היא הייתה עייפה מאד בשובה מן העבודה. ברגע שנשכבה בבגדיה על המיטה, שלא סידרה מן הבוקר, נפלה עליה תרדמה כבדה. וכך החמיצה את קיצור החדשות של שמונה בערב, מהדורת החדשות היחידה שיכלה לצפות בה, לפי שהיה בדעתה לצאת מן הבית קודם מבט לחדשות. עשרים דקות לפחות נחוצות לה כדי להגיע לאוניברסיטה, שם יישא בתשע פרופסור נחום זליגמן הרצאה על תקשורת המונים, והם נדברו להיפגש באולם ההרצאות כבאקראי ולגנוב זמן־מה לעצמם אחרי ההרצאה.
כשהתעוררה הייתה השעה שמונה ושבע דקות. היא הצטערה שלא התעוררה בזמן. מקיצור החדשות ששמעה במכוניתה בשעה שש, הבינה שהיה פיגוע במקום כלשהו ואולם לא קלטה היכן ומתי ואם היו נפגעים והחליטה להתעדכן בשמונה בערב.
פתאום שמעה צלצול ולרגע דימתה שהשעון המעורר איחר לצלצל, אך עד מהרה הבינה שהיה זה הטלפון שהעיר אותה משנתה הכבדה. היא הרימה את השפופרת והגישה אותה לאוזנה.
בטיטו פסח על משפטי הפתיחה המנומסים ובקול נרעש, מקוטע ומואץ, שאל:
“את רואה טלוויזיה?”
“לא. מה קרה?”
כששמע בטיטו את קולה הניחר, התנצל: “הערתי אותך?” ושב להאיץ בה: “תדליקי מייד ת’טלוויזיה! אחר־כך נדבר!”
היא קמה בכבדות וכאב דק צרב בלועה כשבלעה את רוקה. שמונה ותשע דקות, ראתה. משמע, מהדורה מיוחדת. עד שהגיעה אל המכשיר ולחצה על הכפתור, החמיצה כנראה את הקטע שבגללו העירהּ בטיטו. פני האיש שדיבר קודם לכן התפוגגו ובמקומם נשקפו אליה מן המרקע פניו המוכרים של הקריין. מדבריו יכלה להבין שקרה משהו חמור אך לא יותר מזה. היא הניחה שהאיש שדיבר קודם, וכנראה הגיב על האירוע, הוא מישהו שהיא ובטיטו מכירים, אחרת לא היה בטיטו מעיר אותה משנתה, ואולם היא לא החכימה יותר כשנעלם הקריין ובמקומו הופיעה על המרקע תמונה של בית מואר באור זרקורים והמון נסער מתגודד ברחוב שלפני הבית. מתוך ההמון – אחדים קרבו אל המצלמה בתנועות מאיימות – עלתה שאגה קצבית, שתחילה לא הצטרפו הברותיה לכלל מלים בנות משמעות, עד שהתמקדה המצלמה בגברתן אחד, שחולצת טריקו אפורה הבליטה את כרסו האיתנה, ואז שמעה בבירור את הקריאה “מוות לערבים!” ומייד אחר־כך שבו והופיעו פניו הנעימים של מגיש החדשות, שדיבר בקול אבל כנושא מספד: “רק לפני שבועיים פרסמה המנוחה מאמר שהעלה על נס את האשה שהגנה בגופה על צעיר ערבי שדקר שני נערים וההמון רצה לעשות בו שפטים. היא הצילה את כבודנו, כתבה במאמרה, אבל לא היה בזה כדי להציל את חייה שלה. יד המרצחים השיגה גם אותה.”
נשימתה נעתקה. עתה הבינה מדוע העירהּ בטיטו: ד"ר זליגמן היא שכתבה את המאמר ההוא! האפשר שנרצחה?
היא לא רצתה לומר לנפשה “ועכשיו הוא פנוי…” אבל מחשבות סוררות, כשמגרשים אותן הן נעשות חצופות שבעתיים.
הקריין נעלם ותמונת ההמון הצווח “מוות לערבים” מילאה את המרקע. ושוב הטלפון.
“הספקת לשמוע אותו?” שאל בטיטו.
“לא.”
“חבל. מעניין אותי לדעת מה תאמרי. תישארי מול הטלוויזיה. ודאי עוד יחזרו לראיין אותו.”
קולו של בטיטו, שהיה דרוך וכמו מותח ביקורת על דבר שלא שמעה ולא יכלה לדעת מהו, התרכך פתאום: “היא הייתה אישיות, האשה הזאת. משהו מיוחד. היכרת אותה?” ובלי שיחכה לתשובה הוסיף: “ולחשוב על זה שהמטורף שהרג אותה הוא הבחור שמוביל לה את המצרכים מן הסופרמרקט ותמיד הייתה מציעה לו לנוח רגע ולשתות קפה, זה מייאש, ממש מייאש! הרוצח ידע בדיוק את מי הוא הורג!”
בטיטו נשם עמוקות. “אבל זה לא מצדיק את ההשתוללות המטורפת של ההמון,” הוסיף באנחה.
“תפסו אותו?” שאלה, אף־על־פי שלא זאת היה בדעתה לשאול.
“המשטרה בקושי חילצה אותו מן האספסוף שפרץ לתוך הסופרמרקט,” אמר בטיטו – והיא רגזה על נטייתה לראות תמיד את צדם האפל של הדברים כשהעלתה בדעתה שרבים ודאי ניצלו את ההזדמנות לנכס לעצמם חינם אין כסף כמה מצרכים חיוניים – “אבל אני לא רוצה להפריע לך. אחרי שהוא ידבר, ארצה לשמוע מה דעתך.”
בטיטו שב והתנצל שהוא מטריד אותה וניתק את השיחה קודם שהספיקה לשאול מדוע חשוב לו כל־כך לשמוע את דעתה על דברי פרופסור זליגמן. איש עדין ורך, בטיטו, אמרה בלבה. אולי רך מדי. ובו ברגע ראתה בדמיונה את פניו השחומים, ששפוכה עליהם תמיד הבעה של עייפות עצובה של חוקר שממצאיו הפריכו את התיזה שלו. דומה, שהשקיע מאמץ רב כל־כך להתנתק מן הדימוי שנטפל לבני עדתו ולהסתפח לעדת הנאורים, שלא נותר בו כוח לרצות עוד דבר מה בתוקף הראוי. אין בו לא השאפתנות הנחוצה כדי לרכוש לעצמו את המעמד שהוא ראוי לו במערכת האקדמית, ולא הכושר להעמיד פנים תוקפניות החיוני כל־כך לגבר דק רגש המפחד מפני סירוב כשהוא מחזר אחרי אשה. צניעותו תגרום לו, שלעולם לא יחרוג מתפקיד עוזר המחקר של הפרופסור הדגול, וביישנותו – שיעבור את גיל הארבעים כשעודנו רווק נרצע של האמנויות היפות המחזר אחרי יושר אינטלקטואלי.
בשעת שיחתם הקצרה שב והופיע מגיש החדשות, אך הדברים שאמר לא הגיעו לאוזניה, הקשובות לבטיטו. מייד לאחר מכן הופיעה על המרקע תמונת ההמון. בקדמת התמונה נראתה מכונית משטרה, אשר מאחוריה התרוצצו אנשים נלהבים במאבק כנגד שניים שלושה שוטרים שהגנו על הסופרמרקט שזגוגיותיו נופצו, ואחר־כך התמלאה התמונה מפגינים, שאחדים מהם החזיקו בידיהם מקלות ומוטות ברזל. ואולם אף־על־פי שהללו נפנפו בנשק הקר שבידיהם בהתלהבות מרובה, ואחדים אפילו צעקו “מוות לשוטרים!” איש מהם לא העז להתקדם מעבר לקו מדומה, שקבע, כך התרשמה, הצלם שעמד בין המשטרה ובין המפגינים, ומפעם לפעם כיוון אותה בזווית אחרת למקום אחר, שבו הסתערה חבורה של מפגינים על מכונית מסחרית שמספרה כחול והעלתה אותה באש לקול תשואות הקהל.
היא סלדה ממראה האנשים שיצאו מגדרם ופחד פתאום תקפה, כאילו השנאה שראתה על המרקע מכוונת נגדה. היא לא חדלה לדמיין לה את עצמה תקועה שם בתוך ההמון הרוגש, מפחדת לבטא את סלידתה ממנו ואף־על־פי־כן כל מי שנועץ בה מבט מגלה מייד שהיא ראויה לשנאתו. משתיקתה ומהעובדה שאינה נסחפת עמם היה מנחש שאינה אחת מהם, שכן המון רוגש, כל מי שמביט בו במבט אדיש הוא אויבו.
ואולם עם הסלידה יכלה לחוש גם חמלה על אנשים מבוהלים אלה, זבנים, עובדי מוסכים, פקידים ואולי גם מורים ועקרות בית, המסוגלים להפקיע כך את עצמיותם ולהפקיד את רגשותיהם ביד אחרים. מי שירים את קולו בצווחה חדה יותר הוא שינהיג את עדר הזאבים הזה, אמרה בלבה.
צער ובוז עוררה בה אשה צעירה בשמלה פרחונית ארגמנית שלא השכילה להסתיר חיוך נבוך משהו ברגע שהשגיחה בצלם. עין המצלמה כמו גזלה ממנה בהבזק אחד את הזעם המוסרי שהצליחה לגייס מתוכה ליצירת קשר אינטימי עם ההמון המשולהב, ובבת־אחת נהייתה אשה נאה מצטלמת. מחר אולי לא תצא לרחוב, אלא תשב מול המרקע לראות אם היא פוטוגנית. הלא את התמונות המרגיזות הללו ודאי נראה מעתה במהדורות שונות של החדשות בשני הערוצים, אמרה בלבה, ואכן, כמו לאישור ההשערה הזאת חזרה הטלוויזיה ושידרה את הקטעים ששודרו במהדורה הראשונה וכך יכלה לשמוע את הדברים שהסעירו את בטיטו. כמה מוכר וכמה זר היה פרצופו של פרופסור זליגמן שהופיע פתאום בחדרה על מרקע הטלוויזיה המכחיש בצבעים עזים את החיוורון העומד בפניו, חיוורון של קדוש מעונה, שזיק של מודעות ממזרית לחזותו האצילית מקלקלת לו את הרצינות המהורהרת המשווה להם יופי רוחני, והיא לא יכלה לעצור חיוך קטן על שפתותיה כשצף כמו מאליו, מתוך מאגר התמונות הפרטי שלה, המסרב להגיש את תמונותיו לביקורת הטעם הטוב, דווקא מראה בטנו השעירה ורגליו המפרפרות מתענוג ברגע הפחות מתאים מכול, כשהשיב לשאלה של הכתב, שהחמיצה, כל־כך הייתה שקועה בהגיגיה, שאין מקום בנפשו לרגשות פרימיטיוויים, ואולם עם זאת הוא מבין לנפשו של ההמון הדורש נקם, שכן יצר הנקם הוא מן הקדמוניים, העמוקים והטבעיים ביותר של המין האנושי, וכי יש רגעים שבגדר האיוולת הוא להתווכח עם הרגש של ההמון, המבין בחוש מה שהשכל השופט אינו מסוגל לתפוס. והיא דימתה שהנצנוץ הפיקח שראתה בעיניו מבקש לרמוז לתלמידיו כי הדברים שהוא אומר הנם בגדר הוראת־שעה. והמשכיל בעת ההיא יידום.
הכתב, שפניו הביעו תמיהה על התשובה שאינה הולמת מי שידוע בהשקפותיו המתונות, ביקש להציג שאלה נוספת, אך פרופסור זליגמן רמז כי מוטב שיניח לו עתה. אין טעם לדון בשאלות הנכבדות הללו עם מי שמתו מוטל לפניו – השיחה הזאת התקיימה עוד לפני שהוצאה הגווייה מן הבית – ומגיש החדשות הכריז כי בזאת תמה מהדורת החדשות המיוחדת, וכי על פי הדיווחים מן השטח, קרוב לוודאי שעוד נשוב לדון בדברים שהועלו כאן, שכן ההמון מוסיף להתגודד במקומות השונים בעיר והאווירה שם מתוחה ביותר ומפקד המחוז הורה להחיש לשם תגבורת.
ואז הלכה למטבח להכין לעצמה ארוחת־ערב, ואולם כשהגיעה לשם נפלה עליה רוח של עצלות. לקחה תפוח, ניגבה אותו בשרוולה וחזרה לשבת מול הטלוויזיה. עתה נשקפה אליה מן המרקע דמותו החלקלקה של שר־המשטרה. הוא מבין לרוחם של תושבי העיר, אמר, ולא הפליאה הדבר מפיו של דובר מטעם ממשלת הליכוד, אבל איש אינו זכאי לקחת את החוק לידיו.
שעה ארוכה לא יכלה למחות מדעתה את הדברים שאמר בפומבי האיש שהיא אוהבת. הם לא היו שונים לא בתוכנם ולא בנוסחם מדברי שר־המשטרה, ויכלה להבין לרוחו של בטיטו, שתמה על השינוי הקיצוני הזה בהשקפותיו של האיש שהוא מעריץ.
עוד היה שוקלת בדעתה, אם יש כאן איזו מעידה רגעית, איבוד עשתונות חד פעמי, או איזה חישוב קר של תועלת, שדעתה אינה תופסת – לעתים הוא מחושב כל־כך שאף־על־פי שהיא אוהבת אותו אינה יכולה לשאתו, והיא אף נעלבת מהמחושבות הזאת שלו, שאינה הולמת את ההקפדה שהוא מקפיד עמה על יושר אינטלקטואלי כשהיא מקישה מדבר לדבר ואינה מעמידה אותו לבחינה נוספת – התחלפה התמונה, ופניו האבלים של מגיש החדשות התחלפו ב“קליפ” סהרורי של להקת הרוק הכבד “Guns `n Roses”.
חוסר רגישות הוא להגיש מייד אחרי התמונות ממקום הרצח תמונה של חדוות נעורים מתפרצת וחסרת דאגה שכזאת, אמרה בלבה, ואולם אחרי שהאזינה וצפתה רגעים אחדים בלהקה המשתוללת על בימה גבוהה בתנועות גסות שאין היא משתדלת כלל להסתיר את מיניותן, מצאה אף דימיון כלשהו בין שני המשדרים שבאו בזה אחר זה – מהדורת החדשות שראו בה אספסוף מתפרע ברחוב וה“קליפ” המראה בני נוער העומדים צפופים באולם ענק, צורחים בהיסטריה, ומנופפים את ידיהם כבפולחן של עבודת אלילים. אלה גם אלה היו זרים לרוחה. היא אהבה מוסיקה קמרית שקטה ובני אדם המביעים מחשבות כפירה מתוך יישוב הדעת. הנערים והנערות המתעלפים מעונג למראה גופו החשוף של זמר הרוק הצורח בקולי קולות מלים שבקושי יכלה להבין את משמעותן עוררו בה סלידה ממש כגברים השעירים והכרסתניים הצורחים בכיכר “מוות לעיתונאים”. ואז חשבה שאולי יש איזה היגיון פנימי, הנסתר מבינתה, בהצדקה שהצדיק פרופסור זליגמן את מה שכינה “היצרים העמוקים והקמאיים ביותר שבלב העם”. שכן היצרים הללו אינם זרים לרוחו אם המוסיקה הזאת מדברת ללבו. אי־שם בעמקי נפשו יש איזו הרמוניה פנימית שמסוגלת להכיל גם יצרי־אנוש שנפשה שלה, השבויה במוסכמותיה, סולדת מהם.
ואז נזכרה: יום אחד צפו יחדיו בטלוויזיה. בין שני המשדרים שהיה להם עניין בהם שידרה התחנה קטע של מוסיקת־פופ. היא מיהרה להשתיק את המכשיר, והוא הוכיחהּ: עליה להיגמל מעמדה של סנוב כלפי מוסיקה שאינה רגילה בה. והעיר את תשומת־לבה על המחאה הפוליטית והחברתית שמבטא הרוק הכבד: הלבוש הפרוע מלגלג על חליפות הערב ועניבות הפרפר של הקונצרט הבורגני, אימוץ מיתרי הקול קורא תיגר על הנטייה של הווירטואוז להעלים את הזיעה ואת הסבל שעידון הצליל כרוך בהם, והמלים לועגות למוסר האזרחי.
“רזונו של הטקסט השירי,” אמר לה בשיחה ההיא, פניהם במרקע וידיהם שלובות זו בזו, “אינו צריך להטעות אותך. המוסיקה הזאת מצהירה שאין לה צורך בקולבים מפוארים כדי לתלות עליהם את שלטי המחאה שלה. די לה במסמר. המלים, המתנזרות מסנטימנטליות זולה מכריזות מלחמה על התרבות הממוסחרת.”
היא השתדלה להראות את פיקחותה ואמרה שלמרבה הפלא מרדנים אלה מתפרנסים ממהפכנותם יפה יותר מאלה שמשתדלים להתפרנס משמרנותם, והפרופסור, שאינו אוהב שחולקים על דעתו, לא התרשם מחריפותה ורק אמר שהערתה אינה רלוונטית לעניין וכי דווקא בעובדה זאת הוא מוצא “צדק פיוטי”.
עתה השתדלה להקשיב למלים ואולם למרות מאמצי הריכוז שלה לא הצליחה לקלוט אלא שתיים שלוש שורות ודימתה ששמעה בהם אלימות כלשהי
ואולם אחרי זמן־מה התרעמה על הפרופסור הנכבד, שוכב חיקה, המתיר לעצמו להביע דעה נחרצת גם בעניין שאינו בקי בו.
היה צריך להיות צנוע יותר ולהבין שבעניינים שהיא בקיאה בהם ממנו הוא צריך ללמוד ממנה ולא ללמד אותה. התנועות הנפרזות וההתרוצצות על הבימה אולי הם שינוי מהפכני מהדרת הכבוד השפוכה על פני נגני המוסיקה הקלאסית, אבל אשר למוסיקה עצמה, יסודותיה של זו שמרניים אף יותר מאלה שהטביעו חותמם על המוסיקה הקלסית של המאה התשע־עשרה. יש בה מלודיה פשוטה, שאינה מתגרה כלל בטעם הבורגני, ובמקצבים אין שום חידוש. ורק עצמת הקול, אמצעי לא מעודן ביותר לגזול מן הקהל השבוי את האפשרות לשקוע בהרהורים בזמן הנגינה, מייחדת אותה. יתר על כן, לא זו בלבד שהמוסיקה הזאת אינה מהפכנית, אלא אין היא מרהיבה עוז לחרוג מן הסולם ואינה מתירה לעצמה להרגיז את הקהל. מבחינה זאת המוסיקה “הבורגנית” בת זמננו, שאינה חסה על המאזין ומזינה אותו בשפע צלילים “צורמים”, נועזת הרבה יותר. הרוק הכבד אף אינו מרשה לעצמו להשתמש בדיסוננס כגירוי של מתח כפי שנהגו היידן ומוצרט במאה השמונה עשרה.
עתה התרעמה גם על עצמה, על שנחוץ לה תמיד לחפש את הקשר בין הדברים – בין ההשקפה הפוליטית והטעם במוסיקה, ובין ההתנהגות במיטה ואומץ הלב האזרחי – והרי לא הייתה כזאת לפני שהכניסה למיטתה את האיש המלא רעיונות מבריקים ופחדים ילדותיים. האם עד כדי כך כרוכה אחריו שהיא משתעבדת מרצון לא רק ליצריו אלא גם להרגלי החשיבה שלו? הלא אפשר שאין בכלל קשר בין הדברים ויכול אדם להיות מהפכן בהשקפותיו ושמרן בטעמו, מעריץ גיבורים ופחדן, הומניסט ונצלן, (כן, כן, כמו הפרופסור הנכבד המנצל את חריצותו של בטיטו וחותם את שמו על עבודותיו…) משורר שמתלהב מתחרויות אגרוף; וסוציולוג שבני אדם אינם מעניינים אותו כלל, (פרופסור זליגמן?) ושוב העירהּ הטלפון ממצב של נים־לא־נים.
בטיטו המוטרד. דומה, שהחברים האחרים בצוות המחקר אינם חשים צורך להחליף עמה רשמים על הדברים הסותרים את תורתו שהשמיע ברבים המורה הנערץ עליהם. או שמא, למרות כללי הזהירות שנקטו היא ואהובה, לפי דרישתו, (היא הרי לא היה אכפת לה כלל להכריז ברבים שמכל הנשים המעריצות אותו בחר דווקא בה) לא נעלמו מעיני הצוות היחסים המיוחדים שבינו לבינה ולכן, כדי שלא להביך אותה, אינם מטלפנים אליה, ורק בטיטו, שלא הבחין בשום דבר, שקוע עד כדי כך ברגשותיו, אינו מבין כי ברגעים כאלה הייתה רוצה שיניחו לה לנפשה.
“הפעם שמעת?”
“שמעתי.”
“מה את אומרת?”
“מה אני יכולה לומר?”
“כל־כך לא מתאים לו לדבר כך. פתאום הוא מבין אותם. פתאום הוא נותן לגיטימציה ליצר הנקם!”
היא גיחכה בינה לבינה: “לגיטימציה!” עד כדי כך מעריץ בטיטו את ה“גורו” שלו, שכל פליטת פה שלו מטהרת ממזרים בעיניו.
בטיטו הוסיף לקונן: “הרי הוא ממש מתכחש לעצמו.”
היא שתקה.
“את זוכרת את ההרצאה שלו על ‘קהל, ציבור והמון’?”
היא לא יכלה לשחזר כבטיטו את המשפטים שהיו יפים כל־כך בעיניו: “קהל הוא חבורה של בני אדם שהתכנסה כדי להקשיב בצוותא, ציבור הוא קבוצה שקיבלה עליה משימה משותפת, והמון הוא אספסוף שבא להתפרע.” אבל לעומת זאת זכרה את המשפט האירוני ששיבץ בהרצאתו על הפסיכולוגיה של ההמון: ברגע שאדם מכוון את דעתו לדעת הקהל הוא בדרך להיעשות חלק מהאספסוף.
“אני זוכרת.”
צליל קולה פגע בו. מדוע, לעזאזל, הוא נעלב מכל דבר!
“לא נוח לך לדבר עכשיו?” שאל בטיטו בהיסוס.
“מדוע אתה שואל?”
“היה נדמה לי,” אמר בטיטו. וכעבור רגע הוסיף: “ידוע לך אם הוא באמת אהב את אשתו עד כדי כך?”
“מנין לי לדעת?” אמרה ביובש, אף־על־פי ששאלתו של בטיטו הדהימה אותה ואף עוררה בה גיחוך.
בטיטו נבוך. “חשבתי… אולי את יודעת… כי אני לא יכול לחשוב על שום הסבר מתקבל על הדעת… שאיש כמוהו, כך פתאום…”
“אני לא יודעת יותר ממה שאתה יודע.”
“חשבתי שאולי את תדעי, את הלא מכירה אותו יותר טוב מכולנו.”
“אני? מה פתאום? מדוע אתה חושב שאני מכירה אותו יותר טוב ממך?”
“חשבתי,” התנצל בטיטו. “כי יש לך טביעת־עין… כי את…”
היא היטתה אוזן חשדנית לקול המרוכך, ולא שמעה צלילים מזויפים. משמע, המשחקים ששיחקו היא ופרופסור זליגמן כדי להסתיר מבטיטו את פרשת האהבים שלהם היו מיותרים. בטיטו, המאוהב בה, אינו רואה דבר שאינו בזיקה אליו.
“אני חושב שהצער העביר אותו על דעתו,” אמר בטיטו. “אף־על־פי שלא נראה לי שהייתה שם אהבה בוערת. הם היו כל־כך קורקטיים תמיד, כאילו הקפיאו איזה מצב שאפשר לחיות אתו. אבל לך דע…”
בטיטו ציפה לתשובתה כאילו הסכמתה להביע דעה בשאלה זו יכולה להפכה מרכילות מכוערת לדיון רציני בבעיה מעניינת, ורגשי חמלה רכים עליו התעוררו בה. עליו. הבחור מאוהב בה עד כדי כך, שאם תקבל את דעתו יראה בזה ניצחון חשוב בשדה האהבה. את החסד הזה תהיה מוכנה לעשות עמו, גמרה בדעתה.
ואז אמרה לו: “כן, אתה צודק, הצער הוא שדיבר מגרונו של פרופסור זליגמן. ואין אדם נתפס על צערו. ברגע שפוגעים ביקר לו מכול הוא שוכח לרגע להיות הוא עצמו.”
ברצותה, גם היא יכולה להיות צינית ומרושעת, אמרה בלבה ואיזו קורת־רוח משונה קפצה עליה פתאום. תמיד רצתה שיחשבו שיש בה גם מידה של נבזות ואולם אף אחד לא לקח אותה ברצינות.
אחר־כך צפתה, ולא ראתה, קומדיה בריטית, והקשיבה בעיון למהדורת חדשות מיוחדת. הפעם התבוננה היטב בפני מאהבה, המוכרים לה כל־כך, ונדהמה לגלות בהם לא את הצער שראה בטיטו, אלא איזו הבעה של הנאה מעצמו. היא לא אהבה את ההבעה שראתה לפי שהזכירה לה את החיוך המנצח, חסר הטקט, המרחף על שפתיו לשמע צווחות העונג הקטנות שהיא בודה למענו בעת משגל, כדי שלא ייפגע, תינוק מגודל שכמותו. עתה היה ברור לה כי מה שאמר לא נאמר ברגע של אבדן עשתונות, כפי שסבור בטיטו, אלא במוח צלול וצונן. ואולם עדיין לא גמרה בדעתה מה גרם לו שיבטא בפומבי השקפה שהוא עוין מעומק לבו.
היא לא יכלה לקבל את הגרסה הרומנטית של בטיטו, שהרי היא ידעה דברים שבטיטו לא היה יכול לדעת. אמנם, הוא היה נבון דיו, או הוגן דיו, או גם זה וגם זה, שלא לדבר עמה על אשתו, ואולם בעניינים שבינו לבינה עיקרי הדברים מובנים מאליהם. מכל מקום, דבר אחד היא יודעת: לא האהבה היא שקלקלה כאן את השורה. וגם לא היעדרה. לא הוא האיש שרגשי־אשם סמויים יעבירו אותו על דעתו. הוא פיקח מכדי לנפול במלכודת הזאת. ודאי יש סיבה אחרת לתגובה המחושבת הזאת ליד גווייתה של האשה שהעריץ אך לא אהב. במוקדם או במאוחר תדע מהי. ממנה לא ישכיל להעלים את מחשבותיו הנפתלות. משהו אפל עולה מן ההצדקה שמצדיק הוגה הדעות, המכור לצלילות הדעת כמו לסמי־הרגעה, את השתלחותו של האספסוף בחפים מפשע, ועוד לגלות בזה איזו חכמה קמאית.
הלא הוא הניף על כל הפרות־הקדושות את סכינו. אף על “שירי ארץ־ישראל”, לא חס. שירים אלה, נשא דברו באוזני כיתת מעריצים, כמו גם ספרות המלחמה האומרת הלל לגבורה הפיסית, ו“סרטי הקרן הקיימת”, המטפחים את האהבה לנופי המולדת, הם הפולחנים אשר באמצעותם מרככת המערכת הפוליטית את בשר התותחים שלה. מי שאמר זאת בפומבי, והשתבח בהעזתו, אינו רשאי לומר כי יצר הנקם “חכם” מן האיסורים של התרבות. ואם התיר לעצמו לעשות זאת, משמע, משהו שחשוב לו אף מכבודו בעיני תלמידיו הוא שמדריך את התנהגותו, המחושבת כל־כך – כמה מהלכים מראש, כמו שהוא אוהב להתפאר – ושולחת את חסידיו לחפש לה פירושים.
מהו ה“משהו” הזה? האם זה הרצון להכות בתדהמה אף את חסידיו השוטים? (לעתים קרובות גילתה בו את הנטייה לבחון את נאמנותם של הנוהים אחריו על־ידי הבעת דעות מקוריות, מרגיזות בקיצוניותן, שהלב מתקשה לקבל אף־על־פי שהשכל מתקשה להפריכן.) דומה, שהרצון להדהים גדל אצלו ביחס ישר לגודל הקהל. וכשראה את ההמונים מול מרפסת ביתו לא היה יכול להתאפק מלומר דבר שאין מצפים לשמוע מפיו. בלי־משים נכמרו רחמיה על בטיטו. הוא, יותר מכל חסידיו האחרים, זקוק עתה לסעד רגשי. בטיטו ישר הלב, הנוח להתרגש, היודע גם לשמוח וגם להתעצב יותר ממנה, חניכה מצטיינת של מרוסנות יהירה, מתקשה לחיות בעולם של קושיות שאינן מיתרצות. בטיטו אי־אפשר לו בלי להבין סטייה זו מההיגיון הצרוף. לא זרים לרוחו רגשות מרים שיש בכוחם לערפל את התבונה. שניים מהם, לפחות, את האהבה ואת הנחיתות, הוא מכיר מקרוב. הראשון מרומם את רוחו והשני ממרר את חייו. כיוון שפרופסור זליגמן, שאינו חכם דיו להצניע את יהירותו, אינו חשוד ברגשי נחיתות, לא נותר לבטיטו אלא לאמץ את ההשערה, כי האהבה, המערפלת הכול, היא שנכנסה כאן באמצע והסיטה את המורה מדרכו.
כשצלצל הטלפון בשעה אחת־עשרה וחצי והעיר אותה מתנומתה קיוותה שמאהבה הוא מי שהתיר לעצמו לצלצל אליה בשעה מאוחרת כל־כך. (בנים־לא־נים ראתה בדמיונה תמונה: ביתו של פרופסור זליגמן השרוי באבל. אנשים נכנסים ויוצאים, וכל הזמן הוא מגניב מבט אל הטלפון, מחכה לרגע שיוכל לטלפן אליה. ברגע שיוצא אחרון המבקרים הוא מתנפל על המכשיר בנשימה נעצרת ומחייג את מספרה.)
ואולם שוב היה זה בטיטו. הוא מקווה שלא מאוחר, אמר ברוח נמוכה ונפעמת. הניח שאינה ישנה אחרי התרגשות כזאת, התנצל. טלפן, כי עלה בדעתו הרעיון שילכו יחדיו לניחום אבלים. אין הוא מרגיש שהוא קרוב אליו דיו לבוא כבר מחר, תירץ את פנייתו אליה. אם תהיה מוכנה ללכת עמו, תקל עליו מאוד. הם צוות־עבודה ולכן סביר שיבואו יחד ולא כל אחד לחוד.
“אני קצת חולה,” אמרה.
“זה רציני?” שאל בטיטו בקול מודאג.
“לא, לא רציני,” הרגיעה אותו.
“צריכה איזו עזרה?”
“לא, תודה.”
“אז שאני אלך אליו לבד ואתנצל בשמך1.”
“אתה לא צריך להתנצל בשמי. אם אחשוב שאני צריכה להתנצל אני יכולה לטלפן,” אמרה באירוניה.
אבל בטיטו לא חש באירוניה. “חשבתי שלא נעים לטלפן במצבים כאלה. או שאתה בא או שאתה שותק. לדבר בטלפון זה כמו התחמקות.”
בטיטו אנין־הדעת, אמרה בלבה.
“אני יכול לעשות לך ביקור חולים?” שאל פתאום.
“אם לא תבוא לא אראה בזה התחמקות.”
ההקבלה הממה אותו כנראה. “אני ברצון אבוא,” אמר.
“אם לא אקום עוד יומיים שלושה, תבוא. עכשיו ביקורים לא בראש שלי. עכשיו זיפת לי, וכשזיפת לי אני לא נחמדה.”
ואז סיפר לה בטיטו שלא התאפק וטלפן אל הפרופסור מייד אחרי השידור. לא שהיה בדעתו להציג לו שאלה מביכה. חס וחלילה. לניחום אבלים. לומר: אתך באבל. משהו כזה. ואולם לתימהונו ענתה מזכירה אלקטרונית. הדבר הפתיע אותו כל־כך שלא השאיר הודעה.
“יכול להיות שיצא מן הבית?” תמה.
“בתור מה אתה שואל אותי?”
לא קשה להביך את בטיטו.
“אני לא יודע איך המנהגים…” אמר בטיטו ולא סיים את המשפט.
“המנהגים אינם מחייבים אותו,” אמרה. " אבל אני משערת שהוא בבית. אפשר להניח שהפעיל את המזכירה כדי שלא יטרידו אותו."
“איך זה לא עלה על דעתי? עכשיו אני כועס על עצמי שחשדתי בו בדבר כזה,” אמר בטיטו.
“במה?”
“שהיה מסוגל לצאת מן הבית.”
“מה רע בזה?” שאלה.
“אנ’לא יכול להסביר,” אמר בטיטו.
היא הוקסמה ממבוכתו, הרצופה תמימות ויושר ודעות קדומות.
“אני יכול לצלצל אלייך מחר בבוקר?” שאל.
“כן, אבל לא לפני עשר וחצי. כשאני חולה אני בוהמית,” אמרה.
בתום שיחתם חייגה את המספר – שידעה בעל־פה ולפנים הייתה מקשיבה לאפרכסת בחרדת־מה, שמא תענה לה ד"ר זליגמן במקום פרופסור זליגמן, ועתה, לראשונה, יכלה לחייגו בלי להכין מראש איזו תשובה מתחמקת – רק כדי להקשיב לצלצול המנסר בביתו ולקולו במזכירה האלקטרונית. אם יענה בעצמו תנתק את השיחה, החליטה. ודאי לא ירצה לשוחח עמה בלילה הזה, אך אולי לא יכעס אם תשאיר לו הודעה במכשיר. הקול, שעיוות המכשיר, העיר בה רגשות מעורבים. בתום ההודעה המוקלטת אמרה רק זאת: “עמך בטוב וברע”. ולא הזדהתה. אין בזה צורך. היא קיוותה שהוא דק־אבחנה די צורכו להבין כי לא במקרה לא אמרה “באבל”. אין דבר שנוא עליה יותר מן הצביעות.
אחר־כך הצטערה, שהשמיעה את קולה ברגעים של מבוכת רגש עמוקה. הטעם הטוב מחייב שתשתוק, עד שיראה צורך לדבר אליה. מחלתה היא דבר בשעתו, חשבה, שקר לבן שעשתה בנפשה. בימים כתיקונם לא היה כאב גרון מקובל עליה כמחלה. הייתה מגרגרת במי מלח והולכת לעבודה. כשהתעוררה בבוקר הייתה הטלוויזיה מוארת ודוממת. ואז נזכרה שהתעוררה בלילה וראתה קווי אור מרצדים על פני המרקע, אך התעצלה לרדת ממיטתה. בנים לא נים החליטה לרכוש לעצמה שלט־רחוק כדי שלא תצטרך לרדת מן המיטה בשביל לכבות את המכשיר, ואולם בו ברגע חזרה בה – שני מכשירי טלוויזיה יש בביתו של פרופסור זליגמן, אחד בסלון ואחד בחדר השינה, ולשניהם שלט־רחוק, ועתה לא יזדקק לשניים, ואין טעם שתיכנס להוצאות מיותרות – בושה בחמדנות שקפצה עלה פתאום. ואולם כעבור רגע מחתה מדעתה את רגשי־האשם. לא אל החפצים נשואות עיניה, אלא אל המקום שהתפנה.
מה מכוער בזה, ששבו והתעוררו תקוותיה? ואם בסתר לבה רצתה במותה של האשה שלא עשתה לה כל רע – משאלות לב אינן רוצחות. לגמרי בינה לבינה מותר לה אף להכיר בזאת, שהמעשה הנפשע – דברי ראש הממשלה מאמש שצוטטו בחדשות הבוקר – גאל את חייה ממסכת של שקרים מכוערים, שקרעו את לבה ורצחו את נשמתה, ואף־על־פי־כן אף פעם לא תבעה ממנו לקפח את חלקה של אשת נעוריו, אשר למרות התחרות על אהבתו, הגתה לה אהדה נסתרת. אהדה, שלא נולדה מזיווג מכוער של חמלה מזויפת ורגשי־אשם, אלא הייתה מיוסדת על הוקרה והערכה. היא העריצה את סגנונה הבהיר של ד"ר זליגמן, (סגנון בהיר מעיד על יושר אינטלקטואלי, היה אומר פרופסור זליגמן), את נועם הליכותיה ואת מזגה הטוב ואת נשיותה המאופקת. סימנים, אשר רק אשה אוהבת יכולה לזהותם, העידו, שלא נעלם מידיעתה של האשה החכמה כמה רדודים הם הרגשות של האיש שעמו היא חולקת בחשבון בנק, במטבח ובמיטה. ונראתה לה כמי שאינה מבקשת למצוא בחיים תוכן אשר היא עצמה אינה יכולה לצקת בהם. ההשוואה בין דרכי הביטוי של הבעל והאשה (ד"ר זליגמן פרסמה גם מאמרים בעיתונים) לימדה אותה למתוח ביקורת על סגנונו הנפתל של אהובה – סגנון מנופח, למדני, רוחש בוז לקורא הלא משכיל, וגרוע מכול, מרבה במינוח לועזי, כנעגן בוודאות שאין עליה עוררים. היחס הביקורתי כלפי סגנונו של האיש שהיא אוהבת הקל עליה לשאת בנטל השעות הכבדות בלעדיו. המחשבות על חסרונותיו מיעטו מהגעגועים עליו. וכעין ברית חשאית נכרתה בינה ובין האשה הנבגדת, ברית־הגנה מפני סבל. בהפחיתן את שיעור קומתו הפחיתו את הכאב שהוא גורם להן.
פעמים אחדות שלחה את ידה אל הטלפון ואולם אף־על־פי שכבר הרימה את השפופרת מעריסתה, לא העזה לחייג את הספרות המחוללות את הנס של קפיצת הדרך, המסיע אותה אל פנים חדרו הרחוק אשר מאמש הותרה כניסתה אליו. ודאי שמע את קולה במזכירה, חשבה, ואם לא טלפן אליה עד עתה מוטב לה שלא תתפרץ אל תוך רשות היחיד שלו, שהייתה למקום ציבורי, פתוח לכול. עד שהיססה, חייגו אצבעותיה לידידה שעמה הייתה מדברת לעתים קרובות ואולם חדלה מיום ששוב לא היה לה צורך בידידים אחרים על פניו. כששמעה את צליל החיוג בדירה הרחוקה מיהרה להניח את השפופרת בעריסתה. מה תאמר לה? מה שמעיק עליה הרי לא תאמר, וסתם דברים שאינם מעלים ואינם מורידים אין לה צורך לומר.
בזמן התעמלות הבוקר שבה ונרדמה. בהתעוררה כעבור שעתיים הכינה לעצמה ארוחת בוקר וצהריים, פתית מרוח בגבינה וסלט מתובל, קצת חריף מדי לגרון ניחר, שתתה קפה והלכה “להתייחד עם אהובה”, כך כינתה את עבודות ההקלדה שהייתה מבצעת בהתנדבות למען פרופסור זליגמן על מעבד־התמלילים שלה. היא טענה את הקובץ “נחום” שהקלידה אמש – הרצאה שהוא עתיד לשאת בסמינר של אנשי תקשורת בירושלים – וישבה לתקן את שגיאות ההקלדה שלה. אגב קריאת ההרצאה תמהה על עצמה מה פסול מצאה בסגנונו. המחשבות מנוסחות היטב, והדברים חדים ובהירים, ומעט הלועז שהשתמש בו לצורך העניין בהעדר מלה עברית הולמת. ההרצאה, שהריצה לפניה על צג המחשב, ותוכנה לא התיישב עם העמדה שביטא אמש, שבה וקירבה אותו אליה וכמו מוטטה את חומת הזרות שהעמידו ביניהם הדברים שאמר לכתב הטלוויזיה אחרי שנרצחה אשתו.
לפנות ערב, כשסיימה להגיה, מרוצה מן הרעיון שעלה בדעתה לעסוק בזה דווקא היום, כמו בילתה שתיים שלוש שעות בחברתו, בלי ידיעתו ואולי על אפו ועל חמתו – מדוע אינו מטלפן? האם באמת הוא משתדל להתעלם מקיומה בשעות הקשות הללו? – צלצל הטלפון.
ודאי בטיטו, אמרה בלבה. (בתקווה שתתבדה – עוד ניסיון נוגע אל הלב להערים על הגורל: לוותר מלכתחילה על מה שהיא מצפה לו, כדי שיהיה גמולה מה שלא העזה לרצות.)
הגורל לא שעה למנחתה.
“ראית ערב־חדש?” שאל בטיטו. “סליחה, הייתי צריך קודם כל, כמובן, לשאול מה שלומך ואם את צריכה משהו? לא יקשה עלי למלא את מבוקשך. ממילא אהיה באזור המגורים שלך בשעות הערב.”
למלא מבוקשך. באזור מגורים. לשונו החגיגית של יליד שכונות עוני שפילס לעצמו דרך אל שכבת המשכילים, המדברת עברית מרגיזה.
לא, תודה, יש לה את הכול, הכול מה צריכה, אמרה לו בעברית רצוצה אף־על־פי שלא ידעה מדוע היא עושה זאת. ובשביל לארח תצטרך לשים צבע ולא בא לה. כשהיא חולה היא ממש nasty. מה היה בערב־חדש? הטלוויזיה הייתה אצלה on. אבל ראתה רק בחצי עין. חברה צלצלה אליה להזמין אותה לחתונה של הבת שלה. החיים נמשכים, כנראה, גם אחרי… בטיטו לא הבין מדוע נמצאה הערה פילוסופית זו ראויה לציון דווקא כאן. ודאי שהחיים נמשכים.
היא לא ראתה צורך לנמק מדוע אמרה זאת. ודאי לא תספר לו שריחמה על עצמה פתאום. היא בת שלושים ושבע ולא נשואה, ואילו חברתה בת הארבעים ושתיים כבר משיאה את בתה.
“אז מה היה בערב־חדש?” שאלה.
“החגיגה נמשכת,” אמר בטיטו.
המלה “חגיגה” הייתה טעונה בכל הבוז לאספסוף שמצא בטיטו בנפשו, הנקרעת בין גאווה על הישגיו וחמלה על תושבי השכונה שיצא ממנה. הוא אף ראה צורך לתרץ את הביטוי שהשתמש בו, שכן נזהר מאוד שלא להיראות כמי שאיבד בדרכו אל מעמדו האקדמי את ערכיו ורגישותו של בן עניים. הזעם הוא אמיתי, הסביר, והפחד בוודאי, אבל מאחורי כל אלה מסתתרת איזו חגיגיות מגונה, שהנבלים אפילו אינם רואים צורך להסתיר.
אחר־כך אמר שטוב עשו שלא נסעו לביקור אבלים. לא היו מצליחים לחדור בעד הקהל העצום שמתגודד שם. מניחים שיהיו מהומות גם הלילה. המשטרה נערכת. ובהזדמנות זאת: האם ראתה את פני הרוצח?
אף זאת החמיצה. הקומקום רתח ויצאה למטבח להכין לעצמה קפה.
“תה יותר טוב לגרון שלך,” אמר בטיטו. “תה חם עם לימון ונענע. אם אין לך, אני יכול להביא. חברה שלי מגדלת נענע בגינה.”
ניסיונו של בטיטו לעורר את קנאתה נגע בלבה. בסופו של דבר תצטרך להזמינו לביתה. לא נעים לדחות את הצעותיו הנדיבות בעקביות עיקשת כזאת. ואולי אף טובה אחרת תצמח לה מזה. בכוונה את דעתה להנעים לבטיטו את שבתו עמה, תוכל לנוח ממחשבותיה.
“אולי מחר,” אמרה. “אבל טלפן קודם.”
“בוודאי, בוודאי,” אמר בטיטו והמשיך לחלוק עמה ברשמיו מ“ערב־חדש”. הוא התבונן היטב בפניו של הרוצח, שלא דמה כלל לחיית־טרף, כמו שכינהו ראש הממשלה, אבל מה אפשר לצפות מפוליטיקאי שפונה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר. היו לו פנים מכוערים של נער עלוב נפש עם הרבה בעיות נפשיות. אחד כזה אין לו כל סיכוי להיות מ“השבאב” בלי שירצח יהודי, ועתה הוא חושש שילעגו לו מפני שלא העז לרצוח אלא נערה, ומקווה שיביאו בחשבון את העובדה שסיכן את חייו. המוות באמת לא מפחיד אותו במצב שהוא נתון בו, שאפשר לתארו כהתרוממות רוח היסטרית, אף־על־פי שכלפי חוץ הוא נראה אדיש לגמרי. מה שאנחנו חושבים עליו אין לו שום חשיבות בעיניו. מבחינתו, המעשה שלו יכול רק לטהר אותו מכל הזוהמה שבנפשו ולהבטיח לו מקום בגן־העדן.
היא הקשיבה לתחביר של הרהוט וחשדה בבטיטו ששינן את דבריו לפני שטלפן אליה, ואפשר שהוא אף קורא אותם מן הכתב.
“אם מחר ארגיש יותר טוב, אז אולי ניגש יחד מחרתיים,” אמרה.
הבטחת־שווא. ואולם בטיטו שמע רק את המלה “יחד” והיא הסבה לו אושר.
לא, אין בדעתה ללכת שמה, גמרה בדעתה. אם לא יטלפן אליה לא תלך אליו, לא מחרתיים ולא אחרי מחרתיים. כל עוד לא ייתן לה אות שהיא רצויה, לא תפתיע אותו בביקור. באבל עצמו יש מידה של העמדת פנים והתכוונות אל מוסכמות חברתיות ומוטב לה שלא תעמיס עליו גם את המאמץ הנפשי הנוסף הכרוך בהתכחשות לרגשות שיעיר בו ביקורה הלא צפוי.
במבט לחדשות דווח על ההתפרעות, שחודשה בערב.
בחדשות הלילה ראתה את ההמון המשתולל ליד מכונית משטרה שהועלתה באש.
“מוות לשמאלנים!” צרח איש בגופייה שחורה באגרוף מונף אל מול עדשת המצלמה. חבורה של גברים עמדה מאחורי גבו בחצי גורן. “מוות לעיתונאים!” צווח אחד מהם ביד מושטת ואצבע נטויה בתנועה מזרחית.
ראש של נער, שפניו קשים, מילא את המרקע: “מוות למשטרה!” צרח וקריאתו זכתה לתשואות.
“הרוחות סוערות כאן,” נשמע קולו של הכתב, “והמשטרה שומרת על איפוק.”
שוב הופיעה על המרקע דמותו של הגבר השמן בגופייה שחורה. “מוות לשמאלנים!” צרח בגרון ניחר.
היא לא ידעה מדוע פרצה פתאום בבכי דווקא ברגע ההוא ואולם לא יכלה לעצור את דמעותיה. האם היה הגבר בגופייה השחורה פוגע בה לו נפלה לידיו והיה מגלה שאף היא אחת משנואי־נפשו, חשבה בנים־לא־נים ובחרדה סתומה קודם שנרדמה בבגדיה על הספה.
כשהתעוררה, וכבר עלה עמוד השחר, זכרה במטושטש חלום שעורר בה חלחלה. חבורה של גברים שעירים בגופיות שחורות מלוכלכות הקיפה אותה בתנועות מאיימות והטיחה בה עלבונות. כשהתקרבו עד שיכלו להרים עליה יד אמרה בלבה כי רק חלום הוא זה והעירה את עצמה. במצב של עירנות גמורה הייתה מסוגלת להגות באיומי הגברים מחלומה בקור־רוח. “מוות לשמאלנים!” היא קריאה של ייאוש מהסיכוי לשים קץ לסכסוך שבין העמים. האנשים שצורחים כך אינם מתכוונים להגשים את איומיהם. הרצח של אמיל גרינצווייג אינו מעשה שבכל יום. ואף־על־פי־כן קיימת סכנה ממשית. הארץ מלאה נביאים ומטורפים.
אילו נהרגה ד"ר זליגמן בתאונת דרכים, חשבה בזמן ארוחת־הבוקר, לא היו האנשים הללו, המפגינים מול ביתה, מתאבלים עליה כלל. ואולי היה נמצא מי שהיה אומר: עונש משמים.
רעיון נתקע במוחה: בדברים שאמר פרופסור זליגמן בטלוויזיה התכחש גם לאשתו וגם לה. וכמו השתחרר משתיהן והתחבר אל מבקשי דמן.
בטיטו לא טלפן, כמו חש שדבריה היו מהשפה לחוץ וכי אין בדעתה ללכת לשם. היא תמהה על עצמה שפתאום נחוץ לה כל־כך לדבר עמו. האמנם עד כדי כך נחוץ לה לדבר על האיש שערבב ככה את רגשותיה? ואולם היא לא מצאה בנפשה די חשק־הפעולה לחייג מספר שתצטרך לחפש בספר־הטלפונים. מי יודע כמה שלום בטיטו יש שם. אילו ידעה לפחות את כתובתו. מה מוזר! כמעט יום־יום הם נפגשים, ואף פעם לא שאלה אותו היכן הוא גר. כל שהיא יודעת הוא שמה של שכונת העוני שיצא ממנה. הוא אוהב להזכירה, כאילו עליבותה מוסיפה ברק להישגיו.
גם פרופסור זליגמן לא טלפן, לא ביום הרביעי ולא ביום החמישי, והיא שיערה שבזאת אסר עליה לטלפן אליו. הדבר חרה לה לא מעט אך אט־אט מצאה לו צידוק:
נחוץ לו למצות את טקסי האבל עד תומם לפני שיוכל להיפנות לרגשותיו. הוא נזקק עתה לכל תבונת הלב כדי ליישב עם מצפונו שמחה שאינה במקומה.
בליל שבת, ביומן־השבוע, ראתה את התמונות שהחמיצה במהדורות החדשות שלא ראתה באמצע השבוע: המון נסער רודף אחרי פועלי בניין ערבים; שוטר שנפצע בהגנה על עובד תחנת־דלק ערבי שהותקף בידי סיירת ממונעת של שוחרי נקם; נער שחרחר בבגדי עבודה כחולים הצועק “אני יהודי” כדי שלא יכוהו; וחבורה של צעירים המפליאים מכותיהם בנהג ערבי. אחר־כך שוחזרו השיחות עמו: בשעה הראשונה אחרי הרצח, למחרת, כעבור יום, ובשיחה עם כתב יומן־השבוע, שיחה שנערכה בביתו בשעה שברחוב התפרע ההמון.
“אתה ודאי מודע לזה, שהיום רק אתה מסוגל להרגיע את הרחוב,” אמר הכתב.
“אני מודע,” אמר בקול אבל, עייף, חרישי.
פניו מילאו את המרקע, ויכלה לראות מקרוב שבפנים העטורות זקן בן ארבעה ימים – חיוניותו היא שבאה לידי ביטוי בצמיחה הפרועה הזאת – ובעיניים המבריקות, עיניים של חוזר בתשובה, המושפלות בצו הנסיבות, היו חבויות חדווה עצורה וגאווה גלויה.
ופתאום הייתה לה כעין הארה: במבטו הערמומי ובקולו החוגג, קולו המהפנט של נואם מלהיב ומרתק, ששלט בו שליטה מופלאה, והומך עתה במצוות האבל, נחשפה לפניה התכנית ארוכת הטווח המתגבשת במוחו החריף של מאהבה. תכנית, שמעתה הכול משועבד לה: התנהגותו, הדברים שהוא אומר, הדברים שהוא נמנע מלומר, ואף שינויי סגנון דקים, שרק היא מבחינה בהם.
(השימוש במלה “מודע”, למשל. היא זכרה כמה שנא את המלה הזאת. “לעולם אינך מודע,” היה מלעיג על מי שהשתמש בה. “או שאתה יודע או שאינך יודע.” ועתה חזר כהד על דברי הכתב. מי שמשעשע בלבו שאיפות פוליטיות, דבר ראשון הוא מתיידד עם אנשי התקשורת.)
האמנם זה הדבר? וכה פשוט? ואולם רמזים לשאיפות הללו יכלה למצוא בדברים שאמר לה לפנים, כשהאהבה הבוערת תבעה יושר מוחלט וגילוי־לב גמור.
דעתנות לא הייתה מן הסגולות שהתברכה בהן לפני שהייתה לאהובתו של פרופסור זליגמן. ולא הייתה לרוחה. כאילו נדבקה ממאהבה במחלה חשוכת־מרפא שסימניה הם ספקנות וחשדנות. ועתה תהתה אם מותר לאהבה להיות פיכחת כל־כך. ואם אינה עיוורת כלום אינה אהבה אמיתית? וכלום רק אהבתו של בטיטו, חולד עיוור, החותר אל מטרתו במחשכים, היא אהבה? מכל מקום, מאהבה לא יוכל לתלות את חשדנותה בהעדר אהבה. להיפך, מתוך הזדהות עמו נהייתה חשדנית. האהבה היא שחידדה את חושיה ואת שכלה. במוחה שלה לא הייתה יכולה להיוולד ההתבוננות החודרת, חסרת הרחמים הזאת. מאהובה באה ואליו היא שבה. הוא שאמר לה את הדברים שעלו בזיכרונה כשראתה את האש הזרה שדלקה בעיניו כשדיבר אל הכתב ורוחו ריחפה במקום אחר.
היה זה באחד מרגעי הקסם של ראשית אהבתם. הוא השתתף בעצרת מחאה נגד מלחמת לבנון, ודבריו, “צירוף נדיר של היגיון ברזל ופתוס עצור”, כך תיארם עיתונאי אוהד, זכו לתשואות סוערות. כשירד אל הקהל, נרגש ונלהב, ראה אותה. היה נסער כל־כך שחיבק אותה ונישק אותה כמחווה שמתירה ההתלהבות הכללית. אך היא לא יכלה שלא לחוש בזרמי המעמקים הרוחשים בנשיקה ההיא. כשהתפזר הקהל ישבו לסכם את רשמיהם בבית קפה קטן לא הרחק מהכיכר. היא לא כל־כך הקשיבה למה שאמר לה אז, ייחודה מקהל האוהדים היה הדבר שחגגה בינה לבינה בחדווה גוברת והולכת. עתה, עשר שנים לאחר מעשה, העלה מזיכרונה הברק הקר שבעיניו, שאיש מלבדה ודאי לא השגיח בו, את הטקסט המלא של דברי הכפירה שהשמיע באוזניה בבית הקפה ההוא. דברים, שקיבלה כהוכחה ליחס מיוחד. אין אדם כופר בערכם של המדעים שהוא בקי בהם אלא אם כן הוא מבקש לתעד באוזני נפש אהובה את פרטי הפרטים של אישיותו רבת ההפכים. מנקודת מבטה היה זה כמעט וידוי אהבה.
"אולי צריך להפסיק לבזבז את הזמן על לימוד היסטוריה ובמקום זה להשתתף בה, אם לעשות פרפרזה על הדברים שאמר קרל מרקס על הפילוסופיה, "אמר לה אז ועיניו הבריקו. “ואולי הדרך היחידה להבין את ההיסטוריה היא על־ידי הניסיון לשנות את מהלכה.” ואף כי דיבר בכובד ראש מיהר לבטלם, כמין הרהור שוטה שעלה בדעתו. “אבל המנהיגות הפוליטית איננה צריכה להיכנס לחפירות מייד. אינני מתכונן להקים תנועה פוליטית חדשה. הלא אין קל מלגייס חבורה של חכמים ונקיי כפיים לכנס היסוד. הטיפשים והמושחתים יבואו בעקבותם ולא נוכל לטאטא אותם החוצה בלי להיעלם מן המפה הפוליטית. אני איני בנוי להתחנף לאידיוט המסור, שיצחצח את נעלי בשביל להיות חבר בדירקטוריון של חברה ממשלתית. וגם אילו הייתי מתפתה, אשתי לא הייתה מרשה לי.” הוא היה מרבה להתבדח על תלותו באשתו ומניח שאנשים פיקחים מבינים כי הלצה כזאת מתיר לעצמו רק אדם שאשתו אינה רודה בו, ואולם לימים הבינה שבשיחה ההיא לא התלוצץ כלל. אשתו בזה מעומק לבה לפוליטיקאים חלקלקים והוא באמת לא העז להחליף קריירה אקדמית בפעילות מפלגתית ולאבד את כבודו בעיניה.
עתה, חשדה בו, לא יהסס לגלות את שאיפותיו הפוליטיות. מות אשתו שחרר בו יצרים שרק היא יכלה לרסנם. אחרי שנכזבה תוחלתו להתמנות לרקטור האוניברסיטה, ואשתו שוב אינה עומדת בדרכו, יקרא דרור לשאפתנות שדיכא במשך שנים ארוכות. רגשי הבוז של אשתו שוב אינם יכולים לעכב בעדו. אמנם הוא יודע שגם אהובתו תמתח עליו ביקורת, ואולם אין הוא מחשיב אותה כמו שהחשיב את אשתו ולכן לא אכפת לו כלל אם תזלזל בו.
לא זעם מוסרי הוא המעורר בה מחאה אילמת, התאכזרה לעצמה. אילו ידעה כי מקור האש־הזרה הבוערת בו היא השמחה על שעתה יוכלו לממש את אהבתם לא הייתה כועסת עליו. כלום האהבה טהורה יותר מתאוות הכבוד? כלום לא יכול היצר הפוליטי לנבוע ממקור עמוק יותר, נקי מתאוות הכבוד, מיוהרה ריקה ומשיכרון הכוח?
השיחה שבינו לבין הכתב נמשכה: “אם אתה מודע לזה שאולי רק אתה יכול למנוע אסון מדוע אינך עושה שום דבר?”
“מה אני יכול לעשות?”
אף כי העמיד סימן שאלה בסוף דבריו למדה מקולו שהוא יודע היטב מה הוא יכול לעשות, ורק מפני שיפה ענווה לחכמים הציג שאלה במקום תשובה.
“צא למרפסת ותראה בעצמך,” אמר הכתב.
ברגע שיצא אל המרפסת גברו התשואות. וכשנשא את ידיו כלפי מעלה, כמו מאמן את זרועותיו לשאת בנטל ההערצה שזכה לה בהיסח הדעת, נדם ההמון בבת אחת.
עין המצלמה שוטטה על פני הקהל הדרוך להקשיב לדברו ועל קבוצת השוטרים בפתח הבית, ושבה אל המרפסת. שוב מילאו פניו את המרקע. רצף התמונות – ההמון המריע לאיש האבל והמשטרה העומדת חדלת האונים לפני הבניין – הבהיר בלי מלים את כוח ההשפעה האדיר שצבר במשך ימים אחדים אדם שלא היה מוכר אלא בחוג סגור של אקדמאים, ועורר את הציפייה לרגע הדרמטי שבו יפצה את פיו ויכריע בנועם דברו את ההמון.
היא לא יכלה לגרוע עין מן ההבעה הדרוכה רבת המתח שהייתה על פניו כשעמד שם וכמו התלבט מה ראוי לו שיאמר, אף־על־פי שהיא חשדה בו שאת הדברים שהוא עתיד לומר כתב ושכתב וערך והגיה מבעוד מועד, ועתה הוא רק משווה להם את מראית העין של הספונטניות שתעניק להם אמינות. כשעמד על המרפסת, ידיו נשואות אל על, כמנהיג המונים הסובא את האהדה הנמשכת אליו מהעם, הבינה פתאום שהיא רואה דיוקן של אדם מאושר, והדבר הסב לה כאב ממש.
היה זה אושר מופקר, אסור, לא הולם, כבד מנשוא, והיא לא היה לה חלק בו. ובו־ברגע נזכרה מתי ראתה בפניו קודם לכן ארשת כזאת: הלא זוהי ארשת הכאב הנסוכה על פניו ברגעי השיא לעת משגל, כמו בוש בעצמו ותוהה על עצם קיומו של ריגוש גופני שהתעצם עד כדי כאב, ונעצב אל לבו מהמחשבה שהנאה עילאית כזאת הוא מפיק רק מחיכוך בשר בבשר ולעולם לא יפיק דוגמתו מעבודה רוחנית.
“בני עירי,” נשא פרופסור זליגמן את קולו – והיא תהתה אם בפנייה הזאת, המייחדת אותו מן הדוברים האחרים, הוא שומע את משק כנפי ההיסטוריה הנמשכת מן הערים הקדומות – “אני מודה לכם מעומק לבי על השתתפותכם בצערי. אך הגיעה השעה שנשוב איש לביתו. הזעקה שיצאה מן העיר שלנו הגיעה לירושלים, לעזה, לדמשק, ולוושינגטון. הזעם הקדוש עשה את שליחותו. וגם האויב ראה והבין. וגם בעלי בריתנו המסרבים להבין מה באמת קורה כאן: מי תוקף ומי מגן על עצמו, מי רוצח ומי נרצח. לא לשווא יצאתם לרחוב. מה שהיה כאן בימים האחרונים ראה כל העולם. ועכשיו יודעים בכל העולם שדם יהודי אינו הפקר. ושוב אני מודה לכם על השתתפותכם בצערי. עכשיו נתפזר בשקט ולא נחלל את קדושת השבת.”
“הו, לא!” קראה וצנחה לאחור בתוך כורסתה.
ואולם הדברים האלה חוללו נפלאות. מישהו בקהל צעק דבר מה, אך היסו אותו בגערה. ומייד החל הקהל להתפזר ועד מהרה לא נשארו לפני הבניין אלא יחידים, שעמדו ודיברו זה עם זה בשקט כמו בשביל לעכל רושמו של רגע מרגש.
היא קיפלה את רגליה אל תוך הכורסה, (אותה תנועה ילדותית שהייתה מעוררת את תאוותו) ואמרה בלבה כי לולא שמעה זאת באוזניה, לא הייתה מאמינה כי בנאום קצר אחד ישתמש פעמיים במושג הקדושה, אשר לפנים אמר כי אין מסוכן ממנו לחירות המחשבה ולצלילות הדעת.
בטיטו ודאי יאמר שבדברים הללו בגד בהשקפותיו, בחברים, וברעיונות שהטיף להם. ואולם בו־ברגע עלה בדעתה כי רק בה בגד כשחיזר בלי בושה אחרי ההמון, ורק אותה הרחיק מחייו כשעמד על המרפסת ותינה אהבים עם האספסוף כדי להגשים אותה משאלת לב נסתרת, שהעלים מאשתו ועתה, אחרי מותה, שוב אין מי שיעצור בעדו מלקיימה. האיש המדבר על קדושת השבת כדי לקנות לעצמו מעמד כלל לאומי קודם שהוא מעמיד את יוקרתו לרשות המפלגה שתבטיח לו “מקום בהיסטוריה”, יוותר בקלות על אהבה אסורה, שעלולה להזיק לקריירה הפוליטית שלו.
בו בלילה, כשקראה בעיתוני סוף השבוע את הראיונות עמו וכן את כתבות הצבע על בני משפחתו, שנצטיירה בהן דמות של ראש משפחה מסור המעריץ את אשתו המנוחה, והיו כתובות ברגשי הערצה לאיש האקדמיה המיושב בדעתו והזהיר בדיבורו, ראתה שצדקה בהערכתה: שינוי הסגנון אינו מקרי כלל. כל משפט שלו מדוד ומחושב ומכוון “להשתתף בהיסטוריה”. שוב לא פקפקה בזה: היא עתידה להיות הקרבן השני של מכת הסכין ששמה קץ לחיי אשתו. יהיה עליה להסתלק מחייו. המועמד לתפקיד בכיר בהיסטוריה אינו יכול להרשות לעצמו לחטוא לזכרה של אשה שמתה מות קדושים.
למחרת גמרה בדעתה לטלפן אליו. אם לא ניחן האיש אף באותה מידה מועטה של נימוס, המחייבת אדם ששכב עם אשה להבהיר מדוע לא ישוב לפקוד את יצועה, תיאלץ אותו לומר דברים ברורים. פתאום היה נחוץ לה מאוד שיֵדע, כי הוא יכול לשטות בכולם, אך לעולם לא יצליח לשטות בה. היא קוראת בו כבספר פתוח.
היא חייגה את מספרו מרוצה מקור־רוחה כמתרגלת את עצמה לקראת מצב מביך שעתה תוכל לקדמו בלי חרדה – אם אתה קר ומחושב כל כך, גם אני יודעת להפוך אהבה לשנאה – ואולם גבורתה נטשה אותה כששמעה את שיעולו בטלפון ולא הצליחה להפיק מגרונה אלא “הלו” קצר ונבוך. ואילו הוא, ששתי ההברות הרצוצות הללו הספיקו לו כדי לזהותה, לא נבוך כלל. להיפך, כאילו ידע מראש שלא תוכל להתאפק, מיהר להוכיחה בקול שקט ומאופק:
“חשבתי שיש לך יותר טקט ולא תצלצלי לפני תום השבעה.”
היא הייתה המומה כל־כך שלא הצליחה להוציא מפיה את המלים שכה רצתה לומר: ממתי זה נעשית כזה קדוש שפתאום אתה לא יכול לדבר אתי לפני תום השבעה?
“צלצלי אלי בשבוע הבא,” אמר בקול רך יותר, כמו נמלך בדעתו ומצא שתגובתו חרגה מן המידה הנכונה. “יש דברים רבים שעלינו להבהיר.”
“שום דבר לא צריך להבהיר,” אמרה בלחש. “הכול ברור.”
הוא נשם עמוקות והיא הניחה את השפופרת בעריסתה קודם שהספיק לענות לה, ובו־ברגע הייתה לה הרגשה של התעלות, כאילו התנערה מעול כבד כשגילתה כמה קל היה לה לוותר על ההזדמנות להיפגש עמו בשבוע הבא ועל הדברים הקשים שרצתה לומר ולא אמרה.
בבוקר שלמחרת שאל אותה בטיטו אם ראתה אמש בטלוויזיה את הופעתו המצערת של מורם ורבם, כך אמר בצער אמיתי. הוא מתחזק בדעתו, העיד בטיטו על עצמו, שהאבל על מות אשתו האהובה הוא שהעביר את פרופסור זליגמן על דעתו. הרי לא ייתכן שדיבר מן השפה ולחוץ. הרי אינו דמגוג הקונה את אהדת ההמון במחיר זול שכזה. לשם מה לו כל זה?
ואז אמרה: “הוא רוצה להיכנס לתוך התמונה.”
היא התפעלה מחריפות תפיסתו של בטיטו. אף־על־פי שדיברה דברים סתומים הבין את כוונתה.
“איני מאמין,” אמר בטיטו. “הוא חכם ורגיש מכדי להידחק לשם. נחוץ לו הגובה והמרחק של הקתדרה.”
היא אמרה: “החיים מלאי פיתויים.”
בטיטו הסתפק בפשט.
“היו לו ששה ימים לחזור בו מן הדברים המסוכנים שאמר בערב הראשון,” אמר, “היה מותר לקוות שאיש כמוהו, אינטלקטואל אמיתי, יתאושש ויחזור לעצמו לפני תום השבעה. ואם לא חזר בו, סימן שההנחה שלי היא הנכונה. מאחורי החזות של יחסים קורקטיים צוננים הסתתרה אהבה עמוקה.”
היא גיחכה. אילו אהב פרופסור זליגמן את אשתו באמת, כי אז לא היה מבטא עוד לפני תום השבעה השקפות שהתנגדה להן.
בטיטו נבוך, שכן לא היה יכול לתרץ את הקושיה. ואז אמר שהוא מעריך בה את עצמאותה. לא קשה לה להיגמל מהערצת איש־רוח שהכזיב. לו קשה עם זה. הוא העריץ את פרופסור זליגמן כל־כך שהיה מוכרח לתרץ את העובדה שנפל בקלות כזאת לתוך הסטריאוטיפ של האינטלקטואל המתכחש לשליחותו הכלל־אנושית ברגע שהמלחמה פוגעת בו.
היא אמרה שכל ימיה סלדה מהערצת גיבורים ומעבודת־אלילים. ושיעוריו של פרופסור זליגמן עוד חיזקו בה את הנטייה הזאת.
בטיטו נזכר בספר “בגידת הכוהנים” של ז’וליאן בנדה, שחויבו לקראו לקראת התואר הראשון. כשקרא אותו בשעתו נראה לו מוגזם במקצת התיאור של איש הרוח שאין לו אומץ לצאת נגד ההמון ולכן הוא מתייצב בראשו. והנה הוא רואה איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ואדם שהאמין בו יותר מכל אדם אחר, דווקא הוא נסחף בזרם העכור של הלאומנות המשיחית.
“טוב,” אמר מקץ רגע. “אפשר להבין מדוע זה פגע בך פחות מאשר בי. את אף פעם לא הערצת אותו כמוני.”
“זה נכון,” אמרה ברוך. “אתה, כשאתה מעריץ מישהו, את כל הנשמה אתה נותן. אני תמיד קצת מסויגת.”
“הרגשתי בזה,” אמר בטיטו בצער.
ואז שאל מתי החלה לחשוד ב“גורו” שלהם שברגע האמת ייעלם השכל השופט ויופיעו, במלוא חספוסם, היצרים הקמאיים של השבט.
והיא אמרה שתמיד חשדה בפרופסור שלהם שיש בו משהו חמקמק ולא־אמין, ושאשתו, בעלת האישיות החזקה והדעות המוצקות היא ששומרת על יציבותו. ואולם רק עתה נוכחה שצדקה.
“תמיד אמרתי שיש לך טביעת־עין יוצאת מגדר הרגיל,” נאנח בטיטו.
ואז נזכר לשאול לשלומה. היא אמרה שקצת הוטב לה, אולי מפני שחדלה להרעיל את עצמה בקפה והתחילה לשתות תה, אבל עדיין איננה לגמרי בקו הבריאות. ואז אמר בטיטו שתה עם נענע ולימון יכול לחולל נפלאות והיא הסכימה שיבוא לפנות ערב ויביא לה לימון ונענע.
-
הערת פב"י – חסר סימן שאלה.. ↩