ירושלים 15/11/1928    🔗

ליאשיה וג’ווּד יקירי,

כתבתי אליו היום מכתב בדבר תכנית הליגה¹, ואני מעבירו אליו באמצעות גרוֹסמן, משום שאני רוצה שייתן סעד להערותי. אבל יש עוד ענין, קצתו אישי ורובו ציבורי. יואיל־נא לקרוא את ההעתק המצורף ממכתב שאני שולח לאוֹרמסבּי גוֹר.

אני מודה ומתוודה, שאני ממש מתבייש לפניו ולפני השאר, על שמכתביהם אשר סומנו כ“סודיים” נקראו על־ידי בלשי המשטרה. יש בידי רק להתנצל על שניתנה הוכחה לאי־יכולתי להבטיח לבל ימששו במכתבי ובמכתבי אחרים; ובאמת, לא בי האשמה. אין ספק, כי אֵילו נמושות בבית־המכס ובתחנת־המשטרה פעלו לפי הוראותיו המפורשות של מישהו.

לפיכך ניסו עורכי־הדין שלי לדרוש חקירה משפטית על מנת לגלות מי נתן את הפקודות. אבל לכך קיבלו תשובה שלילית. יחד עם זאת, כפי שיווכח מן ההעתק המצורף, מודה הממשלה, כי המעשה לא היה בסדר. בכל ארץ תרבותית היה מתפרש מזה, כי המחלקה שאיפשרה מעשה כזה תיקרא לאחריות, אבל כאן אוסרת הפקודה מ־1926 על כל בית־משפט שהוא לדון בפעלה נגד מחלקות הממשלה. ואף על כפי שהשתדלתי באמת ובאמונה שלא להתמרמר על כל מה שאני רואה בארץ, עלי לומר כי נראה שהממשלה באמת זקוקה כאן לפקודה כזאת, שתפטור אותה אחת לתמיד מן התוצאות למעשים אי־חוקיים כלשהם, שכן הפרשה שלי היא רק דוגמה אחת למה שיכו לקרואת כאן ואף קורה.

עלי להניח לשיקולו להחליט מה יעשה בענין זה, אבל אני מקווה כי הפקידים כאן לא ימשיכו לעד לשגות באשליה, ואני, למשל, חסר־ישע וחסר־ידידים, כפי שהיו רוצים שנהיה.

אם אדוני ינקוט פעולה כל שהיא, יואיל־נא לזכור את שתי הנקודות העיקריות: הפחותה במעלה, כי אני תובע לגלות את הפקיד האשם ולקבוע כי עליו רובצת האחריות לכך, והחשובה במעלה, את הפקודה המבישה, שמאחוריה יכולים פקידים אשמים להסתתר–יש לבטל.

יסלח־נא לי על שאני מטריד אותו, ויקבל נא תודתי מראש.

שלו בנאמנות

ז. ז’בוֹטינסקי

שלא להוציא עוד סרטיפיקאטים לחברי ברית־תרומפלדור, נאלצים אנו להיעזר בסעיף 2 של פקודת ההגירה (הכנסת פועל לארץ־ישראל לפי דרישות ישירות ושמיות מצד נותני־עבודה ארצישראליים). אבל צורה זאת, אף על פי שהובאה במפורש בחשבון בפקודה, טעונה עבודת הכנה מוקדמת הן בבית הממשלה בירושלים והן במשרד המושבות בלונדון.

הם אדוני נוטה לעזור לי לבוא בדברים עם בעלי־הדעה במשרד המושבות? עלי לומר בכנות, כי ההנהלה הציונית, כיון שגמרה אומר לשלול מידידי הצעירים את הזכות לארץ־ישראל, מתנגדת,כמובן מאליו, למתן רשות להם להיכנס ל“בית הלאומי” בכל האמצעים, אי־חוקיים ואפילו חוקיים.התירוץ שבחרו להוראתם להוציא את חברי ברית־תרומפלדור מכלל מקבלי הסרטיפיקאטים היה בעצם זה, שהתנהל משא ומתן עם נותני־העבודה בארץ־ישראל בדבר הסדר כזה (דרישות ישירות).

מכיון שלא ניסיתי מעודי לסבך אותו באחת המריבות הפנימיות האומללות שלנו, אין לי רצון לעשות זאת גם עתה, ולפיכך אודיע לו מראש, שההנהלה הציונית תהיה מאוד “ברוגז”. אבל אני חושב שנעילת שערי ארץ־ישראל בפני חברי ברית־תרומפלדור היא מעשה לא־הוגן, וכי עזרה להם להיכנס לארץ לא תהיה מעשה מפלגתי. על כל פנים, יואיל־נא להודיע לי אם אנ יכול לסמוך עליו.

שלו בנאמנות

ז.ז’בוטינסקי