממסורתם של פועלים בעלי הכרה מעמדית. רוחו של אביו תצטרך להתנחם גם בזה, שבתוך נפשו הוא דמוקרט אמיתי: מצליחנים אינם עושים עליו כל רושם. הוא אחד מהם. המובסים מלהיבים את דמיונו. סיפור על תבוסה הוא תמיד סיפור מרתק יותר מסיפור על ניצחון.
כל זאת לא היה יכול לדעת הטכנאי שהתבקש לספר כל מה שהוא יודע על שוער הלילה שנפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. וּודאי שלא היה יכול להעלות בדעתו שהפעם נפגשים העיון בהיסטוריה עם תולדות חייו של האיש רב-הרוח המגלה עניין מוזר בזקן השתקן היושב באולם הכניסה. אף ד“ר פלד תהה על ההתרגשות שהסבה לו הידיעה שאדם שהיה מקורב לסטאלין נמצא בבניין שהוא עובד בו, כאילו יש בזה כדי לסגור איזה מעגל היסטורי, וכדי לשוב ולפתוח אשנב לחלום שחלם אביו כשכרת ברית-שמות עם העריץ שהעריץ, וכאילו בדרך נסתרת ומופלאה כלשהי קשורים זה בזה כל השלושה – סטאלין, האיש שהיה מקורב אליו, ואביו. אילו קווים מדמותו של אביו המנוח יכולים להתבהר מהפגישה עם האיש ההוא לא ידע ד”ר פלד לומר אף לעצמו. ואולם הוא רצה להאמין שפענוח הסודות ששמר אותו אדם בלבו, ועתה אין עוד סיבה שלא לגלותם, עתיד לפענח גם כמה מסודותיו של אביו. אילו סודות? לכשיתבררו ייוודעו – התשובה תלַמד מה הייתה השאלה.
הזקן ההוא, שחבריו מכנים אותו “סטאלין”, סיפר הטכנאי, דומה למקור: אותו המבט החשדני, אותו שפם עבות, אותה שתיקה מסתורית – כאילו השפעתו של “בעל האצבעות השמנות” על כל מי שבא בצל קורתו הייתה חזקה כל-כך שבלי-משים דבקו בו כמה מן התכונות הבולטות של “בעל-הבית”, אמר ד"ר פלד בלבו, ושמח שהתמונה המצטיירת בדמיונו מתמלאת פרטים. ואולם בזה נשלמה בקיאותו של הטכנאי בפרשת “סטאלין”. הוא מצא אותו בבניין כשהתחיל לעבוד בו, ורוסית אינו יודע, ואת הכינוי שנתנו לו חבריו, אם אכן חבריו הם, שמע בדרך מקרה, ואז גם השגיח לראשונה בדמיון שבין “סטאלין” לסטאלין.
וכדי לפצות את איש-שיחו על דלות האינפורמציה שבפיו בכל הנוגע לתולדות חייו של שוער הלילה השתקן, השתדל הטכנאי לציידו לפחות בעצות מועילות כיצד עליו להתנהג אם הוא נאלץ להיכנס לבניין בשעות הלילה, שכן שוער הלילה זעום העפעפיים מייחס לכל מי שניגש אל דלת הזכוכית בערב או בלילה כוונת שוד. (לבנק, התופס את מחצית קומת הקרקע, אפשר להיכנס גם מצד אולם המבוא.) ברגע שצץ שם מישהו הוא מזדקף ועיניו האדומות ננעצות בזר הקרב במבט מפחיד. כדאי להראות לו את רשיון הכניסה עוד לפני שניגשים ללחוץ על כפתור הזמזם. כיוון שהוא עובד רק בלילות אין הוא מכיר את העובדים הקבועים, והוא נוהג בכל אדם, גם במי שיש לו רשיון כניסה, כאילו הוא מטרד שיש להיפטר ממנו מהר ככל האפשר, ולכן מומלץ שלא להתחכם עמו. הערה ידידותית ברוח טובה הוא מקבל כמין עקיצה, או כניסיון להתנשא עליו – כנראה עדיין לא השתחרר מן החשד שהיה נטוע בידידו הגדול, שההומור הוא סוג של התקוממות נגד שלטון החוק, ולכן הוא מותר רק לנציגי השלטון, לבכירים ולא לזוטרים, אמר ד"ר פלד בלבו – ובדיחה ודאי שלא כדאי לספר לו, הוסיף הטכנאי. הוא יתרגז מפני שלא יבין את העוקץ ומפני שמדברים אליו בשפה שאינו מבין. ואחרי שאישר בניד ראש שמותר להיכנס כדאי לעבור על פניו בשתיקה. טעות בהבנה עלולה להיגמר רע. יש לו אקדח, ואין לדעת אם לא ינהג על-פי פקודות הקבע מימי השלטון הסטאליניסטי.
“אם אינו יודע עברית, והוראות הפתיחה באש אינן ברורות לו, מה הוא עושה במקום שיש לו מגע עם הציבור?” הקשה ד"ר פלד.
“את זה אתה צריך לשאול את הנָצַ’לְסְטווֹ,” אמר הטכנאי וחייך חיוך פיקח, כאומר: בימינו, מי שעובד עבודת-כפיים אי-אפשר לו בלי קצת רוסית. “המנהלים ששכרו אותו, הם אולי יודעים את התשובה.”
“שאלה טובה.” אמר מנהל הבניין לד"ר פלד.
גם הוא שאל את השאלה הזאת, סיפר, והתשובה שקיבל מבעלי הבניין הייתה: קליטת עלייה. אך אפשר שזה היה סתם תירוץ. ואולי הייתה כאן איזו טעות בשיבוץ, שחברת האבטחה מסרבת להכיר בה, אם בגלל רגשי החמלה על איש מבוגר שאינו יכול לעשות שום עבודה אחרת, ואם מפני שמעטים האנשים המוכנים להודות בטעות. ואולי היה בחברה ההיא ועד עובדים תקיף.
ד"ר פלג העלה בדעתו גם נימוק פרוע: גם בחברת האבטחה היה מי שקסם לו הרעיון שהוא מעסיק בתפקיד חסר ערך אדם שהיה מקורב לעריץ, ואולם הוא ידע שסבירותו של הנימוק הזה נמוכה ביותר. אדם צריך להיות “משוגע להיסטוריה” כדי לתרץ בנימוק כזה את העסקתו של עובד שאינו מתאים לתפקידו.
מכל מקום, הרגיעו מנהל הבניין, האיש הדומה לסטאלין עובד כאן כבר חמש שנים ועדיין לא ירה באיש. האקדח לא נשלף, אף לא במקרה שניסו לעוקפו. ואי-אפשר להתלונן עליו שאינו ממלא כראוי את תפקידו. אמנם, אנשים שנכנסו לבניין בשעות הלילה דיווחו על הרגע שעמדו מול מבטו הבוחן כעל חוויה טראומטית, ואולם לא התלוננו על תוקפנות או על גסות רוח. האיש נעץ את מבטו החד בתעודה ובפניהם חליפות והחזיר להם את המסמך במבט אדיש של שוטר גבול שבדק דרכון שלא פג תוקפו.
“חמש שנים ולא למד עברית!?” קרא ד"ר פלד.
“עובדה.”
“לא ייאמן. והלא הוא מוקף אנשים שאינם מדברים אלא עברית.”
“אין הוא ‘מוקף’ אנשים כלל, הוא תמיד לבדו.”
“ואינו יודע שום שפה אחרת?” שאל ד"ר פלד.
“קצת יידיש,” אמר מנהל הבניין.
ד"ר פלד הצטער שלא הרבה לבקר אצל סבו וסבתו. אילו עשה כן, אולי היה מדבר יידיש. עתה יהיה עליו “לשבור את שיניו” ברוסית, שפה ששמע בילדותו ונשתכחה מזיכרונו.
“אבל קצת עברית הוא בכל זאת יודע בוודאי,” תהה ד"ר פלג. “משהו אדם קולט, ולו משמיעה בלבד…”
“לשם כך צריך אדם להקשיב. ואילו האיש הזה אינו מקשיב כלל. הוא נועץ בך מבט ריק ומחשבותיו תועות במקום אחר… וחוץ מזה, יש אנשים שנולדו אטומים ואינם מסוגלים ללמוד שפה שאינה שפת אמם,” אמר מנהל הבית.
“ומה האמת בסיפור על סטאלין?” שאל ד"ר פלד.
“לך דע. יכול להיות שנתנו לו את הכינוי בגלל צורתו,” אמר מנהל הבית. ואולי מפני שלא אהבו אותו."
מנהל הבית זכר שבימים הראשונים היה איזה מתח שרוי בינו ובין הרוסים האחרים, שכולם כבר פרשו מן העבודה הזאת, אבל לא התעניין במקורו. כל עוד עשו הכול את עבודתם לא התערב ביחסים שביניהם. ד"ר פלד השלים בדמיונו את הפרטים החסרים: שוער הלילה היה קצין בכיר בק.ג.ב. ומכאן הקרבה אל שליט ברית-המועצות. מי שידע זאת הוא שהעניק לו את כינוי הגנאי, המבטא שמחה לאיד – אתמול גיבור היום בבור. ואולם אף-על-פי שהביטוי הזה הוא מעין נקמת החלשים במי שפגע בהם בימים שהיה לו כוח להרע להם, אין הם מעיזים להשתמש בו בפניו, שמא עודנו משרת גם כאן, בנקודת התצפית מעוטת החשיבות של שוער-לילה, את הארגון רב-העצמה. לעולם אין לדעת איזה מסווה לובשים על פניהם סוכני החרש הללו, הפועלים מטעמה של מערכת סודית המקיימת את חייה העצמאיים גם אחרי שאיבדה את כוחה.
ד"ר פלד תכנן לבוא לבניין בשעות הערב כדי לראות את האיש המסתורי מקרוב, אך דחה את הדבר מיום ליום. הוא לא מצא זמן פנוי לזה והנסיעה הארוכה מן הפרבר שהוא גר בו למטרה שאינו בטוח שתתגשם, נראתה לו מגוחכת מעט. הוא גם חשש מפני אכזבה. והלא אפשר שאף שמץ מרשעותו האינסופית של העריץ הגרוזיני לא דבק בעושה דברו, איש אפור וריק מתוכן, שאינו יודע להבדיל בין טוב לרע והיה ממלא פקודות בלי לשאול שאלות.
הוא גמר בדעתו להפקיד את הפגישה עם האיש המכונה “סטאלין” ביד המקרה, וקיווה שהפגישה לא תכזיבו. אמנם, כבר ידע אכזבות מגברים שהישירו מבט מול פני המוות ושבו רכים כסופגניות ומאנשים שעשו היסטוריה ולא ידעו לתאר את חלקם בה, אף-על-פי-כן רצה להאמין שיש בפי השוער הזקן, שנשם את הבל-פיו של הרע המוחלט, סיפור שיוכל להוסיף קו לדמותו המרתקת של האיש שצבר יותר כוח מכל בן-תמותה אחר במאה העשרים; ואם לא יעשיר את דיוקנו של המקור בפרטים, לפחות יהיה אפשר להקיש מדמותו שלו על טיבם של האנשים ש“בעל-האצבעות-השמנות” נתן בהם אמון.
המקרה התגלגל לידיו כעבור זמן לא רב. בשובו מחו“ל במטוס שנחת בנתב”ג לפנות בוקר ויתר על חניית-ביניים בביתו ונסע ישר למשרד. הוא הגיע במכוניתו, שהמתינה לו במגרש החנייה של נמל-התעופה, בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר. אמנם, היה יכול לרדת ישר לחניון התת-קרקעי שמתחת לבניין ולעלות למשרדו במעלית הפנימית, ואולם כיוון שרצה לפגוש את השוער החנה את מכוניתו ברחבה שלפני הבניין ונכנס בכניסה הראשית.
המבוא היה חשוך. בעד דלת הזכוכית לא היה אפשר לראות אלא דוכן, ועליו מנורת שולחן זעירה שלא האירה את פני האיש היושב מאחוריו. ברגע ששלח ד"ר פלד את ידו אל הפעמון נזרקה אלומת אור מול פניו. הוא לחץ על הכפתור שנית אך הזמזם לא הופעל. הוא הוציא מכיסו את רשיון הכניסה והציגה מאחורי הזכוכית המוארת. רק אז כבה האור וקול זמזום הפר את שלוות הבוקר. הזמזום במנעול נשמע לו, משום-מה, קצר-רוח ומאיים. הוא מיהר להדוף את דלת הזכוכית במעין להיטות לרצות את האיש שהוטרד ממנוחתו ונכנס לתוך המבוא.
לאורה קלוש של מנורת השולחן השגיח לראשונה – עד כה עלה תמיד במעלית מן החניון ישר לקומה התשיעית – כמה מפואר, בזבזני וראוותני הוא אולם המבוא. שיש ירקרק, מנוכר, כיסה את הכתלים הגבוהים. צנוע ממנו, אך לא פחות סר טעם, היה צבעה של התקרה, הנשענת על עמודים כמו רומיים, המסגירים את להיטותו של המתכנן לגעת בנצח באמצעות הסגנון שנוסה בהצלחה במרכזי הכוח הפיננסי בבירות עולם. הרי זה חלל שאינו מנוצל כראוי, אמר בלבו. רק קיר אחד שימש לתכלית כלשהי – זה שעליו הוצבו לוחות השיש השחור שחרותות בו באותיות לבנות שמות החברות המאכלסות את הבניין. הוא הספיק לגלגל במחשבתו כמה הצעות לניצול החלל המבוזבז – מזנון מהיר, אלגנטי ומצוחצח ליד הקיר האחד, לאורחים שהקדימו לבוא מחוץ לעיר, וסניף קטן של הבנק המרכזי, לשירותם של לקוחות בעלי דרישות צנועות, ישישים מבוססים ושמחים בחלקם, דיירי שכונת העוני אשר על מפתנה צמחה מפלצת הבטון והזכוכית המגלגלת נתח הגון מן הפעילות הכלכלית של העיר הזאת – אך מספר הפסיעות מן המבוא עד הדלפק, לא אִפשר להוציא את המחשבות הללו מכלל הרהור בטלני לכלל רעיון מגובש. צעדיו המהירים הביאו אותו עד מהרה אל הדוכן, פנים אל פנים מול האיש שעורר את סקרנותו. הוא הגיש לו את הרשיון ובזמן שהשפיל השוער את עיניו אל הכרטיס המגנטי שבידיו התלבט ד"ר פלד איזו היא הדרך הטובה ביותר לפתוח בשיחה עם האדם המנומנם והלא-ידידותי היושב לפניו ונועץ מבט זגוגי ברשיון-הכניסה שלו.
מימיו לא היה לו קושי לפתוח בשיחה עם אלמונים, בלי התבטלות מפני מי שבכיר ממנו ובלי התנשאות על פשוטי אדם. באותה רוח של ידידות-לכול הוא מגלגל שיחה עם משקיעים ועם שקועים בחובות, עם מי שבאו לתת ומי שבאו לקבל. עם איש ואיש בלשונו, משכילית עם משכילים ועממית עם מי שנעלב מלשון צחה, ובייחוד נזהר בלשונו בדברו עם עלובים שבעלובים, כדי שלא יחשדו בו שהוא “יורד אל העם”. ואילו הפעם לא מצא מלים.
“קומה תשע,” אמר השוער.
הקול הלם את מראה הפנים: יבש, אדיש וקר.
עתה, אחרי שראה כמה הוא דומה לעריץ הגרוזיני, החל אף ד"ר פלד לכנותו בלבו בשם “סטאלין”.
“תודה רבה,” אמר ד"ר פלד בלגלוג קל – וכי אינו יודע באיזו קומה נמצא משרדו? – ונזכר בדברי מנהל הבית: אירוניה עלולה להתקבל כמין התנשאות, והרי זו פתיחה גרועה לשיחה ידידותית.
ואולם “סטאלין” התעלם ממנה. הוא החזיר לו את התעודה, נתן בו מבט מהיר, החזיר את מבטו אל העיתון שקרא בו, ובזה כאילו זירז אותו ללכת משם.
“מה אתה קורא?” שאל ברוסית.
ד"ר פלד היה מרוצה מעצמו. שפה שלא הייתה שגורה על-פיו שנים רבות כל-כך, והנה, כשנצרך לה, היא עומדת לשירותו.
הרוסית לא העירה ב“סטאלין” כל רגש של אחווה. ואולי להיפך, צירפה איזו איבה מוזרה לאדישותו הטבעית. הוא הגביה את העיתון אל מול הדוכן, היטה את ראשו אל הרדיו-טרנזיסטור, והגביר את עצמת קולו במחווה חד-משמעית של דחייה: הוא כאן בתפקיד ואין לו עניין לפטפט עם זרים.
ד"ר פלד היסס. עתה, כיוון שהסב פניו ממנו, היה יכול להציץ בו. ההעתק החיוור דומה למקור, ציין לעצמו. כמין תשליל. במקום שאצל הפלדמרשל עטור התהילה שלט הצבע השחור, שולט כאן הצבע הלבן. כך הבלורית וכך השפם העבות. רק בעיניים נשתמר הברק הקר של הספינקס בעל החיוך האירוני – עיניים עמוקות, קודרות, אכזריות ורוויות לעג ארסי. הוא תהה אם הלעג בעיני “סטאלין” הוא התגובה על ניסיונו “לרדת אל העם” ואם הסומק בפני האיש הוא ביטוי של זעם או הצבע הטבעי בעורו של זקן הסובל מלחץ-דם גבוה.
באותו רגע שאל את נפשו אם גם בלי הידע ההיסטורי היה מוצא בעיני שליט ברית-המועצות אותה רשעות שהוא מוצא בתמונות הדיוקן שלו. בפעם הראשונה שראה אותו ביומן קולנוע, יושב זחוח דעת ליד רוזוולט וצ’רצ’יל דימה שראה בעיניו עליצות עצורה של אדם ששמע בדיחה מקברית.
“זה עיתון ישן,” אמר ד"ר פלד כשראה את התאריך בראש הגיליון.
“סטאלין” לא השיב. ד"ר פלד דימה שראה גיחוך קטן מתחת לשפמו ותהה אם זו תגובה על מבטאו או על שגיאה דקדוקית שעשה בלי דעת.
“קומה תשע.” חזר ואמר “סטאלין” כעבור רגע.
האיש הקודר אף לא ניסה להסתיר את קוצר-רוחו.
כשהגיע ד"ר פלד למסקנה שאין לו כל סיכוי לקשור שיחה שתתגלגל כמאליה לשאלה שהוא רוצה לשאול, החליט לגשת ישר לעניין.
“זה נכון מה שמספרים, שהכרת את סטאלין?”
“סטאלין” שתק.
“שאלתי אותך משהו,” אמר ד"ר פלד.
“סטאלין” הרים אליו את עיניו. איבה עמוקה נשקפה מהן. שפתיו נחתמו כמו בהחלטה נחרצת.
“קומה תשע,” חזר ואמר.
“אתה בכלל מבין מה שאני מדבר אליך?” שאל ד"ר פלד בכעס, ובעברית הפעם. אולי יש בכוחה של התקיפות להעיר תגובה באדם שאינו נענה לדברי נועם.
“סטאלין” טלטל את ראשו, ספק כן ספק לא.
“זה כן, או לא?”
“סטאלין” הניע את ראשו מלמעלה למטה בזעף.
“אז אתה מבין עברית, בכל זאת,” אמר ד"ר פלד בכעס.
“סטאלין” החזיר את עיניו לעיתון.
“אתה יכול להרשות לעצמך להיות יותר מנומס כשמדברים אליך,” גער בו ד"ר פלד, שעתה לא היה יכול עוד להתכחש לרגשי העלבון שחש.
“סטאלין” שתק ולא הרים את עיניו מן העיתון.
“כשאתה יושב כאן אתה מייצג את כל החברות שמשלמות סכומים עצומים בשביל להחזיק משרדים בבניין הזה,” אמר ברוסית. “והן זכאיות לצפות ממך שתתנהג כמו בן-אדם תרבותי. משלמים גם הון תועפות בעד יחסי ציבור, לא כדי שהאורח שבא לכאן ופוגש אותך תהיה לו הרגשה שתשמח אם ילך לעזאזל.”
“סטאלין” לא הגיב.
“אתה מבין אותי?” צעק עליו. “אתה כמו החזית של הבניין, אתה צריך להסביר פנים לכל אדם שנכנס הנה. אנחנו נצטרך לשקול שנית אם כדאי לנו להושיב במקום כזה טיפוס כמוך,” הוסיף אף-על-פי שידע כי אין בכוחו לפטר עובד שמעסיקה חברה קבלנית הקשורה בחוזה עבודה עם בעלי הבניין.
הוא תמה על עצמו, שנתקף זעם. האיש מעדיף לשתוק, שישתוק. מגוחך להיעלב מטיפוס מר נפש, לא חברותי, אטום-שכל, שאולי רק מעמיד פנים שהוא מבין מה שמדברים אליו. ואולם מבט הבוז שהרים אליו “סטאלין” לימד שהבין גם הבין. ואף קיבל עליו ללמדו פרק בלשון התמציתית והברורה מכל הלשונות – לשון מחוות הגוף וברק העין. מה שאפשר לומר במבט אין צורך להגיד במלים: אין הוא מפחד מפניו. הוא יודע שאין הוא יכול להזיק לו. חברת האבטחה היא שמעסיקה אותו ורק היא יכולה לפטרו. ולא יפטרו עובד רק משום שסירב לקשור שיחה עם מי שבא לחטט בענייניו הפרטיים. יתר על כן, נצנוץ של הבנה בעיניים שהוארו פתאום וכבו מייד, כמו העיד על “סטאלין”, שעמד על טיבו בהצצה אחת: לעולם לא יגזול פרנסה מאדם רק מפני שלא נהג בו בנימוס הראוי.
ד"ר פלד לגלג על עצמו. “סטאלין” גרם לו שיפר כלל גדול שקבע לעצמו: לעולם אל תאיים אם אין בכוחך לממש את איומך.
“אתה צריך להבין זאת,” ריכך את קולו. “סטאלין הוא דמות, שהלהיבה את דמיונו של כל אדם שיש לו עניין בהיסטוריה. מעטים היום האנשים שראו אותו פנים אל פנים. אינך צריך להתפלא שמעוניינים לשמוע כל פרט שיכול ללמד משהו על דמותו של האיש המסתורי הזה. הלא היום אין סיבה שתשמור לעצמך מה שאתה יודע. אפילו אם היית בק.ג.ב. אינך צריך לחשוש. כאן פותחים לך חשבון חדש.”
“קומה תשע,” אמר “סטאלין”, בגסות ממש.
“אתה ממש חצוף!” אמר בזעם. “או שאתה פסיכי אני מתחיל לחשוד שבכלל אינך מבין מה שמדברים אליך, ולא חשוב באיזו שפה.”
“מה מוכרחים, מדבר, מה לא מוכרחים, לא מדבר,” פלט “סטאלין” לבסוף בקול יגע עיקש, לא מתרצה.
והמשפט הזה היה הארוך ביותר שיצא מפיו בפגישה המגוחכת והמאכזבת ההיא.
“לעונג היה לי לשוחח עמך,” אמר לו באנגלית, ואולם האירוניה יצאה לבטלה. “סטאלין”, שלא הבין אנגלית כלל, לא היה יכול לנחש שהמלים המגומגמות שיצאו מפיו נועדו להעליבו.
ד“ר פלד עלה ללשכתו, קרא את המכתבים שערכה מזכירתו על שולחנו ופתח בכתיבת הדין-וחשבון מנסיעתו. בשמונה הגיעו חברי ההנהלה לישיבה השבועית והוא קיים את סדר יומו כאילו לא הגיע עם שחר מחו”ל. ואולם כל אותו יום לא חדל להרהר בשיחה המוזרה עם “סטאלין”. לבסוף גמר בדעתו: האיש שאין לו בפניו אלא הבעה יחידה – בוז לחלשים – פירש את ניסיונו הכושל לפתוח עמו בשיחה כמין חולשה. לדידו רק מי שאינו מסוגל לשאת בדידות מחפש מישהו לפטפט עמו באשמורת השלישית. גברים חזקים די להם בעצמם.
ואז החליט לוותר על הניסיון לדובבו. ואפשר שלולא שוד הבנק היה הזקן חסר הנימוס נמחה מזיכרונו.
היה זה שוד בטלני למדי. שני רעולי פנים נכנסו לבנק בכניסה הראשית, פקדו על הכול לשכב על הרצפה ורוקנו את הקופה. שלישי חיכה להם במכונית שחנתה לפני פתח הבניין. משאית שביקשה לעקוף אוטובוס פגעה במכוניתם והשודדים נאלצו לנטוש אותה ולברוח ברגל. הם היו מזוינים ואיש לא העז לרדוף אחריהם. “סטאלין”, שהיה בדרכו לבנק, להפקיד בו את חסכונותיו, ראה אותם בצאתם ופתח במרדף.
לבדו רץ, ולא היה לו כל סיכוי להדביק גברים צעירים וזריזים ממנו. ואף-על-פי-כן רדף אחריהם – במעין נאמנות לסדר-עולם מתוקן שבו שומרי-הסדר רודפים אחרי פורעי-הסדר, אמר ד"ר פלד בלבו כשתיארו לו את המרדף חסר השחר. הוא לא חדל לרוץ אף-על-פי שאלה התרחקו ממנו מרגע לרגע. אבל בינתיים חסמה המשטרה את דרכם של השודדים ולכדה אותם.
“סטאלין” קיבל ציון לשבח והתקף לב.
כששמע זאת ד"ר פלד סלח לאיש על התנהגותו הגסה בפגישתם הראשונה, ובתקווה, שהמחלקה הקרדיולוגית בבית החולים היא המקום שבו נפתח לבו של אדם אף בפני זרים, החליט לבקרו שם.
יחסי ידידות עם ראש המחלקה, פקוד שלו בצנחנים לשעבר, פתחו לפניו אף את קודש הקודשים של המחלקה לטיפול נמרץ.
“אתה קרוב משפחה?” שאלה האחות בפנים חמורות שנשקף מהן מצבו של החולה.
“קרוב, אבל לא משפחה. מהעבודה,” אמר.
“אבל לא להרבה זמן,” אמרה האחות. “אסור לעייף אותו.”
“אהיה רק רגעים אחדים,” הבטיח.
ליד מיטתו של החולה, המחובר לנוזל החיים חסר הצבע ולמסך המגיה אור ירוק על פניו הירקרקים, ישבה אשה גוצה, שמנמנה, כבדת שיער, שעיניה מודאגות אך קמטי פניה מחייכים. לבושה היה ברישול כלשהו, בשמלה שחורה המגיעה קצת מעל לברכיה השמנות וחושפת את החריץ המכוער שחורץ שם הגומי של גרבי הניילון החומים, ומצוירים עליה פסי רוחב צהובים המבליטים את הצורה הגלילית של חלק גופה העליון, כמין פשרה בין שתי שאיפות מנוגדות – להצהיל את רוחו של החולה, אך לא להבליט ליד מיטתו של אדם המפחד מפני המוות את חיוניותה השופעת ואת זקנתה הקורנת. לבושה היה מכוער בעיניו כל-כך שזמן מה לא היה יכול להסיר את עיניו מן האשה ולהעבירן אל הבעל.
רק הראש היה גלוי לעין – וזרוע אחת, שאליה השתלשל צינור שקוף ודק. סדין מעומלן כיסה את הגוף ששכב בלי נוע כמגולף בשיש לבן. הפנים היו ירקרקים ורק האף נותר באדמומיתו, כחוטמו של ליצן קרקס. השיער הלבן נח על הכר הלבן כמו כתם לבן עכור על משטח לבן טהור. רק בעיניים השקועות בארובותיהן עמדה איזו הדרת פנים זועמת. כשנכנס, נעו עיניו של “סטאלין” כלפיו ואולם לא נדלק בהן כל נצנוץ של הכרה.
“אתה זוכר אותי?” שאל.
“סטאלין” עצם את עיניו, כמבקש למחות אותו מזיכרונו.
“אסור לו להתרגש,” אמרה האשה בעברית.
“רציתי רק לומר לו שהיינו רוצים לבטא באיזה שהוא אופן את הוקרתנו,” גמגם, אף-על-פי שלא זה היה בדעתו לומר.
האשה זרקה מבט מהיר בתיק העור המהודר הנעול במנעול ספרתי, ולא שאלה מיהם “אנחנו”. נצנוץ פיקח הבריק בעיניה.
“רק אידיוט זקן רץ אחרי בחור צעיר עם אקדח. מזל שההוא רץ יותר מהר. הוא היה יכול יורה בו. ככה עוד יצאנו בזול.”
“אולי תשתקי כבר,” קרא “סטאלין” ברוסית. קולו הנחנק התגלגל עד מהרה ליפחות שיעול צרודות.
“אני כבר שתקתי די,” אמרה האשה ברוסית. “עכשיו אתה תשתוק.” ושבה לדבר עברית: “הרופא אמר שהכי טוב בשבילו זה לא מדבר יותר מדי. עוד יותר טוב לא מדבר בכלל.”
“אני מצטער,” אמר ד"ר פלד. “לא רציתי להטריד. אבל עברתי כאן ורציתי לראות מה שלומו.”
“זה מאוד יפה מצד האדון,” אמרה האשה. “עכשיו כבר הרבה יותר טוב. ואם הוא לא עושה שטויות הוא ישוב עבודה שלו בשבוע בא.”
עפעף עינו השמאלית של “סטאלין” עלה וירד כמו ציפור פגועת כנף המנסה להמריא. מתוך פיו הפעור נשמע חרחור יבש שנקטע לסירוגין בקול צפצוף דק. ד"ר פלד הביט בו בדאגה ואולם אך ארשת פניה השלווה של האשה הרגיעה אותו. הקו הרועד במוניטור אף הוא שמר על יציבותו.
“ככה הוא כל הזמן,” לחשה האשה. “רוב הזמן ישן. כמו צמח.”
“כשהוא יקום, תאמרי לו שהיינו רוצים להעניק לו,” אמר היועץ ומייד עדכן את לשונו: "כלומר, לתת לו משהו… שיציין… לא היו בפיו מלים לא חגיגיות כדי לדון במחווה של רצון טוב. “אנחנו מאוד מוקירים, כלומר, מעריכים, זאת אומרת מחשיבים, את המעשה שעשה…”
“אתם רוצים לתת לו משהו,,, כמו פרס כזה?” בעיניה העירניות נדלקה חמדנות נוגעת ללב.
“משהו כזה.”
“מתנה כזאת, בשביל הצטיינות?”
“בערך.”
תגובתה הייתה מהירה ומפתיעה. בלי לחשוב הרבה אמרה: “שואב-אבק, זה מה שאנחנו צריכים.” אך מייד נבוכה מהעזתה. “זה בסדר?” הציצה בו בשאלה. “או שהתכוונתם למשהו כמו מדליה… בשביל להתגאות…”
“עדיין לא דנו בזאת,” גמגם, “אבל בהחלט אפשר לחשוב גם על משהו שימושי.”
“שואב-אבק, זה יעזור לנו מאוד,” אמרה האשה. “יש לי דלקת פרקים. אבל אם זה הרבה בשבילכם, אז יכול להיות גם טוסטר-אובן, או משהו כזה, משהו בשביל בית,” התפשרה עם חלומותיה.
היא נהגה ביושר גמור עם להיטותה להפיק תועלת מרובה ככל האפשר מן האסון שפקד אותה. כך נוהגים בני אדם שהעוני אינו מפחיד אותם אך גם אינו מוליד אצלם רתיעות המערערות את כושר ההישרדות שלהם. העוני אינו חרפה בעיניהם. הם לומדים להערים על גאוותם ולהתעלם ממשפטו של הזולת. לא צלקות אלא חפצים הם המזכרות שלהם ממלחמת הקיום. בלי להכיר טובה ייקחו גם מה שיעניקו להם לפנים משורת הדין. הלא מי שיש לו נותן כדי לטהר את מצפונו. שכן לא כל מה שדבק בידו ביושר הוא דבוק שם. ואילו מצפונם של העניים נקי. הרעב מותיר אותו חף מהבלים והבלותות. הוא פנוי לקיומם, ואת הגאווה הם שואבים מהצלחתם להפיק תועלת מכל מצב ביש, לרבות התקף לב – כל זאת הספיק לחשוב ד"ר פלד עד שעלה בדעתו שזיקה אמיצה כל-כך לחומרי ולארצי ליד מיטתו של שכיב מרע צופנת בחובה סיכוי שאף בעניינים ששמר בעלה תחת מעטה כבד של סודיות תהיה מסוגלת לדון במידה כזאת של גילוי לב. אם היה עושה דברו של סטאלין, סוכן חשאי, או איש משטרת הביטחון, לא תתבייש בזה. שכן לדידה, יש להניח שירות במעיל כחלול אף הוא צורת קיום סבירה המאפשרת לשרוד בימים שרגישות יתירה עלולה לסכן את עצם החיים.
“אני יכול לשבת?” שאל.
“בבקשה.” אמרה האשה.
“אני יכול לשאול אותך משהו?”
“אבל בשקט,” אמרה. וכך נפתחה שיחתם על חייה ברוסיה ועל בני משפחתה שנספו במלחמה ועל נישואיה הראשונים והשניים ועל העלייה לארץ וד"ר פלד דחה לשעת הכושר את השאלה שבגללה פתח בשיחה עם האשה הזרה, שהתרגשה מעצם העובדה שמישהו מתעניין בגורלה.
הלחישה שיוותה איזו אינטימיות מוזרה לשיחה ראשונה בין זרים. היא ענתה בחפץ לב על כל שאלותיו, ניחשה שיש לו עניין רב יותר באותו פרק מסיפורה שבו נכנס לחייה בעלה השני, וכדי לספק את סקרנותו קיצרה בדיווח על משפחתה הראשונה והאריכה בסיפור תלאותיה של המשפחה השנייה. היא ובעלה השני לא ידעו אושר אלא זמן קצר ביותר, סיפרה, מייד לאחר-כך החלו הצרות.
ד“ר פלד זקף את אוזניו בתקווה שהנה הנה נוגע סיפורה בנושא המעניין אותו, ואולם ה”צרות", נתברר, היו פגעי טבע רגילים. ההיסטוריה כמעט שלא התערבה בנישואיה השניים. בתם הבכירה נפטרה מדלקת הריאות ואחיה הצעיר מדלקת קרום המוח. הבת השלישית נהרגה בתאונת דרכים ורק את הבן הרביעי, קצין בצבא האדום, לקחה ההיסטוריה. הוא נהרג ביום האחרון למלחמת אפגניסטן.
בארץ היו חייהם קשים למדי, ואולם לא שונים מחייהם של עולים אחרים, שנעקרו מארצם ולא יכלו לעבוד במקצועם. קרוב לשנתיים היו מחוסרי עבודה ובקושי הביאו לחמם. היא לא יכלה להתפרנס מתפירה של שמלות נשים, מקצוע שפרנס אותה יפה ברוסיה, מפני ששמלות כאן אינן דומות לשמלות שם, ובעלה לא יכול לקבל עבודה, מפני שבגילו ובמצבו אינו יכול לעבוד במקצוע שעבד בו ברוסיה, ונאלץ להתפרנס מעבודה שלא צריך שום כשרון ושום נסיון כדי לעשות אותה. אף-על-פי שיש לו ידיים טובות והיה יכול לעבוד גם בתחזוקה, לא התחשבו בזה ונתנו לו עבודה שלא משאירה לבן-אדם לא יום ולא לילה.
הוא הנהן במעין השתתפות בצער ותהה אם המקצוע שרכש ברוסיה ואין מכירים בו כאן הוא השירות ששירת את “שמש העמים” בתפקיד אפל כלשהו.
לבסוף אמר: “אני יכול להבין זאת. קשה לחיות עם הזיכרונות הקשים. ובארץ ודאי פוגשים אנשים שאינם יכולים לשכוח ואינם מוכנים לסלוח.”
“סליחה?” אמרה האשה. “על מה האדון מדבר?”
ד"ר פלד נבוך.
“נכון.”
“מה המקצוע שלו?”
“רקדן,” אמרה, כאילו היה אמור לדעת זאת.
ד"ר פלד הביט בה כאילו היא משטה בו.
“אז מה כל הסיפורים האלה על סטאלין?”
“איזה סיפורים?”
“מספרים, שהיה מקורב לסטאלין. שהם, כלומר, היו נפגשים… בעצם, אינני יודע בדיוק מה היה הקשר ביניהם… את תספרי לי.”
כל מלה שאמר, ראה ד"ר פלד, התיזה ניצוצות מעיניה, שנהיו צעירות להפליא. ברגע שפרצה בצחוק, השתתק.
“מספרים? מי זה מספרים?” געתה בצחוק.
“הרוסים… שמכירים אותו משם… אני חושב…” לחש, וקולו החרישי כמו ביקש שתנמיך אף היא את קולה הרועם, העושה אותו לצחוק.
“נפגשים?” אמרה בזלזול וקולה נהיה שקט וסרקסטי. תנועת הביטול שליוותה את הבעת הגיחוך שבעיניה יכלה לבוא במקום התשובה שהיא עצמה נתנה לשאלתה: “פעם אחת.”
ד"ר פלד הביט בה בתמיהה, והיא כבשה את הצחוק שהרעיד את צווארה וסיפרה בקיצור נמרץ על הפגישה היחידה שהייתה בין בעלה ובין סטאלין.
אחרי ששבר את רגלו בתאונת-ריקוד ולא יכול לרקוד עוד, וכוריאוגרפים בעלי מרפקים קשים משלו כבר תפסו את כל המשרות, ואפילו תפקיד הקופאי כבר היה תפוס, לא נותר לו אלא לשמש כסדרן ב“בולשוי”. סטאלין, חסיד גדול של הבלט הקלסי, היה מגיע לשם מפעם לפעם, בדרך כלל בלי להודיע מראש, בחברת בני לווייתו. הפמליה הייתה נכנסת לתא המלכותי ויוצאת ממנו לפני שהעז מישהו לקום מכיסאו. כשסטאלין היה נוכח בתיאטרון איש לא הרשה לעצמו להתלהב מן ההצגה קודם שנודעה תגובתו. כשאהב את ההצגה הוא היה מוחא כף ברעש גדול וצוחק וכולם שמעו והבינו שצריך לבקש הדרן. אם לא מצאה חן בעיניו היה מזמין לתא שלו את הפרימדונה, או את הבמאי, או את מנצח התזמורת, או את כולם ביחד, ונוזף בהם בקול רם. ואז הבין הקהל שצריך לעקם את האף. כשסטאלין לא היה בטוח אם הוא אוהב או שונא את ההצגה הוא היה “שואל את העם”. אחד מעוזריו היה מזמין לתא את הסדרן שעומד בכניסה וסטאלין היה שואל אותו לדעתו. כשהאיש ההמום היה מתגבר על הפחד היה מגמגם משהו בתקווה שלא עשה איזו טעות נוראה. היו כאלה שבלעו את לשונם מרוב פחד. הפנייה אל העם הייתה כנראה מין בדיחה פרטית, שאולי הצחיקה את המקורבים, אבל התשובה של ה“עם” הייתה אחר-כך דעתו של סטאלין על ההצגה.
זה היה גם תוכן הפגישה שבין בעלה לבין שליט ברית-המועצות. יום אחד, כאשר הוצג שם בלט מאת פרוקופייב שהרגיז את סטאלין, צדו עוזריו את בעלה בפרוזדור, הכניסו אותו לתאו של סטאלין והאיש הגדול הושיב אותו לצדו ושאל אותו לדעתו על המלחין. האיש המבוהל קפא מפחד, ואולם סטאלין הניח את ידו על שכמו – בעלה גבוה מסטאלין בראש והיה אנוס להתכופף כדי שלא לבייש את השליט – ואמר לו שאינו צריך לפחוד. “איש עדיין לא נענש בארץ הזאת מפני שאמר מה שהוא חושב,” אמר לו סטאלין. וכששמע את קולו הרועד של קרבן ההלצה הקטנה שלו, נזף בו: “לא מגמגמים אצלנו. אצלנו מדברים ברור, ישר ולענין.” מבוהל מעצם הרעיון שהוא יושב פנים אל פנים מול הפלדמרשל, זה היה שלוש שנים אחרי המלחמה וסטאלין היה אז בשיא כוחו, נתן האיש המסכן תשובה מתחמקת: “אני לא כל-כך מבין את המוסיקה הזאת.” סטאלין התרגז: “לא שאלתי אם אתה מבין, שאלתי אם אתה נהנה.” ואז לא הייתה לו בררה אלא לבגוד במוסיקאי שהעריץ ואמר שהוא “לא ממש נהנה”. סטאלין היה מרוצה מן התשובה שציפה לה. “אתה רואה?” אמר לז’דאנוב. “רק אתה נהנה מהקקופוניה הזאת. את העם אי-אפשר לרמות”
“ואז שילחו אותו מהתא, מבוהל כהוגן, והוא חזר לעמוד בחוץ ולשמור שאף אחד לא יעבור בפרוזדור שלפני התא…” סיימה את סיפורה.
ד“ר פלד שחזר את דברי האשה במוחו ושיבץ אותם בתוך לוח הזמנים. הדבר אירע בשנת ארבעים ושמונה, כך סיפרה, והוא מצא בזה איזו אירוניה של הגורל היהודי, שהשנה השמורה בתודעה היהודית כראשית חדשה בתולדותיו קשורה בזיכרונה בפגישה שהייתה לבעלה עם האיש המפחיד שלא אהב את “רומיאו ויוליה” של פרוקופייב. עד חמישים ושתיים, השנה שבה מת סטאלין, מן הסתם נוספו לתיאור המאורע עוד כמה פרטים מן הדמיון. אחרי הוועידה העשרים, שבה פרסם כרושצ’וב את פשעיו של המזכיר הכללי שקדם לו, ודאי חדל הרקדן המקורקע להתפאר בקרבתו אל האיש שאת פסליו ניתצו בכל רחבי ברית-המועצות. בימים ההם לא היה זה כבוד גדול להימנות עם המקורבים לעריץ שטיפח בעקביות את פולחן אישיותו. ואולם שוב לא היה יכול “סטאלין” למחוק את הסיפור מזיכרונו של כל מי ששמעו, אוהבים ושונאים כאחד, ושוב לא היה יכול להתכחש ל”קרבתו" אל השלטון השנוא ולחלקו באשמה הכללית. והסיפור, המעניין כשלעצמו, חרג ממידותיו, ככל דיווח מכלי שלישי ורביעי, פשט צורה ולבש צורה וסופו שנעטף בהילה של מסתורין. במקום, שבו המסתורין הוא המים הגנובים הממתיקים את חייו של העם שנותק בחוזק יד מן הדת, וכן כלי ביד השלטון שתבע לעצמו את הזכות הבלעדית לחבר אגדות, לא היה סיכוי למחות אותו מהזיכרון הקולקטיבי של חוג מכרים מתרחב והולך. וכך עבר הסיפור מפה לאוזן ורדף אחריו לכל מקום שבא לגור בו, וסופו שעלה עמו גם לישראל. כאן, הניח “סטאלין”, לא יקנה לו הסיפור שונאים, אלא להיפך, יְיַחְדוֹ מאחרים ויוסיף לו כבוד, אותו כבוד שרוחשים מי שחיו בשולי ההיסטוריה למי שהשתתפו בה בפועל, ולכן לא טרח לתקן את הטעות שעשו מי שהאמינו בגִרסה המייחסת לו קִרבה של ממש לעריץ. ואולם כשנתברר לו שאין הסיפור מוסיף לו כבוד כלל, אלא להיפך, מעורר עליו לעג, בחר לשתוק.
“וזה הכול?” שאל ד"ר פלד.
“היה לו מזל, שזה הכול,” אמרה האשה. “זה היה יכול גם להיגמר רע, אם לא היה מנחש מה שסטאלין רצה לשמוע.”
בו ברגע החל גופו של החולה לפרכס כאחוז תזזית. ד"ר פלד נתן מבט מודאג באיש ובאשה חליפות.
“זה בא והולך,” הרגיעה האשה את ד"ר פלד.
ואכן, עד מהרה שכך הפרכוס. בתוך מגילת הקלף הירוקה נבקע חריץ ומתוכו נשקפה עין אדומה שהתיזה ניצוצות של זעם.
“שתשתקי כבר, את!” יצא מגרונו של האיש קול סדוק הדומה לחריקה של עיפרון שבור. ומייד נתקף שיעול עז.
“תשכב בשקט,” אמרה האשה בתוקף. “אסור לך להתרגז.”
“אל תאמין מה היא אומר,” אמר “סטאלין” בעברית רצוצה. “היא אשה רע, אשה משקר, אשה טיפש.”
“אולי טיפשה,” אמרה האשה וגיחכה. “אבל לא רעה. העיקר, תשכב בשקט ואל תעשה עניין מכל שטות.”
“מכל שטות?” צרח האיש באפס קול, “איך אני יוכל שותק כשאת מבלבלת מוח וממציאה סיפורים.”
“חשבתי שאתה ישן,” אמרה האשה.
“אתה רואה איזה טיפש!” קרא “סטאלין” ונעץ בו מבט חדל-ישע כמבקש עזרה. “ככה זה ראש שלה עובד. אז מה אם אני ישן? אם אני ישן מותר משקר?”
“אתה יודע שאני לא משקרת,” אמרה האשה בקול רגוע. “אולי מספיק כבר עם המשחקים האלה. אדם חולה צריך לספר את האמת,” הוסיפה ברוסית.
“לכי מכאן זקנה מטורפת. אני לא רוצה לראות אותך!” צרח “סטאלין” ברוסית והשתנק.
“צריך להשגיח עליך,” אמרה האשה במנוחה ובעיניה זהרה אהבה המצדיקה עליה את דין השנאה.
“מי ביקש ממך להשגיח עלי. לכי כבר, לכי. איזו חוצפה! לשבת על ידי ולשקר בלי בושה.”
פניו העלו סומק ירקרק ושריר דק נמתח בגרונו.
“בסדר, אני משקרת,” הרגיעה אותו האשה.
“כאן לא צריך לפחד, אידיוטקה,” התרצה “סטאלין”. “כאן כבר אפשר לספר את כל האמת. לא צריך לשקר.”
“בסדר. מהיום – רק האמת.”
“אני אהרוג אותה כשאקום,” צווח האיש החולה בגרון נמתח וכמבקש לממש את איומו התרומם על מרפקו. ואולם מייד צנח לאחור וקול ניחר חרחר בגרונו.
קו האור הירקרק המרצד על גבי המסך נמתח והתייצב.
“אחות! אחות!” צעקה האשה וגהרה על פני בעלה. “יוסף! יוסף! אני מדברת אליך. דבר אלי. אני מבקשת ממך! דבר אלי! תגיד משהו! תגיד שאני טיפשה, שאני משוגעת, שאני שקרנית, אבל תגיד משהו. אחות! אחות!”
“זה נגמר,” אמרה בהזדקפה. בעיניה היבשות כבתה אט-אט הבהלה שנאחזה בהן קודם לכן. “הפה הגדול שלי,” אמרה בשקט. “אולי לא הייתי צריכה לספר לך את כל זה. אבל אתה שאלת…” חלקה עמו באחריות למעשה. “אנחנו הרגנו אותו,” הוסיפה, בלי תוכחה, כמציינת עובדה.
“הוא היה חולה מאוד,” ביקש ד"ר פלד לנחמה.
היא הרימה אליו את מבטה. הוא ראה בו הבעה של גינוי ופיוס, כאילו אכזב אותה כשסירב לקבל עליו את האחריות למות בעלה, אבל לא תתבע ממנו להודות באשמה. ומעתה קשר של שתיקה מלכד אותם. לעולם לא יספרו מה אירע ליד מיטתו של “סטאלין” ברגעיו האחרונים.
בו ברגע החליט לקנות לה שואב-אבק.
עד שהגיעו אחות ורופא וסילקו מן החדר כל מי שאינו שייך לצוות הרפואי, תהה ד"ר פלד אם ראוי שיישאר עוד זמן-מה בחברת האשה או מוטב לו שיסתלק משם הואיל ואין הוא קרוב משפחה כלל, ואף אין הוא יכול לומר שהוא מכיר את המנוח. ואולם אף-על-פי שגמר בדעתו כי מוטב לו שיצא מייד, לא היה יכול להניח את האשה לבדה, כאילו משהו בינו לבינה עודנו טעון הבהרה ויוחמץ אם יֵלך קודם זמנו.
הוא לא ידע מהו הדבר ה“טעון הבהרה”, ואולם הוא חש כי הוא איזה צורך פנימי למצוא את הקשר, הקיים רק בתודעתו, בין אביו, הקומוניסט הצרוף שבחר לעצמו את התרגום העברי של השם סטאלין, ובין האיש שהשם הלועזי דבק בו בלי משים והוא מוטל מת לפניו, והקשר בין ההיסטוריה הכללית וההיסטוריה הפרטית, ובין החיים לתומם והאידיאה המפעמת בהם, ובין שאר הדברים המחוברים בו זה לזה ואולי אינם קשורים זה בזה.
בהלך-רוח זה תהה גם אם יש קשר כלשהו בין תיאור העובדות מפי האשה תאבת החיים, המונה עתה בין אוצרותיה המעטים גם את השואב-אבק שהבטיחה לעצמה בחדווה רכושנית, ובין לבושה סר הטעם, המטשטש את גופה הנשי ואת החיוניות העזה הפורצת מעיניה, ואם חוסר הטעם הזה קשור במחסור שידעה כל ימי חייה, או שמא הוא מתקשר בדרך נפתלת כלשהי עם הטעם האמנותי השמרני שכפה סטאלין על בני עמו מטעמה של השקפת עולם שלא יכלה להתיר לו לאהוב את פרוקופייב וכל חידוש אחר שיש בו ייחוד סגולה, ועם התעקשותו של בעל-הבית להנחיל את טעמו לכל יראיו, לרבות הרקדן שבור הרגל, שטביעת כפו של השליט על כתפו נהייתה לגזרת גורל, ובנאמנות לרגע הגדול ההוא תוכנת לסכן את חייו למען השררה, החוק והסדר. ואף תהה אם כל אלה הדברים מחוברים בדרך כלשהי גם אל התאווה לגעת בכוח, שלא פסחה גם עליו, ד"ר פלד, דמוקרט מובהק הבוחל בכל צורה של אלימות, ואל הקנוניה החשאית שנקשרה לבלי התר בינו לבין האשה הזרה לו, קנוניה שתכליתה לטשטש את העובדות הקושרות את שיחתם ליד מיטת בעלה עם מותו הפתאומי, ואולי גם לאמץ יחדיו את הגִרסה ההירואית המרשיעה של סיפור הזיקה שבין “סטאלין” לסטאלין, זו שביקשה להכחיש ואולם עתה תבין כי הייתה היחידה שיכלה להעניק משמעות כלשהי לחייו העצובים והעלובים של הרקדן שבור הרגל שחלקה עמו ביצועה.
כאילו ניחשה את לבטיו רמזה לו האשה בתנועת ראש שהוא יכול ללכת משם ולהניח אותה לנפשה וד“ר פלד נפרד מן האשה בקידה קלה, ובו ברגע אמר בדעתו כי דווקא כשדימה שהנה הנה הובהר ה”דבר" שהיה “טעון הבהרה”, כמו חמק ממנו לבלי שוב. והלא עצם הצורך הזה לחפש את הקשר בין הדברים מלמד שהוא עצמו מקרבנות המהפכה.
הוא רשם לו ביומנו את תאריך פטירתו של “סטאלין” כדי שלא ישכח לשלוח לאשה, בתום השבעה, את שואב-האבק שהבטיח לה בלבו.