לונדון 22/11/1915    🔗

ד"ר ווייצמן היקר,

אני כותב מכתב זה באנגלית, עם העתק, על מנת שיישמר כמסמך להצעות הבאות שאני מתכבד להגיש לתשומת־לבך:

1. יצירת קואליציה–הנהגה של התנועה הציונית, שתכלול את הציונים המעשיים והמדיניים, אשר מקום מושבה יהיה במדינה ניטראלית.

2. המטרות העיקריות של ההנהגה החדשה יכולות להיות כלהלן:

     1. לפתוח נציגויות קבועות בצרפת ובאיטליה;

     2. לפתוח סקציה דיפלומאַטית חדשה באנגליה;

     3. לעשות את הדרוש כדי לעורר באנגליה תנועה לא־יהודית למען פּרוֹטקטוֹראט בריטי על ארץ־ישראל;

     4. לנקוט צעדים כדי להבטיח את אהדתם של ממשלת בלגיה ושל המלך אלברט;

     5. לשקול את הסיכויים לפעולה באמריקה;

     6. לפרסם ספר כחול־לבן גדול, בעברית, אנגלית, צרפתית, איטלקית, רוסית, גרמנית, שיכלול הודעה על התכניות הציוניות, המקורות, הארגון, המושבות וכו';

     7. לשקול את אפשרות הצורך ביחידות צבאיות יהודיות לשירות בארץ־ישראל.

אני מציע לך ליטול עליך את היזמה לפעולה שיטתית, בתמיכת שתי סיעות הציונוּת באנגליה, על מנת לבצע את התפקידים המוזכרים.

שלך בנאמנות

ז.ז’בוטינסקי

אבן־הפינה לאוניברסיטה? בו באופן עלולים דברים הקורים נגדנו להווֹת תקדים.

אל תחשוב אותי לנמהר ולקצר־רוח; מעודי לא קיוויתי שהבית הלאומי יקום כאן תיכף ומייד, וכמשפטן אני מעריך במיוחד את כיבוד הסטטוּס־קווֹ־אַנטה כל עוד נמשכים מעשי האיבה. אבל אני, וכולנו ובכללם אתה, האמַנו בשני דברים לפחות. ראשית, שהמדיניות בארץ־ישראל תהיה ברורה והחלטית, שתחוויר לכל אחד ואחד, כי ההבטחה להשיב על כנו את הבית הלאומי היהודי ניתנה בכובד־ראש ולעולם לא יוכלו לחזור ממנה או לשנותה. שנית, כי שוויון מלא במלאים בחובות ובזכויות בין ערבים ויהודים יושלט מייד ואוטומאטית, עת כל השלטון יעבור לידי קצינים בריטיים. זאת משום שההתחייבות לכבד את הסטטוּס־קווֹ־אַנטה אינה מתייחסת למקרים שהם בגדר פגיעה באנושות, למשל עבדות או אי־שוויון־זכויות. לכך ציפינו, ונתאכזבנו אכזבה מרה.

אתחיל בענין השוויון. המשגה הראשון נעשה לפני זמן רב, ועכשיו אני מתחיל להצטער שלא מחית עליו. ההרכב של שתי המועצות העירוניות בירושלים וביפו, השוני הבולט בעקרונות שהופעלו פה ושם, פגעו מלכתחילה לרעה במעמדנו. אתה יודע, כי ביפו, שהיהודים בה מיעוט, הופעל עקרון היחסיות–7 ערבים ו־2 יהודים; אבל בירושלים, שהיהודים בה רוב יחסי אפילו עכשיו ושהיו בה רוב מוחלט עצום לפני הגירושים הטורקיים בשנים 1914/5, התעלמו מעקרון היחסיות, והיהודים הם רק שליש בהרכב המועצה העירונית, וראש־העיריה הממונה על־ידי הבריטים הוא מוסלמי (ואנטי־יהודי, כפי שתיווכח להלן). אינני מתעכב כעת על השאלה, אם עקרון היחסיות הוא טוב או לא. אבל זה היה משגה–או מחשבה תחילה–להשתמש בו במקום שהוא פועל נגדנו, ולהתעלם ממנו כאשר הוא נוח לנו.

הכל הבחינו בכך, אלא שהפירושים היו שונים: היהודים באופטימיותם חשבו שזה משגה, הערבים חשבו שזה נעשה במחשבה תחילה והוציאו מסקנותיהם. מה שבא בעקבות זה ידוע לך בחלקו. כל המשרדים עדיין מלאים פקידים ערביים מקומיים; אבל היהודים מעטים, כה מעטים, שיהודי לכל אשר יפנה יווכח כי עליו לבוא בדברים עם פקיד ערבי. ההסבר הוא שהיהודים אינם יודעים ערבית או אנגלית. אבל ספרדים רבים יודעים ערבית יפה למדי, ומלבד זה, בעיר כמו ירושלים או אפילו ביפו, צריכה אי־ידיעת עברית להיחשב לחסרון שווה במעלה לאי־ידיעת ערבית–ואין הדבר כך. אשר לאנגלית, הרי פקידים ערביים לא ידעו אותה לפני שנה, אבל מובן מאליו כי שנים־עשר חדשים בתפקיד לימדו אותם. התוצאה היא, שאפילו אין ערבים שולטים ביהודים ומנהלים עניניהם, הרי נעשה הדבר לפחות דרך ידיים וצינורות ערביים, עם כל עגמת־הנפש, חוסר־הבטחון, ההשפלה והמרירות הנובעים מכך והטבעיים במצב עניינים זה. המשטרה היא מכה בפני עצמה. היהודים עודם מוגבלים למעשה רק לג’נדארמריה, שהיא כאן, כידוע לך, משטרה מסוג נחות יותר, מקבלת שכר נמוך יותר ומועסקת בתפקידים חשובים פחות. מובן מאליו, כי ידיעת ערבית נדרשת מכל המועמדים היהודיים לעליה בדרגה (אפילו בירושלים), ואילו ידיעת עברית אינה נדרשת ממועמדים ערביים (אפילו בירושלים). את הכובע שהובטח רשמית אין מספקים, ואנשינו נדרשים לחבוש את התרבות המוסלמי האדום, וכעת חולקו ביפו סרטים צהובים ועליהם הכתובת “יפו” באנגלית ובעברית, אבל לא בעברית.

כאן אני מגיע לשאלת העברית. אחרי נסיעתך פרץ סכסוך רציני. יהודים ביפו ובמושבות נדרשו לשלם מס הוורקו תמורת קבלות שהיו מודפסות בערבית בלבד. מובן מאליו שהם סירבו, והענין הועבר אל מטה שלטונות הכיבוש. גנרל מוני החליט כי "יש להוציא קבלות באנגלית לאלה המסרבים לקבל בערבית; אבל קבלות בעברית אין לתת. למען דרכי שלום קרה המשלחת הציונית את תל־אביב והמושבות לקבל בינתיים קבלות באנגלית, במיוחד אחרי שהגנרל קלייטון הבטיח להתערב וליישר את ההדורים לפעם הבאה, אולם אתה יכול בנקל לתאר לעצמך את המרירות ואת האכזבה שהנחילה בשורותינו שגיאה חסרת־טאקט זאת. ורצה המקרה שזה יהיה הדבר הראשון שיהודי הגליל המשוחררים למדו לדעת כאשר באו לבקר ביפו. איני יכול לתאר את רגשותיהם אלא במלחה “תמהון־לבב”. הם ציפו למשהו שונה לגמרי בצל השלטון הבריטי. למרבה הצער, אין זה עוד קץ הדברים. כעת מוציאים לאזרחים המשתמשים ברכבת ירושלים־לוד כרטיסי־נסיעה תמורת תשלום; הם מודפסים באנגלית ובערבית. בול הדואר של חיל־המשלוח־למצרים אושר על ידי לשכת ברן, והוא כעת הבול הרשמי של ארץ־ישראל המשוחררת; והוא באנגלית ובערבית, בלי עברית, וזאת תוך שנה ממתן הצהרת באלפור וכמה חדשים אחרי הנחת אבן־היסוד לאוניברסיטה, שהכריזה על העברית כנושאת התרבות בארץ־ישראל.

אני חוזר: הבית הלאומי מוכרח לחכות עד לסיום מעשי־האיבה או אפילו לשיחות השלום. אבל שוויון זכויות–זהו ענין שונה. אילו אמר לי מישהו לפני שנה, כי אדמיניסטראטורים בריטיים ינהגו בצדיה לרעת היהודים ושפתם ובו בזמן יכירו בקיומם של דיאלקטים מקומיים אחרים, הייתי קורא לאדם כזה שקרן. נכון, גנרל קלייטון הבטיח להתערב, ואנו מקווים, במוקדם או במאוחר, לתקנה שתַקנה לעברית מעמד שווה לערבית, לפחות על קבלות. אבל בול־דואר? כרטיס־הרכבת? הנוהג שלפיו כל חליפת־המכתבים בין הממשלה לבין מוסדות ערביים מתנהלת בערבית, ומושלים צבאיים חותמים על מסמכים מקוריים ערביים בערבית, ואילו התכתובת עם יהודים מתנהלת באנגלית ולא תמיד מוסף תרגום עברי? אין לתמוה על שאין להם צורך בפקידים עבריים. דרך אגב, זה מונע ממספר יהודים צעירים אפשרות נאותה להרוויח כסף בעבודת פקידות. כלום ישתנה הנוהג הזה כולו? אני מפקפק. ואפילו ישתנה, רע למדי שיהודים נאלצים להיאבק למען דברים אלמנטאריים כגון אלה, דברים שהם בבחינת לית מאן דפליג, אפילו באוסטריה, ובשווייץ לא כל שכן.

אתה זוכר, עוד לפני שנסעת, היית מבוהל נוכח התפשטות הרגשות האנטיציוניים בין הקצינים הבריטיים בארץ־ישראל; שוחחת על זה עם קולונל דידס, והוא הסכים כי יש צורך בתעמולה. ובכן, אני מצטער שאין בידי להודיע על שיפור. נכון, רוב החיל הקרבי הלך לצפון, ואנו שומעים פחות דברים מעין אלה מקציני חטיבה. אבל במימשל הצבאי אין הדברים ורודים לגבינו כלל וכלל. נכון, אינני מאשים מושלים (צבאיים) או קפיטני־מטה באנטישמיות מכוּונת. יתכן שיש להם יחס אוהד ושהיו יכולים להיות פרו־ציונים טובים באנגליה. אבל בבואם לכאן, הם מוצאים, מצד אחד, ערבים, שעמדתם פשוטה וברורה, שהם בדיוק אותם “ילידים” ותיקים אשר האנגלי שלט בהם מאות שנים, שום דבר חדש, ללא בעיות; מצד שני, הציוני שהוא בעיה מכף רגל עד ראש, בעיה סומרת קשיים מכל הבחינות–מעטים במספר, ובכל זאת משום מה חזקים ובעלי־השפעה, אינם יודעים אנגלית ובכל זאת ספוגים תרבות אירופית, מעמידים תביעות מסובכות וכו'. הטוב באנגלים סולד מבעיות ומחיצות. זהה קושי הלאומי הטמון במצבנו כאן; אני מתחיל לחשוש שהדבר יקלקל את יחסינו עם האדמיניסטראטורים הבריטיים אפילו אחרי ביטול המימשל הצבאי. אבל יצפון העתיד בחובו בשבילנו אשר יצפון, עכשיו, כל על פנים, אין מושלים בנו בדרך־כלל אוהדים. המושל העכשווי של יפו, קולונל הבּרד, הוא דוגמה אופיינית. ביום בואו הזמין אל חדרו את גורדון¹ ודיבר על יהודים בלשון מנומסת, אבל בזלזול; הוא אמר, כי הוא רואה כבני הארץ רק את היהודים הספרדיים; האחרים הם חדשים ואין להם שום זכות לטעון שיתחשבו בדברים המיוחדים להם; היהודים חייבים ללמוד ערבית, שהיא “שפת הארץ”, והוא עצמו מתעתד לדבר אל משלחות יהודיות בערבית. הוא עושה רושם כאילו הוא לא שמע כלום על המשלחת (הציונית) או אפילו על ההצהרה (באלפור). אמנם נכון, מנעו אותו מלדבר אל יהודים בערבית; אידר² טלפן אל מטה חיל־הכיבוש ודרש להודיע למושל כי עליו להיות זהיר. ואכן, הוא שינה בהדרגה יחסו, התחיל לקרוא ספרות ציונית ונראה עתה,או משתדל להיראות, כאוהד. אבל כלום יכולים אנו להפעיל לחץ דומה בכל מקום? כלום בסדר הדבר, שכיום מתמנים מושלים למרכזים יהודיים חשובים מאוד, בלי שתינתן להם הוראה לפחות להימנע באורח סותר את ההצהרה עד להדהים?

ידידי היקר, זה יעציב אותך, אבל עלי לומר כי הגישה הרשמית כולה כאן היא להתנהג כמתנצלים לפני הערבים על פליטת־הלשון של מר באלפור, להתאמץ לכפר עליה על־ידי דחיקה מתמדת של היהודים לצל. אינני יכול לספר לך, מי מסר לי, למשל, את האינפורמציה הבאה, אבל זהו אדם מהימן עליך והוא ראה את המכתב בעצמו; ערב ה־2 בנובמבר, בתשובה למחאה ערבית על החגיגה (של יום מתן ההצהרה), כתב המושל הנזכר לעיל של יפו, כי אין לאנגליה כוונה להעביר את הארץ לידי היהודים. ודאי, מעולם לא התכווננו אנו שהארץ “תועבר לידינו”; אבל כאשר מושל כותב לערבים, שומה עליו להוסיף משהו חיובי, לאשר, כי עם כל הכבוד לזכויותיהם, הרי אנגליה עודה מתכוונת לתת תוקף להבטחת הבית הלאומי. בהיות הענינים כמות שהם, עלולים מכתבים כגון זה רק להניע את הערבים להאמין, כי ההצהרה התיישנה ועברה ובטלה מן העולם. מכתב זה אינו יוצא מן הכלל. בכל מקום מציגים הערבים אותה שאלה–הנכון הדבר שאתם עומדים להעביר להם את הארץ?–ובכל מקום, במידה שידוע לנו, התשובה “לא”, וזאת ניתנת ללא ההסתייגויות הנאותות, בלי להצביע כי הבטחת מדינות־ההסכמה ליהודים שרירה וקיימת וכי מוטב לערבים שיגיעו לכלל הסדר עם היהודים מפני שמדיניות הבית הלאומי היא החלטה שאין לשנותה. כל זה אינו אלא התפתחותו של עקרון, אשר פרט מענין ומרגיז שימש לו מבראשית סמל–כאשר תורגם השם Palestine News בשביל שם המהדורה העברית לחדשות מהארץ הקדושה ואחר כך לחדשות מהארץ–הכל כדי להימנע מלקרוא לפלשתינה בשמה העברי, מפני שמשמעותה“הארץ של ישראל”, היא בו טבעית כשם שאנגליה היא אנגלית.

הערבים פיקחים למדי כדי להבחין בכל זה, והם מפרשים את המצב בצורה היחידה הניתנת לפירוש. השינויים ביחסם–מהשלמה, כאשר קיבלו את ההצהרה ברצינות, וחוצפה, בהחילם בהדרגה לחשוב כי היא ‘רק הבטחה’–ניכרו אפילו לפני הנצחון. אבל הכל בא עד משבר ב־2 בנובמבר. כזכור לך, היו לנו הוראות ממך לחוג את היום–עלי להודות, כי לי אישית לא היה הלך־נפש לחגיגה. אבל מכיוון שכך רצו בלונדון נעשו מאמצים לארגן את הדבר כיאה. הן בירושלים והן ביפו ערכו הנכבדים הערביים פניות לממשלה ומחו על החגיגות המוצעות. בירושלים אמרו המופטי, ראש־העיריה ומפקח החינוך לקולונל סטוֹרס, כי יש ‘תנועה’ בקרב הערבים להתקיף את התהלוכה. הוא השיב כי העבריינים ייכלאו ויולבשו מלבושי אסירים, ויהיו מי שיהיו, ואז הם הבטיחו לרפות את ידי ‘התנועה’. אף ערבי נכבד אחד לא בא לחגיגות לא בירושלים ולא ביפו. המאיור חדאד ביי הורה לתהלוכה שלא לעבור את שער יפו, והם צייתו לכך, אלא ששני בתי־ספר–כל ילדיהם מתושבי העירי העתיקה–היו מוכרחים לעבור בדרך זאת. הם הותקפו על־ידי קבוצת ערבים, ילדים ומורים הוכו ודגלים כחולים־לבנים נקרעו. שניים מן הפורעים נאסרו ונדונו לארבעה חודשי מאסר. מכיון שהם היו כנראה בני־טובים, הופעל לחץ עדין, שנקבל התנצלות מן הנכבדים הערביים ונבטל את התלונה. לפי ההצהרה המקורית צריכים היו הנכבדים הערביים לערוך ביקור אצל ילין בביתו; אחר כך הומעט הדבר לפגישה בבית־הממשלה; ידידינו הלכו לשם, חיכו שלושת רבעי שעה ואז הודיעו להם כי עיסמעאיל־ביי חוסייני (מפקח החינוך) לא הצליח לכנס את הנכבדים. אמרו לילין ולאחרים לבוא שוב למחרת, ואז לבסוף הופיעו הנכבדים הערביים והביעו את צערם וכו’.

אבל בינתיים עשו אותם נכבדים ערביים צעד בעל חשיבות רבה פי כמה. למחרת החגיגה הגישה משלחת בת כמאתיים מנהיגים ערביים, מוסלמים ונוצריים, בראשות ראש עירית ירושלים קאזים חוסיין (המופטי לא השתתף הפעם) פטיציה למושל על מנת להעבירה לגנרל מוני. קולונל סטורס אמר לי, כי היא כללה מחאה תקיפה נגד הציונות וההצהרה. הערבים אינם יכולים להסכים שהארץ תהיה ליהודית, ש’נכרים' (!) יטענו כי הארץ היא שלהם. הם מתנגידם לאימיגראציה יהודית טהורה, ויכולים להסכים רק ל“אימיגארציה של נוצרים,מוסלמים ויהודים במספרים שווים”.

אני חושב שהתנהגותו של קולונל סטורס בסכסוך זה היתה ללא דופי וכמו כן אין סימנים להתמרדות גלויה מצד מאַיוֹר חדאד, ולכן אל לך לראות בכך האשמה כלפי פקידים יחידים. המשטר הוא שמפתה את הערבים ליחס זה. כל המכירים את הערבים–כל אחד כאן ללא יוצא מן הכלל–תמימי דעה ואומרים, כי הערבים לא היו חולמים להתקומם בצורה כזאת אלמלא הובאו או הושלו להאמין, כי ההצהרה למעשה שבקה חיים והיא טעונה רק בעיטה אחרונה כדי לסלק אותה כליל. שומה עליך להחוויר מה ממשמעותו של דבר, בתנאי מלחמה רגילים: להתנגד לתהלוכה שבאה להביע תודה לאותה מעצמה, אשר חילותיה כובשים את הארץ; להתקיף תהלוכה זאת; לשלוח משלחת במחרה על המדיניות המוצהרת בפומבי של כל מדינות ההסכמה, למחרת נצחון הברית; והאנשים שעשו זאת הם מופטי, ראש־עיריה אשר מוּנה על ידי הבריטים, מפקח־חינוך, ממונה על־ידי הבריטים, ועוד, אף הם ממעמד שנמנע כרגיל, ובקרב הסורים במיוחד, מדימאַר־שים, העלולים, לדעתם,לסתור את כוונות הממשלה. אין שום ספק כי הם חשבו כי במקרה זה הדימאַרש שלהם אין בו סתירה לעמדת הממשלה.

דרך אגב, ראש־העיריה. אם יש מעיקרו צידוק לאי־בחירת יהודי כראש־עיריה בעיר ששמה ירושלים ושור תושביה יהודיים, הרי זה רק מתוך רצון לשמור על השקט בירושלים, רק כדי שיהיה ‘נייטראלי’ אף על פי שמתקשה אני להבין מדוע ערבי הוא יותר ‘נייטראַלי’ מיהודי). אבל המציאות הוכיחה כי ראש־עיריה זה אינו נייטראלי אלא לוחם חד־צדדי. נסה־נא רק להעלות על הדעת, מה היה קורה אילו, בשינוי הנסיבות, ראש־עיריה יהודי, שנתמנה על־ידי הבריטים לשמור על השקט ולייצג את כל הגזעים, פעל בצורה דומה נגד המוסלמים. אם היה המימשל באמת מוכן לפעול ללא פניות, היה עליו להדיח את האיש ללא שהיות–כפי שהיו מדיחים ללא ספק ראש־עיריה יהודי (כדוגמה רחוקה אבל רומזת, זכור את פרשת ליפסי; אבל קאזי חוסיין נשאר בתפקידו, וידידינו נורמן ב. ³, היודע את המצב, אמר לי כי אין תכלית בהעלאת שאלה על הדחתו, משום שמשפחת חוסייני רבת השפעה בקרב הערבים. מובן שהוא צודק, זה יכול לעורר צרות. זהו המפתח למצב: הערבים מאיימים בעשיית צרות; אנחנו הגונים ומשתדלים להשביע את רצון הכל. והסחטן מנצח.

הרע מכל הוא שבגלל הגישה הערבית הזאת הסכם נהיה לבלתי־אפשרי. בני־אדם מוותרים או מביאים בחשבון אינטרסים של אחרים רק כשהם יודעים כי עליהם לעשות כן. אבל אם הם משוכנעים שתביעת השכן אינה נתמכת עוד על־ידי כוח, יימנו בדרך הטבע מלהסכים לפשרה כלשהי. עלי לומר לך בגלוי ובאורח אכזרי, כי כל עוד נמשכת מדיניות ההתנצלות לערביים על ההצהרה וכל עוד ממשיכים להתייחס ליהודים ולעברית כאל גורמים נחותים, אני רואה כל מאמץ להתקרבות (בארץ־ישראל עצמה) כבזבוז זמן.

כפי שכתבתי לך, אין לזקוף מדיניות זאת על חשבון יחידים. היא נובעת יותר מחוסר הוראות החלטיות מלונדון. ואני מוכן גם להוסיף, כי אין בכוחן של הוראות כלשהן להפוך לאוהד כגון גנרל מוני, מחבר חוק השפות המצוטט למעלה. באותו טאַקט שגילה בהזדמנות זאת, או בפרשת ליפסי בקיץ שעבר, נשא נאום בחנוכת בית־חולים רוטשילד וגינה בו באורח צונן ומנומס את המדיניות של יצירת מוסדות נפרדים לאומות שונות, דהיינו את כל מפעלנו בארץ־ישראל. ספקותי מרחיקים לכת אבל הם עוד לא הגיעו אל משרד החוץ בלונדון, משום שעודני מאמין כי כוונותיהם טובות. אבל אם כן, על שום מה ולמה צריך האדמיניסטראטור הראשי לארץ־ישראל להיות אדם, שאין לו לא אהדה ולא הבנה לשאיפות הציוניות?

שטיין ⁴עודנו קפיטן־מטה בטבריה: אדם מזהיר בכשרונותיו, אבל ללא הועיל לנו או למישהו בכלל. אם ימשיכו להחזיק אותו במרתף הזה, נעמוד בתוקף על צירופו למשלחת (הציונית), שבה הוא עלול להיות מבצר־עוז. אין לי להודיע על שום מינויים אחרים. אנו משוללים כל השפעה על מטה חיל הכיבוש, ואפילו אינפורמציה רגילה מגיעה אלינו במקרה ובדרך אגב. קולונל דידס יצא לקונסטנטינופול על מנת שלא לשוב. גנרל קלייטון עודנו במטה הכללי, מבין ומוכן לעזור לנו כמו בעבר, אבל הוא כל מה שיש לנו, ואני מתחיל לפקפק בכוחו, בפרט לגבי מטעה חיל הכיבוש, שדומה להיות כנסיה אוטונומית קנאית קטנה עם צינורות משלה למשרד־החוץ.

ואין לי גם להודיע משהו משמח לגבי הרגימנט שלי. קולונל פאַטרסון הגיש התפטרותו. שעתיים יארך לפרט בכתב את כל דקירות־המחט הזעירות אבל המגעילות שהניעו אותו לצעד זה. אני חושש שזה סופי. התפטרותו לא נתקבלה כאן, ובכן הוא מערער אל מועצת הצבא. ה(גדוד) ה־38 שהה שבעה שבועות בבקעת הירדן: 800 איש שוכבים בבתי־חולים חולי מאַלאַריה (20 כבר מתו); הם עשו באמת יפה באופנסיבה, אפילו ג’ימי⁵ אומר, כי גנרל אלנבי אמר לו בשעת סעודה, שהוא מרוצה מאוד מן הגדודים העבריים. כפועל יוצא מזה נשלח הגדוד שלי לרפיח לפני כמה ימים ה־(גדוד) ה־40 והארצישראליים עודם במצרים; הם שומרים על שבויי־המלחמה, בעוד חיל־המצב ביפו הוא איטלקי, ובירושלים–הודי, ובחיפה אינני יודע איזה. ה־(גדוד) ה־39 חונה בלוד. את ההבטחה שניתנה לך–לתת לנו להיכנס לחיפה–שכחו ונתעלמו ממנה. לשומרון ולגליל, ששמעו אגדות על הצבא העברי, לא ניתנה הזכות לראות אפילו חייל יהודי אחד. הם חשובים יותר ברפיח ובתל־אל־קבּוס. היעדר זה של חיילים יהודיים הוא דרבן חזק לדכאון אצל היהודים ולעזות־הפנים אצל הערבים. אין שום ספק, שאילו ידעו הפורעים הירושלמיים כי בעיר חונה חיל־מצב יהודי, לא היו קורות שום הפרעות־סדר. הארצישראליים עודם יחידה, לא גדוד; אין להם מפקד, ורק 12 קצינים. אני מצטער לכתוב, כי כמה מטובי הקצינים מבקשים להעבירם לתפקידים משפטיים ומינהליים, מאחר שהם רואים כי הענין הוא לאחר ייאוש. החיילים מדוכאים ורפי־רוח. ברי להם כי הצבתם בארץ־ישראל כחיל־מצב אינה פחותה מבחינה מדינית בחשיבותה מהשתתפות באופנסיבה–אבל הם במצרים, ואפילו אלה מהם הנמצאים בארץ־ישראל נשלחו לרפיח.

לרוע המזל אין ספק, כי כל זה נעשה לשם מטרה מסוימת. ראָיה ברורה לכך היא העובדה הבולטת, שההודעה הרשמית המזכירה את היחידות היהודיות לא נתפרסמה בארץ־ישראל ולא במצרים. רק ממברק האיחולים של קוֹאֶן לקולונל פאטרסון נודע לנו, כי הוזכרנו. קשה לתאר לך מה רושם עשתה אי־הגינות זאת על כולנו. למה ניתנה לנו מכה זאת מהעורף? מנין רצון ברור זה שהניע את הערבים להאמין, כי היחידות היהודיות לא עשו דבר או התנהגו באורח כה מביש, עד אשר דומיה לגביהם טובה מכל?

ללא שם, ללא סמל, ללא הזכר, מוצבים מחוץ לארץ־ישראל או ברפיח,–זהו הסך הכל של מאמצי, של מאמצינו, להניח את היסודות לצבא יהודי.

אל תדמה בנפשך שאני מיואש, או שאני מוכן להכריז כי הכל אבוד. אני בטוח שהרבה הדורים ייושרו, חוקי השפות של גנרל מוֹני יבוטלו, מחברם ילך באחד הימים, ואנו נקבל יותר פקידים ואולי מושל משלנו. אילו רק שאלה של המתנה היא, לא היה הדבר איכפת לי; אחרי ככלות הכל, למדתי סבלנות בארבע שנות נפתולי למען הלגיון היהודי. אבל אני חושש משלושה דברים. ראשית, הצורך להילחם למען שוויון אלמנטאַרי, מובן מאליו, ראשוני, הוא כל כך בלתי־צפוי, עומד בניגוד כה בול לדעה של כל אחד על אנגליה, עד שהאכזבה היתה לתופעה כללית, ואני חושש שהיא תתפשט לוץ־לארץ, שייתפסו בה אויבינו והיא תנוצל למען האינטריגה הצרפתית, למען אינטריגת הקונדומיניון, למען אינרטיגות מכל המינים; ואני חושש נוסף על כך, שמא יפרשו את הדבר אפילו ציונים טובים, במיוחד מאסכולת־המחשבה הרוסי, כאשר ישמעו על דברים נהירים להם, כגון שלילת שוויון והכאת ילדים יהודיים ברחובות, כמשהו בסגנון הרוסי ויגיבו בצורה חריפה. שנית, אני חושש ממש, שמא יובאו הערבים לכלל עשיית מעשים שישללו כל אפשרות של פיוס. התיגרה הירושלמית היתה דבר של מה־בכך, אבל אם יקרה משהו מאופי רציני יותר, ובמיוחד אם תישפך טיפת דם בינינו, אזי, אני מבטיחך, תפרוץ סערה שתזעזע את כל המדיניות שלנו עם פייצאל מעבר לאפשרות־הצלה. שלישית, אני מתחיל חושש מפני האדמיניסטראציה האנגלית–מפני האדמיניסטרציה האזרחית העתידית עצמה. כלום קיים באמת הבדל קבוע כזה בין המושלים האנגליים–הצבאיים והאזרחיים? אני מפקפק. אני נוטה יותר לחשוב, כי יש להם דברים רבים במשותף–למשל, סלידה מבעיות ונטיה טבעית להעדיף יליד כהה־עור פשוט על בּאַבּוּ⁶ פרטנציוֹזי, הנושא מחלצות של תרבות אירופית בלי להיות אנגלית. אנו נהיה הבּאַבּו’אים. אין זה נורא להילחם למען דברים בתקופת מעבר, אבל אני מזהיר אותך, כי אין אתה יכול להילחם עם האדמיניסטראציה ולבצע בעת ובעונה אחת התיישבות בממדים גדולים. התיישבות היא מיסודה עבודה המצריכה הסכמה מושלמת וסיוע פעיל מצד השלטונות המדיניים. כלום עודך בטוח, כי פקידים אנגליים המתמנים על־ידי מיניסטר־המושבות האנגלי ללא שום פיקוח מצד גוף יהודי, פקידים האחראיים אך ורק לפני אנגליה, ולא לפני גוף יהודי, יעדו במתח הרב של התפקיד העצום? אני מפקפק. אולי יש משהו מוטעה באוריינטאציה שלנו?–זאת אני אומר לך, שסבל בשל האוריינטאציה שלנו.

מה אפשר להציע? אני חושב שהצעדים הבאים, אם ייעשו, יכולים לשפר את המצב:

1. מינוי פרו־ציוני (יהודי או לא־יהודי) כאדמיניסטראטור ראשי.

2. מינוי של יועץ יהודי למטה חיל־הכיבוש.

3. מינוי יועצים יהודיים לכל המושלים.

4. לפרסם בארץ־ישראל מינשר המאשר את הבטחת הבית הלאומי, ולהציגו בפומבי.

5. להוציא הוראה לכל הנוגעים בדבר על השכנת שוויון מוחלט בזכויות בין הערבית והעברית בכל המשרדים, בתי־משפט, הפרסומים, המסמכים וכו'.

6. במועצות העירוניות בירושלים, יפו, חיפה, טבריה וצפת צריך להיות ייצוג שווה ליהודים ולערבים; ומינוי של כמה ראשי־עיריה יהודיים.

7. הרגימנט היהודי: שם וסמל; בריגאדה בפיקוד פּ⁷; כחיל –מצב בכל המרכזים היהודיים העיקריים בכל תקופת הכיבוש.

אם אתה יכול, נא לעזור. אם לא, ילכו הענינים ויעציבו לכל הנודעים בדבר.

אידר ובּיאַנקיני⁸ עושים כמיטב יכולתם. ידידי תמהים על שלא כתבת מאז נסעת.

מיטב ברכותי ואיחולי,

שלך בנאמנות

ו. ז’בוֹטינסקי

 

ירושלים 22/1/1919    🔗

חיים יבזרוֹביץ' היקר,

כבר כתבתי כמה פעמים אותם הדברים, לחזור אין טעם. הייתי רק רוצה שתאמין לדבר אחד: הישוב נפגע עד עומק־לבו, האמונה אבדה, המלים:“רמאוּת”, “שווינדל” נשמעות על כל צעד, חוצפת הערבים עולה מיום ליום. אין עוברות 48 שעות מבלי שיושמעו בראמללה נאומים מלהיבים המסתיים בפניה אל הסַיף הערבי. לוין־אפשטיין וסייקס נחלו הצלחה בדמשק, לוין־אפשטיין גילה טאקט רב וסייקס–מרץ רב, אך כל זה לא ישאיר שום עקבות, כי דרך־פעולתם של השלטונות בארץ־ישראל אומרת לערבים בבירור, שההצהרה אינה נועדת להגשמה. הצעותיך, אם הנן כפי שנוסחו במברקך האחרון, אינן מניחות את הדעת מפני שחסר בהן העיקר: שממשלת ארץ־ישראל תמונה לפי רשימתנו. אינני מאמין שקשה להשיג את הדבר–להפך, ככל שירבו האנגלים לוותר לנו, כן יקל להם לקבל את ארץ־ישראל. אף אפילו תושב תביעתנו זו ריקם, אי־הצגתה היא חטא שאין לו כפרה בעיני. אתה כאילו חותם על אמון באנגלים, שיבחרו, כביכול, רק אנשים ידידותים לגבינו. אין לך כל זכות להעניק להם תעודה זו, בדעתך היטב כי אנו כאן מוקפים אויבים וכי ה“פוֹרין אוֹפיס” לא עשה אף צעד לשיפור המצב.

פעולתם של השלטונות לובשת כעת אופי של התקפה שיטתית מצד הפקידות הנמוכה מתוך עצימת־עיניים שיטתית מצד הצמרת. אני חושבת לחובתי להודיעך מראש, כי אם יחרוג הדבר מתחומים מסוימים, אעשה אחת משתי אלה: או אסתלק מן הכל או אנקוט אמצעים כדי שהרעש מארץ ־ישראל יגיע לאירופה.

אם תטען כנגדי כי אני מכביד או מאיים להכביד על מדיניותך, עלי לענות במרירות שאתה מכביד עליך בעצמך. אולי אין זו שמתך אלא אשמת יועציך, אך היינו־הך. העובדה ש “פוֹרין אוֹפיס” מתרגל למחשבה כי הציונים יעכלו את הכל מורידה את ערך השתדלויותיך. אני מתפלא כיצד אינך מבין זאת.

סלח לי על המכתב החריף, אך לא לשם כך השתתפתי בארגון הגנה־עצמית בימי נעורי כדי שאשב כעת ואראה במנוחה, כיצד תוקעים לראש הערבים את הרעיון כי אפשר להיפטר מאתנו, אם לתת בעיטה הגונה.

שלך ז. ז’בוֹטינסקי

 

ירושלים 12/3/1920    🔗

חיים יבזרוביץ' היקר,

אני עושה עוד נסיון אחד לשכנע אותך כי בארץ־ישראל הכל סובב סביב שאלה אחת–שאלת ממדיו של הקוֹנטינגנט הצבאי העברי. שוב אין כאן אף איש רציני אחד שאיננו רואה זאת. תהיה לי זאת אכזבה עמוקה אם יתברר שעדיין אתה אינך רואה זאת.

הגעתי לידי הכרה איתנה שכעת לא נוֹתר אלא אחת משתי אלה:

1. או לעשות שאלה זו למרכז כל מדיניותנו וליצור את הצבא העברי במשך 4־3 החדשים הקרובים;

2. או להביא את יחסינו עם האנגלים בארץ־ישראל לידי משבר חריף–ולפי דעתי, כל החוגים האקטיסיים בישוב כעת מוכנים לכך מתוך חוש או מתוך הכרה.

לא אקבל עלי לפסוק אם אלנבי בעצמו או אנשי־סביבתו רוצים בחיסול הציונות, אך למטרה זו מכוּון כל קו פעולתם מעצם יום כניסתם לירושלים. יש אנשים שאינם רוצים להאמין בכך–אותם מסַנורים דברים כהזמנותיו של סמיוּאל או, אולי, כהצהרת בּוֹלס וכיוצא בזה. הם שוכחים כי לאנגלים אין שיטה עקיבה בכל פרטיה–הם באופן אינסטינקטיבי נוקטים קו אחד, אך בדרך זורקים פירורי־נדבה לשם ארגעה.

תמימות היא לייחס ערך לנדבותיהם אלה. ואילו ה“קו” מכוון לכך בהדרגה, באמתלא של רוגז הערבים (שאותו יצר אלנבי במו־ידיו), יסולקו מן הבמה “כל הדברים היהודיים מדי”. עכשיו הגיע התור אל הלגיון הוא יגיע גם אל העליה היהודית וגם אל הצהרת־בלפור.

אני מאמין ש“קו” זה נולד כאן ולא בלונדון (אף כי עכשיו הוא כבר הדביק גם את לונדון). אני מאמין שעדיין רובּה של דעת־הקהל באנגליה עומד איתן לימיננו. אך יש הכרח להביא את אלנבי ומדיניותו לידי התנגשות גלויה עם דעת־קהל זו–ולעשות זאת לפני שהוא יספיק להטעוֹת את כל ההמון הזה בטענה כאילו כל קשיי אנגליה במזרח נובעים מן הציונות–כי זוהי מטרת תכסיסיו.

עוד 6 חדשים והוא ישיג מטרה זאת. לשם כך דרוש שיתרחשו כאן מהומות שבהן ייהרגו כמה חיילים אנגלים ולא חיילים יהודים. אתה יודע בעצמך כמה מתנגדים כעת באנגליה לכך ש“בחורינו” ימותו למען ענין זר. ולהם יאמרו כי ה־ boys מתו לא למען מעמדה העולמי של אנגליה אלא אך ורק בגלל damn Zionists (“הציונים הארורים”). לוּ היו כאן גדודי־צבע עבריים, לוּ הקרבנות, לו, לבסוף, לפחות הבטליון שעוד נשאר לנו נשלח לפעולה (וחיילינו אך מתפללים לכך שיפקידו בידם עמדה מסוכנת)–כי־אז אפשר היה לרכך את הרושם ואפילו לעורר אהדה. אך כל תכסיסיו של אלנבי ופמליתו מכוּונים להוכיח כי בעד ההזיות שלו צריכים לשלם בדמם דוקא “הבחורים שלהם”. ושוב אומר אני בצער רב: אם אינך רואה זאת, חדל אני להבין אותך.

בזמן האחרון נעשו מאמצים עצומים להציל את הבטליון. מקצתם נעשו בלונדון–אין ספק בלבי שנתת ידך לכך. יתרם נעשו כאן. רוב החיילים נרשמו לתקופת־שירות נוספת. המשמעת מופתית. מרגולין עובד כשור. במטה הראשי נחשב הבטליון למופתי–מפקדי־גדודים ושלישים באים, לפי פקודה מגבוה, ללמוד סדר ממרגולין. הגנרל Congrew (C. in. C.) הודה במברקו ללונדון אחרי המיפקד, “שהם יחידה יפה, לאחר אימונים נוספים יהיו חיילים מצוינים”.

ואולם חלקו העיקרי של מברק זה אומר:“כיון שאין רשות להשתמש בבטליון הזה מחוץ לארץ־ישראל ואי־אפשר להשתמש בו בארץ־ישראל (!), הרי את הוצאת כספי־הציבור אפשר להצדיק רק בנימוקים פוליטיים דוחקים”.

(כיון שהטכסט הזה נודע לי באורח בלתי־ליגלי, עליך לראותו כסודי). המשפט שהדגשתי–פירושו הוא שהשימוש בחיילים יהודים עלול להעליב את הערבים. בּוֹלס כבר טלגרף ללונדון אותו דבר עצמו. מחר הם יסלקו על סמך זה שוטרים יהודים, מחרתיים–שופטים יהודים (סטוֹרס כבר ביקש מהקצין המשפטי הבכיר, שאת נהגו הערבי ישפוט על עוון גניבה לא קפיטן סמואל, היות שהבחור מתנגד לכך שישפוט אותו יהודי. עלינו להתאמץ בכל הכוחות להפסיק מגמה זו עכשיו, ולא–ניפול לבור.

אני רואה כי הוועד־הפועל ישב על המדוכה שבועיים ולא הבין את העיקר, כרגיל. אך בארץ־ישראל את העיקר הזה מבינים. אני אומר לך בכל הרצינות, דוקא כמוקירך ומוקיר עבודתך: אם אין אנו רוצים בסכסוך רעשני בין חלקו החי של הישוב לוועד־הפועל, עלינו להשתחרר סוף סוף מן העיוורון הקרתני. כיון שאיני יודע מתי תבוא וסכנת פרעות צפויה כאן יום־יום, שלח לי מיד מברק כדי שאדע איזה קו עלי לנקוט. למען כל הקדוש, אל תכתוב לי דברי־שגרה. או מדיניות לגיוֹניסטית אמיתית–או פניה אל כל העולם על השקר הנעשה כאן.

בשם מדיניות לגיוֹניסטית אני מכנה את הדברים הבאים:

1. להכיר ב־ Judeans כחלק מחיל־המצב הארצישראלי לצורכי מגן מכל הסוגים; 2) גיוס מתנדבים בארץ־ישראל והבאת נוער לשם התגייסות בארץ־ישראל. המכשול היחיד כעת הם אלנבּי, בּוֹלס ופמליתם, ובכן צריך או לשכנע אותם או להיפרד מהם ולנתק את היחסים. אם יש חושבים שעל ידי ניתוק זה נפסיד משהו–נאלץ אני לקרוא לזאת עיוורון.

תסלח לי על כל מה שיכול לפגוע בך במכתב זה. ייתכן וחילוף־מכתבים זה נערך לפני שוֹאה; וכל מי שמילא תפקיד כלשהו ב־5 השנים הללו נושא חלקו באחריות.

אני מחבק אותך,

שלך

ז.ז’בוטינסקי

נ.ב. ברגע זה הודיעוני כי ב־ Orderly Room של הגדוד יש פקודה–להשאיר אחרי 25.4.20 רק את אלה שיירשמו לתקופה נוספת משנה אחת עד 4 שנים. לו נערך גיוס חדש, היו נרשמים מאות חדשים, וכמעט כל ה־ N.C.O’s הוותיקים היו נשארים לעוד שנה. אך בלי גיוס חדש לא ייתכן לדרוש זאת מן החיילים העייפים. אם אמת הדבר, הרי זהו נסיון להביא את הגדוד לידי התאבדות.

סלח לי על המחיקות–הן סימן לכך, כמה קשה לי לכתוב.

 

רומא 1/8/1920    🔗

ידיד יקר,

אני כותב לך במאוחר–גברה עלי עייפות. זרתי וקראתי את המנדט בעיון רב. מסמך ענקי ובעל תוקף בל־יימחה. את מגרעותיו אתה מכיר בעצמך; אך מן הצד השני,א ין בו שום דבר, אין אפילו פסוק חד, שלפי ניתוח משפטי קפדני היה מוציא מן הכלל את מטרותינו הרחוקות ביותר–אפילו Judenstsst. המנדט הזה הוא כלי־קיבול גמיש כמעט באופן אידיאלי בשביל מרצנו: כל כמות מרץ שתהיה לנו תיכנס לתוכו, והוא לא יתפקע.

כאשר אני נזכר בהתחלה, ז"א במאנצ’סטר וב־ ⁹Justice Walk, וכיצד כל זה נבנה קוביות־קוביות או נמצץ מאצבעו של איש איד, חייב אני לומר לך–אני מתיימר לדעת במקצת את ההיסטוריה הכללית, כי זהו מפעל ללא תקדים מבחינת הביצוע האישי.

אשר למגרעות, ספק אם יורגש רובן למעשה במשך שנתיים־שלוש הקרובות. בשים לב לקשיים הכספיים וכו‘, יהי רצון שהטמפו שלנו ידביק את האפשרויות שנותן המנדט בפירוש הקטלני ביותר; לעבור אותן בשנים אלה אין אנו יכולים. רק שני חסרונות יורגשו: העובדה שלא נקבעה זכותנו להשתתף בבחירת הנציב העליון תקשור את ידינו לגבי ה.ס.¹⁰, והוא ישתמש בזה; והעיקר–הפסוק על ההסתדרות הציונית (“כל עוד חוקתה וארגונה יהיו מתאימים”) יגרום לנו צרות. הסעיף הזה ודאי היחידי שנצטרך להלחם בו קשות כבר עכשיו. שאקבּורו¹¹ ושות’ מקבלים כעת אפשרות להתערב בעינינו בצורה רשמית. כל “אגודה”, כל ריב פנימי לא רק עם מאֶק¹² אלא גם עם Kann Haag יוכלו לשמש יסוד אף לשאילתא בבית־הלורדים. המחיר הוא יקר, ואף־על־פי־כן המנדט שווה אותו. עלינו יהיה לעמוד על אותה נקודת־השקפה משפטית, שלפי ניתוח הטכסט החוקה הנוכחית הוכרה כמתאימה, וכל עוד אין בה שינויים, אין סיבות להתערבות.

לברכות ומחמאות אינך זקוק. אני מאחל לך נופש ומחבק בחזקה אותך ואת וויירה איסאייבנה¹³, וגם את הילדים אם הם נמצאים אתכם. בני־ביתי שולחים לך דרישת־שלום לבבית וברכה נאמנה.

שלך

ז.ז'.

 

מילאנו 10/8/1922    🔗

ד"ר חיים ווייצמן היקר,

סלח לי על האופי החטוף של הסעיפים הבאים, הנובע מקצתו מדוחק הזמן ובמקצתו מעייפותי.

1. ידידים ציוניים במאנהיים עזרו לי להשיג את האשרה, כך שיצאתי מפרייבּוּרג השכם ב־4 ביולי והגעתי למילאנוֹ בו ביום. ב־8 בו ביקרתי בטוֹרינוֹ. הערב אני יוצא לפלורנציה, ומחר ישר לרומא, בה אני מתכוון להישאר עד להודעה חדשה.

2. חוסר ההוראות, מכתבי המלצה ואינפורמציה שוטפת, מכבידים עלי. אינני יודע מה היתה התוצאה האמיתית ממשא ומתן שאַנצר, וזה הדבר העיקרי. הברקתי וביקשתיך להורות למר שטיין או לד"ר מאַחוֹבר לעמוד אתי בקשר מכתבים יומי, ואני מקווה שזה ייעשה.

3. מובן מאליו שאני מפקפק אם אוכל לעשות משהו תוך עשרה ימים. נראה כי שלושת רבעי העיתונות האיטלקית הם נגדנו, ואילו אני איני מוצג כיאות; מלבד זה, שכנוע הבריות אינו כשרוני הגדול ביותר. לפיכך אני מקווה שההנהלה אינה משתעשעת בחזיונות ורודים לגבי הצלחת שליחותי.

4. עד כה אפשר למנות את הצעדים הבאים:

     1. סאֶקוֹלוֹ (מילאנו) שיחסו היה תמיד טוב, הבטיח לפרסם מאמר ראשי בעד המנדט בשבוע שלפני ה־17 ביולי.

     2. קוֹריאֶראֶ דאֶלאַ סאֶראַ: מצב מסובך. העורך אמר לי כי הם משאיירם לעצמם זכות להילחם במנדט.

     3. קלאודיו טרווס, הציר, הניח את דעתנו בדבר אהדתו לכתוב בג’וּסטיציא (מילאנו).

     4. אַוואַנטי (מהדורת מילאנו) יפרסם שני מאמרים ראשיים שייכתבו על־ידי לאַטאֶס.

     5. אַכילֶה לוֹריאַ, טוֹרינוֹ, הבטיח לכתוב בשכותנו ב־אֶקי אֶה קוֹמאֶנטי שלו–משהו מעין“קמברידז' מגזין”, שקוראיו, כפי שמוסרים, רובם אינטלקטואלים.

     6. סנאטור רוּפיני, לבבי מאוד ושש לעזור, היה מוכן לכתוב מאמר בקוֹריראֶ, אלא שהיה חשש שמא תבוא הערה חולקת מטעם העורך. לכן הוא מבכר לשאת נאום בסנאט–שתנאי ששאַנצר יסכים. וכמו כן, לפי הנאמר למעלה, הוא ישתדל להעביר לצדנו את העורך־הראשי של קוֹריאֶראֶ ברומא ויעזור לי כאן בכך שיציג אותי לפני הבריות.

יש בדעתנו לפנות לעוד אישים ועיתונים, אבל אכתוב על זה רק אם יהיו תוצאות ואחרי שיהיו.

נ.ב. רוב ההבטחות שנמנו למעלה הן בינתיים בחזקת הבטחות בלבד. הארגון שלנו במילאנו כמוהו כלא־קיים, וקשה יהיה לעמוד על המשמר וללחוץ אחרי שלאַטס, בּיילינסוֹן¹⁴ ואני ניסע. אבל ננסה.

הברקתי לך שלשום מטורינו להודיע, כי נעימת העיתונים משתפרת קצת. וזה הדבר: כמה עיתונים פּרו־וואטיקאניים פירסמו אז מאמרים שניסוחם אמנם עוד היה חריף, אבל ציינו בהם, כי “ציונות הגיונית” עוד אפשר לסבול, או מלים ברוח זאת (מובן מאליו, כי לא היה לכך ולשליחותי ולא כלום, ולכן אל נא תניח, כי אני מייחס את זה להשפעתנו). שינוי זה בנעימה לא גרר עד כה אחריו תופעות אחרות שיצביעו על מיתון.

     5. בהתאם למברקך מ־7 ביולי דחיתי את נסיעתי לארץ־ישראל, אף על פי שהסיבה אינה ברורה לי. אם עוד לא כתבת אלי בענין זה, אבקשך להודיעני, למה מצפים ממני באירופה אחרי ה־17 ביולי. אומר בגלוי, אני סבור שאוכל להביא תועלת־מה בארץ־ישראל דווקא סביב התאריך הזה.

     6.הברקתי שלוש פעמים בבקשת כסף ואין תשובה. נאלצתי ללוות היום 10,000 לירטות מעו“ד אוֹטוֹלנגי, לא רק בשביל הוצאותי אלא גם בשביל הוצאות ד”ר לאטס וביילינסון.

אני עייף ואינני מאמין כי שהותי כאן תועיל משהו, אבל מובן מאליו כי אני שמח להיות נוכח ולפחות לנסות לעשות משהו ברגע זה.

מיטב איחולי–הראשון הוא שקט בארץ־ישראל, השני–אישור המנדט–וברכות־שלום לכולם.

שלך

ז.ז’בוטינסקי

 

18/10/1922    🔗

סודי הגנה

חיים יבזרוביץ' היקר,

אצטער מאוד אם לא ניפגש.

על רשמי כאן אינני כותב. ראיתי את כל אלה “שהם בעלי ערך” בירושלים ורשמתי את הודעותיהם. כמובן, אתה בעצמך תקבל רושם מקיף משלך, ואינני רוצה להשפיע עליך בכתב עד לפגישה בלונדון.

אני מבקש ממך מאוד לתת את דעתך על שני ענינים:

1. דיברתי עם דידס¹⁵ על “הגנה”. אתה יודע שהוא השתדל להשיג ליגאליזאציה חלקית–בצורה בלתי מספקת בהחלט. הצעתי לו שהממשלה תתן רשיון חוקי לאימונים ולארגון, בכפרים ובערים, ותמורת זאת היינו מנסים להשפיע על האוכלוסיה בענין מסירת הכלים–בתנאי שהם יופקדו לשמירה בידי אנשים נאמנים, כנהוג עתה במושבות.

הוא אמר שהוא אוהד הצעה זו ויתמוך בה. הוא נאחז בזה מאוד.

יש פרטים חשובים, שעליהם לא דיברתי עמו. למשל: שהכלים לא יישארו תמיד תחת חותם פן יחלידו ולא יצלחו עוד למאומה (שאל נא את מינה¹⁶ על רשמיה מדילבּ): יש להתיר לנאמן לדאוג לניקויים. אחר־כך–וזה העיקר–יש למנות כמדריך ראשי אדם שאנו נותנים בו אמון, כמובן תחת פיקודו של טיוּדוֹר. למשל, קולונל מרגוֹלין (הוא כותב לי מאוסטרליה:“מצבי החומרי טוב, אך הרגשתי עלובה–אני מרגיש שעזבתי את הארץ בשעת דחקה”. או פּאטרסוֹן או לפחות Major June. את הפרטים האלה אפשר יהיה להעלות בשעת המשא־ומתן.

אם לא נסדר זאת, ייגמר הענין בשערוריה גדולה. אין מנוס מזה, כי ה“יבוא” יימשך וגילויוֹ הוא בלתי־נמנע.

1. בן־צבי יספר לך על הוא האהבים. אני מרגיש בחוש כי השאלה רצינית; מתוך תכניות ב.־צ. הייתי לפי שעה מקבל אחת: לשלוח סייר ולראות. לוּ היה כסף, הייתי נותנו מיד ליגאל לשם מסע למדבר.

באיחולי כל טוב,

שלך

ז.ז’בוטינסקי

 

29/5/1936    🔗

ד"ר ווייצמן היקר,

פגישתנו אתמול נגמרה בהחלטה להמשיך בשיחה על מנת לבחון אם תיתכן חזית מאוחדת ואם תהיה בת־פעולה. מכיון שהמגע יחודש אחרי שנחזור שנינו לאנגליה, כנראה בשבוע השני ליוני, כאשר גם אחד מחבריך עתיד להיות בלונדון,–סבור אני כי יועיל אם אנצל את הזדמנות ההפסקה כדי להסביר, ביתר פרטים, את עיקרי ההצעה, שהוגשה במכתבי מן ה־18 לח"ז.

הצעתי כוללת את הסעיפים הבאים (מובן שהם כרוכים זה בזה):–

1. מינשר משותף המאשר את אחידות ההשקפה והפעולה הציונית בכל יהדות העולם.

2. גוף משותף זמני לפעולה מתואמת עד לכינוס הכנסיה הלאומית.

3. הכנסיה הלאומית תכונס בפיקוח משותף של כל הנוגעים בדבר בראשית השנה הבאה. זכות בחירה כללית ללא תשלום או הצהרות אידיאולוגיות: כל יהודי ויהודיה למעלה מגיל 20 רשאי להצביע, אם הוא רוצה בכך. המטרה היא לאסוף מ־4 עד 6 מיליון מצביעים. אף־על־פי שהבחירות עצמן תהיינה חשאיות, יידרש כל בוחר לפני כניסתו לקלפי, לכתוב ברשימה את שמו או שמה, את גילו וכתובתו, כדי שאפשר יהיה לשמור רשימה מלאה של המצביעים.

4. הכנסיה הלאומית הזאת תבחר את הסוכנות היהודית כולה.

5. הכנסיה הלאומית תבחן ותאשר “תכנית עשור” לפי המתואר בסעיף הבא. התכנית הזאת תהיה הבסיס לכל משא ומתן בעתיד עם ממשלת המנדט, עם החבר [העמים] וכו'.

6. תכנית העשור צריכה לחבוק תכנית ליישובם של 1,500,000 עולים לפחות תוך עשר שנים בארץ־ישראל ובעבר־הירדן. התכנית צריכה לכלול הצעות קונקרטיות לרפורמות תחוקתיות ומינהלתיות הנחוצות להקלת קליטתם (סקר גיאולוגי של אזורים השוממים, חוק קרקעות נאות, רפורמה בתעריפים ובמסים, בטחון, התיישבות ארצישראלית, מלווה וכו'). מצד שני, תכנית העשור צריכה גם לכלול תכנית מתוקנת לגבי שיטותינו בהכשרת עולים וברירתם, מימון, התיישבות וכל הקשור בזה.

7. הפעולה היסודית השלישית של הכנסיה הלאומית צריכה להיות הכרזה על מלווה יהודי לאומי במרות היחידה של הסוכנות היהודית (להבדיל ממלוות שעלולה להכריז הממשלה).

אני נמנע מהנימוקים, שהם–אם הם הכרחיים, אפשר יהיה למסור אותם בעל פה כאשר ניפגש שוב.

יש רק שתי נקודות שברצוני להזכיר עתה.

הנקודה הראשונה היא–המכשיר הגדול ביותר (אולי היחיד) ל“לחץ” מדיני העומד עתה לרשות היהודים, הוא הרושם הנפשי של אחדות. מה שאנ מציע כאן–המינשר המשותף, ההנהגה הזמנית המשותפת, ובמיוחד הכנסיה הלאומית הנבחרת על־ידי “כולם”–הם הביטויים הטובים ביותר לאחדות יהודית שניתן להעלות בדמיון. אולם הם “כורכים זה בזה”, כפי שאמרתי; כולם מגיעים למוקד ב“זכות בחירה כללית ללא תשלום או הצהרה”, ואין אני רואה אחדות אלא בזכות אוניברסאליות כזאת.

הנקודה השניה היא בדבר תכנית העשור–מכיון ש“מיליון וחצי יהודים תוך עשר שנים” מזדהה עם רוב יהודי, יכולה קבלת תכנית כזאת על ידינו לסלק כמה מן הקשיים במציאת נוסחה מספקת לגבי המטרה הסופית של הציונות.

שלך בנאמנות

ז.ז’בוטינסקי