לוֹדז' 25/8/1938 🔗
בנימין גריגוֹרייביץ' היקר,
שקול־נא בכל־זאת עוד פעם את התפטרותך. האמן־נא כי (עם כל הוקרתי לגביך) אינני רוצה ללחוץ עליך וברצוני באמת לציין כמה אַספקטים מנקודת־הראות של האינטרסים שלך. יקשה עליך להסביר לעצמך, מדוע פתאום דוקא עכשיו. הרי בפראג, רק לפני חדשים מעטים, ידעת כי המצב הוא זה ולא אחר, איש אינו רוצה לחזור, ואפילו על ועידת שולחן־עגול כמעט חל איסור. ידעת, לאן אתה הולך. הן עד פראג וגם אחריה קיבלת עליך אחריות לשורה שלמה של צעדים שהעמיקו את הניגוד בין שתי ההסתדרויות הציוניות. מה נתחדש, איזו עובדה חדשה, שתתן צידוק מוסרי להסתלקות מן המשחק אשר לפני חצי־שנה קיבלת עליך לשחק?
יש רק עובדה חדשה אחת, והיא דוקא מסוג המקשה ביותר על הסברת ההסתלקות מן המשחק: נקלענו אל תחת אש־יריות רצינית. קשה יהיה לך להיזכר בדבר, אם תפרוש עכשיו.
ובכלל, לא היה הדבר עולה יפה. כאשר אדם נכנס להנהלת מפעל, ברור שבלי עובדה חדשה הוא לא יסתלק באמצע. זה – הסכם אילם, המונח ביסודו המוסרי של כל צוות. לוּ היית מסתלק בפראג, הייתי מצטער צער עמוק, אך הדבר היה משתלב בתמונה הכללית של המחלוקת ולא היה מזיק לנו במידה שתזיק פרישתך כעת. על איזה חטא? אדם אחראי, אחרי ויכוח מעמיק, החליט להירתם לפעולה. הריתמה נשארה גם כיום כפי שהיתה. במה אפוא הענין?
בשבילי באופן אישי כל זה מוזר עוד יותר, כי הרי עמי בלונדון על צד זה של הענין לא דיברת כלל. לפחות, אינני זוכר. מה שזכור לי – אלה הם דבריך על כך, כמה בלתי־אפשריים התנאים החומריים, שבהם העמדנו אותך. “או עשו את התנאים האלה לתקינים כאן; או תנו לי לנסוע לארץ־ישראל; או הניחוני לחזור לאמריקה”. ביקשתי ממך חודש של אורך־רוח – אולי תעלה בידינו הנוֹרמליזציה של התנאים בלונדון, כי בלי זאת, לדעתי, אמנם לא אתה ולא מישהו אחר אינו יכול ואינו צריך לעבוד. האמן לי כי רק משום כך טיפלתי כאן בשאלה זו וכלל לא כדי לאַזן את קשייך האידיאולוגיים על־ידי יתרונות חומריים (ואגב, אינני רואה בכך שום דבר בלתי־קולגיאלי: כל הממשלות מספקות בתור הראשון את צורכי אותם חלקי־המנגנון, שפעולתם קשורה עם חוץ־לארץ).
התנאי שלך – השיבה וכו' – נודע לי רק כאן מתוך מכתבך בראשית החודש. יישאר אצלי רושם שאין לעקרו, כי זו מחשבה לאחר־מעשה. כאשר דיברת עמי על תפקיד העורך בירושלים, שוב הטעמת בדבריך כי זה יהיה עיתון שלנו, כי עליך אפשר לסמוך דוקא מבחינת הקו הכללי וכי קופליוביץ' שפקפק בכך אינו צודק. לאחר זאת, לפתע לגלות תהום, לפתע להפוך לשאלת משבר־הקבּינט את מה שהוסכם בינך לבינינו בפראג לפני חצי־שנה – האמן לי כי אין זה משתבץ במשבצותי ולא ישתבץ גם במשבצותיך.
גם מבחינה פוליטית אין לזה טעם. אם תתקבל “חלוקה” (ז"א חלוקה בצורה המניחה, לפחות, את דעת ההסתדרות הציונית הישנה), כי־אז נוצחתי והכל ישתנה. אם החלוקה תיכשל, כי־אז יבוא אם לא הכרח (כפי אמונתי), הרי, לפחות, סיכוי רציני לשידוד־מערכות בתחום המפלגות, שיביא למשהו מעין “אספה לאומית”. כל זה יתברר בעוד 6־3 חדשים. אז אפשר יהיה להבין את מרדך: נוכח עובדה חדשה מותר לתבוע עיון־מחדש בטקטיקה (אם יידרש הדבר, ז"א אם גם אז לא יגיעו הדברים לידי אספה לאומית, כפי אמונתי). ואולם עכשיו אין זה הגיוני.
בטוחני כי לוּ היית איש זר, יועץ מדיני שלנו, והיינו באים להימלך בך, היית נותן עצה זו: דוקא עכשיו החזיקו בעמדתכם המיוחדת. היית אומר כך: "אני מניח בצד את השאלה, אם כדאי היה להתחיל במשחק של 1N.Z.O. ואולם עכשיו, בקשר למשבר החלוקה העומד על הפרק – ביחוד בשבילכם המשוכנעים בכשלונה – יש לכם (אולי בפעם הראשונה) סיכוי רציני שמנהיגי הווייצמניזם והשמאל המאוכזבים והמנוצחים לא יעצרו עוד כוח להתנגד לכינוס איזה מין סנהדרין מורחבת. אינני ערב לכך, אך סיכוי ישנו בלי ספק. לכן, כיון שכבר שיחקתם על הקלף הזה שנים כה רבות ושילמתם בעדו מחיר כה יקר, הרי דוקא עכשיו, חדשים מספר לפני הפלת־הגורל, לא כדאי לוותר עליו. – ב. ג.2 החביב, אתה מרגיש בעצמך כי אין להפריך את כל אלה: כך ולא אחרת היית אומר לוּ באו אליך הבריות לשאול בעצתך.
כמובן, יש נימוקים רבים שאפשר להביאם להסביר את עמדתך (נימוקים יש לכול). אך כדי להפיג על־ידי הסברים את ההרגשה הלא־נוחה של היותך בלתי־צודק לא יספיקו לך נימוקים אלה. אני מייעץ לך מאוד שלא תעשה זאת. לפי מיטב־הכרתי, אני מייעץ כך לא מתוך אגואיזם מפלגתי, אלא קודם־כל (היום) כידיד, המוקירך הוקרה עמוקה ולכן חרד למנוע אותך מלפגוע בעצמך מבפנים ומבחוץ.
ז. ז’בוטינסקי