היה זה בשעת פריצה לשגרירות של מדינה זרה. הכפפה של גיורא נקרעה ונשארו במקום טביעת אצבעותיו. לא היה זה אסון גדול לולא נעצר שבוע קודם לכן בגלל קטטה עם אנטישמים וטביעת אצבעותיו הייתה בידי המשטרה.
לאחר הכישלון ההוא קיבל שאול דגני המכונה עשהאל ציון לשבח על עירנותו, שחילצה אותם מהסתבכות מדינית, ואילו יוסף ולדמן המכונה גיורא ספג נזיפה חמורה.
החמירו עמו מפני שלא דיווח על מעצרו והיה יכול לגרום למעצרם של אחרים.
אחרי אותו מאורע פורק הצוות. הוא הועלה בדרגה וקיבל תפקידים בכירים, וגיורא, שאיבד את אמונם של הממונים עליו, הועבר למדור אחר. במשך תשע עשרה שנים לא נפגשו ולו פעם אחת.
לימים נודע לו מפי חברים שגיורא טוב המזג בעל ההומור הפראי ויצר הסתכנות שאינו יודע שובעה סבל משיעמום עמוק במקום ששיבצו אותו בו. קלות הדעת שיוחסה לו והנזיפה שנרשמה בתיקו האישי עיכבו את קידומו ודומה שנפסל לכל תפקיד ההולם את מזגו. הוא נשלח לדרום אמריקה, שם שהה שנים אחדות תחת פיקודו של אדם שלא נתן בו אמון ודוכא עד כדי כך שאיבד את רוחו הטובה ונעשה רטנן, המותח ביקורת על כל דבר. כששב מדרום אמריקה הוצא לגימלאות קודם זמנו והשכיר את שירותיו לחברת מודיעין אזרחי.
יום אחד, צץ גיורא פתאום כאילו לא נפרדו דרכיהם כלל וכאילו טבעי הדבר שיפנה דווקא אליו בצר לו.
הוא טלפן אליו בשעה חמש וחצי בבוקר וסירב להזדהות. כשתראה אותי תכיר אותי, אמר הקול המסתורי, ומייד זיהה אותו. אמנם, הוא לא היה מרוצה משעשועי המחתרת שאינם הולמים עובדי “מוסד” ותיקים, ואולם מן המשפט השני הבין שהסודיות שהתעטף בה גיורא אינה בדיחה פרטית.
גיורא באמת התכוון לשמור על עילום שמו, התרעם עליו על שאמר את שמו בטלפון, כאילו מצותתים לטלפון שלו האנשים שמהם הוא מבקש להסתתר, אף נמנע מלומר במה דברים אמורים, רק רמז שהוא זקוק לעזרה דחופה. אחר־כך תבע ממנו גיורא במפגיע להועיד לו פגישה במקום נידח ולשמור בסוד את עצם העובדה שטלפן אליו.
גינוני החשאיות האלה נראו לו תמוהים ומיותרים, אף־על־פי־כן הציע שייפגשו בחשאי בבית־קפה קטן בשכונה עירונית נידחת. גיורא שב והתמיהוֹ כשהסכים לאשר את מקום המפגש רק אחרי שיבדוק את דרכי המילוט ממנו.
משום־מה לא ראה צורך לדווח לממונים עליו על הבקשה המוזרה. הניח, שגיורא הלהוט אחרי גינונים חשאיים, עוטף אף עניינים של מה־בכך במעטה עבה של סודיות, והקל ראש בה.
אחרי שהמקום והזמן נקבעו בשיחה טלפונית סתומה עוד יותר, נסע לבית הקפה ההוא בפליאה על מי שקשה לו להיגמל מהרגלים של סוכן חשאי, והחנה את מכוניתו ברחוב מקביל, כפי שנתבקש.
אף־על־פי שבטלפון נשמע גיורא מתוח ונרעש, הגבר שישב מעבר לשולחן הקטן, ורגליו הארוכות מציצות מצדו האחר, נראה רגוע ונינוח. גיורא קם לקראתו בחיוך רחב, לחץ את ידו בחום, התיישב בעיניים מתנוצצות כעומד לספר בדיחה – כך היה מקדם פני חברים: “את זו כבר שמעת?” – ושאל לשלום בני משפחתו.
ההרפתקן הקשיש כמעט שלא השתנה במשך השנים שלא ראה אותו: בשערו השופע לא נזרקה שיבה, פניו הגלוחים למשעי, שתוויהם עזים וחזקים, היו חלקים ומבריקים, העור המתוח על עצמות לחייו לא התדלדל, שיניו היו חזקות ושלמות ומעיניו החודרות נשקף אותו המבט הסקרני ששיווה לו מראה נערי.
אף־על־פי שנערך לאיזו הפרעה לא צפויה שעלולה לאלץ אותו לברוח משם, לא מיהר גיורא לדבר על העניין שלשמו זימן אותו, אלא פתח בשיחת חולין רגועה, כאיש עסקים קר־רוח היודע כי מי שאינו להוט לסיים משא־ומתן בהקדם זוכה ביתרון על בן־שיחו. ואולם אף־על־פי שלא קימץ בדיבורים על עצמו וסיפר שהוא חי מקרן הפנסיה בתוספת מה שהוא חוסך מן המשכורת שהוא מקבל בחברת המודיעין האזרחי שהוא עובד בה, וכי הוא גרוש כבר עשר שנים ואין לו ילדים, וכי הייתה לו חברה אבל היא עזבה אותו וכי לפעמים יש לו חשק לכתוב ספר על בוגדנותן של הנשים אבל כשהוא מתיישב אל השולחן המלים המוצלחות פורחות ואינן – נמנע מלתת לו את כתובתו ואת מספר הטלפון שלו, כמי שנזהר אף מפני חבר שאת עזרתו בא לבקש, שמא ייאלץ לרדת למחתרת אם יתברר שאין הוא יכול לבטוח אף בו.
חשדנותו של גיורא עוררה בו את החשש שמשהו נפגם ברוחו של האיש הנינוח היושב לפניו. ואף־על־פי־כן הוכה בתדהמה כשאמר לו גיורא לבסוף את הסיבה שבגללה ביקש להיפגש עמו בחשאי.
“אני בסכנה גדולה,” לחש גיורא והביט לצדדים.
“מה קרה?”
“רוצים להרוג אותי,” אמר במהירות ובעיניו החודרות ניצתה אש זרה.
“מי?”
“אתה יודע היטב למי אני מתכוון,” לחש גיורא בתוקף, ולחשו נשמע כחיכוך מתכת במתכת.
הוא ניחש, אך היה זקוק לפסק הזמן הזה כדי להתאושש מן התדהמה. מוחו פעל במהירות: אם לקה גיורא בשיגעון הרדיפה תהיה זו שגיאה חמורה לזלזל בפחדיו. אם ייעלב גיורא, או יחשוד בו שאף הוא, עשהאל ידידו, שותף לקנוניה, הוא עלול להיות מסוכן. כוחו הגופני של גיורא לא נתמעט כלל במרוצת השנים, ואילו הוא, ששנים רבות הזניח את גופו, לא יוכל להגן על עצמו מחמתו. לכן החליט להעמיד פנים שהנחת היסוד של עמיתו, שיש מי הזומם להורגו, מקובלת עליו. תהיה לו שהות לקעקעה בטיעונים הגיוניים מאוחר יותר. בעלי שיגעון לדבר אחד, ידע, מתפתחת בהם יראת כבוד עצומה כלפי ההיגיון הפורמלי.
“למה שירצו להרוג אותך?” שאל כאילו אינו מפקפק בזה כלל.
“כי אני יודע יותר מדי,” אמר גיורא בכובד ראש, והוא תהה אם תשובה נדושה מעידה על הטירוף שהוא עמוק יותר או שטחי יותר.
“גם אני יודע משהו,” אמר, והשתדל שלא לגחך. “אתה חושב שהם ירצו להרוג גם אותי?”
גיורא הביט בו כתוהה אם הוא מהתל בו, ואולם כשראה שהוא רציני, השיב: “אני יודע דברים שהם רוצים להסתיר.”
תשובה הגיונית, אמר בלבו והתעודד: כל זמן שהם יכולים לדון בדבר בגבולות השכל הישר אפשר שיעלה בידו להרגיעו.
“אתה יכול לספר לי מהו הדבר שאתה יודע, שבגללו רוצים להרוג אותך?”
“אני לא יכול,” אמר גיורא, כנוזף בו על עצם השאלה. “זה סודי.”
“אולי בכל זאת תרמוז לי במה העניין. אולי יתברר שלא אתה לבדך יודע מה שאתה יודע. והרי לא יהרגו כל מי שיודע.”
“השתגעת? שאני אעשה דבר כזה לחבר? אם ייוודע להם שאתה יודע, הם יהרגו גם אותך.”
“אבל אתה אינך היחיד שיודע, נכון? ובינתיים לא הרגו אף אחד, סימן שלא הורגים את כל מי שיודע.”
“לא את כל מי שיודע. רק את מי שלא צריך לדעת,” אמר גיורא.
“ואתה בטוח שדווקא אותך הם כן רוצים להרוג?” שאל בכובד ראש.
“כן,” אמר גיורא בתוקף.
“ניסו?”
“הם מנסים, אבל לא מצליחים. אני מתחמק.”
“עוקבים אחריך?”
“הם איבדו אותי, אבל הם לא מודאגים. הם יודעים שלא אצליח לברוח. אף אחד לא מצליח לברוח מהם.”
“אז אולי כדאי שתסגיר את עצמך.”
“השתגעת? אתה רוצה שאני אקל עליהם לחסל אותי? איפה ההיגיון שלך?”
“איך הם מנסים להרוג אותך? ניסו לירות בך והחטיאו?”
“הם לא השתגעו!” קרא גיורא והביט בו במבט מאוכזב. “הם יכולים לעשות שזה ייראה כמו תאונה או התאבדות.”
השיגעון ערמומי אף יותר מן השפיות, אמר אז בלבו. אף־על־פי־כן הצליח להוציא משהו מפי האיש השומר על לשונו. הדברים יצאו מפי גיורא מבולבלים ובלי קשר ביניהם, והוא התנצל על הבלבול, אך תירצוֹ בצורך לשמור על סודיות העניין ולהגן על חיי שניהם. אם ידבר יותר מדי, אמר גיורא, גם הוא, עשהאל, עלול להינזק. ואין הוא אידיוט כדי כך שיסכן את האדם שיכול לעזור לו.
בסופה של השיחה חסרת השחר ההיא דבר לא התבהר: לא היה ברור מדוע רוצים ‘הם’ להורגו ואף לא באיזו דרך בחרו כדי להוציא לפועל את גזר הדין. ואז שאל, בלי שייראה כמי שמפקפק בדבר, אלא כמי שנחוצים לו פרטים נוספים לגיבוש דעה משלו, מנין לו בכלל שרוצים להורגו. הרי מי כמוהו יודע שאנשי “המוסד” אינם בטלנים וכשהם מחליטים לבצע משהו, לא יתלבטו הרבה.
גיורא אמר שאילולא עירנותו וזריזותו כבר היה מחוסל מזמן. וכדי להוכיח שמבקשים להורגו הביא שורה ארוכה של מקרים תמימים לכאורה המצטרפים למסכת אחת של התנכלויות: אלמונים כרתו עץ ברחוב שהוא גר בו וחוטי החשמל נפלו על האופנוע שלו, גז דלף בדירה שמתחתיו בזמן ששהו הדיירים בחוץ־לארץ, צפע שברח מן הגן הבוטני נמצא בחצר ביתו, מונית שיצא ממנה רגע קודם לכן נפגעה בתאונה, נקניק מורעל התגלה ב“סופר” שבו הוא קונה את מצרכיו. אין אלה מקרים סתם, הצהיר גיורא. יד אחת מכוונת אותם.
ה“הוכחות” האלו היו מופרכות כל־כך, שנהיה ברור לו שגיורא צריך עזרה, אך לא ממנו. ואולם הוא שיער שאין דבר המכעיס מי שלקה בשיגעון הרדיפה יותר מההצעה שיֵלך לפסיכיאטר.
ואז שאל את גיורא איך יוכל לעזור לו. האם הוא מבקש מחסה? הגנה? הלא מי שנשלחו להורגו הם ודאי בחורים צעירים ומאומנים היטב ובלי ספק יצליחו להתגבר על גבר מזדקן וחולני כמוהו.
“תוריד אותם ממני!” אמר גיורא.
“איך? אתה רוצה שאדבר אתם? והרי ביקשת ממני לשמור בסוד אפילו את הפגישה הזאת.”
גיורא לא נבוך כלל.
“אתה כבר תמצא דרך, אני סומך עליך,” אמר גיורא, ושוב צץ בפניו חיוך של ילד ערמומי היודע שגם גדולים ממנו נקנים בחנופה.
“אני כבר לא בעניינים, אני כבר בדרך החוצה,” אמר, וקיווה שהזלזול בעצמו יגן עליו מפני ציפיות מופרזות.
“אתה שועל ערום ואתה מכיר את המערכת ישר והפוך,” אמר גיורא. “אני סומך עליך שתיתן עלי עדות אופי שיֵדעו שאפשר לסמוך עלי, ושתעשה את זה בדרך־אגב, בלי שיֵדעו מה פתאום אתה מדבר עלי.”
גיורא היה הגיוני כל־כך, שחדל לפחוד ממנו, אך ברגע שרצה להזמינו לשתות עמו כוסית משקה, כמו לחתימת עסקה, איים עליו גיורא פתאום: “אבל בלי התחכמויות. אם אתה תכניס אותם לעניין, אני אדע זאת מייד. אני מזהיר אותך,” והוא חש שהאזהרה הזאת אינה מן השפה ולחוץ והפחד שב לקנן בלבו: מעתה הוא שעומד למבחן, ואדם שמציאות ודמיון משמשים במוחו בערבוביה, הוא שישפוט את מעשיו ואת מחדליו. ואיך יגן על עצמו מפני טעות בשיפוט המסתמכת על דברים שלא היו ולא נבראו?
כשקרבה שעת הפרידה הבטיח שיעשה כמיטב יכולתו, אך גיורא לא הסתפק בזה ותבע ממנו לעשות “יותר מזה”. כיוון שגיורא אמר זאת בפנים קפואות, לא ידע אם התכוון ללעוג למי שישבו מאחורי מכתבה ותבעו מאחרים לעשות “למעלה מיכולתם”, או שהמבט הקפוא הוא בגדר איום: מוטב לו שלא ינסה לדחות אותו בקש או לפטור אותו בתירוץ שניסה ולא הצליח. וכמו הצהיר גיורא כי מעתה, אחרי שהפקיד את העניינים בידיו, עליו האחריות להתיר את הקשר שקשרו נגדו חבריו לשעבר. ואם לא יצליח, משמע שהצטרף לרודפיו.
“אני סומך עליך. אתה תמצא עצה,” אמר גיורא כאילו קרא את מחשבותיו.
משימה בלתי אפשרית, אמר בלבו בשעת פרידה כשכפו נתונה כבצבת בתוך כף ידו החזקה של גיורא. אין דבר שיוכל לעשותו, ועד שלא תסור הרוח הרעה מנפשו של האיש רדוף הרוחות, לא תהיה לו מנוחה.
תחילה רצה לבקש את עזרת המשרד. ואולם את הרעיון הזה דחה מייד. היה משהו ילדותי ונוגע ללב בטירופו של גיורא, שדיבר אליו כאילו הוא ידידו היחיד, ולכן נרתע מלהפקיד את עניינו בידי המשרד. הבעיה עלולה להתגלגל אל שולחנו של אדם שאינו מכיר את גיורא והוא עלול לחשוש מפניו ולפעול כנגדו בתוקף מיותר, שיכול לגרום נזק נוסף.
עשר שנים קודם לכן היה מדווח בלי היסוס על התנהגות חריגה של אדם ששמורים במוחו סודות מדינה, אך דברים הרבה השתנו מאז, ושוב לא בטח בבכירים ממנו שהם גם נבונים ממנו, ועצם הרעיון שמישהו עלול לכפות על פרנואיד אשפוז בכוח נראה לו כדבר שאין הדעת סובלת. זהירות בכבודו של חבר נחוצה כאן ולא אמצעים רדיקליים הנהוגים במדינת משטרה. הוא לא דיבר על גיורא אלא עם אשתו, שבדרך כלל לא שיתף אותה בעניינים הקשורים בעבודתו, אך הפעם נאלץ לחרוג ממנהגו לפי שהייתה צריכה לדעת כיצד עליה לנהוג במטלפן האלמוני.
אשתו נתנה לו שתי עצות: האחת, להשלים עם העובדה שאין בכוחו לטפל בחולה־נפש ולהפקיד את הטיפול בידי רופא, והשנייה, להחליף את מספרו של הטלפון החסוי בביתם. מן העצה הראשונה התעלם, ואילו את העצה השנייה קיבל. גיורא יודע את מספר הטלפון שלו אך אינו יודע היכן הוא גר; עד שיעלה בידו לגלות את המספר החדש, תהיה לו שהות להרהר בדבר. ואולי הזמן ירפא: כשיראה גיורא שהימים חולפים ודבר אינו קורה, אולי ישתכנע שהחליטו להניחו לנפשו.
חודש ימים בלבד הגן עליו המספר החדש.
צמרמורת חרשה בבשרו כשבא לקחת את נכדתו מן הגנון שהיא נמצאת בו וראה בפתח את דמותו הגבוהה והאיתנה של גיורא. פרפור של חלחלה עבר בלבו כשהתקרב אליו גיורא בצעדי החתול המהירים והגמישים שלו. ואולם כשעמד מולו לא ניכרו בפני גיורא אותות של רוגז. רק אכזבה ושאט־נפש נשקפו אליו מהם.
“החלפת את המספר,” הוכיחוֹ גיורא, ולא נראה לו מטורף כלל ברגע ההוא, שכן הקפיד לדבר בלשון רכה והציץ בנכדתו בחיוך לבבי כדי שלא תפחד ממנו.
“זה עניין שגרתי, מקרי לגמרי. מפעם לפעם מחליפים. במקרה החליפו את המספר שלי דווקא עכשיו,” השיב, כשמח על חידוש הקשר.
“היית צריך להגיד לי,” אמר גיורא, כמוכיחו על הזנחה ולא על זדון.
“איך יכולתי? הרי אין לי לא כתובת ולא טלפון שלך.”
גיורא ליווה אותו בשתיקה למגרש החנייה. בזמן שריתק את הפעוטה אל מושבה מאחור נכנס גיורא והתיישב במושב הקדמי ולהרף־עין התעורר בו פחד שמא יחטוף את נכדתו, ואולם גיורא ישב במנוחה וחיכה לו.
“היית יכול להשאיר לי הודעה במקום האחרון שנפגשנו בו. אני חיפשתי שם. וכשלא מצאתי כלום חשבתי שאו־או. או שאתה בורח ממני, וזה נראה לי מכוער מאוד,” אף זאת אמר גיורא ברוך, “או שהראש שלך כבר לא עובד מהר כמו פעם.”
הוא לא רצה לנסוע לביתו, אך ידע שאין לו ברירה. דירת בנו ריקה, לפי שהורי התינוקת עובדים עד שעה מאוחרת, ואשתו מחכה בביתם ותדאג אם לא יביא את הפעוטה בזמן. יתר־על־כן, אם ייסע למקום אחר במקום לביתו יפחיד את הקטנה וירגיז את גיורא.
ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר, משפט נדוש זה עלה במוחו כשאמר לגיורא בתרעומת עשויה: “איזה אדם הגיוני מבקש עזרה ממי שאינו מוכן למסור לו לא כתובת ולא מספר טלפון?”
גיורא נבוך רק להרף־עין. כעבור רגע אמר במעין התנצלות: “אני חייב להגן על עצמי. מה אעשה אם הם יצליחו להעביר אותך לצד שלהם?”
הוא חש שלא בנוח: בעל־כורחו הוא ניצב עתה לצדו של גיורא מאחורי מתרס שמצדו האחר ניצב ארגון רב עצמה.
כשהגיעו לביתו ירד גיורא מן המכונית, הציץ במספר הבית, נפרד מן הפעוטה בהקשת אצבעותיו על כף ידו כדרך התינוקות, ביקש ממנו בנימוס את מספר הטלפון החדש, רשם את המספר על כף ידו ונפרד ממנו בידידות.
רק כעבור שבועיים טלפן.
“לא עשית כלום,” אמר גיורא ביובש.
בקושי הצליח להסתיר את סערת רוחו.
“זה לא פשוט לטפל בעניין שלך כשאתה לא מסכים שאפנה בצורה גלויה. מה דעתך שאדווח ל’בוס' שמישהו מתנכל לך?”
“בשום אופן לא!” הזדעק גיורא.
“מדוע לא? מי מלבדו יכול לעזור לך?” גיורא שתק רגע. אחר־כך נשם עמוקות ונאנח. “גם ‘הבוס’ בעסק,” אמר והנחית את השפופרת על עריסתה.
כעבור שעה טלפן שנית. היה מוכרח לנתק את השיחה באמצע כדי שלא יאתרו אותו, התנצל.
התעורר בו הרצון לומר לו במלים חריפות כמה נקעה נפשו מן המשחקים האלה, אך הוא לא העז לעשות כן.
“אולי נמצא דרך לקיים בירור במחלקת הקשר עם הגימלאים,” הציע.
“הם רוצים להרוג אותי, ואתה רוצה שאני אכניס את צווארי לתוך טבעת החנק?” קרא גיורא.
“אני מוכן להתחייב בפניך שלא יאונה לך כל רע אם תסכים להיפגש עם האיש המתאים לטפל במקרה כמו שלך.”
“איזה מקרה?” אמר גיורא בבוז. “זה שעוסק ב’מקרה' שלי הוא מפקד חוליית החיסול. אני לא אידיוט שאתן להם לתפוס אותי בקלות כזאת.”
“בן אדם,” אמר לו בייאוש. “אתה חושב שאם אני לא אדע את כתובתך לא יוכלו למצוא אותך?”
“לא,” אמר גיורא. “אני לא במרשם התושבים. מבחינת משרד הפנים אני לא קיים כלל.”
“זה דווקא לא טוב,” פנה אל ההיגיון המבצעי של סוכן ותיק, “כי יוכלו להעלים אותך בלי שיצטרכו למחוק שורה במרשם התושבים.”
גיורא הרהר רגע ואמר: “זה סיכון שאני מוכן לקחת עלי. אתה עשה את שלך. לשאר אני כבר אדאג.”
“אחפש איזו דרך,” אמר לו כשנואש מהסיכוי לשכנעו בנימוקים הגיוניים. “נראה מה אפשר לעשות.”
“אבל הזדרז,” אמר גיורא. “לא נשאר הרבה זמן.”
קריאת הזירוז העיקה עליו ביותר. לא זו בלבד שקיבל עליו לבטל גזר־דין שאינו קיים, אלא שנקבע לו לוח זמנים שנעלם מידיעתו. אף־על־פי־כן נרתע מלבקש את עזרת המשרד, קצת מתוך איזו אבירות של בני הדור שאימץ לו את המסורת של הג’נטלמן הבריטי, וקצת מפני שנקוט בפניו על מורך לבו. מגוחך לפחוד מאיש מסכן שדמיונו מתעתע בו. ודאי יש איזו דרך לשחרר את גיורא מפחדיו המדומים, אמר בלבו. ואז עלה בדעתו רעיון: אם ישלח ראש המוסד לגימלאים איגרת ברכה לראש השנה אולי יסיק ממנה גיורא שאין רוצים ברעתו.
ואולם אף רעיון זה נדחה אחרי שניגש כעבור ימים אחדים לחלונו וראה את גיורא אורב לו בכניסה של הבית מעבר לרחוב. עתה שוב לא היה יכול להתכחש לפחד הקמאי שמעורר בו הטירוף, הפועל לכאורה במסגרת ההיגיון אך אינו מציית לו. ומאותו יום עשה לו מנהג להתנער ממעקב בכל פעם שהלך לפגישות מחוץ למשרד, ובעיקר כשנסע לבקר את ילדיו. תרגילי ההתחמקות המשונים שנזקק להם היו חסרי תועלת, שכן גיורא היה מיומן ממנו במלאכת העיקוב והוא לא הצליח להתחמק ממנו בלי להשאיר עקבות. בלי־משים מצא את עצמו משתתף במין תרגולת הדומה למשחק שבין חתול לעכבר, אלא שבמשחק הזה, גילה למגינת לבו, גיורא הוא החתול ואילו הוא העכבר.
גיורא היה איש מקצוע מעולה ממנו ועקבי ממנו. הוא הלך אחריו לכל מקום שהלך אליו וממתין לו בחוץ בסבלנות לאין־קץ. הוא יצא בעקבותיו גם כשהלך לתיאטרון והמתין לו שם מחוץ לאולם. אמנם גיורא לא הביכו בחברת ידידיו ולא ניגש אליו כלל, אלא עמד מרחוק והביט בו במבט חודר ומבשר־רע, מותח ביקורת על ההליכה לתיאטרון כשעניינים של חיים ומוות מוטלים על כפות המאזניים – הלא את הזמן המבוזבז לשעשועים ממין זה אפשר להקדיש לקידום עניינו.
אחרי המקרה ההוא שכלל אף הוא את האמצעים שנקט כדי להתחמק מרודפו והחל לכלכל את מעשיו כך שלא תאירע פגישה לא־מתוכננת עם האיש העוקב אחריו יומם ולילה. שוב לא היה בטוח שלא צפויה לו סכנה ממשית ברגע שיתעורר בלב האיש החולה החשד שאף הוא ברודפיו. מיום ליום גברו חרדותיו, ששוב לא היה יכול להסתירן מאשתו, והזעם על רודפו גבר בו כל־כך, שלא היה בטוח שיוכל לשמור על קור־רוחו לכשישוב גיורא ויטלפן. הוא חשש שהאיש חד־האוזן עלול לפרש אותות של קוצר־רוח בקולו כהוכחה ברורה שלא עמד בדיבורו.
אך דווקא אחרי הפגישה הלא־נעימה ליד הכניסה לתיאטרון נמנע גיורא מלטלפן אליו במשך תקופה ארוכה, כאילו נתן לו ארכה נוספת להשלמת המשימה. כנגאל ממתח הקשיב לקולו של גיורא בטלפון כעבור שלושה שבועות. אך הפעם היה הקול נוקשה, קר ועוין.
“אני מאוכזב ממך,” אמר הקול הזועם. “עד עכשיו לא עשית שום דבר. אל תחשוב שאני לא יודע.”
הוא נזקק לנשימה עמוקה קודם שיכול לרכך את קולו: “אתה צריך להתאזר בסבלנות. זה עניין מסובך שלוקח זמן.”
“הטבעת מתהדקת,” אמר הקול בזעם. “אם לא תפעל במהירות, יהיה מאוחר.”
“קרה משהו?”
“כן, פיטרו אותי מהעבודה.”
הוא עשה חשבון מהיר: ממש באלה הימים הגיע גיורא לגיל הפנסיה.
“אתה בטוח ש’הם' מאחורי זה?” ניסה לערער את ביטחונו של גיורא.
“ומי? ותאר לך, הם שלחו לי את המשכורת האחרונה בדואר.”
“מה רע בזה?”
“אתה תמים או שאתה מיתמם? הם לא רצו שאפגוש את מנהל החשבונות החדש.”
“מדוע?”
“מדוע?” קרא גיורא בבוז. “כי הוא ‘שתול’ שם.”
הוא ידע שלא יוכל להפריך את טענתו זאת והבטיח לפעול למענו ביתר נחרצות.
“תן לי ארכה של שלושה שבועות,” ביקש.
חרה לו שהוא מכוון את חייו על־פי לוח־הזמנים שקוצב לו גיורא, כאילו הוא פקודו, וכשראה בבוקר שלמחרת שלא הוסר המצור מעל ביתו, החליט לחדול ממשחקי המחתרת האוויליים ולדווח למפקדו על פרשת גיורא.
ולו מטעמים הומניים בלבד, אמר בלבו, שכן אין בכוחו לרפא איש חולה מפחדיו. הוא ידע שהוא עושה שקר בנפשו, לפי שהדאגה לעצמו הייתה מרובה מן הדאגה לרודפו, אבל שוב לא מצא כוח בנפשו לחיות במתח מיותר. ולא נותר לו אלא לקוות שהפסיכולוג שיקבל עליו לטפל ב“מקרה גיורא” יתחשב בזכויות העבר שלו.
מפקדו הקשיב לסיפורו בלי סקרנות יתירה; כבר היו דברים מעולם, העיר באמצע סיפורו, טיפוסים אינפנטיליים בעלי דמיון מפותח, שבגלל טעות של מערכת המיון גויסו לעבודה חשאית, עלולים לאבד את שיווי המשקל; לעצם העניין, אמר לבסוף, ובדבריו הידידותיים הייתה מוצנעת נזיפה, היה על דגני לדווח על המקרה מזמן ולא להניח לדברים להסתבך. ואשר לוולדמן, האיש הוזה הזיות. איוולת היא להאמין שאיש כמוהו, שפרש מן השירות לפני אחת עשרה שנים, יודע סודות שיכולים לזעזע את המערכת, אבל מרגע שהוא מאמין שרוצים לחסל אותו ויחדל לבטוח בחברו שיש בכוחו להציל אותו, הוא עלול להגן על עצמו בשיטה הבדוקה שהשתמשו בה מתנגדי המשטר בברית המועצות. הוא ינסה לשכנע כתבי חוץ שמתנכלים לו, וכדי לעורר את אמונם של אלה שיש לו מה למכור יצטרך לפתותם בעובדות, שאפילו אם התיישנו עוד יש בכוחן להזיק. ועניין חסר־שחר יתנפח לממדים של שערורייה בינלאומית, שאותה יש למנוע.
“השורה התחתונה,” אמר המפקד בידידות. “אתה, דגני, מנתק מגע ואנחנו כבר נטפל במקרה שלו בצורה הדיסקרטית ביותר.”
המלה “נטפל”, שמקופלים בה אמצעי כפייה ודרכי נועם בעת־ובעונה־אחת, ובשנות בחרותו הילכה עליו קסם מיוחד לפי שסימלה את הכוח האצור בארגון שמותר לו לפעול באזור הדמדומים שמחוץ לחוק, עוררה בו מורת־רוח. הוא חשש, שהלשון הנקייה הזאת, המכסה לעתים על נוקשות ואלימות, תחפה גם במקרהו של גיורא על מעשים שיש בהם כדי לפגוע במי שלעת עתה לא עשה כל רע, אלא שלקה בשיגעון רדיפה וגרם אי־נוחות לחבר. הוא דאג גם לעצמו: אם “יטופל” גיורא ביד קשה הוא עלול להחזיר לו באותו המטבע.
“אני מבקש רק דבר אחד: בכפפות של משי ובזהירות רבה. הוא איש ערמומי מאוד,” אמר, וקיווה שמפקדו מהיר המחשבה לא יסיק מדבריו שהפחד מפני מוכה השיגעון עמוק בו מן החמלה עליו.
“נעשה מה שנחוץ,” אמר המפקד. “לא יותר, לא פחות.”
משהו בקולו של המפקד הדאיגו. היה בו קוצר־רוח מובלט ומעט מאוד אהדה, לו ולאיש החולה גם יחד, וכמו עשה אותם לאגודה אחת. ואף־על־פי שחשש להרגיז, הציג עוד שאלה אחת: מדוע פוטר גיורא מעבודתו.
“איזו עבודה?” שאל המפקד בתימהון.
“הוא עבד במודיעין אזרחי ולפני זמן קצר פוטר.”
“גם אתה?” אמר המפקד ונתן בו מבט חוקר. “מנין לי לדעת? אולי גילו שירד מהפסים. מסוכן לתת נשק ביד משוגע.”
“הוא לא משוגע,” אמר בהיסוס. “הוא אדם חולה.”
“לא נבזבז את הבוקר על בעיות סמנטיות,” שילח אותו מפקדו מלשכתו.
כעבור כמה ימים שוב החריד אותו צלצול הטלפון בשעת בוקר מוקדמת. הפעם האריך גיורא בשיחת־נימוסים לשמה ופתאום אמר לו: “גש לחלון ותראה שאני לא סתם מדבר. הם עוקבים אחרי.”
הוא הציץ בחלון. גיורא עמד בתא הטלפון כשהוא נשען על קיר הזכוכית ורגליו שלובות זו בזו כמי שאינו מתכונן כלל לסיים את השיחה הטלפונית שהוא שקוע בה, וגבר בחלוק רחצה פסע הלוך ושוב לפני התא. לא היה אפשר לטעות בקוצר הרוח שהפגין האלמוני כלפי מי שהאריך בשיחה כשהוא זקוק לטלפון בדחיפות.
“לזה אתה קורא עיקוב?” אמר לו. “האיש נראה לי יותר כמו אחד שכואב לו משהו והתקלקל לו הטלפון והוא צריך להתקשר עם רופא באופן דחוף והוא מרוגז עליך שאינך מבין שבשעות כאלה לא עומדים ומנהלים שיחות ארוכות בטלפון.”
“אתה מדבר כמו טירון,” אמר גיורא בלגלוג. “איך יעקבו אחרי בשעות כאלה כשהרחוב ריק? החלוק הוא הסוואה לא מוצלחת ביותר. אבל אני אשגע אותו.”
“אני במקומך הייתי נותן לו לטלפן כדי לראות אם יסתלק ברגע שיגמור.”
“אתה במקומי… אבל למה שאתן לו כשהוא עוקב אחרי? ודאי שיסתלק. זה אלף־בית. ואחר־כך ישוב בתחפושת אחרת.”
“אתה מתכונן לעמוד שם עוד הרבה זמן? אני צריך לבית שימוש.”
“אתה יכול ללכת, אני אסתדר בלעדיך.”
“מותר לבקש שלא תצלצל אלי בשעות כאלה? מה זה, עונש?”
גיורא שתק רגע. אחר־כך נשמעה נשימה עמוקה והוא אמר: “אני צריך דרכון.”
“ואת זה אתה אומר לי בטלפון שמצותתים לו?”
“בזמן האחרון אתה מצליח להתחמק ממני.”
“איך אני יכול לסדר לך דרכון? אתה רוצה שאפנה למדור־מסמכים?”
“שלא תעיז.”
“אתה מבקש עזרה וכובל את ידי.”
“אז עזוב את הדרכון. אילו רצית באמת, היית יכול לסדר לי. אבל בעצם,” הוסיף בייאוש, “אפילו אם אצליח לברוח לחוץ־לארץ, הם ישיגו אותי גם שם. בוא נחזור לתכנית המקורית. תגיד להם שיורידו את המעקב. אני לא רוצה לפגוע בבחורים שעוקבים אחרי, אבל אם לא ירחיקו אותם…”
הדיון הממושך, ששוב לא נערך על פי כללי ההיגיון, הלאה אותו והוא החליט להערים על גיורא.
“אתה רוצה שאני אעזור לך לנער את המעקב?”
“רוצה? דורש!”
“ובכן עלה על אוטובוס מספר 18, רד ברחוב פינסקר, לך ברחוב אליעזר בן יהודה צפונה עד שתראה מסעדה בשם ‘שה ליאון’. יש שם יציאה מן הפרוזדור של בית השימוש לחצר וחור בגדר של הבית הסמוך הפונה לרחוב הירקון. אתה יוצא לרחוב הירקון ונעלם שם בתוך הקהל ההומה.”
“בסדר, אמרת שאתה צריך לבית שימוש? אז לך.”
הוא רצה להאמין ששעשועי המחתרת האלה יכניסו איזה תבלין לחייו האפרוריים של גיורא, חיים של איש ביטחון ותיק שהתרוקנו פתאום מסמי־הגירוי של עסקי המודיעין, וקיווה שההתעסקות בהתנערות מן העוקבים המדומים תפיג את עודף המרץ שהצטבר בו מאפס מעשה, ויגיעת המוח עם יגיעת הבשר יביאו לו מרפא בדרך נסתרת כלשהי. תקוות שווא. למחרת טלפן גיורא שוב.
“רימית אותי. הם חיכו לי ברחוב הירקון. אם דבר כזה יקרה עוד פעם אצטרך לאחוז באמצעים.”
הוא תהה על ה“אמצעים” שהתכוון אליהם גיורא ועל האמצעים שנוקט המשרד כדי “לטפל” בו. אך לא רצה לשאול שאלות שעלולות להרגיז את גיורא ואת המפקד הממונה עליו. שניהם נהגו בו במין עוינות שאי־אפשר להתגונן מפניה, כאילו אִיכזב אותם, ויחסם העוין כמו סגר עליו משני הצדדים.
ואולם כעבור ימים אחדים התחלפה ההרגשה הלא־נוחה בפחד ממש.
עצביו היו גרויים כל־כך שאפילו בצלצול הטלפון מצא רוגז עצור, וכמו ניבא לו לבו שכך מצלצל רק אדם שאיבד את סבלנותו, ולכן לא הופתע כשהיה קולו של גיורא חד, יבש ותוקפני:
“אי־אפשר לסמוך עליך.”
“מה קרה?”
“דיברת!”
“עם מי?”
“אל תיתמם. ועכשיו הם מחפשים אותי. אבל לפני שהם ימצאו אותי אני אמצא אותך.”
“אל תאיים עלי, יש לי לב חלש,” ניסה להתבדח.
“אתה מרשה לעצמך לעשות מזה בדיחה?” קרא גיורא בזעם. “לי זו שאלה של חיים ומוות.”
הוא חינן את קולו: “איש אינו רוצה להרע לך, ידידי. אתה טועה. טועה מאלף ועד תָּו. כולם רוצים לעזור לך. אבל אתה מסרב לקבל את הטיפול היחיד שיכול לעזור לך.”
הקול שבטלפון נעשה ארסי מרגע לרגע: “הנה, הגענו גם לזה! עכשיו מתחילים גם אצלנו לנקוט באמצעים המכוערים האלה. להכניס אדם לבית־משוגעים ולהרוג אותו שם, זה מתאים לדיקטטורה צבאית ולא למדינה דמוקרטית.”
הוא הקשיב למשפט האחרון בשימת־לב מיוחדת. לא היה זה סגנונו הרגיל של גיורא. אופיה הדמוקרטי של המדינה לא היה בראש מעייניו, אך אפשר שנחוץ לו איזה צידוק ל“אמצעים” הנואשים שהוא עומד לנקוט בהם כלפי חבריו לשעבר: הוא נשבע אמונים לשירות הביטחון של חברה דמוקרטית, שמקפידים בה על כבודו של הפרט; במשטר טוטליטרי שבועתו אינו תופסת.
“לא מדובר על בית־משוגעים, מדובר על טיפול דיסקרטי,” אמר לו ברוך אף־על־פי שלא ידע כלל מהו הטיפול הזה. “שמע לי,” הוסיף. “רק טובה תצמח לך מפגישה עם פסיכולוג.”
“מדובר… כלומר, אתה מודה שדיברת עלי. ואתה חשבת שתצליח ‘לעבוד’ עלי…” קולו של גיורא נשבר אך מייד שב ונעשה תקיף וסמכותי: “אני האידיוט סמכתי עליך, ואתה מכרת אותי.”
“רק לעזור לך אני רוצה, יוסף,” אמר בקול רך ככל שיכול אף־על־פי שקולו של גיורא עורר בו חרדה ורוגז כאחד. הוא תהה אם יבין האיש החולה את הקריאה הנואשת להשתחרר מכבלי העבר הכמוסה בוויתור על הכינוי המחתרתי.
שתיקה ארוכה הייתה נחוצה לגיורא לניסוח תגובתו. כשדיבר, היה קולו שקט ומפחיד עוד יותר:
“בגידה היא המעשה השפל ביותר… ואתה יודע את זה כמוני… אתה עוד תתחרט על מה שעשית לי…”
נקישה יבשה וחדה שמה קץ לשיחה.
אם עד אותו יום היו שיחות הטלפון האלו בגדר מטרד, ובמקרה הטוב מעין ניסיון לכרות ברית עם האזור הבריא שבמוחו של האיש החולה כדי להערים על החלק הפגוע, לאחרונה נהיו למעין גישושים באפלה כדי לקדם סכנה אפשרית. שיחותיהם האחרונות יותר משנועדו לקיים איזה קשר רופף כדי ללמוד על התמורות בהלך רוחו של האיש הנזעם נועדו להגן עליו מפני הצטברות מסוכנת של איבה העתידה להתפרץ בשעה שאינו מצפה לה. השתיקה בעקבות השיחה שנותקה בצורה הפגנתית עוררה בו חששות כבדים. הציפייה לטלפון, שנהייתה פתאום לצורך דוחק שלו עצמו, ערערה את עצביו אף־על־פי שאמר בלבו כי למרות האיום הכמוס בדבריו האחרונים, לא יעז גיורא לנתק את החוליה היחידה המחברת אותו אל הארגון, שהוא רוחש לו רגשי אהבה־שנאה, כך יאמר ודאי הפסיכולוג. ואולם הטיעון ההגיוני לחוד ורחשי הלב לחוד, והפחד הסתום, שהעצים מיום ליום כמין ישות העומדת בפני עצמה, החל לתת אותותיו גם בבריאותו. בבדיקה התקופתית השגרתית שאלו הרופא אם משהו הטריד אותו בעת האחרונה לפי שחלה עלייה תלולה בלחץ הדם שלו. והוא הודה בכך קצת כדי לחסוך מעצמו בדיקה מקפת, וקצת מפני שבו־ברגע חדרה לידיעתו ההכרה שדעתו אינה מוסחת מגיורא אף לרגע. גיורא לא טלפן במשך שלושה שבועות רצופים, והשתיקה הזאת הפחידה אותו עוד יותר.
כעבור שלושה שבועות ראה אותו ליד הפעוטון של נכדתו, שהייתה אז בת שלוש, וצמרמורת חרשה בצווארו כשדימה שראה בכיס שבו טמן את ידו הימנית תפיחה חשודה. בלי לחשוב הרבה חטף את הפעוטה בזרועותיו, הכניסה למכוניתו והסיעה במהירות מטורפת לבית הדירות רב הקומות שגר בו בנו. הוא קיווה שהכתובת הזאת אינה מוכרת לרודפו, ואף־על־פי כן מיהר לטלפן למקומות שעובדים בהם בנו וכלתו, הזהירם מפני גיורא, שאת דמותו תיאר כמיטב יכולתו, ויעץ להם להיכנס לבניין, ליתר ביטחון, בכניסה האחורית. אחר־כך, בהנחה שהאיש הנזעם עלול לארוב לו ליד ביתו שלו, טלפן לאשתו והזהירה שלא תפתח את הדלת לזר בשום פנים ואופן.
הוא בוש מעט בחרדה שתקפה אותו פתאום, אך אמר בלבו כי מוטב שיעשה לו שם של פחדן משיצטרך לחשוף את נכדתו הפעוטה להתפרצות זעם של אדם מעורער בנפשו המסוגל למעשה של ייאוש.
ואולם, כשראה כעבור רגעים אחדים בעד החלון את גיורא המשוטט ברחוב אנה ואנה, ידיו בכיסיו וסיגרייה בוערת כלה והולכת מתנדנדת לו בזווית פיו, כמין הכרזה שאין גבול לסבלנותו ולא יזוז משם עד שלא יֵרד אליו, הבין שבהתמודדות שביניהם גיורא עדיף ממנו. הוא גם זריז ממנו וגם נחוש בדעתו ממנו. ולא היה לו כל סיכוי להתחמק מרודפו, ולו משום כך בלבד שבשטח עירוני צפוף יש יתרון ברור לרוכב־האופנוע על הנוסע במכונית. וגם הניסיון להתיש את גיורא על־ידי הסתגרות בבית בנו עד שיתעייף ויֵלך לו הוא חסר סיכוי באותה מידה. משוגע לדבר אחד ודאי ניחן באורך־רוח מרובה יותר ממי שפעוטה קצרת־רוח מתרוצצת סביבו ותובעת ממנו שיקיים את הבטחתו ויביא אותה לבית סבתה, וחוץ מזה יש לו עוד עניינים לא גמורים להסדיר. ואז הגיע לכלל מסקנה שלא יוכל להסיר את המצור מעליו אלא בעזרת המשרד.
הוא עשה כן בלב כבד, והקפיד לומר שמדובר בסך הכול בהטרדה ולא באיום על חייו, אבל לא כך חשבו במשרד. שם פעלו במהירות וביעילות רבה, וכעבור זמן קצר חנתה לפני הבניין מכונית ושני בחורים צעירים יצאו מתוכה בזריזות וסקרו את הרחוב שלפני הבית.
ואולם את גיורא לא יכלו לגלות שם. שכן ברגע שהחנו את מכוניתם במקום אסור בחנייה – טירונים, אמר בלבו, אינם מבינים שהזלזול בחובות אזרח רגילות חושף אותם? – השגיח בהם איש המודיעין הוותיק ונעלם בתוך הבניין.
כעבור זמן קצר נשמע צליל הפעמון ומייד לאחריו מהלומות עזות על הדלת.
“פתח לי,” נשמע קולו המבוהל של גיורא, “אבל מהר. באו להרוג אותי.”
הוא לא פתח את הדלת. הפחד הוא יועץ רע, אמר אחר־כך בלבו. ואולם מראה עיניה המבוהלות של הפעוטה הקשיח את לבו.
“הם לא באו להרוג אותך,” אמר לו והשתדל לייצב את קולו הרועד. “הגיע הזמן שתתפכח מהשטויות האלה שלך, ומכל… הם ייקחו אותך לרופא, שיטפל בך ויעזור לך לצאת מזה.”
“אתה יודע שהם רוצים להרוג אותי!” קרא גיורא ושב להכות על הדלת באגרופיו.
הפעוטה פרצה בבכי והוא צרח: “הגיע הזמן שתרד ממני! אתה שומע? יש גבול למה שאני יכול לסבול!”
קולו שלו היה היסטרי כקולו של מוכה טירוף, והוא נקוט בפני עצמו שלא שלט ברוחו לעיני הפעוטה.
“אתה קראת להם!” צעק גיורא והחל לבעוט בדלת בכוח רב.
ואולם כעבור זמן קצר חדל. צעדי מרוצה נשמעו מעבר לדלת ומייד לאחר מכן קול לא מוכר לו, קול רגוע של איש צעיר, המזלזל במידת־מה במבצע החילוץ שהוטל עליו, ומשתדל להאציל משלוותו על הזקן המבוהל שבתוך הדירה.
“הכול בסדר, אתה יכול להיות שקט. אני מדבר עם דגני?”
“כן, אני האיש,” השיב בשלווה ובאותה רוח מבודחת ששומרים השפויים כשהם דנים במשוגעים, כאילו יש בכוח המליצה החגיגית להשיב לו את כבודו.
“האיש שלך ברח. עושה רושם שרץ לגג. בוא, קודם כל נוציא אותך מכאן. אחר־כך נעלה אליו ונטפל בו.”
הוא פתח את הדלת אט־אט והציץ החוצה. במבוא עמדו שני בחורים, אחד לבן־פנים ובת־שחוק נעימה שפוכה על פניו, והשני שחרחר ומבטו נמרץ. דלת המעלית הייתה פתוחה וחתיכת גומי לעיסה הייתה דבוקה אל העינית האלקטרונית. מקצוענים, הספיק לומר בלבו. עתה לא יוכל לרדת במעלית ולהפתיע אותו במבוא.
“עלה אתה למעלה,” אמר השחרחר לעמיתו, “אני אלווה אותם למטה.”
“לא צריך,” אמר להם. “עלו שניכם. הוא איש חזק מאוד.”
לבן־הפנים חייך.
“זה בסדר. עד שייגמר המשא־ומתן נהיה שניים.”
ואולם הוא עמד על דעתו.
“לא צריך ללוות אותנו. הוא לבדו. אין לו שותף.”
“אתה בטוח?” שאל לבן־הפנים.
“אם אני בטוח? אני מתבשל בזה כבר כמה חודשים.”
“אתה בטוח שהוא מזוין?” שאל השחרחר.
“לא. אבל צריך להיזהר.”
“תמיד צריך להיזהר,” אמר לבן־הפנים כמבטל את חששותיו, ושני הצעירים טיפסו במדרגות בלי להיחפז.
הוא נשא את הפעוטה בזרועותיו וירד אט־אט למטה. עד שהגיע לקומה הראשונה עקפו אותו במרוצה שני הצעירים – הם צעקו לו משהו אך הוא לא הבין את דבריהם – וכשיצא מהבניין לא ראה אותם. הייתה איזו תכונה נרגשת ברחוב, עוברים ושבים ניסו להיכנס אל החצר ומישהו עמד בשער ועצר בעדם, והניח לעבור רק לאיש צעיר שהעיד על עצמו שהוא רופא. לבו ניבא לו רע, ואכן כעבור כמה דקות, בעודו מחפש בכיסו בידיים רועדות את המפתחות למכוניתו, יצאו שני הצעירים מן החצר, והשחרחר דיווח לו בפנים קודרות על השתלשלות העניינים מרגע שנפרדו בפתח הדירה של בנו ועד שהכריז הרופא שאפסה כל תקווה.
כשהגיעו לגג לא ראו שם נפש חיה, סיפרו. תחילה חשבו שהוא מסתתר בין דודי השמש, ואולם כאשר לא מצאו אותו גם שם ניגשו אל המעקה והביטו למטה. ואכן הוא היה שם, תלוי בין שמים וארץ על המרזב שרצה לרדת בו אלא שהיה חלוד וניתק מהקיר מכובד משקלו. לא היה כל סיכוי להצילו. המרזב נקרע במקום החיבור אל הקיר והוא נפל לתוך החצר והתרסק שם על המשטח הכבוש.
“הוא היה אמן הטיפוס על קירות,” אמר, כמין מספד, ואולם הצעירים התעלמו מהערתו, כאילו אמר דבר חסר טעם.
“הוא לא היה מזוין,” אמר לבן־הפנים בפנים קפואות.
כשנפגש עם מפקדו למחרת רמז לו האיש, שהיה צעיר ממנו בארבע או חמש שנים, שהתרגשות יתירה היא מסימני הזקנה. הרי לא היה יכול לדעת שהאיש המסכן יסיים את חייו בצורה כזאת. המפקד, שנהג בו בפגישה ההיא באדיבות מופלגת ובמעין התחשבות מרגשת ברגשותיו, הסב לו גם איזו קורת־רוח לא־נעימה כשלא זלזל בפחדיו והצדיק את החלטתו להסתגר מאחורי דלת נעולה ולא לפתוח לפני גיורא את הדלת. גיורא היה מסוכן גם כשלא היה מזוין, שכן היה אדם בעל כוח גופני רב ובזעמו היה מסוגל להרוג אדם בעשר אצבעות, והוא הרי לא היה יכול לדעת שאינו נושא נשק.
באותה שיחה נודע לו שגיורא פוטר מן השירות בגלל התנהגות שאיננה הולמת. אחרי ש“קרקעו” אותו בגלל עוד מעשה נמהר שהיה עלול לגרום לשערוריה מדינית, החל להיטפל לכל מי שהיה מוכן להקשיב לו ותבע במפגיע שיחזירו אותו לשירות פעיל. כשסירבו לו, רמז באיוולתו שאם לא ייענו לו הוא מסוגל למעשה נואש. זימנו אותו לבירור, נתנו לו “שטיפה” הגונה ושילחו אותו לכל הרוחות. שמחו שמצא עבודה בשירות מודיעין אזרחי וקיוו שנפטרו ממנו.
המפקד, האוהב לתבל את שיחתו במאמרי חז"ל, הוסיף: “כמה שנאמר, ‘זקני תלמידי־חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם; זקני עם־הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מיטרפת עליהם’.” והמהם פילוסופית: “ככה זה עם הבחורים שידיהם חזקות וראשם רופס, עסקי המודיעין יכולים לשגע אותם.”