לוגו
רעיון או הזיה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

שואלים: היש עתיד לאדם? היש ממש בכל השאיפות האנושיות העליונות לחידוש החיים ולתיקון האדם? גם אני שואלה, את השאלה הזאת, רק בצוּרה אחרת, מיוחדת. לפני מרחף רעיון, אשר אם יתאמת, אם יש לו יסוד בטבע האנושי ובטבע העולמי, עומד לפני האדם עתיד גדול, מואר באור עליון כזה, שעוד לא שיער אולי כמוהו ולא חלם על כמוהו. אולם זו המבוכה: התוהו-ובוהו שבחיים האנושיים ובתרבות האנושית של עד היום אינה נותנת יסוד מוצק לשפוט, אם היא תוהו-ובוהו שלפני יצירה או שלאחר חורבן, אם רוח האדם באמת עולה למעלה או להפך, וכל רעיון של התחדשות האדם אינו אלא דמיון כוזב. ואני שואל: רעיון או הזיה?

וזה דבר הרעיון.

התייצרות רוח האדם, יש לחשוב, לא נגמרה עדיין, ואולי לא תיגמר לעולם. יצירת רוח האדם היא יצירה קוסמית (ואנושית) שאינה פוסקת, ובזה היא נבדלת מיצירת כל יתר בעלי החיים ועולה עליה. יצירות חדשות בספירת החי (וכן בספירת הצמח), הרי זה אומר יצירת מינים, סוגים, זנים חדשים של בעלי-חיים או של צמחים, אשר, לפי מידת חידושם, הם הולכים ומתרחקים מהמינים ששימשו להם דוגמא, מן הקצה אל הקצה, נעשים לאחרונה מינים מיוחדים לגמרי. לא-כן במין האנושי. פה המין האנושי גופו הולך ומתחדש ומתייצר הלאה והלאה, הולך ומתייצר מצדדים שונים וממעמקים שונים.

אולם היצירה הזאת, כפי שמראה לנו מהלך החיים האנושיים והתרבות האנושית, אין דרך פעולתה קבועה פעם אחת לעולם, כי אם דרכה להיות פועלת לפי צורך התחדשות היצירה. בתחילה, בראשית ההתייצרות, נוצר הכל ביחד, נוצר היסוד. באו לידי גילוי הכוחות האנושיים המיוחדים, הרגשים והכשרונות המיוחדים לטבע האנושי, או שבטבע האנושי הם מסוגלים להתפתח התפתחות מיוחדת ולקבל צורה מיוחדת.

נוצרה הצורה האנושית.

אולם מכאן ואילך דרך אחרת ליצירה זו. לא אכנס בחקירה על סיבתו של הדבר, – עובדה היא, כי מכאן ואילך, מאחרי שנוצרה הצורה האנושית, הלכה הרוח האנושית והתפתחה רק מצד אחד, מצד אותו הכוח, התופס את החיים וההוויה מצדם הגלוי, האובייקטיבי, מצד ההכרה. האדם הכיר יותר ויותר, ורק לפי מידת התפתחות כוחות ההכרה ולפי המידה התלויה בכוחות האלה, התפתחו גם יתר הכוחות הנפשיים. אולם אותו הצד של הטבע האנושי, הדבק בעצם הטבע העולמי בלי אמצעי, ששם מקום האינסטינקטים, הרגשים, האינטואיציה, אותו הצד של הרוח האנושית, התופס את החיים וההוויה מצדם הסובייקטיבי, הנעלם, – אותו הצד לא התפתח כשהוא לעצמו. ועוד להפך. כוחם של האינסטינקטים, של החושים והרגשים הפנימיים וגם של האינטואיציה הלך הלוך וחלש, במידה שגבר כוח ההכרה. האדם הלך ונקרע מהטבע ונתרחק מהטבע, שמידה שהכירוֹ. וכך נוצרו כל חייו וכל תרבותו בריחוק מקום מהטבע, ממקור החיים, ממקור כל הכוחות הקוסמיים, וממילא – גם האנושיים-הקוסמיים. וכך נוצרה תרבות עירונית.

יש לחשוב כי התפתחות ההכרה לכל צדדיה ומעמקיה ועמה גם התפתחות כל הכוחות הנפשיים הפונים אל הצד המוּכר של החיים וההוויה, דרשה, חייבה התרחקות זמנית כזאת מהטבע העולמי. ההכרה הרי היא השגת הפרטיות שבחיים ובהוויה. חלקה – הפרטים וכיוּלם. היא דורשת ריכוז בפרטים וסידורם וייחוסם ההדדי, עד כדי לברוא מהם את עולמה. אף אמנם היא לא מצאה יסוד מוצק לעולמה, עד שמצאה את הפרטים היותר קטנים, שאין לחלקם עוד – את האטומים. האדם, בכדי להשיג את הפרטים בכל דיוקם ואת צירופיהם וייחוסיהם ההדדיים בכל שלמותם, היה צריך, כנראה, קודם כל להשתחרר מאותה הערבוביה וההסתבכות של הכלליות, שהאדם הפרימיטיבי טבוע בה בטבע העולמי. האדם הפרימיטיבי טבוע בכלליות ועשוי לכייל הכל. ואפשר לאמר, כי ההיסטוריה של המטריאליזמוס או של חיפוש הדרך למהלכה של ההכרה הצרופה, אינה אלא ההיסטוריה של לימוד האדם את מחשבתו לעבור מדרך ההכללה אל דרך העסק בפרטים וצירופיהם ויחסיהם ההדדיים וכיולם. אף אמנם, את הדרך הנכונה למהלך ההכרה הצרופה מצא האדם רק מיום שנגלתה לפניו בכל בהירותה דרך ההסתכלות והנסיון. ומאז ועד היום, זה רק מאות אחדות, השיג בספירת ההכרה, המדע והטכניקה, מה שלא השיג במשך הרבה אלפים שנה קודם.

מה שהושג מצד זה ידוע. קודם כל – העשירות הגדולה של המדע, הטכניקה והמחשבה המדעית בכלל. עשירות כזאת היא לא רק רכוש גדול, אלא שבלעדיה לא היה האדם מגיע לאותה המדרגה שהגיע אליה, ואך לשווא יש מתאוננים על המדע, שהוא גרם להשחתת הרוח האנושית. שנית – האישיות הפרטית. שלא מצד זה של ההשתקעות בפרטיותם של החיים וההוויה, לא היה אולי האדם לעולם מגיע לאותו עומק השגת פרטיותו האישית, שבא אליה בזמננו. שלישית – באופן כזה נעשו הקשרים וההבדלים עם המרחקים בין הפרטים יותר גלויים וברורים, היחסים הציבוריים נעשו יותר שקופים ובולטים ודורשים יותר את תיקונם. בכלל כל מתבונן יראה מה שהושג מצד זה מן החיוב, ואין צורך לפרטו.

אולם, מצד שני, לא נעלם כמו כן מעיני המתבונן, כי כרבות האורות כן רבו הצללים. המתבונן רואה, כי פה פועלת התפתחות חד-צדדית של הרוח האנושית. השגת הפרטיות שבחיים ובהוויה לכל צדדיה ומעמקיה, התפתחה על חשבון השגת הכלליות, האחדות, ההתאמה העליונה של החיים וההוויה. החיים וההוויה כאילו נתפרדו לחלקים היסודיים, שאין ביניהם שום קשר חיוני, מהווה ומחַיה, פרט לקשר של הצירוף המיכני וכיול המפשט. החיים וההוויה נעשו לדבר מיכני, וכן גם רוח האדם היחסים בין בני האדם. כמעט אפשר לאמור, כי רוח האדם נהפכה למכונה, למכונה למחשבה ולהרגשה, להנאה ולצער. גם על זה אין צורך להתעכב הרבה, כי הדברים ידועים.

פה נולדת השאלה: היש לזה תקנה?

השאלה היא לא מצדם האובייקטיבי של החיים וההוויה: אם החיים וההוויה מסוגלים לתת לאדם יותר חיים ממה שהוא חי, אם יש בהם יותר תוכן ויותר אור ממה שהוא משיג. הלא ראינו, כי הדבר תלוי בעיקר בכוח האדם לקבל מה שהחיים וההוויה נותנים לו, בכוחו להשיג את החיים וההוויה. מצד האובייקטיבי, המיכני, מצד ההכרה אין החיים וההויה מושגים לו, אלא מצדם הגלוי, מצד פרטיותם וצירופם וכיולם. מצדם הסובייקטיבי, מצד פנימיותם, מצד עצם הכוח לחיוֹתם, להשיגם, ליהנות מזיוום העליון אין הם נותנים לו מצד זה כלום. השאלה היא מצדה הסובייקטיבי של הרוח האנושית: אם הרוח האנושית מסוגלת להתרחב, להתעמק, לגדול מצד כוחה, לתפוס את החיים והעולם תפיסת חיים יתרה על תפיסת ההכרה, להשיג את החיים והעולם מצדם הסובייקטיבי, המואר באור עליון, נעלם מאורה הגלוי והמצומצם של ההכרה?

הרי גם זו שאלה וקושיה עצומה, הגיונית וחיונית כאחת, סתירה שאין דוגמתה: באה ההכרה הצרופה ועל יסוד חקירותיה בביקורת עצמה, בביקורת ההכרה, היא מסיקה מסקנה, כי בעצם החיים וההוויה העולמית אין שום דעה, שום שכליות, שום הגיון, שום אור מושכל, כי שם עיוָורון מוחלט. ומי הוא השופט, המוציא משפט מוחלט כזה? ההכרה האנושית. ובאיזה כוח הגיוני, שכלי? בכוח הגיונה ושכליותה של אותה ההכרה האנושית. נמצא, כי ההכרה האנושית, שאינה אלא אחד מגילויי ההוויה העולמית, השיגה לה באיזה אופן חשאי שכליות, הגיון, חוקיות, דעה, שאינם כלל במקור מחצבתה ולא בכל אותם הכוחות המהווים אותה. האין זה אבסורד?

האם לא יותר הגיוני ולא יותר מתקבל על הלב לחשוב, כי ההכרה האנושית המצומצמת משיגה רק שכליות מצומצמת, מפני שכוח השגתה מצומצם? הרי זוהי כל המבוכה בעולמו של האדם וכל הטרגיות שברוחו – שהשכליות שבהוויה העולמית אינה ממין השכליות של הכרתו, והרי היא, השכליות העולמית, לגבי דידיה, לגבי השגת הכרתו, סתומה וחתומה, נעלמה. היא לגבי דידיה או בבחינת שכל עליון, שכל נעלם מכל רעיון או בחינת עיוורון מוחלט. מכאן דעות שונות מן הקצה אל הקצה, יחס שונה מן הקצה אל הקצה אל החיים והעולם. מכאן – החושך והריקניות בעולמו של האדם.

פה מנצנץ הרעיון על דבר התפתחות רוח האדם מצד שני, מצד כוחו לתפוס את החיים וההוויה מצדם הפנימי, הסובייקטיבי. פה העיקר לפני האדם לא שכליות אחרת, כי אם תפיסה אחרת, לא תפיסת הכרה, כי אם תפיסת חיים. מכאן – אור השגה אחר. הדבר אינו בכל אופן בגדר הנמנע ההגיוני. החיים שלפני ההכרה הם לא רק כוח קוסמי גדול או צירוף עמוק לאין סוף של כל הכוחות הקוסמיים, כי אם גם כוח השגה גדול או יסוד כל כוחות ההשגה. פה מקור האינסטינקט, הרגשים, האינטואיציה. מצד ההגיון אין לגזור, כי אין התפתחות אפשרית פה, כמו שהיתה אפשרית מצד השגת ההכרה. אלא שהדרך היא פה אחרת והדרך עוד לא נמצאה. הן גם מצד השגת ההכרה עברו אלפי שנים עד שמצאו את הדרך הנכונה.

כל הקושי שבדבר הוא, שכאן הדרך להתפתחות אחרת בהחלט וגם הכוח הפועל אחר בהחלט. פה – לא דרך ההסתכלות והנסיון, כי אם דרך התשובה אל הטבע, אל החיים בתוך הטבע ועם הטבע, בעבודה וביצירה. והכוח הפועל, היוצר הוא פה לא האישיות הפרטית, כמו במדע ובאמנות, כי אם האישיות הקיבוצית - העם.

מובן, כי השאיפה להתפתחות הרוח מצד זה אינה באה למַעט את כוחה של התפתחות הרוח מצד ההכרה. להפך, פה צריכה להיות הפעלה הדדית עד לידי התמזגות לכוח אנושי-קוסמי עליון, היוצר חיים עליונים ואור עליון.