לפני שנים רבּוֹת, בשוֹטטי בארץ־ישראל, התידדתי עם מוֹרה באחת המוֹשבוֹת. אגב שׂיחה סיפּר לי האיש, כי בכפר הערבי הסמוּך (ושמו עד כמה שאזכור, דאַניאַן) יש בית־ספר מוּפלא: שש כיתות, מַפּוֹת גיאוֹגרפיוֹת ומוֹרה מחניכי האוּניברסיטה “אַל־אַזהר” שבקהיר. הוא התכוֹנן מכּבר לראות את הפּלא הזה בעיניו. החלטנוּ ללכת יחד. שנינוּ לא ידענו את הדרך לדאַניאַן ואף לא מלה בערבית.

– אין דבר, – אמר ידידי, – מדריך־תוּרגמן יימצא לנו בין תלמידי.

בבוֹקר, כתוֹם הכנותינוּ, הוא פּנה אל הנער הראשוֹן שנזדמן לנוּ ושאל:

– היודע אתה את דרך לדאַניאַן?

הנער ענה:

– כמוּבן, יודע.

– המדבר אתה ערבית?

– כמוּבן, מדבּר.

הלכנוּ. נכנסתי בשיחה עם הנער, והוא מצא חן רב בעינַי. היתה בו איזו אדיבוּת טבעית, ואוּלי פשוּט לא מצא ענין בּנוּ – על כּל פּנים, לא היה פותח ראשון בשיחה; ואוּלם לשאלוֹת היה מחזיר תשובות פסוּקוֹת, כאדם שהשקפותיו נתגבּשו מכּבר ואינן טעוּנות שוּם תיקוּן ושינוּי. השם? אבינוֹעם. הגיל? בר־מצוָה בעוד כּמה שבוּעוֹת. היכן נולדת? בדרום־רוּסיה, יצא משם בעוֹדנו בן־שש. מה תהיה? איכּר בגליל (ברם, זו היתה אז האָפנה וחלוֹם־הכּל).

המוֹרה הרחיק קדימה ולא שמע את שיחתנוּ, לכן יכולתי להתּיר לעצמי סטיה מן הנימוּס הפּדגוֹגי: שאלתי את אבינוֹעם, אם בית־הספר מוצא חן בעיניו.

– לוֹמדים שם יותר מדי שטוּיוֹת, – ענה בקיצור נמרץ.

בשנים ההן כבר הירבּו לכתוב על כּך, שבתי־הספר בארץ מטפּחים שׂכלתנוּת יתירה בּדוֹר המתהווה. חשבתי איפוא כי גם הוא קלט שיחוֹת מסוּג זה, וכעת יתחיל להטיף באזנַי לקיצוּץ התכנית עד כדי השילוּש הידוּע “קרוֹא, ספוֹר וחַרוֹש”. אך התבּרר, כי הוא קיצוני עוד למעלה מזה וכי אין זו השפּעת השׂיחוֹת של המבוּגרים אלא מסקנה משלוֹ מתוך נסיון־החיים.

נסיון־החיים שעליו הסתּמך, נצטבּר עוד על שׂפת הדניפּר, בעיירה לֶפֶּטיחָה הגדולה. באחד הימים עסק שם בציד ראשָנים עם אחיו הבכוֹר מנדל, והנה התנפּלוּ עליהם פּרחחים מילידי־המקום. מתחילה לא היכּוּם ורק הבּיעוּ בהברה נמרצת אחת את דעתם השלילית על לאוּמיוּתם של הציידים הצעירים. האח הבכוֹר מנדל, חבר בחוּג “פרחי ציון”, לא נרתע ואישר, כי הריהוּ באמת בּן לאותו עם קצר־שם – ועל כך גאוָתו. אבל מנהיגם של הילדים־הילידים השיב:

– הז’ידים אינם עם.

את נימוּקיו של הגוֹי הצעיר מסר לי אבינוֹעם בזו הלשון:

– לוּ הייתם עם, הייתם יודעים לקלל בלשוֹנכם. הנה אנוֹכי רוּסי, ובכן מגדף אני רוּסית (וכאן הפליט מפיו מלים כאלוּ, שישמרנוּ האֵל – אין אבינוֹעם רוצה לצטט אותו פּסוּק כּצוּרתוֹ). נוּ, הגד אותו דבר בלשונכם!

מנדל לא ידע.

– ושנית, – אמר הגוֹי – לו הייתם עם, הייתם יוֹדעים “להחזיר עודף”. הנה אנוֹכי רוּסי, ובכן אתקע לך בפּרצוּף. (“ותקע”). ואתה יכול?

מנדל לא יכוֹל.

מאורע זה קבע איפוא אל היסוד לכל התכנית הפּדגוֹגית של אבינוֹעם. תורת־החשבון וכל היוצא בזה – שטוּיוֹת והבלים. על התלמיד לרכוֹש לעצמו רק שני ענפי־מדע:

– לדבּר עברית – ולהרבּיץ בפּרצוּף.

תוך כדי שיחה הגענו למקוֹם. בכניסה הקבילה את פּנינוּ וַעדה שלימה: המוֹרה מאַל־אַזהר בגלימה צחוֹרה, שֵיך שחוֹר־זקן והדוּר־צורה ועוד כּמה כּפריים, שנראו כאנשים מן הישוּב ובעלים־בּעמם. היחסים בין שני ענפיו של זרע־אברהם היוּ אז מצוּינים. חילוּפי־הבּרכוֹת ארכוּ כעשר דקוֹת. השיך, המוֹרה הצחוֹר וזקני־הכּפר שׂמחו מאד לאורחים, כלוֹמר לידידי ולי, כי לשלישי, לאבינוֹעם, איש לא שׂם לב, כמוּבן. הוא עמד עמידה צנוּעה, תירגם מה שתירגם, אך בדרך־כלל נחבּא אל הכּלים.

הוליכוּנו אל בית־הספר. שנים כּה רבּוֹת חלפוּ מאז – לא אזכוֹר עוד, מה היתה צוּרתו. אזכּור רק זאת, כי משוּם־מה, תחת סיוּר בכיתות, הוֹשיבוּנוּ בחצר, בצד־הצל; נתנו כּר כּרסני למוֹרה העברי וכר שני, שמנמן עוד יותר, לי (אבינועם, כמובן, לא זכה לכך). אחר־כּך הופיע מיחם, ביצים קשות, ושתי פּינכּאוֹת מלאוֹת רחט־לוּקוּם ערֵב – אחת בשביל המוֹרה העברי ואחת בשבילי (לאבינועם לא נתנוּ). נבוּכוֹתי במקצת: אז עדיין זכרתי את עצמי בגילוֹ של אבינוֹעם, וכל מעי המוּ לוֹ למסכּן; אמרתי להוֹשיט לוֹ את פינכּתי, אך ברגע זה נפגשו מבטינוּ והוא קרץ לי בסתר, כאילוּ רצה ללחוֹש:

– אין דבר, אַל תדאַג.

סוף־סוף, באמצע שתית־התה, הראוּנוּ גם את בית־הספר. הכיתה העליונה גוּיסה בה־בחצר, בחצי־גוֹרן עגוּלה, ועל הקרקע לרגלי נפרשׂה אותה המפּה הגיאוֹגרפית, אשר שמה הלך לפניה: הקיסרוּת העוֹתוֹמאנית בגודל־של־קיר, זרוּעה כתבוֹת ערביות. הכיתה היתה מוּרכבת משבעה בחוּרים, כבני חמש־עשרה למראה; עד כמה שאזכרם, היו אלה נערים גבהי־קומה ואף יפי־תואר, לולא הגרעֶנת בעיניהם. המורה הערבי פּנה אלי; לפי נעימת קולו ותנוּעות ידיו הבנתי כי הוא מציע לי את תפקיד הבּוֹחן; אמרתי כבר לוַתר על הכבוד לטובת ידידי המורה – אך ברגע זה נפגשו עינַי עם עיני אבינועם, והוא אמר, כמעט בלי תנועת שפתים:

– אתה מוּכרח: אתה אוֹרחוֹ של אוֹרח.

זו היתה תפיסה דקה מאד של הלכות־הנימוּסין, ועד היום לא עמדתי עדיין על כל נפתוּליה. ברם ידידי אף הוא ניענע בראשו ולכן נכנעתי ופתחתי מיד בפעוּלה. סקרתי בעינַים מחמירות את כל חצי־העיגוּל, הצבעתי על הקיצוני מימין ופקדתי על אבינוֹעם:

– שאַל את פיו, היכן על מפּה זו דמשק.

לעולם אַל ידבר אדם בלי מחשבה־תחילה. לוּ חשבתי, לא הייתי מציג קוּשיה מסוּכּנת כזו. ואולם הצג הצגתיה וכהרף־עין באתי בין־המצרים. הנער הערבי אמנם תקע את אצבעו באיזה עיגוּל, שמעליו התנוססה איזו כתובת באותיות ערביות; אך סוד האותיות הללו נסתר ממני, – והיכן נמצאת דמשק – על כך לא היתה לי כל דעה משלי אפילו בבחינת־המעבר מכתה ד' לכיתה ה'. באתי במבוּכה – אך ברגע זה שוּב נפגשו עינַי עם עיני אבינוֹעם, ושוּב כאילו קרץ לי בסתר, כאילו לחש לי לחישה חרישית – ואני חתכתי קשות, בקול קר ומפוּרזל של פסקנוֹת נמרצת ונחרצת:

– לא, זו איננה דמשק!

קראתי לתלמיד השני ושוּב פזלתי לצד אבינוֹעם: השני קלע אל המטרה. אחר־כך… ואוּלם אין טעם להאריך בסיפּוּר המעשה, שלא הוסיף לי כבוד כל־עיקר. קיצורו של המעשה, שבלי־משׂים, לאט־לאט, באדיבות, בלי פריצת־גדר, בלי חוּצפּה, דחק אבינוֹעם לקרן־זוית גם אותי וגם את מורו. הוא לא הציג שאלות בעצמו, חלילה וחס, כל הזמן היו עיניו תלויות בי והוא חיכה להוֹראותי הנאורות – אך את ההוֹראות הללו היה מקבל כנראה, באורח מַגנטי, והן נתגלגלו בפיו לשאלות וגזרי־דין, שעל טיבם לא היה לי שוּם מוּשג. מתחילה עוד הבחנתי, כי נישׂאים אנו בחלל־המדע על כנפי לוּח־הכפל, ואוּלם אחר־כך נתבלבלוּ כל היוצרות. נשאַר על כּנוֹ רק אבינוֹעם, השופט בין הגויים ומוכיח לעמים, וכוּלנו הקטנים והאפוּרים, מורים, תלמידים, שיכים וזקני־הכפר, נדחקנו אי־שם לקרן־זוית. כבחלוֹם ראיתי כי השיך והזקנים הביטו חליפות באבינוֹעם ואיש ברעהו והנידו תרבּוּשים או כּפיוֹת. ועוד חזיתי באותו חלום כי לפתע־פתאום ירד אי־מזה כּר בשביל אבינוֹעם ופינכּת ממתקים – אף היא בשביל אבינוֹעם. ולבסוף, בצאתנו, ליותה אותנו שוּב אותה הפּמליה וכל התלמידים עד קצה־הכפר – והשיך, שנפרד ברוב־כבוד מן המורה העברי וממני, כאילו היסס רגע – ונפרד ברוב־כבוד מאבינוֹעם.

בדרך־שוּבנו, כאשר רדף אבינוֹעם אחרי לטאה והתמהמה אי־שם מאחורינו, שאלתי את ידידי:

– מַהוּ אצלכם, תלמיד ראשון או בכלל עילוּי?

– זה? – אמר בנעימת בּוּז. – עצלן ככל הכנוּפיה שלי.

 *

מודה אני, כי יצא מתחת עטי סיפוּר שוֹביניסטי מוּבהק, הדומה למעשיה, כיצד צ’אַרלי צ’אַפּלין לבדו כיתר תריסר חיילים גרמנים. אך, ראשית, זוהי אמת לאמיתה, כך היה המעשה. ושנית, אין זה סיפּוּר שוביניסטי כלל ועיקר; כי בכל־זאת נשאר ספק בלבי, אם היה אבינועם עומד בבחינה בסעיף הראשי של תכניתו החינוכית – בסעיף ב'. וזה, אולי, העיקר.