בצלע ההר, מעוֹמק המערה, פיכפך את מימיו לתוך השרב המוצל של חורשת אקליפטים עין־א־שאפי, הצונן שבעֵינוֹת העמק. כמצפה לעדרי עזים מנומנמות החליק בתוך קרחת השלף הצהובה, חצה אותה, וגלש בשאון אשד מופתע אל תוך אי־בהירות סתומה בסבך שרכים ושיחי פטל עוקצניים, כחלומו הדהוי של אחד זר שלא עשה בזה עבודה ולא משך באפו חמוֹר נושא דליים ולא כבש משלטים.
חלקת המים שבעין־א־שאפי היתה תוֹם־הלבב המאמין כי השלוּחה אשר בחיקה יִשכוֹן היא שיאו של הר; המים אשר זחלו בשדות הלחם בלב העמק, ואשר יש להם גם עסק אחר חוץ מאשר להיות צלולים וזכים ראו את הרכס הנערם על גבי השלוּחה; הבצה הדלוחה אשר בלב העמק, שנתפצלה לתעלות השקאה ימינה ושמאלה, הכירה לדעת יותר מזה.
שההרים סילקו מעל גבם את הנוֹפים ונעשו משלטים. שהסלעים למדו להיות עמדות, או מצבות קברים. ורק המים עודם מה שהם, זכים, חיים. אילו היו בוֹר ולא מַעיין, אפשר שהיו מרעילים אותם, וכי עתה, אל־נכון, היו גם ממלאים תפקיד מלבד היותם קיימים.
שלושה נערים עמדו והביטו בקנאה אחר מכונית שנסעה בוַדאי למקום שהוא, והגשימה לפחות חלק מהכיסופים שלהם – היא יצאה מזה. מישהו צעק להם משהו מתוך המכונית, אך לא הבחינו מה. אחד מהם עמד עירום כולו על משטח אבנים ליד המַעיין ושניים התיזו עליו מים מתוך קופסאות קטועות של שימורים.
“הזהר, אתה מתיז על הרובים.”
אחד מיהר לסלק את הרובים. את אמיר הרובה שנזדהם ניגב בשולי חולצתו. במקום המגע נסתמן כתם שחור מוארך שנזדהה עם הקרע ליד המותן.
“אה, אסון! קרא, הרי זו חולצת־השבת שלי.”
שלושתם צחקו מתוך ליאוּת. אכן, שבת היא. והם מטונפים להבעית. בסמוך־לכן היה גם חג כמדומה. (חולצות לבנות ודממה חשובה בחצר המשק, ויתר לחן ובדידות בזמרת טראקטור גלמוד הרודף אחר זנבו בתוך החשיכה הרחוקה; וירק על הכתלים ואורות דועכים בחדר האוכל של ההורים; וטיול המתמכר לעצמו בלי הבלָמים של אֵימַת־היוֹת־עייף־מחר…).
“איזוֹ מכונית היתה זו?”
“ודאי של המַטה.”
“תראה, הוא עומד שם.”
“שרק לא יסעו. מכאן הדרך הקצרה ביותר לכל הרוחות.”
המפה סימנה נקודה כחולה בתוך שטח מיוער, ומתחתיה משורטטות האותיות “עין־א־שאפי”, שנתאמצו להיות קטנות, אך טיפסו בקלוּת על הרכסים הקרובים והשׁיקו ממש עד נקודת הטריאנגוּלציה 867, כשהן מפצלות בדרכן את המלים “חרבת־אל חת” בין התו והאלף. בין הנקודה הכחולה לעיגול המנוקד של חירבת אל חת נתעקלו שני קוים מרוסקים, אשר נתפשרו עם קוי־הגובה הצהובים ונתלכסנו על גבם.
צעיר מקורזל־שער, פנים שזופים ומחוּיכים, מכוער מעט אולם חביב מאוד, עמד בצל אלון ענף והסיח את המפה לכאן ולכאן עד שנינוח המצפן הצמוד אליה ונזדהה עם קו־הצפוֹן של המפה. לאחר זאת צימצם את עפעפיו ושלח מבט בוחן למרחקים.
“יש?” בקע הקול מאחורי השיח, ומיד הופיעה שם דמות גבוהה של אדם קשיש יותר, דיוקן מרוכז ומרוסן־ביטוי עד חוֹסר־הבעה… שערו השחור גלש על צדעיו. זקוק היה לתספורת כשם שזקוק לשינה.
שניהם לבשו בגדי חקי שאינם לפי מידתם. על־פי נרתיקי האקדחים אשר חגרו־ענדו על יריכם, מסתבר שנטלו חלק באותו קרב אשר בסופו בא לידם מחסן־אספקה שהועידו הבריטים לערבים. הצעיר נעל סנדלים והמבוגר נעלי עור בלתי מעובד.
“בסדר,” ענה הצעיר.
“ובכן ניסע הלאה.”
הקשיש בהם נהג את המכונית. “הרי זה ג’יפּ אדיר,” סינן מבין שיניו לאחר שעלה בידו לטפס במעלה ההר מבלי להחליף מהלכים. הצעיר כוֹסס גבעול קש בין שיניו. הזרוֹע שעסקה בקיטום הגבעול היתה לבנה ביותר, עקומה במקצת, ושתי צלקות עמוקות סימנו את מקום הפגיעה.
אל תסע כל־כך מהר."
“מה יש? אתה מפחד?”
(אם הוא ילדותי, כמו ששוּלָה אומרת, אל־נכון יענה: אני מפחד?)
“חס לי על ראשך. קראתי פקודות מטכ”ל, אין זה בסמכותך לסכן מפקד־בריגדה. לא לשם כך מינו אותך."
הלָה חייך. “מי לימד אותך לדבר כך?”
“השתתפתי בסטודיה דראמאטית בבית הספר.”
מפקד הבריגדה ריסק צחוק קר. שום יראת־כבוד אין לו לזה. הנער נתחבב עליו. הרי זה אדם מבוגר. (חוַת־דעתה של נערה זו יפה כנראה רק לנושאים מסוימים).
ליד חורבה עזובה מקומרת־קשתות עמדו. מבפנים עלתה צחנה לחה של אפר.
“כאן התחנה הסופית, אמר המפקד, זהו בי־הקפה של המשלט הסמוך. קנטינה עומדת מנצח נצחים, עד – קורס החבלנים הקרוב. מכאן נעלה ברגל. למעלה תראה כבר את הכל.”
זה אחר זה הלכו בתוך השלף המַצהיב־מַאפיר של ברקני אשתקד וסירה קוצנית. השמש שעמדה מול פניהם הניקה את פיטוֹמת הגבעה שממול. והצל שבא לאחר־כך הביא עמו את תחושת הצינה המלוטפת שבאויר ההררי. עולם ומלואו עמדו בדממה ללא־קשב, עייפת־התרחשויות. המלחמה נמאסה כבר. הרוח פרטה על מנעני קוצים פזמון יבש אחד. השביל המלבין מחמת דריכה יתירה העלה אבכת־אבק דקה. ניכר היה שאיננו מעפיל מתוך הגיון הנדסי אלא בהתאם למה שהוא גלוי או אינו גלוי לאויב. לפיכך היה תלול במידה יתירה. מלמעלה נראתה החורבה במלוא חסינותה, בנויה כמבצר, לפי טעמם של קדמונים.
“מה שם המקום הזה?” שאל הצעיר כשהוא גוחן לתלוש קוץ שננעץ בכף רגלו. לאחר זאת היה מדדה צעדים־מספר על רגל אחת, כשידו עוסקת במקום הכאב, מתיירא שמא מפסיד את התשובה.
“חירבת אל חת.”
“זוהי?”
“בדיוק כך: חירבת אל חת. קואורדינאטה 1716/1738, גובה הרכס הסמוך: 867 מ' מעל פני ים התיכון.”
הצעיר שהחל לפגר שלח לפניו מספר צעדים גמלוניים והדביק את חברו.
“מה פירוש המלים חירבת אל חת?”
“אף פעם לא העסקתי את מוחי בסוגיה זו.”
הלה הוסיף לחקור. “אולי ישבו כאן החתים בימים קדמונים?”
מפקד הבריגדה החזיר מבט לאחור. כובד־ראש חַקרני מתוח היה על פני הנער. הוא חייך, תאב־דעת, סקרני. הוא עמד לעשות היכרות־בזק עם הסגולות האופייניות של הנער. הדבר הזה היה דרוש לו הואיל ועתידים הם לעשות עבודה בצוותא.
“אינני סבור,” ענה במנוד־ראש וברצינות. “את החת כותבים בחית טית ואלף. אף־על־פי־כן אין להניח שזהו בדיוק המקום שבו נעשה בפעם הראשונה החטא הקדמון,” דיקלם בנוסח המרצים לגיאוגראפיה.
מפקד הבריגדה – לגבי הרוֹבד הראשון של המ“ממים ב”הגנה" היה שלימה קוֹרן, ואלו משם ואילך, לגבר שאר הרבדים של הסַמלים והטוראים ועד בכלל, היה ידוע בעיקר בכינויוֹ עכוֹ, משום שעשה שנתיים בכלא עכוֹ – הגיע זה־עתה לגיל העשרים־ושמונה. והיתה זו בעיניו עמדת תצפית חשובה על מסלול חיי אדם, ששם אתה יכול לשהוֹת שהוּת־מה ולסקור בקוֹרתית כל אידיאה שיש בה חן של נעורים, שם אתה רשאי למיין דברים על פי תמימותם או חשיבותם, ולא על פי ישרוּת וסלף; שם אתה נוכח פתאום לדעת, שמעשי בגרות, אשר מלכתחילה היה עשוי לכנותם בשם ציניים או גסים – כמו: הדאגה לעצמך ולכרסך וכבודך ולדרגתך ולמעמדך – אינם פיקחות כשם שאינם נבזות, אלא בעצם, קשישי, הסתיידות־מה של הפרקים, ועייפות מובנת עד־מאוד מן התפקיד הקשה להיות טהור תמיד, צודק תמיד, ועד עולם “לעצמו של עניין”. גיל זה הוא ההזדמנות הכשרה להכיר בבשילוּת־עצמךָ ובכושר ההתפתחות, ולהבין שכל מה שבא מכאן־ואילך אינו מחייב אלא שימוש נכון בזמן העומד לרשותך ובמרפקים אשר חננךָ אֵל בסגנן ההולם את המקום והזמן.
סבור היה שנתברך בטביעת־עין, ולפיכך חביבה עליו מלאכת הזיהוי. התיר לעצמו להתל בבר־שיחתו בגין תאב־דעתנות שבו; לא מתוך אותה יהירות שהבורים נוקטים, בדרך כלל, לגבי התאב־דעתנים, אלא מתוך אותה חביבות המציינת ברוב המקרים את אלה הסבורים שעמדו על טבעך כהרף־עין. הסברה שעמד על טיבוֹ ומיהוּתו של בן־לווייתו השפיעה עליו קורת־רוח מרובה. מבקש היה למצוא לכל הדברים שבעולם קטגוריות וכרטיסי זיהוי. ברצון היה מורֵח קואורדינטות שְתי־וערב על פני המציאות, כדי לקצוב לכל דבר את המסגרת המתאימה. כקצין־צבא מעוּלה תבע מעצמו ומאחרים את ההגדרה המדויקת. אדם שאי־אתה יכול להטילו לתוך קטגוריה אנושים מוגדרת, עשוי היה לגרום לו אי־נוחות.
מהיותו תקיף לפעמים עד גסות, ברגע שביקש לפעול במהירות והזמן שעמד לרשותו לא הניח מקום לשקלא־וטריא, דחה מעליו את כל האנשים מן הרובֶד הראשון של הקצינוּת, אלה שעשה עמם את כברת־הדרך הראשונה במחתרת. ומאחר שקצין־המבצעים שלו ביקש פיטורין, רצה לספח קצין־מבצעים צעיר לימים, אולם מוכשר ביותר, אשר יחסי־מרוּת שביניהם ייהנו גם מן הרווח היחסי של הגיל. תחילה קשה היה לו למצוא אדם צעיר שיוכל לשאת בתפקיד אחראי זה. קצין־מבצעים הוא תפקיד העלול להעלם כליל מנוֹף־הסַמכויות, באם נושא התפקיד איננו בר־סמכא בתוקף אישיותו. לאחר ששאל בעצת ידידיו, שלחו לו את אחד המפקדים המוכשרים בבריגדה אחרת. הגיל עורר בו חששות. לנער טרם מלאו עשרים־ושתיים. אולם רבים דיברו בשבחו.
קראו לו “אוול ג’ונדי,” בקצרה: ג’ונדי. את שמו לא זכר. כינוי זה, המסמן את סגן מפקד־הכיתה בצבא הערבי, דבק בו עוד לפני מלחמת־העצמאות, בתקופת ה“מאבק”, בגלל המשמעוּת של המלים: חייל ראשון. מקובל היה כחייל המעולה בפלוגתו. כשפרצה המלחמה טיפס במהירות על סולם־הדרגות.
עכו צריך היה לקבל החלטה בו־ביום. ולפיכך ביקש לפענח במהירות, כיצד הוא, ג’ונדי זה. והרי לך, על־פי דברים של מה־בכך עשוי אתה ללמוד משהו.
השׁערה: בעצם הסַקרנות התאב־דעתנית הזאת מתגלה לך לכל הפחות: הטוֹפס: פלמַחניק. עד שרשי שערותיו. מן הקליבר של הדורות הראשונים, עם הסימן המובהק של ראשוֹנוּת. שיכור מאהבת הארץ, רוכש לו כל קילומטר נוסף של נוף ארצישראלי מתחת לרגליו הגמלניות בתאוותנות של צובר ממון. אה, בית ג’יוס? וַדאי שאני יודע: אתה הולך כאן בשביל הזה עוד חמישים וארבעה קילומטר, אחר־כך אתה עובר את שני העצים, שמונה מאות מטר משם מַעיין, אחרי האבן השלישית משמאל… – אלה העומדים במקצוען של התפניות החדות ביותר בהיסטוריה ישראלית מבלי להרגיש בכך כל־עיקר, אולם מתמלאים חרדת־קודש במקום שציבור חרסים העלה עליו אבק, המייצג הנאמן של ההיסטוריה.
הוא הוסיף לדבר בנושא הישן. חירבת אל חת. הוא הוסיף להתל, הואיל ורצינותו של ג’ונדי הפליאה אותו.
“באמת אין לדעת אם זהו באמת המקום המקורי של החטא־הקדמון, בדיוק כמו שאין לדעת מה מידת דיוּקן של ההשערות על האדם הקדמון. נסה־נא לחשוב, אילה השׁערות משעשעות על מבנה הגולגולת שלנו יעלו בדעתם ארכיאולוגים בעוד אלף שנים, כשימצאו בחפירות של חירבת־הקיבוץ־שלך את הכפות והמזלגות העצומים שאתם משתמשים בהם. אני כבר לא מדבר מה שיעשו ממני אם ימצאו רק תרוָד.”
ג’ונדי הוסיף ללכת ולכרסם גבעול־קש מתוך שתיקה. “יש פה קוצי קיפוֹדן למכביר ומעט מאוד סירה קוצנית,” אמר.
ההתעלמות הגמורה ממהתלותיו עורר קצת את רוגזו של עכו, הואיל והקטינה את המרחק היחסי לטובתו של ג’ונדי. (עצמאי הוא, הרהר. ההגדרה מתקרבת לניסוחה). לא־איכפת לו שאני מהתל. הוא מבקש לדעת. תנו לו בבקשה את האינפורמציה הדרושה.
“והאבן הלבנה הזאת שאתה רואה כאן, הוסיף להתל, חוץ מהגיר והדוֹלוֹמיטים, היא ‘מיסי יהודי’. קוראים לה בשם זה מפני שהיא קשה, קשת עורף כמו יהודי עיקש. אתה מבין? אחרי שתיהרג כאן נוכל לקרוא לה על שמך…”
עכו הפסיק ברגע שתפס את עצמו מגלה בקיאות כלשהי, ומעוניין בכך (האומנם כדי לשאת חן בעיני הנער העיקש הזה?). הוא נחפז לטשטש את המגמה הזאת.
“ואם תלך עוד שלושים וחמישה קילומטר בכיוון זה, תראה אבנים אדומות פריכות, עדוּת בדוּקה לתרכובת של נחושת, מסתבר שהיה שם בית־חרושת יהודי עתיק… קפוֹץ חזרה מיד. יש כאן מוקשים.”
ג’ונדי עמד ליד תלולית־עפר תחוחה ובטש בה ברגלו. למשמע הקריאה נזדקף רגע, שלח בעכו מבט שאילתני, – ולפתע נראה ילדותי לגמרי וחביב. אולי בעיקר מחמת רזון גופו שאיננו גברי כל־צרכו, – ואחר כך חזר בשלושה צעדים ארוכים והוסיף ללכת בשביל מתוך שתיקה.
“חבר שלי, אמר לפתע, אחד האנשים המוכשרים ביותר בגדוד שלי, נהרג ממוקש. הוא היה חברי הטוב ביותר, באמת אחד האנשים,” אמר בהדגשת הא־הידיעה.
“מה הוא היה?” שאל עכו.
“צייר.”
עכו שתק. לאמיתו של דבר נתכוון לשאוֹל, מה דרגתו. מאחר שקיבל תשובה מעין־זו, ראה בכך חוסר־טעם לשוב ולשאול על הדרגה.
כשאירע הדבר, נצטער שלא התבונן לאחור. נתאוה לדעת איך ג’ונדי מגיב. שגר־היריות הראשון חלף בזמזום מרוחק, אך הפרץ השני הביא עמו שריקה חריפה בסמוך. עכו חמק בגלישה נמוכה. אין טעם לשכב על הארץ כשבמרחק 15 מטר לפניך תעלת קשר.
“מאין יורים?” שאל ג’ונדי.
“הרכס משמאל.”
ג’ונדי עיין במפה. “אלף ומאתיים מטר.” הכריז.
“ובכן?”
“ובכן? אם הצלף הזה יוריד אותי,” ג’ונדי נזדקף, “זה מגיע לו.”
(ילדותי) “חכה־חכה, עוד מעט אתה נחשף לרכס מימין זה ואז תקבל מקלחת של שני בראונינגים ממרחק של חמש מאות מטר. הורד את הראש.”
בתוך הדממה ההררית של אחר־הצהריים נשמע הדופק הקצוב של מכונות־הירייה כמשוּלָל משמעות לגבי תפקידו, ומפתיע לפיכך, כמו צוֹפר של ספינה במדבר־חולות ריק.
“לזה קוראים כאן צליפה,” אמר עכו כשישב בתעלת הקשר, נושם ומתנשף. הוא ישב מזרחית וחשף אגב־כך קרסוליים עבים המדברים בעד רגליים שריריות. ג’ונדי פשט כלונסאותיו לפניו ולקק בלשונו את שפתיו הצרובות.
יש לו תנועות ילדותיות מאוד ונלבבות, הרהר עכו. הכרטיסייה נתמלאה והלכה.
היריות פסקו. הדיסקוּס האדום עשה את הצעדים המהססים האחרונים לפני שהוא מתמכר לאפלולית ארגמן מסחררת. ההרים שבו להיות רגע מה־שהם עד כדי־שיכחה: שהחוּקיוּת האחת־ואין־בלתה של האבן והמים, שגלפה בשרירות־טעם את הציוריוּת המגובבת של הרכסים, כבר נתחַשלה בסוֹד מַטות והחלה לחרוץ גורלות בהתאם למה שיגידו קני־הקלע; שעמדות־התצפית של ריבון־כל, אלו שנועדו מטבע־ברייתן למַתן תורות ולהתפעמות של התגלוּת חדשה ומרוממה, נעשו מעֵין סיוט עליון של הרכסים הנמוכים; שאוכפי הרים כמו רמכים בלתי מרוסנים, משליכים מעל גבם את הרוכב הבלתי מנוסה.
ג’ונדי נעץ את המשקפת עמוק בתוך שקערוריות עיניו. על הרכס ממול נראו ברוּר אותן דמויות מחוסרות ממשות המכוּנות למען־הקיצור אויב, אלו שנעשות לפתע אנושיות כל־כך כשהן מונחות לפניך אוּמצת בשר שותתת דם ומפרפרת.
מכונת־ירייה החלה לטרטר בסמוך והדמויות נעלמו.
“עכשיו בדוֹק במפה, אמר עכו, התבונן במשלטים.” ג’ונדי פרש את המפה.
“שני המשלטים שאתה רואה כאן מצפוֹן, אחד מעל השני, בידי האויב. שם למעלה היינו כבר פעמיים והשליכו אותנו. המערב הוא כולו שלנו, אבל אנחנו יושבים רק על הרכס הגבוה 862. הדרום, עד מרחק שניים וחצי קילומטר מהרכס הסמוך – של האויב. משלט 843 ממזרח הוא שלנו, אבל בקצה השלוחה הצפונית יש כבר עמדות תפוסות בידי האויב. הם חוששים לתקוף בגלל המוקשים. יש להם שני תותחים מרחיקי קלוע, הממונים על המשלט שלנו. את המינוי הזה קיבלו בהתלהבות. כל ראש־כרוּב שהיית שותל כאן, טוּוַח כבר. עכשיו עיין במפת המוקשים. זהו. עכשיו תראה. מאחורי הרכס הצפוני הסמוך נמצאת הדרך העיקרית של האויב. מצאת במפה?”
“יש.”
“הבט עוד: אל שני המשלטים ממזרח יש לנו דרך קצרה בשטח מת. את המשלט שלנו עם המשלט הדרומי מחברות רק החשיכה וההעזה. דרך ממש אין. נדמה לי שמסרתי לך את הכל. מפקדי־הפלוגות עוד יוסיפו מה שיש להם להוסיף. הוֹ, למַטה יש מַעיין. אבל לשם אפשר להגיע רק בלילה, כיוָן שהמעיין רחוק רק 250 מ' מעמדות האויב. את המים שואבים בחוצפה, אבל כדאי להביא גם דלי גומי. יש שאלות?”
“שאלה אחת: כמה אנשים אתה מחזיק על המשלט הדרומי, המבודד?”
“מחלקה אחת. ושתי מחלקות רזרביות במשלט התיכון.”
“שאלה שניה: הש־ת־ג־עת?”
“נוּ, אומַר לך, אתה יודע…” הרהוּר, ואירוֹניה מוּצנעת. ולבסוף: “השְפִיות היא מקצוע שַלְוותָני ומנומס עד כדי אי־מוסריות בארץ כשלנו. (הפסקה). היא עניין זעירבורגני עד־לזרא.. (בשטף־לצון). וכי עשינו פעם איזה מעשה שאיננו טירוף־הדעת? אילו היינו שפויים, היינו עסוקים עכשיו ביאוש טראגי. אולם אין זה עניין של דעתנוּת. אדם שנטרפה ספינתו, איננו שואל לחוַת־דעתם של מדריכי־שחייה, אם יוכל להגיע לחוף או לא? הוא שוחה. שני צעדים קדימה ואחד לאחור. כך אנחנו חותרים בתוך גלי ההרים אל עיר הנמל של הכיסופים היהודיים – לירושלים.”
עכשיו חייך בלא שמץ אירוניה למראה דביקות הקשב על פניו של ג’ונדי. עשוי היה בגינוֹ של זה לחתור לפנים־עצמו ולדלות משם גזיתות־פסוקים כהנה וכהנה. נגרף נחשול־התלהבות הוסיף לשאת משא.
“אינך נראה, אמר, כמי שהגיע שלשום מהאקדמיה אלא שעד כה לחמת בשפלה. אול רייט. כאן בהרים הדברים מתחוללים אחרת. כאן אפשר להעיז מפני ש’שיטה' זו היא פופולארית למדי באזורים אלה. במלחמה ההררית אין ערך לעדיפותו של האויב בציוד כבד ומשוריינים. כאן מקבלים ערך כפול האלמנטים האנושיים של התכנון, היזמה ואומץ־הלב. כאן לוחם האדם בחיפוי הסגולות האנושיות היקרות ביותר והעליונות, על־פי משמעה הפשוט ביותר, נמסרת לו במתנה מידי הטבע. מי שקרוב יותר לשמים בכוַנותיו ובמעשיו הוא “מלך” על כל הארץ”.
ג’ונדי גלל את המפה ומסר את המשקפת לעכו. בעוֹמק נשמע פיזום מהומהם ומשועמם. שניים ממפרנסי ה’בזה' ושני רובאים עשו “מבצע” של ערבית בקופסת מיץ־פרי.
“שים לב, אמר עכו, שאיש לא ניגש אלינו עד עתה. אל תחשוב שהחברה נדבקו לעמדות. הם פשוט אינם מעוניינים להיפגש אתי.”
“עד כדי כך?”
“אדרבה, יש בינינו יחסים טובים מאוד. אולם עליך להבין את הוָתיקים. הם בטוחים כי אין לי מה לעשות כאן ובאתי כדי ‘להסתכן’ ובזאת לעודד את רוחם. כיוַן שהם סבורים שאינם זקוקים לעידוד – הם נעלבים. לפעמים אני אוהב אותם את החַתיאַרים הללו.”
בתוך התעלה הופיעה, מתקרבת אליהם, אנוֹנימיותו של כובע הנדחף לפנים בתוקף כפיפה יתירה של הגוף. הרגליים דרכו בכבדוּת שעטנית, כאילו מתכוון להמריא בסופו של זה השעט. צעדים־מספר לפניהם, שלא בקירבה יתירה, נזדקף אדם כבן שלושים לבגרוּת־מבט, פנים נאים וחלקים ומוקפדים מאוד ועיניים ערמומיות ומתנצלות על הכפיפה, שאיננה פחד, חס וחלילה, אלא חובה. הוא קפץ לעמידת־דום המזכירה בקפיאוּתה את אלה שנתחנכו בצבאות זרים, מובלטת רב־יתר בנוף הזה החוֹשף את המזדקף לצלפי האויב. ג’ונדי סר הצדה. לפי שהתעלה צרה היתה, נתחכך בדופנה ושרט את עור זרועו, כיוָן שכך, ישב וליקק את הפצע, לַקֵק ושוּב, בלשונו, מעשה־חתול.
“איך ערבה עליך שנתך?” שאל עכו את הלז.
הוא שחק בקול. מן־הסתם היה בזה רמז למשהו. ג’ונדי הופתע ממוֹרת־רוחו לגבי האינטימיות בין השניים, דומה־מעט לקנאה.
“יש לך סיגריה?” עכו שב להיות “מעשי.”
הלה תלש מכיסו קופסת סיגריות במרץ יתיר. “תפאדל,” אמר. הלשון הערבית לא נשמעה לו.
“נו, מה נשמע. וילי?”
“אה, אל תשאל.” דומה כאילו מתכוון להריק תרמיל מלא טרוניות.
“בדקת את המצב?”
“בדקתי את מצב האספקה. בכל צינור יש סתימה. הסיבה – רשלנות. לא יותר. אם תמיד אצטרך ללוות כל קופסת־בוליבוף שיוצאת מהמחסן עד המשלט – תעשו ממני קצין־פיקוח ולא קצין מנהלה.”
“אני מבין שאתה מתלונן על האפסנאים,” אמר עכו בחומרה. “מה אתה מתלונן? הלא זכותך לתת להם הוראות.”
“לא. רק רציתי לומר…”
“רצית לומר עוד פעם שאתה בסדר? ידוע. למה לך להתכבד בקלונם של אחרים?”
“אם כך אתה מבין אותי – אין לי מה להגיד.”
ג’ונדי חדל להקשיב לשיחתם. ניצת־שמחה זעירה פרחה בנפשו על שום לא־כלום סתום. רגע גאה בו רגש עוֹמם. העלה זכרונות באוֹב.
ליל־אֵימים מוגיע כתדהמת נצחים, ולאחריו שלוַה משונה באויר וריקות מתנפלת אל תהום. ולפתע – בוקר תמים כמו לידה חדשה. הוולד נולד מת. צלילות חבטה עזה בירכתי נשמה כמו יקיצת מכאובים לאחר חלום נפילה מראש צוקים. רק לחזקים־שביניהם נתנו להיכנס לתוך החדר. ג’ונדי עמד במשמר הכבוד ליד הגוויות במשך שלוש שעות. כשלא ראו אותו, שכב. רבים התעלפו, קמו, הקיאו והלכו לשטוף את עצמם במי שלולית. ארבעים ושמונה גופים לבנים (כמו גושי קרח צפים באֶתר היוּלי לקראת הנצח) הונחו בשורה זה בצד זה. קוים מקבילים שנפגשו באינסוף.
זו היתה הפעם הראשונה שנפלו רבים כל־כך. עתה אפשר היה לקוות לכל דבר ואיננו בגדר אפתעה או אסון, לרבוֹת מוֹתך. בטור הזה של השוכבים נפקד מקומך משום שאתה עומד ולא משום שאתה חי. אם תשכב ותתעטף בסדין, תשלים משהו מתבקש ומובן־מאליו בחלל הנראה כמיותר בין האחרון בשורה ובין הקיר המצהיב.
אחרי שמתגברים על הבחילה הפיזית, משמידים באכזריות את היגון. ההבלגה על הכאב היא מאמץ קיצוני הדוחף אותם לקיצוניות שנייה, עד כדי – הומור עכור ואומלל:
“להם טוב, הם לפחות לא יצטרכו לקבור את המתים…”
ואחר כך שחוק: נורא כמה שאנחנוּ ציניים נעשינו…
ושיעולי צחוק ללא מעצורי בושה ויראת כבוד.
יודעים, שהקרב איננו גנעדן של שוטים, ויש הכרח שייהרג מישהו. הדיבור מאוס.
שלושה לילות אינם ישינים. אי־אפשר להוציא את המתים בגלל ההפגזה. החדר מעלה צחנה. גם בלילה מפגיזים. אינברירה. משליכים את הגוויות דרך החלונות. בתכריכיהם הלבנים הם משמשים מטרה נפלאה לצלפים; אולם הקירות נועדו כדי להגן על החיים.
וילי בא. שחצן כדרכו. הפעם – מעורר גועל. הוא נושא נאום “חינוכי.”
“חברים, זוהי מלחמה. נופלים קרבנות. אבל אנחנו חיילים ואין לנו פנאי ליבב.”
עוטה חומרה, בטוח בעצמו, נהנה מזה, לבוש בגדים נקיים (אלה מהיכן באו לו?) מחייך לעצמו מתוך סיפוק. לקח על עצמו בקבלנות לעשותם חיילים וכאילו שמח על ההזדמנות ה“חינוכית” שאיננה חוזרת (חוזרת). הוא לא נשבר. הרי לכם דוגמה. (האם היו יקרים לו כאשר להם?).
בעצם לא אמר שום דבר פסול. אמת לאמיתה. ורק ידועה כל־כך שאין כל צורך לאמרה. ואמת מיותרת גרועה גם משקר. מתבקשת שנאה. ג’ונדי שנא אותו.
השנאה היא פורקן עצום.
וילי מרגיש בשנאה. מרחיק את ג’ונדי. ג’ונדי הוא בחור מסוכן. חיה איומה.
ג’ונדי מתנער. וילי נסתלק. עכו מתבונן במִשקפת.
ערבית טהורה ומזומנת לשקט רוה ישבה לפוש על מדרוני הרכסים לפני שהיא נכנסת לתחום השיפוט של הלילה, פרוע־החוק. בשוֹרת הסתיו מגיעה אל ההרים ראשונה. עכו גורף את שרווּליו כלפי־מטה.
“נלך?” אמר.
ג’ונדי הידק את סנדלו.
“אגב, שכחתי להציג לפניך את וילי. הוא קצין המנהלה שלנו. ממילא תכיר אותו הערב. תהיה ישיבת־מַטה. חשוב שתכיר היטב את העובדים, כדי שתוכלו לעבוד יחד. זהו חסכון עצום בזמן.”
ג’ונדי נראה כשקוע בהרהורים פסקניים.
“חוששני, אמר, שלא אוכל לעבוד עם האיש הזה במטה אחד.”
“מדוע?”
“לדעתי הוא אדם מושחת.”
“אל תהיה ילד. מאין אתה מכיר אותו?”
“לפני חדשיים בלבד היינו בגדוד אחד.”
“ובכן, למה התנכרתם זה לזה?”
“אני שונא אותו.”
פשיטא. שונא. עכו חייך לעצמו. זה יש לו לכסיקון מתקופת ההשכלה.
“אין זו סיבה מספקת,” אמר אַבהית וחסוּדוֹת, “הוא עובד כהלכה, מסוּר, נאמן, אחראי, חנף קצת, אבל אין דבר, אי־אפשר לדרוש מכל אדם שיהיה טלית שכולה תכלת. אתה רואה שגם אני לא מחבב אותו. אפילו אם איננו מעורר כבוד. יכול הוא לשלוט באנשים ולארגן עבודה. המנגנון הוא מסועף מאוד והמדינה תובעת כוחות חדשים. אין זמן לסַתת את כולם בבית־האולפן החלוצי הגדול. מה־איכפת לנו כיום המניעים הדוחפים את האנשים לפעולה. אפילו הוא קארייריסט, אפילו הוא נבזה וחדל־אישים, אם הוא מוכשר לעבודה עלינו לנצל אותו. להיפך, עלינו להיות מאושרים שבארץ זו, גם המניעים, איך לומַר, התת־הגונים דוחפים את האנשים לעשות דברים מועילים.”
“אין לי מה להוסיף לתיאורך, אמר ג’ונדי, מכרת אותו עם האוּכף: חנף, איננו מעורר כבוד, קרייריסט, נבזה וחדל־אישים. נוסף לכך: בלתי ישר. אין מה לסַבך. הוא משתמש בתכונות הללו בלי עקיפה. יוכל לשמש דוגמה בשביל מילון. בלי ניוּאַנסים.”
ג’ונדי, ג’ונדי." אמר עכו, והשתדל שלא לחייך. “אתה אבטיפוס של חניך תנועת הנוער החלוצית. אתם תהיו האחרונים להיפרד מסנטימנטים ישנים. היו זמנים וכאן לא נמצאו אלא סנטימנטים, ויישוב עברי בצדם. תרנגולת וביצתה עם חותמת עברית… יהודים־טובים התלוצצו אך נכספו ברצינות מוסרית לימים שז’נדרם עברי יוליך גנב עברי לבית־סוהר עברי. הסנטימנטים מפנים מקום למנגנונים שיעשו בדיוק אותה העבודה, בלי ההתלהבות, אולם בסדר. היישוב העברי זורם לתוך דפוסי מדינת ישראל ומפסיד בדרכו את רוחב־הלב הכמעט־פַּאטריארכאלי של אנשי העלייה השנייה, בגלל צרוּת המסדרונים… רחבוּת זו תימסר עתה מן העומק להיקף. ובכן מה יעשו כעת ‘המשוכללים’ בעם? יתרפקו על רומנטיקה של העלייה השניה וישירו ‘אנו באנו ארצה’ בניגוד ל’ארצנו הקטנטונת ליכלכה הכותונת”, כמו שראשוני המושבות, שנדחקו בפני הדינמיקה של תנועת הפועלים, נתפסו לרומנטיקה לבנטינית? שיתנו כתף? ויעשו עבודה בדיוק כאחרים?"
ג’ונדי שקע בהרהורים.
“יכול להיות שאתה צודק,” אמר, לאחר שעלו על המכונית והמוטור החל לזַמְרֵר, “אבל אני אבלע את זה בקושי. כשהזחַל של זבוב ים־התיכון פולש לתוך תפוז, הוא עושה חור קטן מאוד מבחוץ ורקבון שלם בפנים. חוץ מזה, אישיות כמו זאת, וילי זה, כשיש לה חוַת־דעת…”
“איזו חוַת־דעת, איזו? מה חשובה אישיותו, קובעת העמדה ולא האישיות, מפני שהעמדה היא פועל־ממש. והאישיות היא לעולם פוטנציה. פּוֹ־טנ־ציה – בדוֹמה לפרחי יסמין שאין להם ניחוח כשהם מונחים מתחת לגל־אשפה. חוט־ברזל במקומו הנכון שוה לפעמים יותר מלהקה של יועצים טכניים. ואת אינשטיין הדגוּל יכול לחסל שוטה־וקטן שנתנו אקדח בידו. התפתחות הטכניקה והמלחמה הטוטאלית ביטלו את ערך האישיות עד למינימום. מרגע שנקלעת לתוך החיים, עליך לתפוס לך משלט כדי לירות באויביך ולחפות על התקדמות ידידיך.”
“עכשיו נתת טעם נאמן, למה עלינו להיפטר מאנשים שיושרם ואומץ־לבם האזרחי מוטלים בספק. אתה דומה למי שזורע מוקשים. היום הם מביאים לך תועלת, אתה טומן אותם באדמה, כדי לגרום נזק לאויב. אך כשתיגמר המלחמה, יפלו קרבנות רבים מאוד מן המוקשים שזרענו בעצם־ידנו. החבלן הראשי נהרג, מפת המוקשים הולכת לאיבוד, ואחר־כך אי־אפשר יהיה לקטוף שזיפים בכרם ישראל מחשש מוקשים… לאן אתה נוסע?”
“רואה אני שאתה סַייר מצוין. איך הרגשת שסטינו מהדרך? בוא אראה לך משהו.”
קרבתו של קו־הרכס הורגשה לפי מטחי הרוח בפנים. בו־ברגע הופיע לפניהם המראה, כמנחת ערב. נוף עתיר־עתיקוּת ובו טֶבַע רב־תהפוכות מצטייר כחיקוּי של חיקוּיוֹ בתרבות עתיקת־פולחן, ומזמֵן במות פרוצות־דמיון לחרדים בקוֹדש השֶׂגֶב. צוּרוֹת נוֹגדוֹת שיד כבדה, יד גורל סלעי, קושרת אותן לצוות, חיבוּר ודינַמיזם מתפוצץ, כמו הגיון של מיתוֹס המתגבש אש ומים, וכמו חוסר־טעם עתיק־יומין שהאבק מאציל לו גון של מתכת מַעמַקים, פני הוֹד.
תרדמת־קפאון של כפר ערבי. והזדעזעות פרוּדוֹת־חיים בקוביות הלבנות של כפר עברי. מדבר וים. אפס־תנועה אדיר־שתיקה, כמו אַמבוּש גדול של חיים בירכתי הריקוּת ומעֵבר לפתחי עלָטות. סיכוי של התרחשות פתאומית בתוך פּאסטוֹראלָה בדוּאית הוגה בחליל־רועים ויושבת על נַבוּטה. הרגשה של הפתעה צפויה מתחת למעטה השתקני של קרום־האדמה הצופן בקרבו מוקשי־שראפּנל של זרעי־עתיד. שחוק גונים מצטחק ביתרון־ברק מן הצלילות שבאויר, וצלליות של ערבים נותנות חיים לתבליטים הצומחים מתוכן.
“מה אתה אומר על הנוף?”
ג’ונדי לא נתכוון לענות. המַצלמה קלטה. החומר הרגיש רשם את המפה הטופוגראפית בלבו. רגליים של חגב בעלו בשוטטנות לא תדע־שׂבעה את בתוּליות־הענקים של החדש. ללא חוַת־דעת בקוֹרתית נסתמנה אצלו ההכרה, שעכוֹ, אף את הנוף הוא מציג לפניו מתוך אפיטרופסות, כגומל ידידות לפנים־משורת־הדין. עכו ציפה לאסכמה.
“איזה נוף נפלא…” חזר ואמר כשלא נענה.
הפעם נשתמע בקולו צליל של וַתרנות. ג’ונדי הניע בראשו.
(חיה, מרחרחת בטבע, אינסטינקטים – ותוּ לא!)
“שם הוַאדי שלפניך הוא וַאדי פרנג'. יש לו שני מַעיינות בהמשך הערוץ…”
“בשטח האויב?”
כוָנתו־הטובה של עכו למשוך שיחה שכולה ידידות, נשתבשה. ג’ונדי שמר על מעשיוּת. הם חזרו למכונית.
“ניסע מכאן, אמר עכו, יש כאן דרך־קיצור עד עין־א־שאפי. עם חשיכה נגיע הביתה.”
המלה הביתה יקרה בעיניו מלמסור אותה בקלוּת כל־כך לאותו מבצר ערבי נטוּש המשמש מַטה הבריגדה. הדממה השליוָה של ערבית עם החמימות שנדפה מן המוטור, נתנו לפתע תקוָה משונה שאפשר יהיה לנסוע במכונית ולא לרדת ממנה אלא ברגע שנגיע באמת הביתה.
את קול הנפץ שמע עכו ברגע שחש את הכאב העז ברגל. (איזה אידיוט הניח מוקשים בדרך הזאת?).
ברגע שני ניתנה לו שהות להתבונן במה שאירע. רגלו היתה נתונה כבצבת בין שני לוָחים מרוסקים של ברזל בתוך המכונית. ג’ונדי היה מוטל בצד הדרך, במרחק לא רב, וניסה לקום על רגליו.
“קפוץ לדרך העפר, קרא לו עכו. אתה בשדה מוקשים!”
בו ברגע נשמע קול הנפץ השני. ג’ונדי הוטח ארצה ונעלם מעיניו מעבר לשורת שיחים נמוכים. עכו ניסה להתרומם ממקומו ולחלץ את רגלו.
“ג’ונדי. ג’ונדי!” קרא.
נהרג, חלפה מחשבה קרה במוחו. הכאב ברגל נתעצם עד סחרחורת. הוא משך בכל כוחו עד שהסיט את גופו מתחת לשלד המכונה ונתרומם על אצילי ידיו.
ג’ונדי שכב בצד הדרך, מהלָך ארבעה צעדים. רגלו האחת היתה מדובללת בשר כאוּמצה טרייה. עכו פישפש בכיסו ומצא את התחבושת האישית. בכבדוּת קם על רגליו, מסתכל כל הזמן אל ג’ונדי.
“עמוד!” שמע לפתע קול. צמרמורת. עכו קרס תחתיו וחזר ונתרומם. “אל תכנס לשדה המוקשים מספיק שנפצעתי אני. אל תתקרב… שמעת?”
עכו לא נשמע. כושל, עמד והסתכל בנער, כמו מתגבר במַבטו על המרחק הקטן. אחר־כך הושיט לפניו את ידו, בטרם יניע את רגלו ללכת.
“אל תזוז ממקומך. שבגלל המוקשים הטפשיים האלה ילכו שני מפקדים בבת־אחת… (בידו של ג’ונדי רעד אקדח) אתה יכול ללכת לקרוא לעזרה – אם אתה יכול ללכת. אם תעשה צעד אחד הנה, אני יורה, בי או בך – לא חשוב. לא תלך הנה…”
התקיפות משכנעת יותר מן ההגיון.
הגיון: אין צורך שתיכנס גם אתה לשדה המוקשים. לא תוכל להגיש לו עזרה. במרחק שמונה מאות מטר נמצאים אנשים, יש להם בוַדאי מגלי־מוקשים.
ההגיון היא זכותו האחת של הפצוע עצמו. ג’ונדי השתמש בזכותו. הוא ניסה למשוך את גופו לפניו ונפל על פניו. הדם זרם בשפיעות מעוררת אימים.
עכו הושיט ידיו לפניו וכרך אחריהן את רגליו, פסיעה אחר פסיעה, בתוך סימן־הצמיג של המכונית על האדמה התחוחה של השביל. בחרדה הרהר, שברדת החשיכה לא יוכל להבחין בסימני הצמיג.
הכאב ברגל נתעצם וגבר כמין פיצוי־מעט של יסורים. הוא החיש את צעדו, ולבסוף התחיל לרוץ.
אל ג’ונדי לא הביט עוד. שבלאו־הכי עיניו עלו אד.