הנפשות:

ג’ונה מפקד פלוגה

אבי סגנו

אלכס קצין מודיעין גדודי

אורי נהג

שלמה רייך חייל

בומה מפקד פלוגת התגבורת

נגה אלחוטאית, אחותו של אבי

קוראים לה אוגי, לפעמים יוֹגי.

ערבי זקן – חובש – מפקד כתה (גדעון) – חיילים.

הזמן – שלהי חורף תש"ח. מלחמת השחרור, אשר נשאה עד כה אופי של מערכת תחבורה מקבלת צביון של מלחמת כיבוש. חיילים יהודים כובשים לראשונה כפרים ומשלטי אוייב, מתבססים בהם והודפים התקפות נגד.

שתי פלגות של יחידה עברית, בפיקודם של ג’ונה ואבי, יוצאות לכבוש משלט חיוני. מאחר שאינן משיגות את מטרתן, הן מתלכדות. היחידה אינה שבה לבסיסה אלא מתבצרת על אחד הרכסים הסמוכים ומחכה לתגבורת שתחלץ אותה משם או תסייע בידה לקיים את התפקיד שהוטל עליה.

המחזה כולו מתחולל בחדר של בנין אשר יש לו שני פתחים: האחד כלפי חוץ, והשני למסדרון המוביל לחדר סמוך. חדר זה הוא מטה היחידה. אנשי היחידה האחרים נמצאים בבנינים של מחנה צבא בריטי נטוש על פני הרכס.

זה עתה הגיעו לכאן. כוחות האוייב אינם פעילים. היחידה הקטנה אינה מטרידה אותם כל זמן שאינה תוקפנית. עדיין יש לה שהות להתארגן ולחכות לפקודה חדשה.

 

מערכה ראשונה    🔗

(תמונה א)    🔗

(המסך מגלה אפלולית של ערב, שהרון האור של מכשיר האלחוט וגבה של האלחוטאית, נגה, העוסקת בו. מאן דהוא, צללית בלבד, יושב לא הרחק משם וסורט באצבעו על לוח השולחן. דממה. רישרוש בחדר השני. נגה נמתחת, מאזינה, נרפית, מסובבת את כפתורי המכשיר, ומנגינת ג’ז צורחת לפתע, ומסולקת בכעין-חרדה. הלה שליד השולחן מעסיק את עצמו בפנס שדה, מעלה אור, והנה זה אורי, צעיר לימים בעל מבט נוח אך פנים יגעים, מעונים, כמדומה. נכנסים ג’ונה ואלכס. ג’ונה, גבה קומה, תווי פנים קשים. בן עשרים וחמש. מדבר כמי שמטיל מרות אולם בה בשעה מלגלג. פניו בלתי מגולחים. אלכס נמוך ממנו, בלא גיל, אך קשיש מג’ונה. מדבר בבקיאות של בעל מקצוע ומין קינטור–וכי-לא-אמרתי-לכם נשמע בקולו. מלבושו – מדי הצבא הבריטי. ברגע שהוא נכנס הוא מסלק מעל ראשו כובע גרב. ניכר בהם שעייפים.)

ג’ונה: ומהחדר הזה נעשה מטה. (אל אורי) אתה מבין במכונאות, לא כן?

אורי: כן, בשביל מה אני נהג?

ג’ונה: אם כן, תקע פה מסמרים בשולחן, שיקבל צורה.

אורי: (צוחק) איפה אני אשיג?

ג’ונה: סמוך עליך. ואם תרצה לנקות כאן קצת – תפדל. מצדי לא יבוא שום עיכוב.

ג’ונה: אלכס, אתה מכיר את השטח היטב?

אלכס: הו הו, חרשנו אותו בסיורים.

ג’ונה: מתי?

אלכס: ארבעים ושתים. (אורי יוצא)

ג’ונה: היה כאן כבר הקמפּ?

אלכס: כן, אפילו ישבתי כאן בעוון “שוטטנות”.

ג’ונה: חקרו אותך?

אלכס: שטות, שוחחנו קצת. למחרת העיפו אותנו בבעיטה.

ג’ונה: לא לבדך היית?

אלכס: עוד שנים.

ג’ונה: מי?

אלכס: יוסקה ואולה.

ג’ונה: אולה? הכרת אותו?

אלכס: מה זה הכרתי? הוא ואני היינו כמו…

ג’ונה: הוא גבר לענין. מעניין היכן הוא עכשיו.

אלכס: לגמרי לא מעניין. מחדד עפרונות.

ג’ונה: מה אתה מדבר? אולה איננו ביחידה קרבית?

אלכס: אין זו אשמתו. הוא נשא לאשה חתולת-בית עריצה והיא יושבת עליו.

ג’ונה: אולה המסכן. חשבתי שיטרוף חצי הרמון תורכי לפני שירתמו אותו בסינור מטבח.

אלכס: בני עשרים – נמרים. בני שלושים – חתלתולים.

ג’ונה: יוסקה נהרג, לא?

אלכס: כן, בשיירה. אומרים שהיה בסדר.

ג’ונה: מפליא. בדרך כלל היה פחדן.

אלכס: כן, אבל הסתובבו לו בראש כל מיני מחשבות.

ג’ונה: מה אתה רוצה לומר?

אלכס: לא כלום. אנשים שמסתובבות להם בראש כל מיני מחשבות יכולים פתאום להתנהג אחרת ממה שאתה משער.

ג’ונה: (מהרהר) חרמ… איפה אבי.

אלכס: אינני יודע. בעצם, כן, נשאר על יד יקי.

ג’ונה: מה אתה חושב… אני מתכוון… יקי…

אלכס: אני מעדיף לא לחשוב.

ג’ונה: כבר אמרת. (מהרהר) מה יהיה אם יוודע לאנשים?

אלכס: צריך להמנע מזה בכל מחיר.

ג’ונה אני חושש שאבי לא שמר את לשונו.

אלכס: רע מאוד אבל אל תעיר לו על כך. הוא התנהג כפי שהוא מבין.

ג’ונה: לכמה ימים יש לנו אוכל?

אלכס: שלושה. אמרתי לכם לקחת שבוע.

ג’ונה: יפה אמרת. אבל האנשים היו מסורבלים גם ככה.

אלכס: זו שאלה של כוח סבילות.

ג’ונה: ומים?

אלכס: יש מעיין למטה.

ג’ונה: גישה נוחה?

אלכס: לא. רק בלילה.

ג’ונה: מילא. יש מלאי?

אלכס: רק מה שבנאדות.

ג’ונה: ותחמושת?

אלכס: מאתים וחמשים לנפש.

ג’ונה: למה?

אלכס: (בהדגשה) לנפש, אמרתי.

ג’ונה: חשבתי שאמרת לנשק, ולא הבינותי איזה מין מיון זה.

אלכס: לא, אמרתי לנפש.

ג’ונה: כן, עכשיו אני כבר יודע. ומה עוד?

אלכס: אלפים למקלע. ששים פגז למרגמה טו אינטש.

ג’ונה: ומה עם הטרי אינטש?

אלכס: אין אף פּגז. אפשר להשתמש בה בתור נבוט.

ג’ונה: (מהרהר) אף פעם לא התעסקת בדברים כאלה, הא? תראה איך משתמשים אצלנו בקציני מודיעין.

אלכס: (מחייך) אינני נעלב. לא נולדתי קצין מודיעין.

ג’ונה: בעצם, למה הלכת אתנו? אין זה תפקידך להסתובב עם כל פלוגה.

אלכס: עזוב את זה. סתם, חוסר אחריות.

ג’ונה: אתה צוחק? אבל אני בטוח שזה חוסר אחריות.

אלכס: אינני צוחק אבל לא הייתי לוקח על עצמי לשפוט את מי שיתנהג כמוני.

ג’ונה: אתה חושב שאתה בסדר?

אלכס: את זה נברר אצל הילדים ששיחקו במקום הזה ב“סמל”…

ג’ונה: יש לך סגנ-נון.

אלכס: זה כלום. מהדורה שלישית של בומא.

ג’ונה: הוא בחור פקח, הא?

אלכס: ברנש חביב.

ג’ונה: אגב, אתה מכיר את בועז? הוא עודנו אצלו בפלוגה?

אלכס: אהה.

(נכנסים אורי ואבי. אבי – פניו רעננים ועיניו חומות לחות. ארשת פנים רצינית. אך רצינותו אינה דומה לריכוז של בגרוּת אלא לעייפות עצבה מאוד.)

אבי: יקי הלך. (שתיקה)

ג’ונה: (שולף עט מחולצתו ופנקס מכיס מכנסיו האחורי): מה שמו המלא?

אבי: אינני יודע.

ג’ונה: אף אחד איננו יודע כאן? (איש אינו עונה, נגה מחפשת משהו בין ניירות סתורים ליד המכשיר אך אינה פונה אליהם) מאין הוא?

אלכס: ראיתי אותו בקרית חיים.

ג’ונה: אין זה אומר שום דבר. אין לנו פה רשימת האנשים?

אבי: לא, היא במטה הערפי.

ג’ונה: צריך להודיע להם. צריך להודיע על כל אחד ואחד. אחר כך יהיו ענינים. נגה, שלחי מברק. חכי רגע. כשיהיה לך קשר תזכירי גם דסקיות זיהוי.

אבי: מוזר שאתה חי עם אנשים ואינך יודע את שמם.

ג’ונה: העולם הוא גדול.

אבי: אבל אפילו סרדינים בקופסה וודאי מכירים זה את זה אישית.

ג’ונה: אל תתלוצץ. איננו מכירים? מי כמונו מכיר אותם? אנחנו מכירים אותם כל כך טוב עד שאפילו השם מיותר עליהם. מי שירצה יוכל להתנחם שאנחנו כולנו משפחה אחת, רק שמות פרטיים יש לנו. לא אתפלא אם אינכם יודעים את שם המשפחה שלי.

אבי: עלי לצער אותך ולהודיע שאני יודע את שמך.

ג’ונה: מה שמי?

אבי: יונה אוורבוך.

ג’ונה: מאין אתה יודע?

אלכס: סמוך עליו. אבי מתעניין בבני אדם.

ג’ונה: שמע, כבר שנים לא שמעתי את השם הזה.

אורי: מאז שהוא הרביץ מכות רצח לשוטר בריטי, הדביקו לו את השם ג’ונה. פרצוף כמו שלו לא הולך עם יונה.

ג’ונה: נניח. ואת הטוראים אתה מכיר?

אבי: רובם.

ג’ונה: ובכן, מה שם הגבר שעומד שם?

(בפתח החדר השני עומד חייל צעיר לימים, בגדיו מגואלים בדם, רובהו ניצב בין רגליו והוא מחזיק בו ברישול. ג’ונה מרים את המבט. אבי ניגש אל החייל ונעצר).

ג’ונה: (בתוקף) מה אתה עושה כאן?

חייל: הייתי בחדר השני (מהסס אם לגשת, נמלך בדעתו ושוהה על מקומו)

ג’ונה: יש לך מה לעשות שם?

חייל: לא.

ג’ונה: ובכן?

חייל: (מגמגם) הי-יתי שם.

ג’ונה: מתי היית שם?

חייל: קודם.

ג’ונה: מתי קודם, בשנה שעברה או בגלגול הקודם? מאיזו כיתה אתה?

חייל: כתה מספר שלוש.

ג’ונה: ובכן, למה אינך נמצא עם כתה מספר שלוש?

חייל: נתקעתי שם אחרי ההתקפה.

ג’ונה: (בלגלוג) נתקעת? מי תקע אותך?

חייל: נפלתי שם.

ג’ונה: (ברכוּת) נפצעת?

חייל: לא, זה לא דם שלי. נפלתי.

ג’ונה: מה שמך?

חייל: שלמה רייך.

ג’ונה: (ברוך ואיום כאחד) ובכן, שלמה רייך, כתה מספר שלוש נמצאת בביתא הקיצוני מצפון. גש לשם מיד אחרת ירשמו אותך בין הנעדרים. (ג’ונה פונה אל אלכס אך כשהוא מבחין שהחייל לא נע הוא שב ומסתכל בו בתוקף) ובכן, למה אתה מחכה? לפקודה? לך לכתה מספר שלוש אמרתי לך. אתה צריך פה משהו? אינך צריך? ובכן, לך למקום שצריכים אותך. (החייל שותק, משפיל ראשו ואינו זז ממקומו) הביטו עליו. (צועק לפתע) חזור מיד לכתה שלך!

שלמה ר.: אינני יכול.

ג’ונה: (בבוז) אינך יכול? מה יש? דרכת על קוץ?

שלמה ר.: (צוחק)

ג’ונה: מה אתה צוחק? אמרו לך ללכת ואינך הולך. בצבא אחר היית כבר מלקק נעלים של סרג’נט מייג’ור בגלל זה. צוחק… צא! אמרו לך.

שלמה ר.: אינני יכול (מרעיד)

ג’ונה: מה זה אינך יכול? אני רואה שאתה בריא ושלם. צא, אמרו לך!

שלמה ר.: (בחרדה גלויה ובהיסוס) אני מפחד.

ג’ונה: מפחד? ממה? חושך בחוץ? שמע ברנש, אתה בסדר?

שלמה ר.: (בעקשנות, בתקווה) אני לא בסדר, אינני יכול. אני מפחד.

ג’ונה: אתה מדאיג אותי, אברכי הרך. האם עלי להראות לך את הדרך? (ניגש אליו)

שלמה ר.: (מתפרץ) אני לא אלך, אני מפחד! אני לא יכול. לא תדרוש ממני ללכת על מוקשים אני לא אוכל לעשות צעד, אני אתעלף, אני לא אלך…

ג’ונה: על מה? (בכעס)

שלמה ר.: המוקשים, אני לא יכול, המוקשים…

ג’ונה: מי אמר לך שיש כאן מוקשים?

שלמה ר.: (נסוג) אני יודע, כולם יודעים. יש כאן מוקשים על הגבעה. כולם יודעים. אנחנו יודעים ממה נהרג יקי. הנה הדם שלו. אתה יכול לדרוש ממני כל דבר אבל אני לא אלך על מוקשים, אני לא יכול, אני לא יכול… (קרוב לפרוץ בבכי, מגלה סמני אהדה על פני ג’ונה ומשנה את נעימת הדיבור, בשקט:) מוקשים זה נורא, מוקשים. (אך בראותו את הזעם על פני ג’ונה הוא שב להתחנן) אני לא אוכל אני לא אוכל… כל הגבעה מלאה מוקשים… (משתררת שתיקה. אבי יושב. נגה נמתחת שנית אולם פניה אינם נגלים. לפתע מתנער ג’ונה)

ג’ונה: ובכן, שמע מה שאני אומר לך: אין מוקשים. הבינות? אין מוקשים. ועכשיו לך. עודך כאן? אתה רוצה שאוציא אותך בכוח? אין מוקשים, שמעת? ועכשיו לך.

שלמה ר.: (הולך עד הפתח לחוץ, כנמלך בדעתו; לפתע תופס במשקוף מתוך עצבנות כאילו מתכוונים לסלקו בכוח הזרוע, ופורץ בבכי) איני יכול, איני יכול.

ג’ונה: (ברכוּת אך בלגלוג) סוף העולם! ואם יש מוקשים? תאר לך שאנחנו תוקפים. אתה רץ, תופס עמדה, מחפה על חבריך, מסתער, יורים עליך בראונינגים, זורקים עליך רימונים, אתה רץ קדימה, שום דבר אינו עוצר אותך, אתה יודע שאם תעמוד מישהו יפול. אינך עוזב את חבריך ובוכה כמו ילדונת (מחקה אותו): אני מפחד. (שלמה ר. נסוג מן הפתח וג’ונה הולך אחריו) ובכן, תאר לך שעכשיו קרב, הכיתה שלך תפסה את החלק הצפוני של הגבעה, הם מחכים לך, רוץ! הצל את המצב, אין להם כוח להגן על עצמם, רוץ! כל הגבעה תפול אם לא תגיע לשם, רוץ! כל גורל המלחמה תלוי בכך אם אתה תרוץ או לא תרוץ, רוץ! אמרתי לך. אינך שומע את האש מתגברת? רוץ! צריכים אותך, האם היה איזה מקום בעולם שבו היו צריכים אותך אי פעם? רוץ!

שלמה ר.: עכשיו… לא… קרב.

ג’ונה: ובכן, תאר לך שיש קרב. מנין לך שלא יפרוץ קרב בעוד רגע?

שלמה ר.: בקרב זה אחרת… עכשיו… לא… אינני יכול.

ג’ונה: (מתקרב אליו באיום) ובכן, לך גם אם אינך יכול. (הלה מסתמר, מתקשה, אך ידיו רועדות. אבי ניגש אליו מאחוריו. הלה מזדעזע, כאילו מכתרים אותו)

אבי: (במנוחה) חכה רגע. אתי אתה מוכן ללכת? (תופס בידו ברכות. הלה נרתע, אך מתרצה. פניו מביעות תמהון) אני אלך לפנים ואתה תלך אחרי, בסדר? תלך בצעדים שלי.

נגה: (מתרוממת ממקומה במהירות) אבי…

אבי: זה בסדר… (יוצא ומושך אחריו את שלמה רייך. דממה מחרידה על הבמה. נגה צונחת יושבת על מושבה. הכל מאזינים במתיחות לקול הצעדים המתרחקים בחוץ לפתע נשמעת צריחת ינשוף, מורגשת בעליל חלחלה עוברת. ראשה של נגה צונח על המכשיר; ג’ונה קם ועומד. כעבור זמן מה נשמעת קריאה בחוץ. “מי שם?” “שבת” נשמע קולו של אבי. “אָחים”, עונה קול אחר, יותר רחוק. ושוב פעם דממה מחרידה. ונביחת כלב. ואחר כך צעדים. אבי מופיע בפתח, יגע ודומה כמרושל. הוא שוהה רגע בפתח. ג’ונה יושב. אבי ניגש ויושב ליד נגה, פניו לפנים החדר. היא מסתכלת בו, ולפתע תופסת אותו בידה, ומיד שבה לעסוק במכשיר בפעלתנות. הכל שותקים. אבי מתבונן בכתפה של נגה, ולאחרונה נשמע קולו:)

אבי: מלוכלך לך כאן.

נגה: איפה?

אבי: (מושיט אצבעו אל כתפה) כאן.

נגה: (מטה את ראשה) אה, זה שום דבר. (וניכר כי איזו מתיחות סולקה)

אלכס: הם לא יצאו מהבתים. יוכלו לשחוט אותנו אחד אחד והם לא יצאו מהבתים. שום דבר אינו מפחיד אותם יותר מהמוקשים. (אורי יוצא)

ג’ונה: לא תהיה ברירה – יצאו.

ג’ונה: הוא פחד ללכת אתך?

אבי: הוא פחד מאוד. זה נורא.

ג’ונה: ידעתי שכך יהיה. זה אבוד. עכשיו הכל יודעים.

אבי: צריך יהיה להביא מכשיר לגילוי מוקשים.

ג’ונה: אין עדיין בארץ אף מכשיר כזה. אולי יביאו בקרוב מחוץ לארץ.

אבי: כמה מוקשים יש כאן, בסך הכל?

ג’ונה: שבעה.

אבי: עם יקי?

ג’ונה: ששה.

אבי: נצטרך לכסות את השטח בצרורות ולפגוע במוקשים.

ג’ונה: אין לנו תחמושת לשם כך.

אבי: נשלח כיתה שתוציא את הפצועים ותביא תחמושת.

ג’ונה: אי אפשר.

אבי: מה ז’תומרת אי אפשר?

ג’ונה: יש לך עוד תכניות?

אבי: (נעלב) כמובן, זה תפקידי.

ג’ונה: ובכן, אתה יכול להפסיק לערוך תכניות. אנחנו מכותרים.

אבי: (נדהם) מה?! אתה רוצה לומר שהתישבנו במקום הארור הזה מפני שאנחנו מכותרים ולא מפני שיש לו חשיבוּת אסטרטגית?

ג’ונה: לא אמרתי. אבל מה ההבדל לגביך? תראה כאן. (הוא מעביר אצבעו על גבי המפה השטוחה על השולחן. אבי ואלכס מתבוננים מעבר לכתפו) האמת היא שהתכוונו לקחת את הכיפה הזאת, אתה רואה, חמש מאות שבע עשרה, בינתים תקענו טריז כאן. זה הרכס שלנו, נקודת טריאנגולציה ארבע מאות תשעים ושש. כדי להשתלט על המעבר הזה אנחנו מוכרחים לשבת כאן, לא יותר רחוק, אתה מסכים אתי? ובכן, שים לב, כל זמן שאנחנו כאן אנחנו חוסמים להם את המעבר הזה. מובן? עכשיו אנחנו כמו עצם בגרון. (בפחות בטחון) אם נהיה פעילים כמובן. על כל פנים (קולו רפה והולך) אנחנו משבשים את התכניות שלהם…

אבי: השאלה אם כדאי לרתק כאן כוח כדי “לשבש את התכניות שלהם”?

ג’ונה: לכבוד זה אנחנו מכותרים. ולהסתלק מכאן לא נסתלק בלי פקודה.

אבי: לא הצעתי את זה.

ג’ונה: לא אמרתי שהצעת, ציינתי עובדה.

אלכס: טוב, טוב, ידוע. העיקר, אתה חושב שנוכל להחזיק כאן בתנאי כיתור?

ג’ונה: לא אמרתי. זה תלוי בנשק שלהם. מה דעתך, יש להם תותחים?

אלכס: אגדות.

ג’ונה: מה דעתך על הבנינים האלה? מה יכולה לעשות כאן מרגמה של שלושה אינטש, הא?

אלכס: לפי דעתי, רעש בלבד.

ג’ונה: (בהנאה) קירות עבים, הא? (לאחר הרהור קל) אבל לא נוכל להרשות לעצמנו להתגונן בתוך הבתים. אנחנו עוורים לגבי המדרון. אנחנו מוכרחים להתגונן מהחוץ.

אבי: מה אתה רוצה לומר בזאת? הלא יש פה עמדות?

ג’ונה: ובכן, רציתי לומר: אני צריך שהאנשים יתרוצצו פה באופן חפשי על הגבעה.

אבי: ומה נעשה עם המוקשים?

ג’ונה: לפי דעתי אין מה לעשות. בלילה לא נמצא אותם אפילו אם נחפור עם החוטם. וביום אינך יכול לצאת החוצה מפני שהם יושבים על החמש מאות שבע עשרה, ואלוהים ברא את החמש מאות שבע עשרה יותר גבוה מהארבע מאות תשעים ושש, זה המצב. מצליפות יפלו יותר מאשר מהמוקשים.

אבי: אם כך, איך ייגמר הדבר?

ג’ונה: פשוט מאוד.

אבי: מה ז’תומרת “פשוט”?

ג’ונה: פשוט – זאת אומרת באופן הפשוט ביותר.

אבי: אתה מתכוון ש…

ג’ונה: בדיוק.

אבי: אח, הרי זה בלתי אפשרי…

ג’ונה: (בלגלוג) בלתי אפשרי? בשביל לעשות כאן את האפשרי היו שולחים הנה פקידות עם מכונות כתיבה.

אבי: מאיזה טיפוס המוקשים?

אלכס: מוקשי נעל.

אבי: מאין אתה יודע עליהם הכל, בבקיאות כזו?

אלכס: אינך משער לעצמך?

אבי: שלנו?

אלכס: אהה. החבלן נהרג, המפה נשרפה, ואתה לך טפס על המוקשים שלך.

אבי: איום.

אלכס: בעד הכל משלמים במלחמה, עד הפרוטה האחרונה, ומחיר מוגזם. בקרב אתה משלם במזומנים, ולמוקשים אתה נותן הקפה.

אבי: תאר לך את הלך רוחם של האנשים. כמה אנחנו?

אלכס: ארבעים ואחד.

אבי: (כלעצמו) ארבעים ואחד איש, ששה מוקשים. חשבון פשוט. עד שלא יפלו ששה אנשים, ייהפכו פה ארבעים ואחד איש לסמרטוטים. שלושים וחמישה אנשים לא תשוב אליהם שלוות נפשם אלא לאחר שימות האדם השלושים וששה. האדם השלושים וששה. חברם לחיים ולמוות. האדם אשר למענו יקריבו את נפשם בסערת הקרב ויחלצו אותו שותתי דם מתחת לאש האוייב. הם יהיו מאושרים כשיפול לעיניהם וישחרר אותם מן המוקש האחרון. זוועה.

אלכס: אבי, אתה מגזים.

אבי: מגזים? הלואי והייתי מגזים. אני הרי ראיתי איך לווּ בעיניהם את כפות רגלי באיזו צפיה ואימה, כמו בתולה משולהבת.

אלכס: אני חושב שאין טעם בעצבנות. התנהגותנו תקבע הרבה את התנהגותם. צריך להסביר…

ג’ונה: להסביר? הצפרנים רועדות בכפות רגליהם. אבל הם ילכו.

אבי: למה אנחנו אומרים הם. עוד קר לי בבטן מפני שהלכתי קודם.

ג’ונה: ההרגל יהפוך את הסכנה למקרה אסון, כמו תאונת דרכים. אותו אחוז הסיכויים.

אלכס: אני מעלה בדעתי שהיו תובעים מאתנו ששה אנשים לקרבן, תמרות חרותנו. האם לא היו נמצאים מתנדבים? וככה…

אבי: לאלה היה פיצוי ולאלה…

ג’ונה: אל תצחיקו. איזה מין דיבורים? – – איזה מועדון פתחתם כאן?… הכל יהיה בסדר.

(מבחוץ נשמעות צעקות: “אני לא אלך, תהרוג אותי ואני לא אלך. כבר יצאתי פעמים. אנ’לא משוגע…”)

אבי: (בלגלוג) בסדר, בוודאי. בכתה מספר שנים שלחו אחד להביא מים, פשוט הגיע תורו. הילד השתולל וצרח ששונאים אותו ורוצים להיפטר ממנו ולכן בחרו בו ללכת על המוקשים. הממכף אמר לו שלא יהיה אידיוט והוא התחיל להקיא פתאום והתעלף. אתה אומר לי בסדר…

ג’ונה: זה רע מאוד, באמת.

(אבי קם ממקומו ועומד בדלת. ג’ונה ניגש לחלון. נשמעת יריה. ולאחריה שוב צעקות. “אתה יכול לירות, אתה יכול לירות. אל תאיים עלי, גיבור כזה. על יד חירבת טוילה שכבת על הארץ וליקקת חול. וכאן הוא גיבור. אתה יכול לירות. אני לא אזוז.” אבי משעין ראשו על המשקוף. ג’ונה מתפרקד על הספסל)

ג’ונה: אני הייתי יורה בו, אחרת מחר כולם יסריחו בחדרים. (בכעס) נבזות כזו.

אלכס: אילו היית יורה בו, כאן, היו שוחטים את כולנו מחר, ואולי בצדק.

ג’ונה: (מתפרץ) מה?! בצדק? איך אתה מעיז לדבר כך? אולי עוד תגיד שהוא צודק, הנבלה הזאת!

אלכס: לא אגיד שהוא צודק, אבל עד כמה שידוע לי הוא אחד הלוחמים הטובים. אנשים לא יוכלו לחיות במתיחות כזאת.

ג’ונה: אתה מציע משהו?

אלכס: רק ציינתי עובדה.

ג’ונה: (כועס) ובכן, ציין רק את העובדות שמבקשים ממך לציין.

אלכס: ג’ונה, לא היית צריך להגיד את זה.

ג’ונה: אל תלמד אותי.

אלכס: יהי כך. על כל פנים דרשת ממנו יותר מדי.

ג’ונה: ממי ממנו?

אלכס: מההוא שהיה כאן קודם.

ג’ונה: מי, לכל הרוחות.

אלכס: מה אתה רותח? זה שאבי יצא אתו. שלמה רייך.

ג’ונה: (בתוקף) מה אתה רוצה? מה דרשתי ממנו שאינני דורש גם מעצמי?

אלכס: אל תתרגז. אינני בא לערוך ביקורת על התנהגותך. רציתי רק לומר… אתה אמרת לו “תאר לך שעכשיו קרב”… בכלל, תאר לך, זו בקשה קשה…

ג’ונה: אינני מבין בכלל מה אתה רוצה ממני.

אלכס: (באי סבלנות) אינני רוצה שום דבר. (ג’ונה ניגש ועומד בדלת ליד אבי. שניהם מסתכלים במשהו המתחולל בחוץ. אבי פונה וחוזר לחדר)

אבי: זוהי הבקשה האנושית ביותר, ואולי משום כך הקשה ביותר.

אלכס: (בקורת רוח גלויה, ברעות) רואה אני שהבינות אותי.

אבי: בוודאי, אילו היה לבני האדם דמיון, היינו חיים בעולם אחר. מעטים הם האכזריים והשפלים לפי טבעם. הרוב פשוט מחוסר דמיון.

אלכס: בשלב הראשון של תיקון עולם הייתי מייעץ לבני אדם לחשוב תמיד על האפשרות הגרועה ביותר שעלולה לצמוח ממעשיהם, ואז אולי יבינו שעליהם להתנהג כאילו מוקשים מתחת כפות רגליהם לא רק על הגבעה הזאת אלא בכל מקום אחר שבעולם, בשוק הדגים, במשרד עירוני, במשכב דודים… תאר לך שעכשיו קרב. כך הייתי אומר לכל אדם ואדם ששם רגל לחברו. תאר לך שעכשיו קרב; ברגע זה, בדיוק. אם איש אחד יצנח כאן באין אוסף – אף אחד לא יעיז עוד לצאת למלחמה. תאר לך שעכשיו קרב, הושט יד, היה בן אדם, ילען דינק. האם אני מגזים? לא! עכשיו קרב. העולם עוד לא נשם נשמה אחת בלי אימה. האידיוטים נשמו, כן. אבל לא העולם. ואנחנו לאסוננו אין אנחנו אידיוטים…

אבי: (באירוניה, אך מיד שב לחומרתו) אלא העולם זה האסון שלנו שאנחנו לא נצחק לאדם שיבוא אלינו ברחוב הרצל בתל-אביב לבקש מאתנו את כותנתנו האחרונה בשביל לחבוש פצעיו, תארו לכם שעכשיו קרב… הדמיון שלנו מספיק כדי להבין את הקשר בין הדברים…

אלכס: ארור שלא עשאני טמבל. או לפחות שהיו יורקים אותי לאיזו תקופה של טמטום וקהות של גידול כרסים וטקסים ותארי כבוד, פּרלמנטים ועמודי-זכרון ונישוק ידי-גבירות-בלי-ריח-של-בצל, פּודינגים וגלידת פירות, תקופה אשר בה ההשקפות המוסריות שלך הן מקצוע ולא מחול עווית אידיוטי על צלחות מוקשים.

ג’ונה: (מפנה את ראשו, אחר מסתכל לעברם כשחיוך של לגלוג פרוש על פניו) אני רואה שאתם אנשים נאורים עם השקפות מוסריות…

אבי: השקפות, לאו דווקא. דמיון מפותח. אני כבר מקולקל לגמרי, ובכל אדם אראה לא את פושט היד או ראש הממשלה, אלא מי שילך לפני או יעריך ללכת אחרי בשדה מוקשים. חוששני שגם בפני אשה אראה רק את זו שתחבוש את פצעי או תנוס על נפשה.

ג’ונה: דמיון זה יספיק לך כדי להיות זקן שוטה, אמנם אני מקווה שבבלוטות ההפרשה הפנימית שלך עדיין שמורה קצת בינה לטובתך. ואם יש לך דמיון כל כך מפותח תאר לך שהמוקשים הנם ראש כרוב. אלכס, עלינו לדעת בדיוק את מערך כוחותיו של האוייב.

אלכס: תן לי כתה, ומקלע, אם אפשר.

ג’ונה: יש לנו רק שני מקלעים. בכל אופן, קח אחד.

אלכס: איזו כתה?

ג’ונה: כתה מספר שלוש. תצאו במדרון הצפוני מזרחי. שם וודאי אין מוקשים, שם מדרון תלול.

אלכס: בסדר. (הולך)

ג’ונה: לא להכנס בקרב. (אלכס מתעכב) חבל על כל אדם. (אלכס מניע ראשו) תביא שבויים.

אלכס: בסדר. (יוצא)

(אבי פורש את שמיכתו על הרצפה, מתקין עצמו למשכב. ג’ונה מטייל בחדר, לפתע פונה אל אבי)

ג’ונה: יש לי הרושם שעלינו לשוחח קצת.

אבי: בבקשה.

ג’ונה: תסלחי לנו, בבקשה, נגה. (נגה קמה במהירות, עתה מתגלה לראשונה קלסתר פניה בבהירות. ארשת נעימה אך נמרצת. לא יפה במיוחד. מעוררת אמון. לבושה מכנסי חקי ארוכים, בטלדרס גדול מכפי מידתה העושה אותה לחביבה וילדותית ממה שמסופר בעיניה)

נגה: בשמונה וחצי עלי לחזור. יש קשר.

ג’ונה: (מתבונן בשעונו) בסדר. עד שמונה וחצי נגמור.

(אבי יושב על הארץ וגבו נשען לקיר. כשנגה יוצאת מבטו מתיתם ממנה לרגע ושב להיות מעשי)

אבי: מה הדבר?

ג’ונה: דרוש לי הסבר קצר, למה עשית את זה?

אבי: בגלל זה שלחת גם את אלכס?

ג’ונה: עכשיו אני השואל.

אבי: (במלאכותיות) סליחה. אבל אינני יודע מה עשיתי.

ג’ונה: אתה יודע בדיוק מה אני רוצה ממך.

אבי: צר לי, אבל אינני יודע.

ג’ונה: למה יצאת?

אבי: מתי?

ג’ונה: עם הפחדן ההוא.

אבי: אה, כן. היה הכרח.

ג’ונה: חשבתי שיש לך די שכל להבין שאינך רשאי לעשות את זה בלי רשותי.

אבי: אתה חושש לשמך הטוב?

ג’ונה: למה אתה מתכוון?

אבי: אתה חושש שיגידו, למה זה לא עלה על דעתך.

ג’ונה: מה לא עלה על דעתי?

אבי: לצאת עם ההוא.

ג’ונה: אה, שטות, אין זה מעסיק אותי בכלל.

אבי: ובכן, מה?

ג’ונה: ובכן? ובכן, אינך צריך לצאת שלא לצורך.

אבי: היה צורך.

ג’ונה: אני כאן קובע מתי צורך ומתי לא צורך.

אבי: (באי סבלנות) מה ז’תומרת לא לצורך. יש ששה מוקשים ילכו ששה אנשים. לא תוכל לכוון אל המוקשים את האנשים שאינם מביאים לך תועלת. אני מבין אותך יפה מאוד. היית רוצה שיפלו דווקא אלה שלפי המיון שלך מיותרים בעולם הזה. אבל זה לא ייתכן. אולי בקרב צריך לשמור על המפקדים מפני שהם כמו ראש לגוף ובלי הראש יכולים להתקיים רק יחידי סגולה. אבל כאן, מעל למוקשים הללו אנחנו איש לעצמו. אי אפשר לחסוך אותנו לטובת העולם יותר מאשר מסגר טוב או זמר טוב. כאן אנחנו כמו אזרחים לפני גורלם. אי אפשר לשמור ב“גריז” אף אחד. אם המוקשים יתעקשו לחפש את רגלו של המפקד – אין מפלט מפני גורל עיוור. (רוכס את שרוכי נעליו).

ג’ונה: במידה שהדבר תלוי בי, אשתדל לא לאבד את הטובים.

אבי: תגיע רחוק מאד. אולי תהיה עקבי ותוליך בחוץ, בחבל, את אלה שאינם נושאים חן בעיניך מסיבה זו או אחרת?

ג’ונה: אתה מדבר שטויות.

אבי: אם אנחנו לא נלך בחוץ אף אחד לא ילך.

ג’ונה: זה נימוק. למה השתמשת בו כל כך מאוחר? זה נכון. אבל אני אקבע מי יצא.

אבי: אני הראשון צריך לצאת.

ג’ונה: מה זה? תור? סידרת כבר תור?

אבי: לא. זוהי הרגשה. (אבי מתכופף, כמתכוון להשתטח על מצעו)

ג’ונה: עמוד. (נגש אליו) הגעת לנקודה. עכשיו אמור לי דוגרי: מה נותן לך את ההרגשה שאתה אשם?

אבי: (נרתע אך שב ומתאושש) אינך יכול להעלות על דעתך שאני מסוגל לעשות את זה פשוט מפני שכך צריך הדבר להיעשות?

ג’ונה: אני מכיר אותך יותר מדי טוב, ילדי, אני יודע בדיוק למה אתה מסוגל. אבל ראיתי את פרצופך כשיצאת. העינים שלך פטפטניות… אינן מסתירות דבר.

אבי: (נשבר. מדבר בקול רפה ובכל זאת מתמרד במשהו.) הייתי רך מדי לאנשים. ראיתי כמה הם סבלו והרפיתי את המתח. בגלל זה אחרנו וג’ימי עם המחלקה שלו נשארו לבדם. (הפסקה) הכל יכול היה לקרות אחרת. וג’ימי לא היה נהרג.

ג’ונה: (צועק) אידיוט. הפסק להאשים את עצמך.

אבי: (בשקט) תצעק עוד פעם אחת אידיוט ואני יכול להפסיק את הקריירה הצבאית שלי.

ג’ונה: סוף העולם! (מתרכך) אל תהיה תינוק. אינך אשם. אף אחד אינו אשם.

אבי: אף אחד אינו אשם עד שהוא מרגיש את עצמו אשם.

ג’ונה: אתה ילד עם רגשות. חשבתי שהתבגרת כבר. כאן מלחמה. אתה שומע? מלחמה! במלחמה אף אחד אינו אשם עד שלא עבר על החוק. אם אתה אשם, אשם מי שלקח ילד כמוך ועשה ממנו מפקד. ואם הוא אשם יש להאשים את מי שמינה אותו למנות מפקדים. ואם זה אשם, יש להאשים את מי שמינה ואת מי שבחר בו למנות. רבונו של עולם, גברי הצעיר, כבר זמן שתפסיק את השטויות הללו. חסוך את רגשותיך לשדרת אוקליפּטוסים בבוקר אביב. שמע לי, יש לנו ציוד בצמצום, יש לנו תחמושת כך וכך, בוליביף כך וכך, ורגשות כך וכך. ואת הכל יש לחסוך. בנוסף עליך להשתמש רק ברגש אחד: רגש האחריות. ופירוש הדבר משמעת. בנת? אני איני אני ואתה אינך אתה. אתה יכול להתעלם ממני, אתה יכול לשנוא אותי, לבוז לי. אני לגביך – האחריות. אני הסמכות. אני העם היהודי, אני גורלו, ואתה מוכרח להשמע לי כאילו היית מאזין למצפונך.

אבי: הייתי ברצון מתעלם ממך אלולא ידעתי שאתה עלול לשגות. כיוון שאתה יכול לעשות שגיאות אנושיות מענין אותי גם הרגש האנושי שלך.

ג’ונה: רואים שהתחנכת על נייר-העתקה. אינטליגנט.

אבי: אתה חושב שאתה מעליב אותי?

ג’ונה: אין לי מה לעשות? חבל על עצביך. (נגה נכנסת. מהססת)

נגה: שמונה וחצי.

ג’ונה: את יכולה להתקשר. (נגה תופסת את מקומה. ג’ונה ממשיך) ככה תהרס מהר מאוד. אתה חושב שעצמותיך תהיינה מבריקות יותר אם תדע בגלל איזו שגיאה שלי הסתלקת לעולם הבא? אינני מקנא בך אם לא תבין במהרה שרק לטובתך עליך להשמע להוראות בלי הרהור. לטובתך, כן, לטובתך. אתה מבין אותי? נדמה לי שלא. אני אנסח לך את זה. אתה אוהב ניסוחים, לא? אתה אוהב אותם יותר מאשר את העובדות. אבל עזוב את זה. לא נשלים היום את החינוך שלך. ובכן, עכשיו מלחמה: כל העולם אינו קיים לגביך חוץ מהגבעה הזאת. כאן מרכז העולם. ואתה אינך קיים אלא כדי לכבוש את הגבעה הזאת, להחזיק בה ולהתבסס בה. עד שתקבל פקודה אחרת. ואני איני קיים אלא כדי לומר לך איך עושים את זה. אני כאן, נעביך האדם היחידה שהוטל עליו הגורל הארור לחשוב שאנחנו איננו אלא פרט קטן ובלתי חשוב בתכנית גדולה. אנחנו אולי אפילו הריזיקו שלה, הטעות המותרת של מפקד יותר גדול. כל זמן שאתה ממלא פקודה אינך אשם. הבינות אותי?

אבי: כן, אדוני. (רשמי ומתוח)

ג’ונה: הפסק שטויות.

אבי: לפקודתך, מצפוני.

ג’ונה: לך לישון ותקום בבוקר עם עצבים שקטים.

אבי: לפקודתך, אדוני-הסמכות.

ג’ונה: אל תשחק לפני. פה לא תיאטרון. תהיה גבר.

אבי: מה זה, מקצוע?

ג’ונה: אתה חריף. ילד עם חינוך טוב. בלעת הרבה עגבניות בשמנת אבל את החיים אינך מכיר בכלל. איזה מין תגובות יש לך? הא לך, אני. לא קיבלתי שום חנוך. אני בדיוק מה שאפשר ללמוד מהחיים-כמו-שהם. כן, למדתי “מלאכת יד”, כלומר, שימוש במרפקים. המלחמה היא עסק בשביל גברים עם דם ולא בשביל סמינריסטיות חיוורות עם עינים שחורות, עצובות.

אבי: שמעתי. אני רשאי לישון בחדר השני.

ג’ונה: לך לכל הרוחות ותפסיק לאכול את עצמך. לא תשבע מזה. חוץ מזה – יהיה לך מר. (אבי יוצא. ג’ונה ניגש לשולחן, מעיין במפה, עובר לאורך החדר עד לפתח, חוזר ועומד מאחורי נגה. היא אינה מפנה את ראשה. הוא מניח ידו על כתפה. אינה מסרבת אך אינה נענית) מה שלומך, ילדה? אחיך עצבני קצת היום… למה אינך עונה? שאלתי מה שלומך?… מה קרה לך? (מטה את ראשה לאחור, לפתע, ומסתכל בעיניה) מה זה, בוכה? מה פתאום? יש לך משהו? למה את בוכה?

נגה: (במרדנות) אם אענה לך – תבין?

ג’ונה: (ברוך) אני מבין. זה יעבור כל זה. מפליא אותי שדווקא היום את ככה. ראית כל כך הרבה והתנהגת כמו פלדה, פשוט הבחורים יכלו ללמוד ממך. מה ההתרגשות היום.

נגה: כן, ראיתי הרבה.

ג’ונה: (ברוגז) גם את רוצה ללמד אותי איך לשלוט באנשים?

נגה: לא, אינני רוצה ללמד אותך. אינני בקיאה בשום מקצוע שמעניין אותך.

ג’ונה: (כלעצמו) זה לא מקום בשביל בחורות.

נגה: (בלגלוג) כן, שמענו, זה מקום בשביל “גברים עם דם”.

ג’ונה: את צוחקת?

נגה: אלא מה? אתה חושב שאני חסרת הומור? כשמספרים לי בדיחה אני צוחקת. (ג’ונה מעביר כפו על ראשה ברכוּת. היא נרתעת ושומטת את ראשה בעצבנות מתחת לכפות ידיו) אתה מלטף אותי? חשבתי שאתה מלטף במרפקים…

ג’ונה: אותה החריפות, לך ולאחיך. איזו תועלת תצמח לך ממנה?

נגה: הנח לי.

ג’ונה: למה את מתנהגת אתי היום ככה?

נגה: איך “ככה”?

ג’ונה: באופן… סרבני כל כך…

נגה: יש לך הוראות נוהג ומשטר לנערות?

ג’ונה: לא כדאי לך להיות כל כך צינית. זה בזבוז. הרי את יודעת שבלאו הכי אני אוהב אותך.

נגה: אתה ראוי לפרס בעד זה.

ג’ונה: אילולא הבינותי מה מניע אותך לדבר כך הייתי אומר שאינך אלא נערה גסה הבוטחת בכוחותיה. חברה, איך את מדברת אלי? מימי לא אהבתי אשה לפני כן, את מבינה?

נגה: זה הפרס שלי.

ג’ונה: (מניח את ידו על כתפה) למה את שונאת אותי, אוֹגי?

נגה: אינני שונאת אף אחד.

ג’ונה: לא שאלתי על “אף אחד”. את אוהבת את בועז?

נגה: כל השאר כבר ידוע לך?

ג’ונה: (תופס אותה בשתי כתפיה) מדאם, את מגזימה…

נגה: חדל. (ג’ונה מרים אותה ממושבה ולוחצה אליו בתוקף ומשהו דכדוך). חדל, בקשתי ממך. (קולה גווע ונחנק)

ג’ונה: (בפראות) אני מחכה ליום בו נמצא פעם לבדנו.

נגה: אין מקום בעולם שבו נהיה שנינו לבדנו.

ג’ונה: אני אוהב אותך, את אבודה.

נגה: האהבה היא ענינך שלך. (ג’ונה מנשק אותה בכוח על שפתיה. היא נשמטת ממנו בבת אחת) תתבייש לקחת את זה בכוח.

ג’ונה: (בלגלוג) הבושה היא עניני שלי.

נגה: ואינך חושש שאצעק?

ג’ונה: לא, אני מכיר אותך. אינך הטיפוס הזה. יש לך כבוד. את כמו אחי, כמו אבי.

אבי: (מופיע בפתח) קראת לי?

תמונה שניה    🔗

(אותו מקום. שעת בוקר. נגה ליד המכשיר. גוש-אדם מכוסה בשמיכה-מעל-ראש ליד השולחן. אבי מופיע בפתח, לובש חולצה צבאית בהכנסו. פניו מגולחים).

אבי: בוקר נפלא.

נגה: התגלחת?

אבי: כפי שאת רואה.

נגה: מתאים לך. איזה שקט משונה היה כל הלילה.

אבי: אם אינם תוקפים אותנו סימן שמזלזלים בנו.

נגה: שיזלזלו… אל תהיה גיבור כזה…

אבי: אינני גיבור. לא הייתי רוצה להמצא במקום ארור כזה מבלי שזה יביא תועלת למישהו.

נגה: על כל דבר אתה חושב.

אבי: מוטב כך מאשר להרגיש כל דבר.

נגה: אתה רוצה להעיר לי משהו בזה?

אבי: את חושבת שאינני פותח את פי אלא כדי לקנטר?

נגה: לא, לא כלום, רק חשבתי…

אבי: בשביל מה יש לבן אדם אחות, כדי שיוכל לדבר אל עצמו בקול רם וישמע אילו דברי איוולת מתרוצצים במוחו.

נגה: ואני הייתי סבורה – לתפור לו כפתורים.

אבי: אף פעם לא היו לי כפתורים במספר מספיק בשביל אחות שלמה.

נגה: עכשיו היה לך קול בדיוק כמו לאבא.

אבי: איזה מין קול יש לאבא?

נגה: אינני יודעת… כזה כאילו הוא מתפלא על מה שהוא אומר, או בכלל, שהוא מדבר…

אבי: יש לך אזנים מסוכנות.

נגה: אזנים של המשפחה. על כל פנים טובות משל אלה השומעים רק מה שהם רוצים.

אבי: אגב, מענין מה שהם עושים עכשיו.

נגה: אני יכולה לתאר לך בדיוק. תמיד אותו דבר. קמים, אמא בוכה את בכיית-הבוקר שלה, מדליקה את הפתיליה, מבקשת מאבא שיביא מיד את העתון, והולכת לסדר את המיטות שלנו שהיא הציעה בערב.

אבי: מה, אמא מציעה את המיטות?

נגה: כל יום. גם כשאני הייתי בבית, אמא היתה מציעה את המיטה שלך כאילו תחזור בלילה הביתה. זה נעשה אצלה מין שגעון, שאם היא לא תציע לך את המיטה מי יודע מה שיכול לקרות. פעם היא אחרה את האוטובוס האחרון מרעננה ובשום אופן לא הסכימה ללון אצל בתיה. היא נסעה בטכסי.

אבי: (בפיזור נפש) כמה עולה טכסי משם?

נגה: אני יודעת? שלוש לירות, מינימום.

אבי: שטות כזאת. מנין היו לה שלוש לירות? זה מרגיז אותי, העצבנות הזאת…

נגה: כן, אבל אמא…

אבי: טוב, אני מבין… אילו שיערו להם היכן אנו נמצאים עכשו.

נגה: אבא נעשה בקי במפה – פלא. על המקומות שבהם היית קודם הוא יודע הכל: הסטוריה, גיאוגרפיה, צמחיה, טופוגרפיה, הכל. לא תכיר אותו. מה הוא ידע קודם על הארץ?

אבי: זה טוב מאוד. כתבתי להם שאני אפסנאי, שלא ידאגו.

נגה: הם דאגו לך, זה היה נורא. אי אפשר היה לשבת בבית…

אבי: בגלל זה באת לכאן?

נגה: לא בגלל זה.

אבי: אבל עכשיו הם דואגים גם לך.

נגה: לי הם דואגים שלא יקרה לי שום דבר בתור בחורה. (שניהם צוחקים קלות).

אבי: אינם מתארים לעצמם שאנחנו יחד.

נגה: ודאי שלא. אמרתי להם שאני יושבת בבסיס כל הזמן. ותיארתי להם את הבית והגדר וכל מיני פרטים, ואיפה יש ברז ואיפה יש כיור לרחצה, כל מיני דברים. כשאתה נכנס לכל כך הרבה פרטים אתה יכול לשקר כמה שאתה רוצה.

אבי: (מהרהר) בכל זאת, מענין אותי, למה את צריכה להימצא כאן?

נגה: על זה נדבר בעוד חצי שנה, טוב.

אבי: מה יהיה בעוד חצי שנה?

נגה: יהיה טוב.

אבי: פראית, את מסדרת אותי. (רוכס את שרוכי נעליו).

נגה: קח סוודר, קריר עכשיו, אתה עוד תצטנן.

אבי: (לובש אפודה ובה בשעה צוחק לעצמו) אמא וודאי אומרת לאבא: הוא יצטנן אבל לא ילבש סוודר. הוא שוויצר כזה ומוכרח להוכיח לחברים שלא קר לו.

נגה: היא גם אומרת תמיד: הטיפש הזה ירוץ קדימה, אני מכירה אותו.

אבי: היא בוכה לעתים קרובות?

נגה: לפעמים היא מפסיקה…

אבי: היית צריכה להישאר בבית.

נגה: לא נדבר על זה עכשיו, טוב?

אבי: אבל מה פתאום רצת הנה? (נשמעת יריה).

נגה: בקשתי ממך, עזוב… (נכנס אלכס)

ג’ונה: (מתגלה מתחת לשמיכה.) ישנתי, הא? אלכס לא חזר עדיין. מה השעה?

אבי: שש.

ג’ונה: (מבחין באלכס) מי זה יורה שם?

אלכס: זה גדעון ירה באוויר. האנשים אינם רוצים לעלות הנה.

ג’ונה: (צועק) משוגעים, עוד מעט יאיר הבוקר. ישחילו את כולם על המדרון.

אלכס: סמוך עליהם. הם הסתוו כהוגן.

ג’ונה: כמה זמן הם יוכלו לשכב ככה, רתוקים לאדמה?

אלכס: יותר מאשר יוכלו ללכת בקומה זקופה במקום הזה.

ג’ונה: הבאתם משהו?

אלכס: שנים. האחד זקן, עלוב. אבל השני, צעיר, פרא אדם, אמיץ כמו שד.

ג’ונה: בינתים נניח להם. אבל מוכרחים להעלות את הדגנרטים מיד למעלה.

אבי: (בשקט) בשיטה הישנה.

אלכס: באיזו שיטה?

אבי: בשיטה הישנה. לצאת אליהם דרך הדלת, לעבור לעיניהם את המגרש, ולרדת להביא אותם.

ג’ונה: (כנמלך בדעתו) אין ברירה. (קם)

אלכס: (תופס אותו בזרועו) אינך צריך לצאת. אנחנו נצא.

ג’ונה: אבי יישאר כאן.

אלכס: באמת, מספיק אחד. (שלמה רייך ושני חיילים מופיעים בדלת. ג’ונה מסתער אליהם)

ג’ונה: היכן היתר?

שלמה ר.: אינם באים.

ג’ונה: (צועק) סוף העולם! היכן הם?

שלמה ר.: (בשקט, בהרגשת יתרון, באושר) למטה.

(אלכס יוצא וקורא אותם בזרועו לצאת עמו. הללו מהססים והולכים)

ג’ונה: הרי לך: שלושה מתוך שנים עשרה, יחד עם אלכס, ארבעה. יש לך האחוז המדוייק של בני האדם בין בני האדם.

אבי: איזה מקום תופס שלמה רייך בתוך הספירה שלך?

ג’ונה: הוא ההוכחה שאפשר לעשות מכל בן אדם בן אדם.

אבי: (בלגלוג) אפילו “גבר עם דם”?

ג’ונה: בפטישים, כן. נגה, מתי יש לך קשר?

נגה: בעוד חצי שעה.

ג’ונה: תשאלי על התגבורת.

נגה: בסדר.

ג’ונה: (תפוס הרהורים ברוגז) לך דבר עם בני אדם…

אבי: זוהי מלאכה קשה מאוד, לא כל אחד בקיא בה.

ג’ונה: עזוב את הבדיחות שלך. בלע אותן בעצמך.

אבי: מה אמרת?

ג’ונה: אמרתי שתפסיק להתלוצץ עכשיו, אינך רואה שזה לא זמן…

אבי: אינני מבין.

ג’ונה: לא חשוב, סתם, זה מדאיג אותי, כל העסק. אבל אנחנו נתגבר על זה אפילו אם אצטרך ללכת על עכוזי, תסלחי לי… מה זה שאינם באים? כמה יש להם ללכת שם? (הולך לדלת) תיכף נראה מה הענין. (אלכס מופיע)

אלכס: (צונח על יד השולחן) אל תגידו לי שיש בעולם דבר יותר מגונה מפחד. הייתי מוכן להיות אנ’לא יודע מה, מניקיוריסטית של קצב שנתעשר, ולא לדרוש מבן אדם להתגבר על פחד. זה היה איום. הרגשתי שאני עלול להיות או כלב מזוהם או קדוש ושאם נעבור את כל זה ונתגבר על המטרים המקוללים ביותר בכל העולם כולו, יהיה פה למעלה הסוף, הסוף של הכל. ישו הנוצרי היה מקיא כאן פעמים. יש לכם מעט מים? ואיך שהעינים שלהם נצצו, אני מתכוון לאלה שהיו בחדרים. והמרגיז הוא שאתה יודע שאינם שונאים אותך, ושאולי ההרגשה שהם עושים משהו בשבילך היא שנותנת טעם לסבלם. זה היה איום. (אבי מגיש לו מימיה, אלכס לוגם בלהיטות)

ג’ונה: נרגעת? ובכן, ניגש לענין. חקרת את הערבושים?

אלכס: כן, עוד בשדה, לשם מיון.

ג’ונה: הוצאת מהם משהו?

אלכס: כן.

ג’ונה: מה?

אלכס: דם.

ג’ונה: חוץ מזה?

אלכס: שנים.

ג’ונה: איזה מין בדיחות אלה? סיפרו משהו?

אלכס: שום דבר.

ג’ונה: מה הענינים?

אלכס: הזקן אהבל, איננו יודע שום דבר.

ג’ונה: והצעיר?

אלכס: פרד. לא תוציא ממנו שום דבר.

ג’ונה: (באי אמון) מה אתה מדבר?

אלכס: אם ערבי אינו מדבר אחרי בעיטה אחת בפנים – לא ידבר. אין טעם להמשיך לעבוד עליו. אינני רוצה לפתוח כאן אטליז. חוץ מזה, מה הוא יכול לספר לך יותר ממה שאני ראיתי. על כל רכס יש פה מינימום כיתה. הם תפסו את ענין הטריז יפה מאד והחליטו להחניק אותנו. זה מגיע לנו, הגיע הזמן להפסיק לתכנן כאילו הם אידיוטים גמורים. בפחות מפלוגה לא תפרוץ הנה כדי לחדש את הקשר. צריך לשקול היטב אם כדאי לבזבז כאן עוד פלוגה.

ג’ונה: את זה יחליטו במקום אחר. מה עשית עם השנים האלה?

אלכס: מה יכולתי לעשות אתם? היית רוצה לכלכל אותם כאן? נתתי פקודה שיחסלו אותם.

ג’ונה: (צועק) אידיוט! (מתרכך) תסלח לי. איזו שטות. כבר חיסלו אותם?

אלכס: עדיין לא. מסרתי אותם לגדעון.

ג’ונה: (צועק מבעד לחלון) גדעון, שלח את הדודים הנה, אבל מיד. בוא גם אתה.

אבי: באמת, למה לחסל אותם? שיסריחו להם, הערבושים האלה. מה הם יזיקו לנו? יאכלו קצת בוליביף?

אלכס: אל תעשו ממני רוצח. במקרים כאלה לא מחזיקים “אורחים”. אלף – אין לנו אוכל בכמות מספקת. ובית – הם ראו כבר יותר מדי. הם ראו אפילו את הפחד שלנו. וגימל – אם אתה היית נופל בידיהם היו עושים ממך ששליק. זה אמנם אינו נימוק אבל יעזור לך לקיים את ההכרח המטונף הזה, להעביר אותם באקספרס לעולם הבא… אבל אם אתם מתעקשים, מילא, יהיה כך, אבל הזהרתי אתכם. שמע, הצעיר הזה חברה’מן. אף פעם לא ראיתי ערבי אמיץ כזה. הוא שם עלי מבט – אף, יש לו פנים יפים כאלה, גבריים.

ג’ונה: (בבוז) סוף העולם! ראית פעם ערבי מתנהג כמו בן אדם ואתה מוכן למכור לו את אחותך. מי אמר לך שאני מתכוון להשאיר אותם בחיים? התכוונתי שלא מחסלים ככה שני ערבושים, כשאנחנו נמצאים במצב כזה. זה בזבוז. אתה מבין? זה בזבוז! שני אנשים – פירוש הדבר שני מוקשים פחות. ככה זה ילך אצלנו. יש ששה מוקשים – יהיו ארבעה. (גדעון מופיע בפתח)

גדעון: הנה הם כאן, מה אתה צריך אותם?

אבי: איך אתה חושב לבצע את זה?

ג’ונה: פשוט מאוד, נריץ אותם קצת כאן, על מגרש-המשחקים שלנו, עד שימצאו את המוקשים שלהם. גדעון, תוליך את הצעיר כאן על המגרש, תרגילי סדר. (גדעון עומד בפתח ומדריך את הערבי בצעקות. אבי ואלכס עומדים בחלון. אלכס שב למקומו מיד. נגה אינה זעה ממקומה)

גדעון: (נראה מגבו) רוח הונאק, טעאל הון. ילה, ילה, רוח הונאק. כמאן מרה. זהו, ילך עוד פעם, לא יזיק לו. רוח, יא איבן-אל-כלב, ליש בסתנא, מה הוא עומד, הנבלה, הוא חושב שאנחנו רוצים לשחק אתו? דפוק לו אחת. טמבל, לא אמרתי כדור. שים עם הקת. יותר טובה. רוח, יא איבן שרמוטה. הדא פראד הדא. אם הוא לא ילך הוריד לו עוד מכה. אל תכה בפראות כזאת, עוד תהרוג אותו ככה. מה יצא לך מזה? מסכן, תראה, כבר הולך לו דם. רוח, יא מלעון. אין לו חשק ללכת? נעשה לו חשק. (צועק) שמע, הוא בורח, איפה העינים שלך. דפוק אותו. דפוק אש, נו. (שומעים יריות קרובות) לא פגעת בו. הוא עושה את עצמו. דפוק צרור. אל תבזבז כל כך הרבה. קלע בודדת. איך אתה קולע? הנה הוא קם. זהו. עזוב אותו. הוא כבר מת מזמן. הארס הזה, הוא חשב שיברח לנו הוא חשב. ראית איזה ערבי יפה זה היה?

ג’ונה: סתם הרגתם בן אדם.

אבי: כך זה לא ילך. עבוד בשיטה אחרת. תן לו שילך מרצונו. תראה איך אני אוליך את הזקן. שים הנה לחם… (אלכס מושיט לו פרוסת לחם. ערבי זקן ומסואב מראה מופיע בפתח. אבי ניגש אליו).

אבי: חוד לק. (הזקן נוטל את הלחם, נועץ בו שניו ברעבתנות, אחוז תמהון ובעתה, ההופכת לאט לאט להודיה גדולה, מעומק עינים טרוטות ודואבות. הוא תופס את ידו של אבי ומנסה לנשקה, אבי שומט את ידו)

הזקן: (בבכי) יא אבני, יא אבני, אנא בחיב אל יהוד. אנא בחיב אל יהוד כתיר…

ג’ונה: הוא אוהב יהודים, הוא אוהב. טנופת ולא בני אדם…

אבי: רוח, יא עמי, וג’יבני שוויה חשב. ילך לאסוף עצים (הזקן הולך) וימצא כבר את המוקש שלו. רחמנות עליו, אבל בלאו הכי לא נשאר לו הרבה לחיות…

הזקן: (חוזר) מן שאנק, יא אבני, כל מה בידק. (יוצא. הכל עומדים ומחכים במתיחות. הזקן חוזר ובידו חבילת עצים)

אבי: כמאן, כמאן. (הזקן נעלם שנית בפתח) שיביא עוד. שמע, שלא יחזור עוד פעם, אני לא יכול לראות את זה. אם הוא חוזר עוד פעם, גמרנו. מספיק לי. ראית איך שהוא הביט עלי. (נגה מסתכלת באבי) מה את רוצה ממני? מה יש?

נגה: (בלי בטוי) שום דבר.

אבי: טפו, איזו טינופת. (נשבר) המוקשים האלה. (קול נפץ עז)

ג’ונה: (מסתכל החוצה, חוזר ואומר בשקט) חמישה מוקשים.

– מסך –

 

מערכה שניה    🔗

(אותו מקום. חצי שעה לאחר כך. נגה ואבי)

אבי: (בהתעוררות) ראית איך שהזקן הסתכל בי, באהבה כזאת. זה היה מאוד לא נעים לי.

נגה: (בחומרה) לא נעים לך?

אבי: מאוד לא נעים לי.

נגה: אבי, זה היה נורא לראות אותך עכשיו.

אבי: אני מקווה שזה יהיה הדבר הנורא ביותר שתראי בחייך.

נגה: אבי, אל תשחק לפני גבר, אני אחותך.

אבי: מה את רוצה ממני?

נגה: שום דבר שתוכל לתת לי. רציתי שתדע שזה היה נורא. זה היה מכוער.

אבי: אני אוהב את הדיבורים הללו, אילו היית בשיירה והיית רואה מה שעשו לאנשים שלנו…

נגה: שמענו את הדיבורים הללו, אתה עצמך יודע שאין זה נימוק. הזקן הזה…

אבי: את רגשנית ולא יותר. אינני סדיסט. זו היתה הדרך היחידה… המעשית…

נגה: אתה מדבר כמו ג’ונה.

אבי: אני מדבר כמו שאני מבין.

נגה: אני בטוחה שאתה יודע שאני צודקת.

אבי: לא, אינך בטוחה. אילו היית בטוחה היית שותקת. אני מכיר אותך.

נגה: נשתנית מאוד בזמן האחרון.

אבי: (בלגלוג) נשתנית מאוד בזמן האחרון, אמר האיכר לסוס לאחר שעשו ממנו נקניקיות. את חושבת שאני יכול לצאת מהנקניקיה הזאת סוס אציל?

נגה: אתה יכול להתלוצץ, אני יודעת שגם אצלך זה מונח באיזה מקום.

אבי: (בשידול) אף פעם לא עשיתי מעשה אכזרי שלא היה הכרח. יתר על כן, שההימנעות ממנו, מטעמי איסטניסיות, אכזרית יותר בחשבון הגדול. אינני רוצה להיות יפה-הנפש הבוכה על קברות חבריו שנהרגו מפני שהוא הולך למרחץ להיטהר לפני שהוא מגאל את ידיו בדם. אף פעם לא הייתי אכזר מתוך יצר, מפני שלחצו לי במקום עצבני…

נגה: הלוואי ויכולת להיות אכזר מפני שהכאיבו לך, כמו חיה שכולה. והיית יודע גם חרטה. ואולי לא היית איום כל כך באכזריותך, (מסננת בין שניה) קר, מנומס, נהנה מעצמו, כן, נהנה מעצמו, ואולי גם יבקש פרס על שאדם אציל כמוהו זיהם את ידיו, למען…

אבי: (חתוך ומאופק) ודאי שלא למעני…

נגה: ודאי שלא למענך, הרי לעצמך לא תקח אפילו מה שמגיע לך, אם צריך יהיה לחטוף את זה, או לדחוף מישהו כדי להשיג את זה, אתה חושב שאינני מכירה אותך? אתה תעשה הכל בשביל מישהו אחר, בלתי ידוע, מי ביקש ממך את זה? אני לא…

אבי: את אולי לא, אבל יש מי שזה דרוש לו…

נגה: הכלל, בוודאי. אבל בשביל איזה כלל אתה מוכן ככה לזהם את ידיך, אם כלל זה איננו כולל את אחותך? זה היה נורא!…

אבי: את אומרת נורא, אבל ראיתי איך העינים שלך נוצצו, ואני אומר שכך זה בסדר אבל אני אוכל את עצמי… לא על פי רצונך את מוברגת לתוך המנגנון הזה הדורש ממני מה שאת אפילו לא היית מעיזה לחשוב, יוֹגי… אבל גם חיות טרף, היכולות להלהיב את הנשיות שלכן, לא נהיה. קיבלנו חינוך יותר מדי טוב. ההורים שלנו התאכזרו לעצמם יותר מדי כדי שיוכלו להביט לנו ישר בעינים…

נגה: אתה מתכוון לאבא?

אבי: אינך צריכה לנחש, זה ברור. איזה חיים יש לו? והכל למעננו…

נגה: איך הוא היה מתחלחל אילו היה יודע מה שאתה…

אבי: הוא פשוט זקן מדי כדי להבין את הקשר בין הדברים. זה אותו הדם שהוא הקיז לעצמו. מה שהם עשו לעצמם אנחנו לומדים לעשות, באותו התוקף, באותו הבטחון, ובאותה אכזריות – לאחרים. אנחנו רק פרט קטן בתוך תכנית גדולה. העולם המאושר שיגדל פרחים בצלחות מוקשים יסלח לנו את העובדה שלא נשאנו חן מלפניך בשליחות זאת. איש אינו אשם במה שקורה כאן. כן, נהיה אשמים אחרי המלחמה אם נשתעשע עם הפספוסים שלנו על דשא ונחשוב שהעסק נגמר והגיע תורנו לחיות; או שנציב את ה“אני” שלנו בככר מוגרבי ונחשוב שכל יתר האנשים הנם כוכבי לכת.

נגה: (בלגלוג) מה שאני חוששת הוא שאילו ג’ונה אמר מה שאתה אומר אתה היית אומר מה שאני אומרת.

אבי: ובכן, לכי דברי עם ג’ונה, ישר, בלי אמצעותי.

נגה: יש לך משהו נגד זה?

אבי: מימי לא דחפתי חוטם לעניניך.

נגה: למה אתה אומר “עניניך”?

אבי: כל מה שמענין אותך הוא ענינך. המחזרים שלך הרי לא יהיו אחי.

נגה: אינך מחבב אותו ביותר. (נכנס ג’ונה)

ג’ונה: (בחיבה גלויה) מועצה משפחתית? הא? תענוג לראות אתכם יחד. יש איזה חדשות?

נגה: שום דבר. הודיעו להעביר לקוד שנים.

ג’ונה: יש לך הקוד?

נגה: במעיל.

ג’ונה: תביאי אותו. (נגה יוצאת) צריך להעיר את אורי, מה הוא נרדם שובפּם? (מטלטל אותו מתחת לשמיכותיו) קום תאכל משהו. פשוט חבל לגרש אותו מעולם שכולו טוב ולהחזיר אותו למקום הנבזי הזה. (הלה מתרומם, תמה, מתאושש, מבין, ארשת של אכזבה שפוכה על פניו)

אורי: שכחתי להגיד לה משהו, לכל הרוחות, עכשיו מי יודע אם עוד נפגש… בחלום, אני מתכוון (קופץ ממקומו) מכרסמים משהו, הא. הטנק שלי ריק. (מראה על בטנו) גם ברדיאטור יבש לגמרי. רק אל תאכלו סרדינים, אני מקיא מזה. אנ’לא יכל להביט על האוכל הזה, הייתי ברצון מכרסם מגף, אלא…

אלכס: (מופיע) אלא?…

אורי: אלא שאין לי מגף. מה יש? לא אכלנו מגפיים אתם חושבים? כשמטגנים את זה עם בצל זה נפלא! כן עם ציפס אבל אין לנו תפוחי-אדמה. חבל. (אבי מנסה לשוא להדליק את הפרימוס)

אלכס: תן לי, אני אדליק את זה עם הטמפרמנט שלי, יש לך גפרורים?

אבי: אין, אבל מציתה… (מוציא מציתה מכיסו) היא מלאה, הפסקתי לעשן בזמן האחרון.

אלכס: (מדליק את הפרימוס ומסתכל במציתה) מה כתוב כאן?

אבי: זה כלום.

אלכס: גימל למד, ירושלים. מי זאת?

אבי: מי זאת? הסבתא שלי.

אלכס: הא, איפה עכשיו הסבתא שלי?

ג’ונה: הלכה לבלות עם הסבא שלי.

אורי: אח, יום אחד אחרי המלחמה אני לוקח את הסבתא שלי בפורדלוקס, ונוסע אתה לסוף העולם, אחר כך נחזור ארבעתנו… ונשוט בסירות על הירקון.

ג’ונה: יכולת לעשות זאת גם היום.

אורי: איפה יכולתי?

ג’ונה: מי אמר לך לבוא הנה? אתה נהג, היית צריך להשאר לשמור על המכונה. רצית להיסחב אתנו – הא לך. אני מקווה שאיבדת כבר את החשק הזה. יכולת לבלות מצויין. כל זמן שאני כאן יכולת לבלות בתל-אביב עם המכונה – קף של חיים.

אורי: איפה היו לי חיים להסתובב בזמן כזה בתל-אביב?

ג’ונה: שמע, לא הכרתי אותך. לא ידעתי שאתה ציוני כזה. מי לימד אותך לנאום?

אורי: (נעלב) אתה בטוח שאני רק מדבר…

ג’ונה: אל תשים את זה על הלב. אתה בסדר.

אורי: (בהנאה) מה אני פרצוף בשביל בתי קפה? כך אני נראה?

אלכס: לא, אתה פרצוף בשביל קופסת סיגריות: גברי עצמאי בלתי תלוי, אלא בסיגרה.

אבי: נפלא, אלכס, זה היה אדיר.

אורי: יש לך סיגרה?

אלכס: לא. כבר יומים שאין לנו סיגריות.

אורי: לי נגמרו אתמול בערב, אני אשתגע.

אלכס: מצוץ אצבע.

ג’ונה: יש לי עוד חמש ספיר. קח שתים תשאיר לי שלוש. סוף סוף אני האיש האחרון שמותר לו להשתגע כאן.

אבי: יש לי מזל שהפסקתי לעשן. נדמה לי שהעצבים שלכם טובים בשביל כל מיני זוועות, אבל לא בשביל מחסור בסיגריות.

אלכס: מהעצבים שלי אפשר יהיה לעשות כבל לגשר תלוי. אינני מרגיש שום דבר.

אורי: ראית פעם גשר תלוי?

אלכס: הייתי בקליפורניה, לפני שלוש שנים.

אורי: קף עצום. גם באירופה היית?

אלכס: בצרפת ובאיטליה.

אורי: אף, אני מקנא בך. יש אנשים שיודעים להסתדר.

ג’ונה: אחרי המלחמה אולי אני אסע קצת.

אבי: זה כל מה שתעשה אחרי המלחמה?

ג’ונה: אחר כך אלך ללמוד בתכניון. כמו שאני זקן יש לי עוד תיאבון לזה.

אלכס: ומה תעשה אתה אחרי המלחמה, אבי?

אבי: השאלה. אינני יודע. הייתי רוצה שזה יהיה תוצאה ישירה של מה שלמדתי מהמלחמה. אינני מתכוון לטקטיקה ותרגילי סדר. הייתי רוצה לעשות משהו שאיננו תמים ואיננו אנוכי. זהו. זה בעצם כל מה שלמדתי, שאנוכיות ותמימות, שתיהן פשע.

אורי: לא תמים ולא אנוכי, מה זה יכול להיות.

אבי: בינתים אינני יודע.

אורי: (מתפרץ בהתעוררות כבהתגלות של הברקת-פתאום) שמע לי, אני יודע. סרסור זונות. לא תמים – ברור. לא אנוכי – סוף סוף זה לטובת אחרים. (צוחק. אף אחד אינו צוחק מלבדו. ג’ונה מגחך ופוזל לעבר אבי).

אלכס: (מתעלם מאורי) דבר שאיננו תמים ואיננו אנוכי זוהי עבודה. וזה מה שעשיתי בחיי. אבל נדמה לי שאחרי המלחמה אעשה משהו אחר.

אבי: מה למשל?

אלכס: ארקב.

אבי: (יורק) טפו… זו היתה בדיחה?

אלכס: לא, מה יש? אביא תועלת גם כך. יש בגופי יסודות מצויינים בשביל עצי פרי נשירים. ההורים שלי מאוקראינה. לפחות תבטיחו לי שתגדלו עלי עצי פרי. אני אוהב מאוד אגסים. זהו הקשר שלי עם הדור שהביא אותי לעולם.

אבי: (מתלוצץ) אני נשבע שבמקום שאתה תרקב אני שותל בעצם ידי עץ תפוח.

אלכס: את השורש תקע בין הצלעות שלי.

אבי: בדיוק במקום שהיה פעם לב.

אלכס: (תוקע כף) גמור?

אבי: (מושיט אף הוא את ידו) גמור.

ג’ונה: זה יעלה לך ביוקר, אני מזהיר אותך. זה יחייב אותך.

אבי: בתנאי כמובן שאני לא אהיה מת לפניך.

אלכס: נו, כן זה ברור. אבל רואים עליך שתחיה הרבה זמן.

אבי: מי יודע. על כל פנים בואו נעשה הסכם, מי שמגיע ראשון לעולם הבא מכין מים חמים באמבטיה. נגיע מזוהמים מאוד.

ג’ונה: כך אני אוהב אתכם, כך מדברים בני אדם. לפני כמה זמן כשאמרו את המילה מוות הייתם נעשים חיוורים כמו…

אלכס: מרשרשים כמו עלים יבשים…

אבי: גם עכשיו אינני מלקק את זה בתיאבון. אני חושש מאוד שאנחנו כבר מגזימים.

ג’ונה: מגזימים? עוד תגיד שבזבזנו אנשים…

אבי: יכול להיות…

ג’ונה: אילולא הופקדה המלחמה הזאת בידי דור צעיר, נועז ומחוסר אחריות כשלנו, היו שוחטים את כל הצדיקים מיושבי הדעת שמחר יגידו לך: אתה צעיר מדי בשביל לקחת אחריות על…

אלכס: (בחיוך) מגרש מכוניות לחניית לילה, או חצוף מדי בשביל לארגן את התור במשרד להרשמת עגלות ילדים משומשות…

ג’ונה: או הרפתקן מדי בשביל להיות…

אלכס: נהג של המפקח הסניטרי.

אבי: אתה צודק כמו מנהלת בית ספר עממי. לפעמים חשבתי על זה: אנחנו דור שעשה מההרפתקנות שלו העזה ומהחוצפה שלו – חלוציות. אבל את המדליות האלה לא תשא על החזה שלך כשתהיה שוער של בית מלון. ולקשקש על מוות כמו שמדברים על מלפפונים חמוצים, זה כמו לשכב עם אשה לעיני כל בככר מגן דויד.

ג’ונה: אם כן, אני מציע שברגע שנגיד מוות, נוריד את הכובעים על העינים ונתלחש.

אבי: לא בדיוק כך, על כל פנים יש מלים שללעוס אותן בכל בית כסא זה גועל.

ג’ונה: למשל.

אבי: למשל? ברגע זה נזכרתי. פעם ראשונה שהרגשתי מה זה קרב. לא האש שדפקו עלינו… אנחנו רצים, אתה רואה דמויות שחורות, פתאום אחת צועקת, וזה סיומקה: “אוי, הרגל.” ואחר כך התחיל לבכות, עם כל שמונים הקילו שלו: “אל תעזבו אותי, חברים. חברים, הרגו אותי אבל אל תעזבו אותי”. באותו רגע היה נדמה לי שאני תופס את כל הענין. אחרי זה היתה לי הרגשה שלעולם לא אוכל לשמוע את המלה “חברים” בשימוש זול יותר. (נגה נכנסת ויושבת במקומה)

ג’ונה: נפלא. תאר לך שאתה הולך במדבר. לך אני לא צריך לספר מה זה מים במדבר. כשאתה צמא, אני מתכוון, כך שאילו יכולת לעשות מהדם שלך מים היית שותה אותו. כשהמים נעשים יותר יקרים לך מן הכבוד שלך. אחר כך אתה חוזר לצפון ואינך יכול לשטוף את הרצפה במים. תופעה נאורוטית. אינך יכול לשטוף את הרצפה עם הכבוד שלך.

אלכס: נעשיתם רציניים יותר מדי.

ג’ונה: אינני יכול לסבול שהמלחמה עושה מהאנשים שלנו סנטימנטליים. אני שונא פטפוט. אתה חושב שאין לי “רגשות עדינים”? בחורשת אורנים מרשרשת. אבל ליבב בצבור, סתם מגונה. בעד זה אני שונא את ההתיפחויות של העתונים. (נשמע קול נפץ)

אלכס: מה זה, מוקש?

ג’ונה: (מתפרץ לפתח, שב נרגע ומאוכזב) פגז של מרגמה. מתחיל טיווח בוודאי.

אבי: טוב מאוד שלא יהיה כאן שקט, תפסק המתיחות הזאת. (הכל משתתקים ומאזינים. לפתע פורץ לחדר חייל)

חייל: (ארשת משונה משוכה על פניו) אתם פה, הא? תזהרו. יש כאן מוקשים. לא, אין כאן מוקשים. בכל העולם יש מוקשים. אמא’לה תני לי מוקש קטן, אולי אצטרך בלילה. לאן אתם הולכים לאן אתם הולכים. מה יש שם? תזהר אתה דורך על משהו… אבל כלום, אין מה לפחד. לא מתים. הולכת רגל. (אורי עומד. הלה ניגש אליו והודף אותו): זוז השתגעת לעמוד כאן. ברח מיד… ח, ח, ח, אני עושה את עצמי משוגע כדי שהחברה לא יפחדו ללכת בחוץ אני רץ לי, מה יש, אני רץ לי קצת. בינתים הם רואים שזה כלום. ביום ששי זה אדום. אלה עגולים ויש שם מסמר קטן, וכשדורכים על זה, פץ. אתה אפילו לא שומע. עזוב אותי אל תגע בי. אני אהרוג אותך. לכו ממני, אני רק עושה את עצמי. (אורי, אבי ואלכס, משתלטים עליו ומוליכים אותו לחדר השני. נשמעות צעקות פראיות. מן המכשיר נשמעת מוסיקה.)

ג’ונה: הפסיקי את זה. חבל על הבטריות.

אלכס: (בדכדוך) נדמה לי שעד סוף ימי אלך עם עינים מושפלות לראות אם אין מוקשים בדרך.

ג’ונה: חדלו לדבר על זה בטון כזה. מה שאנחנו צריכים עכשיו הרי זה קודם כל, אי מתיחות.

אבי: אי-מתיחות במקרים כאלה זה דכדוך.

ג’ונה: קרא לזה איך שתקרא. העיקר שלא תתהלכו לי עם חטמים באדמה. ההוא אינו יוצא מהחדר השני, שמעתם? הוא בחר. הוא איננו כאן.

אבי: אינך יכול להוציא לו שם רע על לא דבר.

ג’ונה: אני אוהב את הדיבורים האלה, “אינך יכול”. אראה לך תיכף מה שאני יכול.

אבי: אולי תראה לי פעם מה שאינך יכול.

ג’ונה: אתה מתבגר משעה לשעה.

אבי: במזרח מתבגרים מהר.

אלכס: ובמלחמה.

אבי: עכשיו תאר לך מלחמה במזרח. העולם יתבגר מהר מדי.

ג’ונה: זה הטון שאני צריך. נכון, מתבגרים. אבל על נשים אין זה משפיע. (מסתכל על נגה) כאן הן מאחרות להתבגר. איפה אתה מוצא בעולם בתולה בת שש עשרה. ובארץ – אתה מוצא בתולות בנות עשרים ושתים חמרים חמרים. זה הדבר היוצר את עודף המרץ אצל הבחורים. אלכס, זוהי הסיבה שננצח במלחמה.

אבי: אתה חותם על המחקר המדעי הזה?

ג’ונה: בשם בדוי.

אבי: הרי אתה מתהלך בעולם הזה בשם בדוי. ואולי לא רק השם בדוי.

ג’ונה: לשון יש לך – בשביל להשחיז עליה סכינים. (קול נפץ. מתיחות. מבטים מוגנבים לאדמה. נשימה של התפרקות) פגז. שיבזבזו עלינו פגזים. זה לא עושה עלי רושם. אבל מי אחראי עכשיו על השמירה?

אלכס: אני.

ג’ונה: בדוק אם האנשים בעמדות. (אלכס מניע ראשו). אבל תזהר. (אלכס יוצא. מורגשת אי נוחות)

אבי: אני מנסה לדבר עם ההוא שהשתגע.

ג’ונה: בסדר. (אבי יוצא. שתיקה ארוכה. אין קול) אורי. תגש עם אבי, אולי יצטרך אותך. (אורי יוצא. שהות) חכיתי לרגע הזה. שוב פעם אנחנו לבד. איזה חיים משונים, להיות כל כך קרובים וכל כך רחוקים…

נגה: כל כך קרובים וכל כך רחוקים…

ג’ונה: את לועגת לי, אבל כשאני צריך משהו, לא לגלוג של נשים יעצור אותי.

נגה: (בעייפות) מה אתה רוצה ממני?

ג’ונה: שאלה נאה. את כספך וזהבך, ואת השנים התותבות שלך…

נגה: (מחייכת) הפקדתי אותם אצל אבי…

ג’ונה: (ברצינות) כן, נכון, חשבתי על זה… יש לו השפעה עליך, גדולה, הוא?

נגה: הוא אחי, זה כל מה שאוכל לומר לך…

ג’ונה: כן, אני מבין. פעם רציתי מאוד שתהיה לי אחות, מוזר… אבל לפעמים זה לא נעים. נגה. לא תהיה זו חוצפה אם אומר לך שיחסך אלי נשתנה על ידי משהו חיצוני, זה משונה אבל יש לי הרגשה כזו… אני זוכר תקופה אחרת לגמרי… פעם ישבנו במטה ואני שאלתי אותך משהו, ואמרת לי: “אל תשאל את זה בנוכחות אנשים זרים”. אינך מתארת לך כמה שמחתי לשמוע מפיך את הביטוי “אנשים זרים”…

נגה: הו, יש לך אוזן טובה. (מחייכת) אתה אורב לי?

ג’ונה: יש לי אוזן אחת נוספת המקשיבה לך כל הזמן.

נגה: האוזן הזו מטעה אותך…

ג’ונה: (כמהרהר) כן, את הטעות הגסה ביותר שעשיתי בימי חיי. אבל מאוחר (מסתכל בשעון) מצחיק ראית? הסתכלתי בשעון… (נגה מחייכת, חיוך מסויג וגם נבוך מעט) שטות כזו, לכל הרוחות. (צוחק בקול רם) איזו השפעה יש לך עלי. כשאני נזכר כמה מגוחך אני נראה כשאני מדבר אתך תוקף אותי צחוק עד כאב בטן… את וודאי מגחכת: מכל גבר אפשר לעשות בקלות פשטידא, צריך רק לדעת באיזה סיר לבשל אותם…

נגה: ג’ונה, איזה מין בן אדם אתה?…

ג’ונה: רגיל. בשר ודם פשוט. טוב בשביל לשרת, לפטפט, למות מות גבורים, ובשביל נקניקיות, כמו שאבי אומר. את רוצה שאמכור לך את עצמי כמו באטליז?… איזה מין בן אדם אתה?…

נגה: למה לך לדבר כך, ג’ונה?

ג’ונה: איך אמרת את זה? תגידי עוד פעם ג’ונה. כשאת אומרת זאת שומעים שם אחר לגמרי. נפלא, ג’ונה. הגידי ג’ונה, מה את שותקת? את הטובה הזו את יכולה לעשות לי. לא תאבדי את בתוליך אם תמסרי לי את זה. (מתקרב אליה) שום דבר לא יקרה לך.

נגה: (נרתעת) ג’ונה, אתה מפחיד אותי.

ג’ונה: (מאוכזב) לא ג’ונה כזה. אחר. אמרי ג’ונה כזה שלא ישאר עוד שום ג’ונה אחר מלבדו. ילדה, מימי לא הייתי אידיוט כזה. אל תפחדי. מה יש כאן לפחוד. תרימי את קולך ואבי ייכנס הנה. אין פה שום דבר מיוחד. זוהי אהבה. שמעת פעם על דבר כזה? את וודאי אוהבת כמו איזו אנטה או נטשה. אבל יש אנשים פשוטים שאוהבים בעשר אצבעות, בצפרנים. את אף פעם לא תביני את זה. עוד מעט יהיה מאוחר וצריך להספיק עוד משהו ולהספיק אותו עד הסוף. בימים האלה שנשארו לי אני אטרוף כל דבר בפראות. אני אסלק כל אשליות, וגם הבושה תעוף אתן. ומהגאווה שלי תוכלי לעשות סיכת-קישוט על החזה שלך, המקום שנמנע ממני. אבל אל תדאגי. האהבה הזאת היא עיניני שלי, אני אבלע אותה ואני אעכל אותה. את יכולה לצחוק או לפחוד. אני בתוך עצמי סוער ומאושר, כך אני אוהב את זה, ולא איכפת לי שהגוף אינו משיג את שלו. זה לא מתאים לי, הא? וודאי שזה לא מתאים לי. הייתי רגיל למשש כל דבר באצבעות. אבל הגוף עוד מעט יקבל את שלו, מוקש או כדור. במקום אחר הייתי מתפקע מצחוק לחשוב על עצמי בצורה כזו – אהבה של גמנזיסטיות. אבל כאן היא חלק מהחיים. כאן הכל ישנו ואיננו בבת אחת. גם אנחנו כבר איננו קיימים. הוא מחכה לנו בחוץ כמו אשה אוהבת וסבלנית.

נגה: ג’ונה, אינך צריך לדבר כך…

ג’ונה: מדוע? אני משלם בעד זה. את חושבת שהתנפלתי על האוזן הראשונה שנזדמנה לי בדרך לנאום לה את הנאום הזה? לפעמים אני חושב שאני ראוי לפרס. לא נולדתי בגיגית של דבש. מגיל שמונה בעטו אותי לרחוב. אינני יודע מה זה אנשים קרובים. אם למדתי משהו לא עמדו לי על הראש לשם זה. לאף אחד לא היה איכפת אם אהיה גנב או גאון. אינני יודע מה זה אנשים קרובים. אני שונא את ילדותי. תזהרי ממני, אנשים השונאים את ילדותם מסוכנים הם. מעולם לא היה לי בית. והיו כל הסיכויים שאסתער על ההזדמנות הראשונה שתהיה מוכנה להשכיב אותי במיטתה ואעשה ממנה אם לילדי, כדי שיהיה לי פעם בית, כדי שיהיה לי מקום להניח את המזוודה ולדעת שלא אמצא כל דבר בדיוק באותו המצב שהנחתי אותו לפני כן, שיהיה לי אור בחלון כשאני חוזר בלילה. – אבל לא עשיתי את זה. עכשיו אני יודע למה לא עשיתי את זה. עכשיו אני יודע בשביל מי שמרתי את הבדידות המקוללת שלי. בכל מקום שאת תמצאי שם ביתי, אם תרצי ואם לא תרצי.

נגה: גם אם אמצא מתחת לאבן שיש?

ג’ונה: עזבי את זה. ואל תבהלי מהנאום שלי. אין בו שום כוונת סחיטה. סתם תרגילי גרון, כמו זמרת בשעות הפנאי.

נגה: למה אתה מוריד כל דבר, ג’ונה…

ג’ונה: (ברשמיות) ואל תשכחי לשאול שוב על התגבורת.

נגה: ג’ונה…

ג’ונה: או, זהו – ג’ונה, כך רציתי… (מבחין באבי העומד בפתח) ותודיעי שיביאו מה שיותר תחמושת, אפילו על חשבון המזון.

נגה: (ברכות) ג’ונה…

ג’ונה: או, ובטריות. אחרת נשאר בלי קשר.

נגה: ג’ונה…

ג’ונה: ושהפרדות תשארנה כאן… (נגה מסתכלת לאחוריה ורואה את אבי)

אבי: עסק ביש. התחיל טיווח.

ג’ונה: אל דאגה. הלילה וודאי יתחיל העסק, אם החברה הגיעו.

אבי: איזה חברה?

ג’ונה: אני מתכוון לרובים הצ’כים. לא שמעת? הגיעה אניה. עם הרובים האלה נצייר מפה חדשה של המזרח התיכון.

אבי: הבטחון שלך מצלצל משונה מאוד כשאתה תקוע כאן כמו תסלח לי ויורק דם עם עצבים…

ג’ונה: העיקר אופטימיות.

אבי: העיקר אופטימיות אמר התלוי לחבל, שנאנק מכובד המשא.

ג’ונה: (מביט בשעון) הו, הנה יש קשר. חכה שני רגעים נשמע מה מודיעים לנו. (מתוך המכשיר בוקע צליל חד גבוה, צורם. מיד לאחר כך נשמע קול התקתוק) ויש מקלעים, תענוג של מקלעים, רק קצת סבלנות עם דם…

אבי: מה יש לך מכל זה?

ג’ונה: קף של תקווה טובה.

אבי: משומשת.

ג’ונה: אתה מדבר כך? לא מתאים לך.

אבי: אלא מה מתאים לי? כובע עם נוצת טווס?

ג’ונה: יכול להיות, על כל פנים חרב שתתנדנד לך בין הרגלים. אתה בטעות כאן.

אבי: איפה?

ג’ונה: במאה העשרים.

נגה: (מפענחת) שעת האפס: אפס שתים שלושים. תכנית גימל.

ג’ונה: (מתלהב. תוקע אגרופו לתוך כפו) סוף העולם! כך אני אוהב אותם. זה בומה. הוא לא יעזוב אותנו להסריח כאן.

אבי: (מעשי) מה זו תכנית גימל?

ג’ונה: התפקיד שלנו הוא לערוך התקפת הטעיה על המשלט הצפוני. התקדמות בואדי עם תפיסת משלט מקשר. הם ינתקו את חמש מאות שבע עשרה.

אבי: זה סיכון עצום. אם הם לא יגיעו נסתבך. אחר כך נשאר בלי תחמושת.

ג’ונה: נזרוק אבנים. אם הם לא יגיעו? אם הם לא יגיעו נקפל את הזנב ונברח מכאן בהזדמנות הראשונה, אם לא יחסלו אותנו בדרך.

אבי: תהיה לנו הצדקה לכך.

ג’ונה: תהיה לנו פקודה לכך. אחר כך נצטרך להתחיל את המשחק מהתחלה. לא הייתי רוצה ללכת פעמים בדרך הזו. אבל הם יגיעו, סמוך על בומה.

אבי: טוב באמת שיש עם מי לדבר…

ג’ונה: כשאני נזכר בחברה שלנו… (לפתע, כנזכר במשהו) כן, החברה שלנו… לא נוכל לדבר על זה. בשום אופן לא. נגה, את רוצה להניח אותנו רגע אחד לבדנו?

נגה: אם תדרוש את זה ממני.

ג’ונה: רצוי מאד. (נגה יוצאת)

אבי: אינני מבין.

ג’ונה: לא נוכל לספר להם.

אבי: מה לא נוכל?

ג’ונה: אי אפשר, בשום אופן אי אפשר. אני מתכוון למוקשים.

אבי: דבר יותר ברור.

ג’ונה: אינני רוצה שנספר להם שיש כאן מוקשים.

אבי: (נדהם) מה? השתגעת?

ג’ונה: מוכרח.

אבי: מה אתה מדבר?

ג’ונה: אל תגיד לי מה אתה מדבר. אני יכול להחליט.

אבי: אפילו אם זה הגיוני, אי אפשר לתת פקודה לאנשים שישתקו. אפשר להכריח אנשים לדבר אבל אי אפשר להכריח אנשים לשתוק.

ג’ונה: הם ישתקו, זה אינו מדאיג אותי. הם יהיו מעונינים בשתיקה.

אבי: להיות מעונינים בשתיקה זו, הרי זה פשע.

ג’ונה: זה הכרחי… יש כאן חמשה מוקשים ולא נימלט מהם. אתה מודה בזה?

אבי: כן.

ג’ונה: ותהיה נאלץ להודות שאם החברה של בומה יהיו כאן בפחד איום כזה כמו האנשים שלנו – כל העסק בסכנה.

אבי: למה?

ג’ונה: אני מתפלא עליך שאתה שואל אחרי שיש לנו נסיון כזה. הם לא יזוזו מהמקום אפילו אם… אתה הרי יודע, אין לי מה לספר לך. אינך יכול לנהל מלחמה עם מסמרים.

אבי: ובכן?

ג’ונה: ובכן, כיוון שאין לנו ברירה אחרת אלא לנוע כאן מוטב שלא ידעו, ולטובתם, באיזו סכנה הם נמצאים. סכנת המוקשים פחותה מסכנת הפחד. בעתיד הם יודו לנו על כך, שלא יסתובבו בעולם עם עצבים מרופטים כמו האנשים שלנו.

אבי: תן להם להחליט בעצמם מה לטובתם ומה אינו לטובתם. הפחד הוא ענינו האישי של כל אחד ואחד. תן לו להיות גיבור מתוך רצונו ולא מתוך כך שאיננו מבין מה הוא עושה, כמו אידיוט או שיכור…

ג’ונה: בצבאות אחרים משקים את האנשים תשעים ושש לפני שהם יוצאים לקרב. אנחנו רק נחסוך להם פחד מיותר.

אבי: לא תצליח.

ג’ונה: אני אצליח.

אבי: אבל איך תעביר את זה? תדרוש מאנשים לשתוק? ומה יהיה אם מישהו מהם ידבר? החברה של בומה לא יסלחו לך לעולם, אפילו אם נתכוונת להועיל להם.

ג’ונה: אני לוקח את זה על עצמי, אם האחריות מחייבת את זה. ישנאו אותי. מעולם לא עשה בן אדם חסד למישהו מבלי שהלה ישנא אותו בסתר או בגלוי. והתינוקות שישחקו כאן ב“סמל” על הגבעה הזאת כמו שאלכס אמר, יגידו: ג’ונה צדק.

אבי: אח, זה בלתי אפשרי.

ג’ונה: אני סומך על האנשים שלנו שישתקו.

אבי: זה רע שאתה סומך עליהם. אתה יודע שהם מעונינים בזאת. אתה אולי פועל מתוך הגיון אכזרי של מפקד אבל הם הרי פשוט מוליכים בשתיקתם אנשים אחרים על גבי מוקשים, כדי להציל את נפשם. כמו שמוליכים עדר בשטח חשוד על מיקוש…

ג’ונה: אל תנסח את זה בצורה כזאת.

אבי: אני מנסח את זה באותה הצורה שיבחר לו הנבזה שבהם. זוהי הצורה שבה דברים מתפרסמים בעולם. אפילו ה“עם” שלמענו אתה עושה את זה יצטרך לאהוב אותך קודם כמו אב את בנו לפני שינסח את זה אחרת. יכול להיות שהיום כל נבלה בשוק מאוהבת בך מפני שהצלת את נפשה, אבל כשהעסק ייגמר תגיד תודה אם היא תתן לך כוס מים במתנה…

ג’ונה: אינני מפחד שזה יתגלה אחר כך. מי שיצטרך להבין את זה נוכל להסביר לו.

אבי: לבומה תספּר?

ג’ונה: אפילו לבומה לא.

אבי: נניח שלמישהו יש חבר טוב מאוד, ממש ידיד-נפש…

ג’ונה: בומה הוא חבר שלי.

אבי: בכל זאת אני חושב שאין זה אפשרי. מדאיג אותי שאתה סומך על האנשים שלנו. זה יותר גרוע מאשר אילו היינו חוששים מהם. אי אפשר לעשות קנוניה של שתיקה עם ארבעים איש. אפילו כששני אנשים עושים קנוניה של שתיקה, וביחוד כשזה לטובת עצמם, הריהם ממררים זה לזה את החיים באינטימיות או בשנאה. הם קשורים זה בזה שלא מרצונם. חיים איומים. תאר לך איזה חשד. ותמיד תמיד, גם כשתזרק שיבה בשערותיך תעמוד בפני הסיכוי שאיזה גבר מחוסר שנים ישלח לך חיוך ערמומי נבזי, ידידותי אינטימי, כמו בתולה ששכבת אתה פעם… הוא היה אתך כאן, על הגבעה.

ג’ונה: אין זה מדאיג אותי.

אבי: הזהרתי אותך.

ג’ונה: הכל שווה קליפת השום. סוף העולם! אילו הייתי צריך לדאוג היום שלא אתבייש מחרתיים לא הייתי עושה היום שום דבר שאיננה יכולה לעשות אותו המזכירה שלי. אותי מענין עכשיו רק דבר אחד. כל השאר דברים תפלים. ואם למישהו מהם יש ידיד קרוב והוא יימנע מלספר לו, אשריו מה טוב חלקו. תהיה לו הרגשה שהוא אביר ולא פושע.

אבי: אתה חושב לגשת ולדבר עם האנשים דוגרי?

ג’ונה: אני כבר אסדר את זה. האנשים שלנו יש להם חוש בריא להבין מתי צריך לשתוק.

אבי: תכשל.

ג’ונה: יהי כך, אני מבין שאתה משתמט. אינך רוצה לעזור לי? טוב. אינך נדרש אלא לשתוק.

אבי: אשתוק.

ג’ונה: ובכך תביא תועלת מרובה מאוד.

אבי: דבר אחד רציתי לשאול אותך.

ג’ונה: בבקשה.

אבי: חשבת פעם שאינך צודק?

ג’ונה: תשאל אותי אחרי שאכשל.

אבי: ולא היו לך ספקות?

ג’ונה: ספקות? לא. לא היו לי ספקות, היו לי שיקולים.

אבי: אתה אדם מאושר…

(קול נפץ ולאחריו זעקות. “הנה הנה מהר”. אבי קופץ לדלת וג’ונה לחלון. “גש מיד נבלה” קורא מישהו בקול צרוד ויבש. החובש יוצא מהחדר אמרו לך. (נגה נכנעת ורצה בקול בכי לחדר שני. מופיע שלמה ריך, נרעש ואחריו, עצור, אבי, צועד אותו במקומו. אבי דוחף אותו בגסות החוצה. ומיד לאחר כך, כנמלך בדעתו או מתחרט, יוצא אחריו. ג’ונה חוזר אל השולחן, יושב ומליט את ראשו בידיו. רק להרף עין. נגה מופיעה, שמה פניה לדלת. ג’ונה קופץ ממקומו).

ג’ונה: השארי כאן. (כיוצא מגדרו. נגה מושכת בכתפיה וממשיכה ללכת. הוא תופס אותה בכוח) השארי כאן, אמרו לך. (נגה נכנעת ורצה בקול בכי לחדר שני. מופיע שלמה ריך, נרעש ואחריו, עצור, אבי צועד בלתי מאושש לעבר השולחן. דוחף משהו ברגלו).

שלמה רייך: אי, ואי, אלכס… אלכס…

אבי: (נאנח. יש באנחתו גם רוגז גם צער ומשהו-הרי-לך כבוש).

ג’ונה: הלך? (ולראשונה נשמע יאוש בקולו).

אבי: הלך.

ג’ונה: (כלעצמו) מחיר יקר מדי. מה הוא צריך היה לעשות כאן? הוא מת במקום?

שלמה רייך: זה ריסק לו את הכל.

ג’ונה: מי תאר לו שדווקא אלכס…

אבי: יכולת לתאר לך כל אחד.

שלמה רייך: הטובים נהרגים.

ג’ונה: כן, שמע, הוא היה גבר. זה איום. הוא אמר משהו לפני ש?..

אבי: אף אחד לא היה קרוב אליו.

ג’ונה: שטות, לא זורעים מוקשים צפוף, על ידו אין מה לפחד…

אבי: אתה חושב מהר מאוד. הפחד אף פעם לא היה הגיוני כל כך.

שלמה רייך: אתה צריך אותי, אבי?

אבי: לא. בסדר, לך לנוח קצת, שלמה.

ג’ונה: יש לו משפחה, נכון?

אבי: אשה ונדמה לי שני ילדים, בקיבוץ שער הגיא.

ג’ונה: נכון, נזכרתי. רק שלשום הוא אמר שאשה בקיבוץ לפחות לא תצטרך לרוץ אחרי שום פקיד שבעולם כדי לקבל פרס בעד זה ששפכת את דמך כדי להגן עליה.

אבי: אבל גם לקראתו לא תרוץ…

ג’ונה: שמע, הוא היה גבר חבוב. זה הטיפוס שאינו אומר מה שאינו יודע.

אבי: גם אני שמתי לב.

ג’ונה: מענין מי יבוא במקומו. אין לנו בגדוד עוד אדם שיוכל להיות קצין מודיעין כמו אלכס.

אבי: יכול להיות בועז.

ג’ונה: בועז? מה אתה משווה? איפה יש לו הידיעות של אלכס. מה זה? איפה אלכס לא היה. חוץ מזה היה לו ראש להבין מה לענין ומה לא לענין. בועז יכול לעשות כרטיסיה, אבל זה קצין מודיעין…

אבי: טוב, ואפילו אם נמצא קצין מודיעין…

ג’ונה: הורים יש לו?

אבי: אינני יודע. אני חושב שאין.

ג’ונה: אתה זוכר מה שהוא אמר על התפוחים?

אבי: זוכר זוכר.

ג’ונה: צריך לקבור אותו.

אבי: שמע, יכול להיות שזה שטותי, אבל הייתי יורה צרור על קברו.

ג’ונה: אל תשכח את המצב. תן שלוש יריות כבוד.

אבי: (בלגלוג) שתים לא מספיק?

ג’ונה: אל תהיה ציני.

אבי: (בלגלוג) בכל הסביבה הזאת לא מצאת ציני מלבדי?

ג’ונה: על כל פנים, ילדותי.

אבי: (מתגבר על עצמו) אתה… מצחיק.

ג’ונה: נדמה לי אתה מחפש הזדמנויות להתכתש קצת.

אבי: (בזעם) הזדמנויות…

ג’ונה: מה אתה רועד? (מסתכל בו בחרדה ותמהון) זה נורא. מה אתך?

אבי: (כבוש) לא כלום, זה יעבור.

ג’ונה: אל תרעד. אי אפשר לראות את זה.

אבי: אל תביט.

ג’ונה: (ברכות) מה זה? הלא זה נורא. אינך יכול לעצור את זה? אולי תבלע משהו…

אבי: בלעתי כבר את הכל…

ג’ונה: אולי להביא לך משהו?

אבי: אין לך מה להביא לי. (לאחר שהות) כשנהרג מישהו קרוב נדמה שהמוות מתקרב אליך.

ג’ונה: בסדר בסדר. אולי תתכסה בשמיכה.

אבי: אלכס ידע שימות. הוא אפילו אמר את זה. אתה זוכר שהוא אמר שיירקב…

ג’ונה: תסלח לי, אבל אתה מדבר שטויות. מי אינו מדבר כך? וכשזה קורה אומרים: לבו ניבא לו. תשאיר את זה לילדות מהמשרדים…

אבי: (בשנאה) אתה מתנהג כאילו אלכס לא היה איכפת לך בכלל.

ג’ונה: לא תדרוש ממני שאגלה מה איכפת לי באותה צורה שאתה מבין.

אבי: דברים גדולים באמת יש להם אותה הצורה.

ג’ונה: אני מתנהג כאילו המלחמה לא נגמרה. להתאבל יהיה לנו זמן כל ימי חיינו. אבל רוב אלה שהיום שופכים דמעות מחר יעיפו אותך בבעיטה מהמשרד. למה אתה רותח? אל תגיד לי שיחסי לאלכס הרתיח אותך כל כך. יש כאן משהו יותר מהבטן, אני רואה. בבקשה. ביני לבינך, אם יש לך משהו נגדי, תפדל. אני לא אעלב.

אבי: לא הייתי אומר, אבל אם אתה מבקש…

ג’ונה: (בלגלוג קל) בבקשה…

אבי: זו תהיה שאלה.

ג’ונה: אינני מגביל אותך. אם יש תשובה תקבל אותה מיד…

אבי: חן חן, אתה אדיב מאד. (בהעזה ואי-נוחות) שמת לב שבמשך כל הזמן שאנחנו על הגבעה הזאת לא יצאת אף פעם אחת?

ג’ונה: (נדהם. קם והולך בחדר. מביט בשעון) התחרטת כבר על השאלה, או דרושות לך עוד חמש דקות?

אבי: אתה מתאר לך כמה פעמים בלעתי את זה עד ששאלתי. למה אתחרט?

ג’ונה: (בחרון עצור, מאורגן) אתה חושב שאני מפחד?

אבי: הייתי רוצה לחשוב משהו אחר.

ג’ונה: ובכן, ידידי הפעוט, גם כדי למצוא חן בעיניך לא אסכן את מפקד הפלוגה. (שהות) אפילו אם זה אני בעצמי. הבינות?

אבי: כן, את המילים.

ג’ונה: אידיוט. אינך חושב שהרבה יותר נוח לי לצאת, שהאנשים יתמוגגו: אי אי אי איזה מפקד אדיר, דוגמה לאנשיו, א-מיץ ונועז. אבל אני מוותר על הנוחיות הזאת, ועל שמי הטוב וכל המונקי ביזנס בשביל מה שמועיל יותר. כאן על המשלט הזה אסור שיהרג מפקד הפלוגה, אחרת יהיה כאן בית משוגעים…

אבי: זה מסובך מדי. אתה רוצה שאני אגיד לך מה אני חושב? דרשת גם ממני לא לצאת לא מפני שחסת על חיי אלא רצית שיגידו: “הפיקוד אינו יוצא”. אתה ואני זה הפיקוד. או, כך זה בסדר. הפיקוד. זה כבר מוסד. וזה משחרר אותך מהאחריות האישית להתנהגותך. זהו, אני אמרתי את שלי.

ג’ונה: עכשיו אתה יכול לנגב את השפתים. פירוש אחר לזה לא יכולת למצוא?

אבי: לא, זה הפירוש היחידי.

ג’ונה: יהי כך. אין לי מה לדבר אתך. יש רק עוד דבר אחד שכדאי לך לדעת. כן, הייתי יוצא אילו ידעתי שיש מי שימלא את מקומי. כך האמנתי מלכתחילה. אבל בינתים נוכחתי בטעותי. אין מי שימלא את מקומי! אתה מבין? הסגן שלי לא ימלא את מקומי. אתה אינך מפקד, אתה פקעת של עצבים ולא מפקד. אסור היה לי להשאיר אותם עליך. בגללך אני נאלץ לשמור על עורי. אם אני אסתלק אתה תבשל לי קטסטרופה כזו שעשרה דורות יתביישו בנו, גבר אמיץ. מובן לך הדבר? בגללך…

אבי: גמרת? ובכן, ברור לי לגמרי שלא נוכל לעבוד יחד. אני אבקש העברה.

ג’ונה: מכאן העברה? מכאן יש העברה רק לעולם הבא.

אבי: מפקד אינו מדבר כך.

ג’ונה: (באירוניה) מפקד אינו מדבר בכלל. זו היתה שיחה ידידותית. (נגה מופיעה בפתח)

נגה: אני יכולה להפריע?

ג’ונה: ודאי, את הענינים שלנו גמרנו מזמן. עכשיו אנחנו משוחחים בידידות. (אבי חומק לחדר השני, תפוס-רוגז ורועד מהתרגשות)

נגה: (נפתעת) אבי?…

ג’ונה: (מניח ידו על כתפה. שקט ומסביר) הוא אהב את אלכס מאד.

– מסך –

 

מערכה שלישית    🔗

(המקום – כנ"ל. שעת לילה מאוחרת. אפלולית, ג’ונה והחובש מדברים בחפזון. לראשו של זה כובע פלדה. נשמעות יריות בודדות. מישהו עובר את הבמה במהירות.

מישהו: לאן להכניס את הפצועים?

החובש: (במהירות) לחדר השני. (הלה מסתלק)

ג’ונה: כמה פצועים יש? (מדבר בחיפזון ובלחישה שורקת)

חובש: ששה.

ג’ונה: איזה פצעים?

חובש: כדורים. אחד מפגז.

ג’ונה: אתה בטוח שזה פגז. איפה הוא נפצע?

חובש: ביד. (ג’ונה נאנח, ספק צער ספק הקלה)

ג’ונה: וההרוגים?

חובש: אחד ראש ושנים רגלים.

ג’ונה: מה אמרת?

חובש: אחד ראש…

ג’ונה: לא, אחר כך…

חובש: רגלים.

ג’ונה: פגועות?

חובש: לא, מרוסקות.

ג’ונה: יש לקבור אותם מיד.

חובש: את שלשתם?

ג’ונה: ודאי, איזה שאלה?

חובש: אינני יודע את זהותם.

ג’ונה: נדע אחר כך. אינני צריך שיראו את ההרוגים הללו. אתה מבין? יש לקבור אותם מיד, לפני עלות השחר. קח אנשים שלנו, למה אתה מחכה? (חובש יוצא במהירות). אורי! (שהייה) אורי! (אין קול) בוא הנה! (מופיע אורי)

אורי: קראת לי?

ג’ונה: אבי חזר?

אורי: רק הרגע! הוא נפצע. שמע הם יורים כמו מטורפים… איזה אש איזה… אחר-כך דפקו עלינו בטו אינטש ישרות… פתאם התפוצץ על ידינו פגז אחד איום… היה בומס, כזה אדיר. תיכף נגשתי אל אבי. נזל לו דם כמו מים, כמו מים…

ג’ונה: מה קרה לו?

אורי: יש לו סריטה ביד… אבל סריטה…

ג’ונה: כשיגמור, תגיד לו, שיגש הנה. (אבי מופיע בפתח. ידו חבושה). דאגתי לך כבר, מה זה אחרתם כל כך. קרה משהו?

אבי: (בעייפות) לקחנו את הגבעה.

ג’ונה: (שואג) מה?!

אבי: לקחנו את הגבעה.

ג’ונה: מי אמר לכם, לכל הרוחות, לקחת את הגבעה?

אבי: התכוונו להתקפת הטעיה, אבל מהתנופה – לקחנו את הגבעה. הערבושים טעו וברחו. החברה נלחמו, לא תאמין.

ג’ונה: (בלעג) ברור לי שלחמנו. הם חשבו שיתנו להם לשבת שם. אבל הם טעו. איפה הם?

אבי: השארתי אותם בינתים שם עם גדעון.

ג’ונה: נצטרך להעביר אותם הלילה לכאן. אין לנו צורך בגבעה ההיא. סתם פיצול כוחות.

אבי: מזה אני מבין שהפריצה לא הצליחה.

ג’ונה: בדיוק כך. המעבר נסגר שנית. הזהרתי אותם. אבל אין דבר. עכשיו יש כאן כוח, ובפעם השלישית נמחץ אותם כמו זבובים על קיר.

אבי: הביאו משהו?

ג’ונה: תחמושת ואספקה לשבועים.

אבי: לא הייתי רוצה לשבת כאן שבועים…

ג’ונה: (בחיוך) ברור ש…

אבי: בלי לפעול.

ג’ונה: עכשיו נוכל להפריש כוחות ולפעול בעורפם. כאן נחזיק רק את מה שנחוץ כדי לא להחנק.

אבי: סך הכל אני מבין שלא זזים מכאן. טינופת…

ג’ונה: (בקול נמוך) שני מוקשים נשארו…

אבי: (לאחר נשימה עמוקה של התרגשות) מי נהרג?

ג’ונה: אינני יודע עדיין.

אבי: אפשר לראות?

ג’ונה: נתתי פקודה לקבור אותם מיד.

אבי: בלי לזהות אותם?

ג’ונה: נראה מי חסר.

אבי: זה לא בסדר.

ג’ונה: אין לנו ברירה אחרת.

אבי: ו… ומי המפקד שלהם?

ג’ונה: כמו שהודיעו, בומה.

אבי: איפה הוא?

ג’ונה: מארגן את האנשים שלו. מיד יכנס. הבט מה בא. (מראה לו מקלע “אם גה”)

אבי: (בהתפעלות) אם גה. שמע, יופי של כלי. יש הרבה כאלה?

ג’ונה: (בגאווה) ארבע חתיכות. כלי, הא?

אבי: (מלטף אותו) סוף סוף. שמע, אחד כזה – לא סתם. נו… איך, הייתי אומר, עכשיו זה מתחיל. איך זה עובד.

ג’ונה: (מפרק את הכלי, מראה לו) אתה רואה, יש פה שכל, הזנה בסרטים. ככה זה נצור, וככה זה פועל. יש לה קצב אש – אינני זוכר את המספר, אבל חתול לא יעבור.

אבי: הרובה זה כמו גרמני, נכון?

ג’ונה: הבדלים קלים. אומרים שבכלל מתחיל להגיע משהו.

אבי: אלא מה, שנמשיך ככה? נגמרו לי הצפרנים. (לפתע, בתקווה) אולי הביאו מגלה מוקשים?

ג’ונה: לא שאלתי כדי שלא יגיד לי למה לך. אבל בדקתי את הציוד, אין. חוץ מזה הלא הזמנתי והודיעו לי שאין.

אבי: ונשארו שני מוקשים? מוזר. הם מסתובבים כאן כבר שעתים. שבעים איש?

ג’ונה: משונה מאד באמת. שום דבר לא קרה.

אבי: אולי אין יותר מוקשים. אתה בטוח שהיו שבעה?

ג’ונה: אני מוכן להאמין שהיו רק חמשה.

אבי: אולי הערבושים עלו עליהם לפני כן…

ג’ונה: לא מתקבל על הדעת. הם עזבו את המקום מזמן.

אבי: מנין לך? אולי עלה עדר…

ג’ונה: אין פה גללים בכלל. אם הסתובבו עדרים, אז למטה, על יד המעין.

אבי: אולי שני מוקשים אינם בסדר.

ג’ונה: כדאי לחשוב כך.

אבי: מה זה משנה מה שאנחנו חושבים.

ג’ונה: זוהי הטעות שלך. זה העיקר. הפחד גרוע ממות. (מופיע בומה, חגור כהלכה, תת מקלע טומפסון בידו, חיוך אמיץ על פניו וקולט אמריקאי על ירכו. עינים חרוצות ושער מסולסל נוקשה. מסתער על אבי ומחבק אותו. אחר כך הודף אותו ממנו כמו דבר חפץ להסתכל בו, חובט לו אחת על שכמו, ולבסוף תוקע כף, בנימוס, כמנהג בני אדם)

בומה: אז זהו המטה, זהו!

אבי: (מלאכותי ואנוס) אהלן בומה. טוב שבאתם…

בומה: איזה אהלן מסכן. שים אהלן שים! אתה נראה כמו אחד שחזר משם והביא דרישת שלום.

אבי: (מחייך בעייפות) לא השתנית.

בומה: יעברו עלי עם בולדוזר ולא אשתנה. ככה אמא שלי אוהבת אותי.

אבי: מה נשמע אצלכם?

בומה: אותו דבר, רובים ומקלעים, לפעמים מכונות. אומרים שבקרוב ישמעו תותחים.

ג’ונה: ספר משהו, איך הענינים.

בומה: לוקס של טינופת. נוף נפלא, אבל מספיק לי אותו. הייתי ברצון מחליף אותו בקצת ים וחול.

ג’ונה: (בלגלוג) ים וחול ורזאלס.

בומה: איפה רזאלס? מספיק לי רזאלס. אני צריך מדונה עם יצרים בריאים לתלות על צוארי.

אבי: תשתדל שלא תהיה יותר מדי כבדה…

בומה: אין דבר, נתחלף בדרך, קצת אני אשא אותה וקצת היא תשא אותי ולא נתעייף.

אבי: מה עם חדווה?

בומה: עוד לא פתרתי את התשבץ שלה. מסו–בכת. אין לי ראש בשבילה.

ג’ונה: (בודק את החגור של בומה) תראה איזה חגור. הגיע הרבה מהמין הזה?

בומה: נתנו לנו להריח כדי שנדע מה אנחנו רוצים.

ג’ונה: אבל נשק יש, הא?

בומה: פסט, לא רע. אבל מה זה לעומת הצרכים. יש לנו אנשים בשביל לקחת את הגבול על הכתף ולהזיז אותו, אבל איפה נשק? זה כמו זריקות נגד כאבים.

ג’ונה: ספר חדשות ספר, אתה בא מהעולם.

בומה: (כבסוד) אומרים שהגיעו תותחים.

אבי: אתה יכול לדבר בקול רם, זה לא עושה רושם על אף אחד.

בומה: (נעלב) אבל אומרים שבאמת הגיעו תותחים. ועל הדוידקות אתם יודעים ודאי?

ג’ונה: עושה רושם אדיר, נכון?

בומה: ביחוד על אנשים פרימי-טי-ביים. (מחוספס, בקושי)

אבי: זה נכון שעוזבים את הנגב?

בומה: איפה? העכברים יברחו מהנגב ולא אנחנו.

ג’ונה: אבל שמענו שיש תכניות.

בומה: במקומות שאני מסתובב אין תכניות כאלה.

אבי: עוד מדברים על פלישה?

בומה: אומרים שזה לא צחוק. האנגלים מתחילים להסתלק באמת.

ג’ונה: שילכו לכל הרוחות. העיקר, נדבר לענין. אמנם יש לנו עכשיו הרבה זמן, אבל כדאי שנתארגן בהקדם.

בומה: מצדי אין שום מניעה.

ג’ונה: (לובש רשמיות. תהליך כהרף עין, ברגע שלוקח המפה בידו) אתה מתמצא כאן?

בומה: פחות או יותר. בשטח יותר מאשר על הנייר.

ג’ונה: ובכן, אנחנו פה. (מורה באצבע)

בומה: אהה.

ג’ונה: הכוונה היתה לתקוע להם טריז ולסתום להם את הדרך הזו, אתה רואה, זו שהולכת מכאן, עולה פה למעלה, ומסתובבת מאחורי הגבעה הזאת. הגבעה הזאת זו הגבעה הזאת שתראה פה מצפון כשיאיר הבוקר. עשינו שטות שנכנסנו בכוח יותר מדי קטן כל כך עמוק וסגרו אותנו מאחורינו. בינתים בזבזנו כאן כוח מחץ שלא יכול לפעול בגלל מספרו הקטן. בינתים נתברר שיש כאן עוד רכס, זהו, שהוא קצת יותר גבוה מאיתנו והם צולפים עלינו. תאר לך שהם הכניסו מכונה לעסק. כך שהתנועה על הרכס כמעט בלתי אפשרית ביום. הסתדרנו להגנה היקפית וחכינו שיחברו לנו את הזנב אל הבסיס. בינתים לא היתה כל התקפה רצינית עלינו. את התכנית שלכם אינני צריך להסביר לך. בעובדה, נתקעתם גם אתם כאן. עכשיו – לפי דעתי נצטרך לתאם עם הגדוד עוד נסיון לחבר את הקשר, ולא – נאלץ לסגת מכאן, אם זה יקרה אני אומר לכם שביזבזנו הזדמנות אדירה לשחוט להם את התחבורה. וזה הכל תלוי בשמיל. אם הוא מחמיץ את ההזדמנות הזאת יכול להיות שהוא אומנת טובה אבל לא מפקד…

אבי: אינני חושד בשמיל אף פעם…

בומה: שמיל באמת בסדר. מפקד גדוד, סלמתו. אבל בזמן האחרון יש הגבלות כאלה בפקודות המבצע שיש לך הרגשה שאתה יוצא עם חבל קשור לך מאחור.

ג’ונה: העיקר, בינתים אנחנו צריכים לדאוג להגנת המקום עד שנקבל איזה הודעה. אני מקווה שזה יבוא היום. ואם הלילה הערבים אינם עושים פה חרקה אתם יכולים לקרוא לי עבדול קאדר. כדאי לנו לעשות קצת פניקות שירגישו שאנחנו קיימים, אבל בלי לבזבז תחמושת.

בומה: לכם יש נשק אישי לכל אחד?

ג’ונה: כן. יש לנו גם הנשק של ההרוגים.

בומה: מה יש לכם חוץ מזה?

ג’ונה: שני מקלעים, מרגמה טו אינטש ומרגמה טרי אינטש בלי פגזים ובלי צוות.

בומה: זה לא רע אבל לא מספיק. מוקשים יש?

ג’ונה: (בבהלה) מה?

בומה: מוקשים, שאלתי.

אבי: למה אתה מתכוון?

בומה: מה יש פה להתכוון. לא פיזרתם מוקשים בשטחים שאינכם שולטים עליהם באש?

ג’ונה: (בהקלה) אה, זה? לא. איפה היו לנו מוקשים?

בומה: חבל מאד שאין לכם מוקשים. זה נשק יעיל מאד להגנה. תאר לך שהם מסתערים, פת–אום, טרך טרך טרך, והם נופלים אחד אחרי השני בלי שאתה נוקף אצבע…

ג’ונה: זה נכון, אבל מסוכן גם לגבי מי שמשתמש בו.

בומה: אה, זה כלום.

אבי: נשק יותר מדי אכזרי מתנקם בך.

ג’ונה: תאר לך שדה מוקשים.

אבי: די, אל תדברו על זה…

בומה: זה נכון. זה דבר משגע. מוות אידיוטי כזה. כמו הרעלה. תאר לך באיזה פחד חיו בחצרות המלכים בימי הבינים. אני אף פעם אינני מפחד מדבר שאני רואה אותו בעיני.

אבי: בדרך כלל מפחדים מדבר בלתי ידוע אפילו אם לא יודעים את התוצאות. מוקשים הם דבר בלתי ידוע והתוצאות ברורות.

בומה: נכון. הייתי מוכן לכל, אבל לא מוקשים.

ג’ונה: (מדבר כשרוי בהזיה, הולך וחוזר בחדר) אתה יודע איך הייתי מוציא מבן אדם משהו, אם הוא היה מתעקש לשתוק? הייתי שם אותו בחדר ומסביב חצר גדורה. נותן לו הכל חוץ ממים. בחצר מפזר מוקשים. בפינה של החצר – ברז מים. עכשיו תאר לך איך הוא חי. הכל בסדר. עד שהצמא משגע אותו והוא מחליט פעם אחת ללכת אל הברז. הוא הולך ולא קורה לו שום דבר. הוא שותה עד שמתנפח. אחר כך הוא נשאר שם. השמש הורגת אותו ביום והקור בלילה. אבל הוא אינו חוזר לחדר. סוף סוף הוא אינו יכול יותר וקופץ חזרה לחדר. ומחליט ששוב לא יצא. אבל כעבור יומים שוב פעם – הצמא הורס אותו. וחוזר חלילה. הגברים הכי עקשנים לא יחזיקו שם מעמד יותר משבוע. היו נהרסים לגמרי. תאר לך, ארבעה מטר בינך ובין ברז מים ואתה מת מצמא, אין שם גדר, אתה יכול ללכת. ארבעה מטר של אדמה פשוטה וטובה – אבל איומה. אף אחד איננו מפריע לך. אף אחד… רק הפחד, וזה הורס. כל אחד ידבר, יותר מהר מאשר אם יצבטו אותו בפלייר.

אבי: הדמיון שלך פועל, אני רואה. לפי דעתי זוהי אכזריות איומה.

ג’ונה: זה מפני שאתה בטוח שאני אשים לו מוקשים בחצר. אבל אני לא אשים שם מוקשים. אני ארמה אותו. ותאר לך איך הוא ירגיש אם לבסוף אגלה לו שלא היו שם מוקשים…

בומה: בחיי שלא הייתי חושב על דבר כזה.

ג’ונה: תשב כמה ימים, כמונו, בכיתור, וגם הדמיון שלך יתחיל לעבוד.

בומה: בף, זה איום, מוקשים. נחום הלך על מוקש, אי אפשר היה להכיר אותו.

אבי: מה, נחום נהרג?

בומה: לא שמעתם?

אבי: יש וודאי הרבה דברים שלא שמענו.

בומה: ושיוסי נהרג אתם יודעים?

אבי: מה אתה מדבר? איך שחברה הולכים…

ג’ונה: מה קרה לו?

בומה: אידיוט כזה. אמיץ כמו שד. אסור היה לההרג ככה. כל הפעולה נכשלה. זה היה בחירבת עזון. דפקה שם מכונה מגג, והחברה הירוקים רעדו כמו כביסה ברוח ולא הסתערו. הטמבל הזה זחל ונדחף אל הקיר של הבנין ודפק רמונים למעלה. כמובן שסידרו אותו. החברה ראו שהוא נפל, הפשילו זנב, ודיוש. בגלופּ הביתה. לך דבר עם בני אדם…

אבי: כל הטובים נהרגים.

בומה: כפי הנראה אני נבלה. חי וקיים.

ג’ונה: ומה עם השמן?

בומה: מי? אמבוש?

ג’ונה: כן.

בומה: איך כתוב שם? “אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בנודניקים”.

ג’ונה: הוא נודניק.

בומה: אני מגזים. יש אצלו סדר.

ג’ונה: עושה עבודה.

בומה: אוהו, חרוץ מאוד. כשהוא מחכה לטלפון הוא מתקן גרבים.

אבי: ואלי?

בומה: בהתחלה הוא נשבר, אחרי שנהרג חיימקה. רצו להוציא אותו לעורף והוא אמר שאין לו חשק לדפדף ניירות בזמן מלחמה. שמע, הוא מפקד. הייתי מפקיד בידיו פלוגה, כמו בסיף.

ג’ונה: סיף? איפה סייף? מפקד צריך לדעת לסכן.

אבי: אם בסתר לבו הוא בטוח שאין כל סיכון.

ג’ונה: בוודאי, אסור לו להסס אף רגע אם הוא מקבל החלטה.

בומה: כמו שאלכס אומר תמיד: הפוסח על שתי הסעיפים – קונים אותו בגרוש. כשכפות המאזנים שקולות, מספיק לירוק על כף אחת כדי שתוכרע.

ג’ונה: מפקד צריך לדעת לשלוט באנשיו. להחזיק אותם קצר בהרגשה שהם בעצמם קיפלו את החבל.

בומה: אגב, שמתי לב, החברה שלכם מתהלכים עם חוטם מוברג לאדמה.

אבי: שבורים קצת.

בומה: על מה הם נשברו פה?

ג’ונה: המצב, ובכלל…

בומה: עזוב, הלא אפילו לא תקפו אתכם…

ג’ונה: (באי נוחות) אבל היתה אווירה כזאת.

בומה: אוירה – זה אשמתכם. אי אפשר לדבר אתם. או שהם חצופים כאילו עשו לבדם את כל המלחמה, או שהם שקטים וסרבנים ואינם מביטים לך ישר בעינים. כך לא מחזיקים בני אדם…

ג’ונה: (ברוגז) בסדר, אל תלמד אותי איך להחזיק אותם.

בומה: (נעלב) מה הרוגז?

ג’ונה: בכלל, אינני יודע אם לא היו אוספים אותך בסמרטוט לקערה אילו נמצאת כאן.

בומה: עזוב, ראיתי כבר דברים כאלה ולא קיבלתי עור מחוספס.

ג’ונה: הייתי רוצה לראות אותך כש… (בולם) כשאתה… מכותר… כמעט בלי תחמושת.

בומה: אפס.

ג’ונה: (ברוגז עצור) והעיקר שאינך עושה שום דבר מפני שלאף אחד לא איכפת שאתה יושב במקום אידיוטי כזה…

בומה: עזוב, אתה מגזים. מה זה לאף אחד לא איכפת? ומה אנחנו עושים כאן? אינני מבין אותך. המקום הזה הוא בית הבראה לעומת הקרב בחירבת עזון. מה אתה חושב? קייפנו על ביצי דגים בינתיים…

ג’ונה: (מבליג) לא נתווכח. יש לך שאלות בדרך כלל?

בומה: שום דבר, הייתי רוצה שתראה לי את העמדות.

ג’ונה: (מוליך אותו לחלון) בוא הנה…

בומה: אני אוהב לראות כל דבר מקרוב. בוא ניגש…

ג’ונה: אין צורך…

בומה: אף, נעשיתם עצלנים…

ג’ונה: אינני עושה אף צעד אחד שלא לצורך.

בומה: שלא לצורך… מילא, ילך אבי. בוא, נו…

ג’ונה: אני צריך את אבי כאן.

בומה: אף, אתם. איפה אלכס.

אבי: מה, אינך יודע?

בומה: (נרעש) אלכס, מה אתם מדברים? אסון. יש לי שני מכתבים בשבילו.

ג’ונה: ממי?

בומה: מאשתו. נולדה לו בת. לכל הרוחות ממה נהרגים פה אנשים?

ג’ונה: מצליפה. ואת המכתבים אני מציע שתשים בין החפצים שלו. נשלח אותם אליה חזרה.

בומה: מה נעשה בלי אלכס? הוא הכיר את השטח כאילו זה היה חצר אביו. איום. לעזאזל. דווקא אלה נהרגים.

אבי: המוות בררן גדול השנה.

בומה: אלכס המסכן. זה כל כך לא בשבילו למות. משונה. אבל יש לי הרגשה כזאת. מקום ארור. דווקא את אלכס הוא היה צריך. וגם יקי הלך כאן, נכון? שמע, תעמוד האסטרטגיה על הראש. את הגבעה הזאת אסור לעזוב.

ג’ונה: (חיוך ומנוד ראש) כשאסטרטגיה תפול על הראש – נעזוב את המקום הזה. אני יכול רק לצטט לך את אלכס: אתה יכול לשפוך את דמך בכל מקום בארץ ועד שלא יגדלו בו בצלצלים ירוקים ותינוקות וורודים יוכלו להעיף אותך ממנו שני מדינאים קרחים על כוס קפה.

בומה: היו לו ביטויים היו לו. (מסתכל בשעון) מחכים לי. אבל מה אני אגיד לאנשים שלי? מה לעשות עכשיו? סתם לא באנו הנה… לשבת? חכינו כבר את שלנו. איך אומרים? אלפים שנה על המזוודות. עכשיו הגיע האוטובוס. דיוש. נוסעים. אבל ברגע האחרון מתעצלים להזיז קרש עם מסמר מהדרך. אתה מניע, מכניס לראשון, עובר לשני, פנצ’ר. ילה, שוב פעם. להוריד את המזוודות ולחכות עד שיתקנו את הפנצ’ר. אבל אתה יודע, פנצ’ר של ההיסטוריה. זה כמו רגע של הקדוש ברוך הוא. עד ששוב פעם ממלאים אוויר. לא בקלות מכניסים רוח לגלגלים. לא כל שנה יצמחו לנו אלכסים.

אבי: בכלל לא הייתי רוצה לנסוע חצי דרך.

בומה: זהו, אז ילה. לדחוף את האוטובוס. אבל לא לתוך הבוץ… (יוצא).

אבי: (לאחר שהות) זהו בומה…

ג’ונה: הוא לא יחשוד בנו. בזמן השיחה על המוקשים היו רגעים קשים. אבל הוא אינו מאלה הפחדנים שתמיד עולה על דעתם האפשרות הגרועה ביותר…

אבי: לא דברתי על זה בכלל. אבל כיוון שאתה דברת – ההרגשה שאנחנו מסתירים ממנו סוד אוכלת אותי. תמיד הייתי שחקן גרוע, עוד בסטודיה של בית הספר העממי. אני יכול לדבר אתו על חצילים וזה יעמוד לי בגרון. לא נולדתי בשביל קנוניות.

ג’ונה: אדם איננו יכול לפקד על אנשים אחרים בלי להיות שחקן באיזו צורה שהיא. אבל אני חושש שאתה לא תבין את זה.

אבי: נדמה לי שאף פעם לא אבין מה זה מפקד לפי המושגים שלך. נולדתי טוראי. העולם סובל מהטוראים בעלי האחריות. הם מקלקלים את המשחק. הם עולים על הביואיק שהציבור העניק להם ברגלים רועדות. העינים שלהם מבקשות סליחה מהנהג שחיכה להם בחוץ. הם מרימים את קולם בהרגשה שהם עושים רעש. לא, יש לסלק אותם מעל הבמה.

ג’ונה: בדיוק כך. יש לסלק אותם מעל הבמה. אתה יכול לאהוב אותם, גם אני אוהב אותם. אלה הם האנשים. אבל אל תתן להם לפקד.

אבי: אל תתן להם גם להיות סגנים. הם ימררו לך את החיים. הם אינם מבינים מה זו סולידריות מקצועית…

ג’ונה: אני מבין בדיוק למה אתה מתכוון.

אבי: שיערתי שתבין.

ג’ונה: (בחרדה מוסווית) אחר כך תלך ותפטפט בכל הארץ שאני פחדן?

אבי: אתה חושש?

ג’ונה: לא, אני מצפצף על זה. אבל לא יהיה לי זמן לרוץ אחריך לכל מקום כדי להכחיש את זה.

אבי: ובכן, אל תדאג, זה יישאר בינינו.

ג’ונה: לא דרשתי את זה ממך.

אבי: ניחא, אני עושה את זה מרצוני הטוב. אני אשתוק כל מה שהיה כאן על הגבעה. התחייבתי לשתוק – אשתוק. אבל אינך דורש ממני שאעריץ אותך…

ג’ונה: אינני דורש ממך אלא משמעת.

אבי: לא תוכל לטעון שהפרתי משמעת.

ג’ונה: לא אמרתי. אתה צייתן, אבל אין זו אשמתך שאינך מבין. נולדים עם זה.

אבי: מה להבין? שום אדם הגון לא היה “מתגבר על עצמו” ומתאפק מלצאת בזמן שהוא דורש מאחרים לצאת.

ג’ונה: כן, זה באמת דורש אומץ לב בלתי מצוי.

אבי: אומץ לשמור על עורך?

ג’ונה: אומץ להבין אחריות ולקחת אותה על עצמי… אחותך – אף היא… חושבת כמוך?

אבי: זה היה מדאיג אותך?

ג’ונה: אילו לא נמצאה לי אפשרות להוכיח את עצמי.

אבי: ובכן, הרגע. לא דברתי אתה, אבל יש לנו השקפות דומות מאד.

ג’ונה: שמתי לב, אלא…

אבי: אלא מה?

ג’ונה: לא כלום, יש הבדל. ראית פעם אח ואחות עם אותם תווי הפנים ובכל זאת מישהו יפה ומישהו מכוער? כך גם תווי האופי.

אבי: אילו היתה אומרת לך שאתה פחדן לא היית בולע דבש, הא?

ג’ונה: היית רוצה לפגוע בי בצורה כזו?

אבי: (תנועת ביטול) אינני רוצה לפגוע בך. גם לא אשתמש באחותי כדי לעשות את החשבונות שלי עם מישהו. (נגה נכנסת).

נגה: הגעת מזמן? (בבהלה) מה יש לך ביד?

אבי: לא כלום. התלכלכתי קצת.

נגה: זה כואב?

אבי: מעט מאוד.

ג’ונה: יספיק להיום… אני יוצא לישון בחדר השני. תשב אתה במטה. אם יקרה משהו שנוגע לי תעיר אותי.

אבי: בסדר.

ג’ונה: ואם בומה יבוא לשאול שאלות תסתדר אתו בעצמך. אבל שמור על לשונך.

אבי: אינך סומך עלי?

ג’ונה: אני סומך עליך. זוהי הדרך היחידה לרסן אותך.

אבי: יהיה כך.

ג’ונה: ונשארו עוד שני מוקשים. נמצא הזדמנות להוכיח את עצמנו. (יוצא).

(מופיע חייל)

חייל: איפה בועז?

אבי: מה יש?

חייל: בומה מחפש אותו.

אבי: אם כן מה אתה מחפש אותו כאן?

חייל: (נבוך. מסתכל אל נגה) חשבתי…

נגה: (בהתעוררות) בועז כאן?

אבי: וודאי, הוא אצל בומה בדרך כלל.

נגה: איפה הוא?

אבי: ראיתי אותו לפני כן.

נגה: אמרת לו שאני כאן?

אבי: לא ידעתי שאני צריך לומר לו…

נגה: ואיפה הוא עכשיו?

חייל: (מושך בכתפיו) מסתובב כל הזמן.

נגה: (בחרדה) זה אי אפשר!

חייל: מה זה אי אפשר? אני מספר לך שאינני יכול למצוא אותו כבר עשר דקות. אז אתם אינם יודעים היכן הוא? (פונה לצאת. נגה נמשכת אחריו).

אבי: חכי רגע!

נגה: אני צריכה לצאת.

אבי: (בחיוך) יש לך שם מחיצה.

נגה: אל תתלוצץ. אני מוכרחה ללכת.

אבי: לא תלכי! עכשיו אני כאן המפקד; ואיש אינו יוצא מהמטה עד להודעה חדשה.

נגה: אבי, אל תשחק לפני.

אבי: אדם אינו יכול להיות מפקד מבלי שיהיה שחקן באיזו שהיא צורה, אחרת, אחרת – הוא ישתגע. למה את צריכה ללכת?

נגה: לא ייתכן שלא אגיד לו משהו… שלא יסתובב כאן ככה, כשאני כאן, ויודעת…

אבי: לא תעיזי.

נגה: העזתי כבר.. לספר לך את זה.

אבי: ובכן, אינך יכולה.

נגה: אני יכולה, חשבתי על זה.

אבי: התכוונתי, אינך רשאית.

נגה: אינני רשאית להתנהג אחרת.

אבי: (בלגלוג) מדוע? מפני שהוא ה“בחור” שלך?

נגה: לא, זה לא זה. העיקר…

אבי: מה העיקר?

נגה: אינני יכולה להסביר לך.

אבי: כדאי שלא תעשי אף פעם דברים שאינך יכולה להסביר לי.

נגה: אבל אני מוכרחה…

אבי: היית צריכה להודיע מראש שלא תוכלי לשתוק ולא היתה מתקבלת החלטה נואלת כזו. למה שתקת כשג’ונה דיבר?

נגה: לא שיערתי שבועז יהיה כאן.

אבי: אין זה תירוץ. תמיד תביאי בחשבון גם אפשרות כזאת כשאת עושה קנוניה עם בני אדם נגד בני אדם.

נגה: למה שתקת אתה?

אבי: אלף – של סולידריות של מפקדים, ובית – אני שותק גם עכשיו.

נגה: אבל אני איני יכולה.

אבי: איני יכולה, איני יכולה. בחורה שיכולה להימצא כאן…

נגה: הו, זה דבר אחר…

אבי: במה זה אחרת? אם אני יכול לדבר עם בומה ולבלוע את עצמי בהתאפקות, גם את תוכלי לשתוק.

נגה: זה אחרת…

אבי: מה זה אחרת? את רוצה לקבוע יתרונות מעשיים לאהבה על פני הידידוּת? אני אינני יודע עדיין מה עדיף?

נגה: אל תדבר על אהבה.

אבי: למה לא? קודש הקודשים?

נגה: אבי, אתה מכריח אותי לספר לך הכל. אני מוכרחה לספר לבועז מפני שאינני אוהבת אותו. אתה מוכרח להבין. אם לא אספר לו… כל ימי חיי תרדוף אותי ההרגשה שלא סיפרתי לו, לא מפני שכך החלטנו אלא מפני שהתאהבתי במישהו אחר.

אבי: (שקוע במחשבות) כן, אני מבין. אבל אני לא אתן לך לצאת. בקשי רשות מג’ונה.

נגה: אבי, אינני יכולה לספר לו. הוא לא יבין.

אבי: איך את יכולה לאהוב אדם שאינו מבין את זה.

נגה: אבי, לא את הכל אוכל להסביר לך עכשיו.

אבי: את מוכרחה להסביר לי כדי לשכנע אותי.

נגה: אבל למה אני צריכה לשכנע אותך?

אבי: מפני שאני אמנע אותך מזה בכל דרך שתמצא לי. אפילו – אספר לג’ונה. אולי זה יעצור אותך?

נגה: אל תספר לו, הוא יישבר. אינך מתאר לעצמך כמה הוא אוהב אותי.

אבי: ג’ונה אוהב. אל תצחיקי. אינני רוצה לפגוע בך אבל יש לו רגשות שיספיקו בקושי לחתול.

נגה: אינך מכיר אותו.

אבי: וודאי, את מכירה. אבל אין זה עניני. אני אספר לו. זה תפקידי. אותי מענינת רק האחריות שלקחתי על עצמי…

נגה: אתה לא תעשה זאת.

אבי: אני מוכרח.

נגה: אבי, אינך יכול לעשות זאת.

אבי: אינני יכול אחרת.

נגה: אבי…

אבי: לא כדאי לדבר על זה.

נגה: אבי, אני מבקשת ממך, אל תספר לו. בועז ישתוק.

אבי: אין זה חשוב. אינני יכול להרשות לך לעשות את זה.

נגה: אבי, ביקשתי ממך.

אבי: לא אוכל להסכים.

נגה: האם הרבה פעמים ביקשתי ממך משהו?…

אבי: לא, חבל שביקשת עכשיו. אינני יכול להסתיר את זה מג’ונה.

נגה: הוא יישבר… כמה אתה אכזר…

אבי: אינני אכזר, תפקידי הוא…

נגה: אתה רק תפגע בו…

אבי: לא איכפת לי…

נגה: (מתפרצת) שתוק. אני יודעת… אתה תספר לו כדי להכאיב לו… אל תדבר אלי על אחריות, אתה שונא אותו. אתה פשוט שונא אותו. כל הזמן שנאת אותו, וביחוד ברגע שהרגשת שאני אוהבת אותו… וביחוד כשחשדת בי שהלכתי אתכם בגללו… אתה עשית הכל מתוך שנאה. שום דבר אחר לא היה איכפת לך. ואני…

אבי: (בשקט) שתקי. תעירי את ג’ונה…

נגה: (בדמעות) אינני יכולה יותר. (פורצת החוצה). אבי מתרומם ממקומו כדי לעצרה, נמלך בדעתו ועומד. הולך בצעדים נמרצים לעבר החדר השני. בפתח נעצר ושב אל השולחן. מסתכל בשעון).

אבי: (לעצמו) חוסר אחריות להסתלק בשעה שיש קשר. (יושב ליד המכשיר ומקבל את המברק. נכנס אורי). היית אלחוטאי, לא כן?

אורי: אין לי הקוד. יש רק שני העתקים.

אבי: איפה הם?

אורי: אחד אצל ג’ונה ואחד אצל האחות שלך.

אבי: חפש אצלו את הקוד אבל אל תעיר אותו.

אורי: בסדר. (יוצא)

(אבי לבדו. שורק להשביח מצב רוחו. ניגש לדלת החיצונית, מסתכל החוצה. חוזר בצעדים נמרצים. נעצר ומחכה. נכנס אורי)

אורי: לא מצאתי.

אבי: מילא, וודאי סובל דיחוי.

אורי: ג’ונה ישן חזק, אף, הוא וודאי לא ישן כבר המון זמן.

אבי: (באי רצון) כן, נכון.

אורי: הוא עובד כמו שד. הוא לא יודע מה זה עייפות. בדרך כלל היינו נוסעים עד שהייתי נרדם על הסטירינג.

אבי: בדרך כלל מנצלים את המכוניות יותר מדי.

אורי: ג’ונה לא. עבדתי אתו שלושה חדשים ואינני יכול להגיד שהוא עשה פעם נסיעה בשביל עצמו.

אבי: (בלגלוג) דבר בלתי רגיל.

אורי: אתה צוחק? מה אני צריך לספר לך מה שאחרים עושים?…

אבי: לא, אינך צריך. אני יודע היטב. אבל בזמן קרבות מתנהגים אחרת…

אורי: יש ויש. זה תלוי אם הקצין הוא בן אדם. (מהרהר) אף, פעם עבדנו, חשבתי שאני מת מעייפות. מארבע בבוקר עד שתים בלילה. כמו שאתה רואה אותי העינים שלי נעצמות ופתאום, בום תך, אני מוצא את עצמי בתעלה, ג’ונה, לא רק שלא עשה ענינים הוא עוד מחייך. מת’תופס מחסה בתעלה, לא יורים עלינו, הוא אומר לי. אמרתי לו: אני לא מק-דיזל, אני הולך לישון לפעמים. אחרי זה הוא היה קורא לי “מק-דיזל”. לא בשביל לצחוק עלי. כמו חברים. אז מה רציתי לספר לך, העיקר, הוא לקח ממני את הסטירינג, ובדיוק מתחילים לדפוק עלינו אש. פסט, אני אומר לך, זאת היתה נסיעה. וג’ונה – פסל. כאילו נוסע בשדרות רוטשילד. לא פחד בעד כלום…

אבי: כן, הוא אמיץ מאוד..

אורי: מה זה אמיץ? ראיתי כבר הרבה שאטרים, אבל אצלו זה משהו מיוחד. סתם הוא לא מסכּן, כדי להשוויץ. פעם הוא הוציא את דוב’לה מהשדה, לבכות מהסיפור איך שזה היה…

אבי: כן, שמעתי על זה.

אורי: ואתה יודע מה זה דוב’לה, אני לא מדבר כבר על פחד, אבל דוב’לה זה תשעים קילו כמו כלום.

אבי: הוא בחור בריא.

אורי: אבל מה יש לו מהבריאות שלו. הלכה לו יד ושתי צלעות. הוא היה המסגר של המחזור.

אבי: ידאגו לו.

אורי: אתה מאמין בזה? זה קל להגיד. לא הייתי רוצה שידאגו לי… אבל העיקר, מה רציתי לומר? לולא ג’ונה דוב’לה היה הולך, בטח…

אבי: אני רואה שאתה מעריץ אותו.

אורי: מת’חשב? אנשים כמו ג’ונה לא מתגוללים בשוק.

אבי: ואיך הוא אותך, גם כן מעריץ?

אורי: אתה צוחק סתם. אנחנו שיא החברים, תאמין לי. אין אצלו דבר כזה שאני ארגיש את עצמי כאילו אני עאבד שלו…

אבי: נפלא לג’ונה שיש לו נהג כזה…

אורי: מה ז’תומרת שיש לו נהג כזה… זה לא מפני שזה אני. כל אחד היה אומר כך. מי שבאמת בסדר הנהגים תיכף מרגישים את זה. אפשר לרמות כל אחד אבל אי אפשר לרמות את הנהג. הנהגים יודעים הכל – אפילו אנ’לא יודע מי – על הנהג שלו הוא לא יעשה רושם אם הוא באמת כלום אחד. אנחנו מכירים אותם כמו שהם באמת… (קול נפץ. וחלחלה פתאומית. שתיקה. ומרוצה מעבר לכותל. וקריאות: “אבי, אבי” והמולה בלתי מובנת. אבי רץ החוצה. ושוב נשמעים דיבורים. ואף המילה “מוקש” חותכת את ההמולה לפתע. ומיד לאחר כך, נשמע קולו של אבי, רם ורועד וצרוד: “פגז של טרי אינטש.” ולאחר כך קולו של מישהו אחר: “בלי פניקה, חברים”. אורי נחפז החוצה. ולפתע שקט גמור. ג’ונה נכנס לחדר, אחוז תנומה. מפהק. ניגש אל השולחן. מבחין במברק. מוציא מכיסו את הקוד ומפענח)

ג’ונה: (מפליט תוך כדי קריאה) ככה… זהו… שיערתי לי כך. (מסתכל סביבו) אבי, בוא הנה מיד! אבי, איפה אבי? (מאן דהוא מפשיל את ראשו מבעד לדלת) תראה אם אבי בחוץ. שלח אותו הנה! (הלה נעלם) נגה! נגה! לאן הם הסתלקו כולם? אורי!

(אבי מופיע בפתח וניכר כי משהו אירע)

אבי: (מאומץ וקשה) קראת לי?

ג’ונה: לאן אתה נעלם? אמרתי לך להימצא כאן כל זמן שאני ישן.

אבי: (באי סבלנות) מה יש?

ג’ונה: מי קיבל את המברק הזה?

אבי: אני.

ג’ונה: למה לא פיענחתם אותו?

אבי: לא היה לי הקוד.

ג’ונה: (בחומרה) אצל נגה יש קוד. איזו מין רשלנות זו? מתי הוא הגיע?

אבי: רק עכשיו.

ג’ונה: (נינוח) טוב, בכל זאת, אסור להשאיר דבר כזה, אולי זה בהול… איפה נגה?

אבי: (שותק. קשה ורועד)

ג’ונה: כולכם התחלתם לעבוד כאילו העסק נגמר כבר…

אבי: יכול להיות.

ג’ונה: עד הרגע האחרון צריך לעבוד כאילו אתה במשרד מסודר ומאורגן.

אבי: עד הרגע האחרון.

ג’ונה: (מסתכל בו לראשונה, נדהם) מה קרה אבי? איפה אוֹגי? הגד. קרה משהו. אני רואה שקרה משהו. הגד מהר. איפה אוגי?

אבי: היא בסדר. אני מקווה שלא נפצעה קשה. בחוץ כמעט לא רואים שום דבר. (גוהר על השולחן) הרגל השמאלית…

ג’ונה: (חותך שתיקה עזה. ולאחר כך, ברפה) נגה… למה לא הערת אותי?

אבי: (באירוניה מרה ספוגה בוז או שנאה) אמרת לי להעיר אותך רק אם יקרה משהו שנוגע לך.

ג’ונה: (נדהם) אבי, אתה מגזים… (לאחר שהות) יש לך מזל שאתה אחיה… איפה היא?

אבי: אינך צריך ללכת. החובש שם.

ג’ונה: (בתוקף) איפה היא?

אבי: בבית השני. (ג’ונה נחפז לדלת)

אבי: חכה רגע. לאן אתה הולך? באיזו זכות אתה “מסכן מפקד פלוגה?” (ג’ונה עוצר בבת אחת. פונה אל אבי בשתיקה מאיימת ולבסוף מסנן חיוך מריר)

ג’ונה: לאן הגעת? אבי. הא לך. (מראה לו את המברק) הגיעה פקודת פינוי. מפקד הפעולה בומה. אני אינני חיוני יותר. עכשיו מותר לי אפילו ללכת לכל הרוחות. (בולם את החיוך. ממלמל משהו וחדל) נעזוב את זה… (יוצא. נכנס אורי)

אבי: (בלאות) שב כאן. אני מיד אחזור. אם יופיע בומה, אמור לו שיחכה רגע.

אורי: ואיפה ג’ונה?

אבי: גם הוא מיד ייכנס. (יוצא)

(אורי מעלעל בניירות קורא בעיון את פקודת הפינוי. משליך אותה בשאט נפש, יורק. נכנס בומה)

בומה: איפה הם?

אורי: ביקשו שתחכה, מיד יבואו.

בומה: מה זה מיד. יש להתחיל בהכנות.

אורי: אנחנו מהיום הראשון על המזוודות.

בומה: (לאחר שהות) מי זאת הבחורה?

אורי: מה, אתה לא מכיר אותה? זוהי נגה. האחות של אבי.

בומה: אחותו של אבי? מיד ראיתי שיש לה משהו מוּכר בפנים. בחורה נאה. היא נפצעה קשה מאוד, אני לא יודע אם יש לה סיכויים. וביחוד כאן… שמע, ואני דיברתי עם אבי כאילו זוהי סתם אחת, והוא לא אמר לי שום דבר…

אורי: אבי הוא כזה…

בומה: זה איום, בחורה כל כך צעירה ו… מה זה קרה לה?

אורי: פ-פגז… אבי אומר שזה פּגז של טרי אינטש.

בומה: משונה…

אורי: מה משונה? זה קורה לעתים קרובות שדופקים פּגז אחד ודי. המרגמות שלהם מטווחות – פחד!

בומה: אז היא אחותו של אבי? משונה. נצטרך לדבר עם ג’ונה…

אורי: ג’ונה. זה אותו הדבר.

בומה: מה אותו הדבר?

אורי: אני חושב שהוא… הוא היה איש אחר לגמרי כשדיבר אתה. בחורה נפלאה, אני אומר לך, אם ג’ונה כבר מעריך מישהו…

בומה: הכל אתה יודע.

אורי: (בחיוך הנאה מבויש) ממני אי אפשר להסתיר דבר. (מופיעים ג’ונה ואבי)

בומה: נו, מה שלומה? (שניהם שתוקים. בומה נאנח. ג’ונה יושב ליד השולחן. אבי עובר ויושב ליד המכשיר, כשגבו אל המכשיר, תומך ראשו בידיו).

ג’ונה: זה היה פתאומי כל כך. שפך דם, אני חושב. לראשונה חשבנו שנפצעה קל…

אבי: (מתנער מתוך יאוש עמוק). ובכן, מה נשמע?

בומה: קבלתם את המברק?

ג’ונה: כן.

בומה: חרמ… (מופיע מישהו. בומה מתעורר, משתחרר ממבוכתו, פוקד בקול) ז’קו, טוב שבאת. ארגן מיד את הפרידות. קחו אפילו את האוכל שנשאר. לא לעזוב שום דבר אחרינו. יש לנקות את השטח. לא להשאיר שום דבר…

ג’ונה: לא להשאיר שום דבר… השארנו פה הרבה מאד.

בומה: (במבוכה) אה. כן… אבל יש לצאת מכאן מיד, בהתאם לפקודה.

ג’ונה: (בפסקנות) אנחנו לא נצא עכשיו.

אבי: (מופתע, נבוך, מסתכל בג’ונה בערות) מה אתה רוצה לומר?

ג’ונה: לא נצא מכאן עכשיו. זה מה שאמרתי.

בומה: אינני מבין אותך. מה נתעקש סתם על המקום הזה? בעצם, אני מבין אותך, אבל אין ברירה. אנחנו מוכרחים לקבל משמעת… אין ברירה… אני מבין אותך…

ג’ונה: אל תבין אותי. לא נוכל לצאת מכאן כי האיר כבר השחר, ולא נעבור את שטח ההפקר ביום. נחכה כאן ביום ובלילה נצא.

בומה: אה; כך, כן. הצדק אתך. נסתלק בלילה.

אבי: (כמהרהר) להסתלק מכאן, לא להשאיר שום דבר… אתה זוכר, ג’ונה, מה שאמרת לי: “כל העולם אינו קיים בשבילך חוץ מהגבעה הזאת. כאן מרכז העולם”, עכשיו זה נתאמת – ובצורה כל כך אכזרית… לא להשאיר שום דבר… שום חפץ, שום דבר…

בומה: (לפתע, במנוחה, כמובן מאליו) כן, מלבד המוקש השביעי. (אבי וג’ונה מתחלחלים. בומה שלו.)¹

– מסך –