לוגו
רחוב הקצבים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א. הנשים הללו    🔗


נבדל ושונה הוא רחוב זה מהסמוּכים לו, בטיבו, בגעשו, בנֶדֶף ריחותיו המעובשים והמעורבים בצחנת רקבון, באשת דגים, וניחוח פירות, במבנה חנויותיו שמראה פרוע להן, יוצאות־דופן ושרוּיות בצפיפות המדחיקה ומסמיכה רשות היחיד לרשות הרבים; ראשיתו של הרחוב נעוּצה בטבורו של הכרך, בככר חשוקת פלדה ומלט, זרועת דשא מאובק וכֶמש פרחים, המפציעה מתוכה אלומת רחובות מפוארים, ואחריתו – מסתיימת בשלוה רשלנית1 ורדוּמה בתחומי העיר הערבית ההוזה בצל צריחו של מסגד. שונות הן גם הבריות העוסקות ברחוב ובחנויות עטורות שלטים שהכיעור המצויר בשלל צבעים מצטרח עליהם בראשי שוורים ערופים, דגים מבוּתרים, ומעל להם, בקרן־זוית, מתנוסס פרצוף מסובן וזעום, שספּר עליז מניף עליו תערו תוך גיחוך אוילי. החל משעת־בוקר מוקדמת ועד שעת־לילה מאוחרת טורחים תוך בהילות רבה בעלי עסקים קטנים, קצבים, ירקנים ורוכלים זעירים למיניהם, השקועים במ"ט שערי פרנסה והונאה, בהפקעת שערים בימים כתיקונם ומכל שכן בשעת־חירום, שעה שיחידים נבנים מחורבנם של רבים: כאן שולטים היצרים הפרועים של האדם הקטן תקוף בולמוס הממון. המולת כלי־הרכב המפלסים להם דרך בכבדות תוך רעש וצווחות, קריאות תגרים קולניים וגדוּפי רוכלים גרוניים, אינם אלא מסייעים להלהבת המוחות, ולהפעמת לבב הנשים המתבלבלות קמעה מרוב השפע והסחרחורת הצעקנית של גוונים ומראות המציצים מכל פינה, מכל דוכן, ורומזים לעין החומדת.

כניסה מושכת לרחוב משמשות חנויות הירקות והפירות שמשני עבריו. כאן מתנוססות במשוּפע ערימות תנובת שדה וכרם בקפידה רבה ובהבלטה, נאות בזיוון, קורצות ברוב חמדה, כל ירק ופרי על צבעו וחין ערכו המלבב; הסומק העליז של העגבניה מבליט את כחלוּליתו הלטושה של החציל המאפיל בהדרו הצנוע על חיורון הצוהב של התפוחים ומראה הדונג של הדלעת הכרסנית וארוכת־הצואר; אשכלות הענבים הרבוצים יפה בתוך ארגזיהם, מכוּסים בכעין דוק של ערפל טליל, מעלים מראות כרם מתעלף בלהטו של שמש ונערות סכוכות מגבעות־קש רחובות שוּלים העוסקות בבציר ומעיפות מבטים יגיעים משרב; וערימת האבטיחים המוריקה ביותר על גבי הקרקע כשאחד שסוע לשנים רכוב למעלה מאדים כמציג לראוה את מחרוזת חרצניו השחורים ומסמיך לעין מלוּנת מקשאה המזדקרת בודדה במישורי השרון החשוף; והשזיפים החמוּדים, ספוגים להט שמש ובושם, עתירי גוונים ועסיסיים, קורצים ביפעתם לנשים המשכימות עם שחר.

כאן, בשער הפירות משתהות הנשים לראשונה, מהן רעננות ופזיזות, מהן כמוּשות וסתורות־שיער. לכאן יוצאת האשה ללא הקפדה יתירה על לבושה ומראה החיצוני, תו הרישול טבוע בה וקורי השינה עדיין אחוזים בה; חיורון הפנים חושף את הקמטים הדקים, ומחירי המצרכים מעיבים את הקלסתר המודאג ונוטלים קצת מחדוות החיים. אך יש ומופיעות גם נשים צעירות או עוזרות, שגם מבעד למעטה הטרדות עולה ומבצבץ החן הטבעי והבשל של עלומים נאים ומרהיבי עין בעצם היותם. חולפת אשה צעירה שריח מצעות חמים עדיין נודף ממנה, וחיוך־משובה המתרצד לפתע על ארשת הפנים, כאילו חושף במקצת הוויתו הסמוּיה של הגבר. מושכת ליבנת היד הענוגה האוחזת בסל, הרגל הנאה והחטובה מרעידה את לב המסתכל, ומחשוף החזה הבתולי, הירכים המתנועעות ומאור הפנים מסכסכים לעתים גם דעתו של רוכל הדיוט, ומשהו נצמת בלבו כלקראת פשר פלא שאין להשיגו…

רוכלי הסדקית, האריגים הצבעוניים, הממתקים הזולים והשוקולדה שעין חלודה לה – הללו ששעתם פנוּיה עדיין בשעת בוקר מוקדמת זו ועוסקים בסידור מרכולתם – עוקבים בחמדה אחרי הנשים הנאות בהיקלען מחנות לשניה, ואינם תמהים כל־עיקר בראותם כי אין הן פוסחות על אטליזו של אביגדור הקצב. יש אומרים משום שאטליזו מרוּוח ומסודר ביותר; ויש אומרים משום שהוא בחור נאה ביותר וחביב; ויש אומרים משום שהוא יודע לשית להן בחלקות, להסביר פנים ולהעניק לכל אחת ואחת מחמאה שספק לצון בה ספק גסוּת, אלא שטעם לה וחן כשהיא יוצאת מפורשת מפיו של קצב יפה־תואר ועול־ימים.

אביגדור נימנה עם הקצבים המצליחים במקצועם. עין בוחנת לו, יד זריזה, ובחלקו נפל אטליז מרוּוח שידע לסדר אותו יפה. בעמדו לסקור במבטי היתול את הנשים המצטופפות בתור לאורך שולחן־השיש, הריהו יודע מראש לקצוב לכל אחת ואחת את חלקה, יודע כיצד לקרב את הרצויות, וכיצד לדחות את השנוּאות עליו, את הטרדניות שפרוטתן זעומה וטירחתן מרובה; הוא מעדיף לרתק לשולחנו את אלו שארנקן גדוש ואינן ממררות שעתו בדקדוקי בחירת הבשר והעצמות, ואינן מתאמצות להערים עליו. חוטים סמוּיים מן העין נרקמים בינו לבין הנשים הנאות והחמודות, שאת פניהן הוא נושא ביותר, גומל להן בחיוך תחת חיוך, מלבב אותן בעיניו העזות המעיפות לפעמים קריצות־עין של בחור כהלכה, קריצה, שכאן באטליז היא נראית כטבעית, במקומה, הקריצה נאה לאשה והאשה נאה לה, ובלבד שיקצוב לה את מנת הבשר הראויה בתוספת של עצמות מדושנות.

כאן באטליז, לאחר שנפטר מבית־המטבחים, מפורעניותם של פושטי העורות ושאר מיני מזיקים שפגיעתם גורעת, ובשר בהמתו הובא אליו שלם על כל חלקיו, אחד לא נעדר, הריהו שולט בכיפה בהרגשה של אדנות מוחלטת, ועוסק באומנותו במומחיות יתרה, בזריזות, ולעתים מתוך שתיקה גמורה כתריס נגד טרחנוּתן של הנשים העטות עליו מעברים. הוא למד להופיע בגופיה שאינה מזוהמת ביותר, מעשה בעל מקצוע המקפיד על הנקיון, ועוסק בביתוּר הבשׂר ובשיסועו כשכל תנועה שלו מדודה ושקולה להאדרת הרושם, וכל הרמת גרזן נעשית תוך תנופת בן־חיל המעידה על חוסן גופו ומבליטה יפה את מישחק שריריו הדרוּכים. יש ואשה העומדת מן הצד מסתכלת בו וחומדת אותו חרש בלבה, חומדת את מראהו הנאה, נאחזת בבלוריתו המופשלת על מצחו, מתבוננת יפה בקלסתרו שעדינוּת ובערות משמשות בו בערבוביה, עד שזה קובע בה לפתע את עיניו המזרות שביבי עזוּת וחוצפה נוקבת, והרי היא מסמיקה כאילו נתפשה בקלקלתה ופוטרת נבוכה: “אולי תתן לי כבר את מנת הבשר שלי?” והוא, אביגדור, המרגיש בכוחו, מצטחק ונענה לה מיד בסבר־פנים: “מותק שלי, למה את שותקת כל הזמן ומסתכלת בי כעגל בפרה?”…

במרוצת הימים הבין אביגדור הקצב כי אכן חומדות לפעמים נשים את מראהו, את חוסן גופו, והחוטים הסמוּיים מן העין בינו לבין אשה נאה אחת הלכו ועבו. הוא העניק לה תשומת־לב יתירה, קצב לה ממיטב הבשר בעין יפה ויום אחד חש אביגדור, כי למראה אשה זו בלבד חומר בו דמו ומחיש את מרוּצו הנסער בעורקיו. הרהורי עבירה טורדים פקדו אותו ביחס לאותה אשה, אשר לאמיתו של דבר לא נמנעה מלהחניף לו קמעה במלה רכה, או לגמול לו בבת־צחוק לשמע מחמאה. הוא חשק בה לא רק משום שנראתה לו חמודה, אלא משום שמצא אותה משכלת בהליכותיה, וכאן באטליז הרי זהו השטח היחידי כמעט בו הוא נפגש גם עם נשים שכרגיל הן נמנות עם חברה אחרת; כאן השתייכו לו מבחינה מסויימת, הותרה הגישה אליהן, ולבו נעשה גס בתוקף מקצועו התובע שילומים.

יום־יום ראה את הנשים אשר סרו אליו, למד לדעת קצת על עולמן החיצוני אליו השתייכו, על מעמדן בחברה, ולעתים קרובות בחג או בשבת בעברו מקושט ומצוחצח ברחוב, ובברכו אותן לשלום, מכיר היה כי הפתיען במקצת, שכן היו מסמיקות ומחזירות שלום בשפה רפה… אותו רגע היה דמו מתגעש בו מחרון ומעלבון צורב, ולבו נצבט בו למראה התנכרות גסה זו. למחרת היה מקדיר את פניו בהושיטו את מנת הבשר לעולבת בו, והיה חוזר ומעלה על פניו את חיוכו המלבב רק לאחר שזו שהתכחשה אליו יום קודם היתה מפייסת אותו בשיחה חטופה, או בבת־צחוק שובה לב, ונוטעת בו מחדש את אמונו שנתערער בו בעטיה של אותה פגישה ברחוב, פגישה שהוכיחה לו כי אכן קיימת תהום בין מעמד למעמד ובעיקר בין אשה נאה ומשכילה לבין קצב פשוט ונבער, אף כי נאה הוא וחביב… יכול אדם להיות נוכל ממדרגה ראשונה – הרהר אביגדור בכעס – גנב חרוץ שאינו נתפש; ספסר מגונה; נושך נשך וכיוצא באלו הבריות הנאות המוצצות דמם של בני־אדם בצינעה ובהיתר, ואיש לא יצביע עליהם לגנותם במיוחד ולבזותם בשל מקצועם, ואילו קצב – לו אין כפרה ומחילה, שכן מגואל הוא, מלוכלך, מוכתם בדם ובחֵלֶב, עוסק במקצוע גס שמעטים קופצים עליו, הכל דורשים אותו כחומר לגנאי, פרנסתו קשה וכבודו מחול…

בכל־זאת היה אביגדור מסיח דעתו מכל אותו הבדל והוסיף לחמוד בעיניו דווקא אותה אשה נאה, להסביר לה פנים ולהעניק לה יחס שופע חן ובדיחות־הדעת מתוך רצון מפורש להתחבב עליה. הוא פיזר לפניה את חינו ומאור־פניו, הציג בפניה במכוּון את גמישות גופו וחוסן גברותו בעסקו במלאכתו, ותהה על האפשרות להתקל בה פנים אל פנים מחוץ לאטליזו, מקום בו יוכל לשוחח אתה שיחה לא מתוך אונס, ולא בחפזה, כי אם כדבר אדם צעיר אל אשה כששעתו פנוּיה לכך. אכן, רבות היו שביקשו את קרבתו, אלא שאל אשה מעין זו נשא את נפשו, ואף כי לעתים התחייכה אליו בחביבות היתה כחידה בעיניו, כתכלית קרובה ורחוקה, ממשית ובלתי מושגת.


 

ב. הלב חומד    🔗

אותו זמן מחזר היה אביגדור אחרי צעירה אחת, פועלת בבית־חרושת לקופסאות, ואם כי הנערה היתה טובת־מראה וחן עממי רווּי עליצות נודף מהליכותיה, לא מיהר אביגדור לקבוע את יחסו אליה ונזהר מהבטחות יתירות שיש בהן כדי לחייב. הוא הכיר אותה בנשף, תוך גישה חצופה ששערורית תגרה היתה כרוכה בה, קנה את לבה בחוצפתו שאינה יודע רתיעה, ומאותו ערב חיזר אחריה בהתמדה. אלא שלפני עיניו רחפה גם דמוּתה של אותה אשה שהיתה פוקדת אטליזו ושמצאה חן בעיניו. ודאי שאילנה “שלו” בחורה חמודה היא, אלא שאותה אשה אף היא היתה לפי טעמו, קסמה לו, וקלסתרה החמוד שרחף תמיד לפני עיניו היה גורע קצת מדמוּתה של הנערה ומונע בעדו לעשות את הצעד המכריע בחייו. קצת עשתה כאן גסות יחסו אל נשים בכלל, מעין אותו זלזול חצוף הנדבק לנערים צעירים הסבורים כי הבחורות ניתנות לשם ניבול־פה ולשעשוע בלבד. והרבה עשתה כאן אותה אשליה שמשעשעת היתה נפשו בתקוה כי לכשירצה ישיג אותה אשה על נקלה. את אילנה אהב לפי דרכו, וזו הביטה עליו כעל בעלה לעתיד, התירה לו חבוּקים וגפופים ולא דחקה עליו את הקץ. סבורה היתה כי לא יאחר לבקש את ידה. לפי־שעה עבדה בבית־החרושת והאמינה לדברי אביגדור כי אין הוא יכול לשאת עדיין אשה כל עוד לא ביסס את מצבו החמרי. היתה זו אמתלה. מצבו היה מבוסס במידה ניכרת, אטליזו היה מסוּדר ופרנסתו מצוייה. אלא שהנערה נראתה פשוטה מדי בעיניו, כי טרם למד להכירה כראוי ולהעריך את סגולותיה ותכונותיה של נערה צעירה ובריאה, אשר תהליך התפתחותה טרם הגיע לבגרות בשלה, ושאצרה בהויתה את כל הרמזים ליפי הגוף הבא בעתו, ולעיצוב אופייה הנשיי. ודאי שיפה היתה, אלא שאביגדור לא מצא בה עדיין אותו קסם נשיי בשל שהיה כבר מלפף גופה של אותה אשה; בבואה לאטליזו היתה זו מציתה בו כיסופים עזים, ובהתרחקה ממנו היה שולח אחרי נענועי יריכיה מבטים עורגים. אשה מעין זו לוא ניתנה לו! טחו עיניו מלראות את חמודות נערתו, שכן מזומנת היתה לו, לא השכיל לעמוד על חינה הפשוט והבריא, ויש שהיה רוגז בקירבתה על־לא־דבר, מבקש למצוא בה מוּמים ולחשוף נגעים מדומים…

האשה שהיתה סרה לאטליזו התירה לו להשמיע באזניה מחמאות רצופות רמזים המשתמעים לשני פנים, ולא כיהתה בו, להיפך, היא צחקה לעומתו כמעודדת אותו, כמבינה לרוחו הסוערה, ורק הקפידה על מנת הבשר שתהא משובחת. יום אחד תפשתו בזרועו, שעה שנדמה לה כי עומד הוא להערים עליה ולהכניס לה חתיכת בשר גרוע. הוא הסמיק במקצת ובמשך שעה ארוכה עדיין מדמה היה לחוּש על זרועו את רחשי מגע כף ידה הענוגה, שנעמה לו מאד ברכוּתה הלטפנית. לימים, בעמדו פעם למסור לה את הבשר, היה מטילו לתוך סלה בהשכילו להניח בשעה מעשה את ידו על זרועה המעורטלת, כדי להשיב לעצמו טעמה של אותה תחוּשה נעימה, וכך נוצר ביניהם מעין מגע ראשון, מגע קצר ובלתי ברור שהכיל רמז טמיר כי גם הנמנע יכול להתגשם. בטיילו בערב על שפת הים היה מרבה להרהר באשה שאת שמה טרם ידע, ובשעה שהיה מחבק ומנשק את הנערה החבוּקה בזרועותיו, מדמה היה לראות באפילת הלילה את פניה של ההיא, המצטחקת לקראתו שעה שהוא קוצב לה את מנת הבשר…

מדי בוקר התעתד אביגדור תוך צפיה לקבל את פניה של זיוה. יום אחד שאל לשמה והיא הגידה לו. כן נודע לו כי אשתו של פקיד היא שנישאה לו לפני שנתים ושטרם העמידה ולדות. פרט זה נראה לו משום־מה. “טוב שאין לה ילדים!” פסק לעצמו תוך הנאה אכזרית כמוסה שגלוּם היה בה הרצון ליחס את שייכותה רק אליו, ואילו אותו בעל שאינו מכירו, דומה שאינו קיים כלל וכלל… בוקר־בוקר היה ממתין לה, משתוקק לצוד את דמוּתה הנאה בתור בין הנשים, מתאמץ להשהות אותה קצת יתר על הזמן במחיצתו, תוך התעסקו בדברים של צורך מדומה, מעניק לה את מנת הבשר בתנועת־חן ובמשקל שפע וחסד, ומצטער על שבסופו של דבר היא פורשת מאטליזו בלי שיוכל לשוחח איתה שיחה חטופה שענין בה. לאחר לכתה היה הופך רגזן ועצבני, עונה לנשים בגסות יתירה ונוקם בהן את נקמת מאווייו הנמוגים כעשן ומתבזבזים באפס־מעשה. הוא חש כי נפשו יוצאת אל אשה זו, ובדמיונו רוקם היה כמה וכמה תחבולות ערמה כדי למשוך אותה אליו, להזמינה לאיזו הצגת קולנוע, למשל, או לטיול על הירקון בסירה, אבל – לכל הרוחות! – כיצד אפשר לנסות דבר אליה כשתמיד מצטופפות על ידו נשים סקרניות שעיני כולן נעוצות בו, צדות כל תנועה וזיע, מציצות לתוך ידיו, ומסתכלות בקנאה חרישית בראותן כיצד הוא מטפל בזו ומעניק לה בשר משובח ביותר?… לוּא אפשר היה להתקל בה באיזה שהוא מקום מחוץ לאטליז ארור זה לא כקצב אלא כ…? בעצמו תוהה היה להציג את עצמו שלא בצורת קצב, שכן חש היה בדמו ובנפשו שאין הוא נופל מאחרים. הרגשת־זעם חילחלה בו, ואת גרזנו הוריד על גבי צלעות בשר בתנופת־מחץ אדירה, עד שחוּדו של הגרזן נתקע בעוז בסדן־העץ, כבגופו של איזה אויב סמוי מן העין. אותו רגע צץ במוחו הרעיון, כי טוב היה לוּ בחר במקצוע אחר, או לוא צבר די כסף לבנות לו בתים ששכר־הדירה שלהם בלבד יאפשר לו לחיות חיי בטלה ועונג, ואז ודאי שגם אשה מעין זו היתה מתייחסת אליו אחרת, ולא היה מייגע את מוחו כיצד להפגש איתה שלא באטליז…

“עוד מעט ותופיע, חמודה זו”, – היה אומר לעצמו בבוקר.

בעיות מיוחדות טרם העסיקו את מוחו של אביגדור. פרנסתו היתה מצוּיה בשפע וחייו התנועעו בעיקר בין בית־המטבחים לאטליז. קובע היה עתים גם להצגות ולקולנוע, ובשעות־הפנאי משקיע היה עצמו בקריאת חוברות על הרפתקאות של פושעים ומגלי עקבותיהם, ועניני אהבה מותחים, חוברות צבעוניות שהלהיבו את דמיונו הסוער. תוך כדי קריאה סיגל לעצמו עברית שעתים נשתלבו לתוכה גם משפטים שלמים וניבים שגוּרים שנראו לו מוצלחים ביותר, וכך היה עובר לפעמים לעיון גם בעתון, ומתברך היה בלבו שאחרי ככלות הכל אינו בור גמור חלילה, לא פחות משכיל מרבים אחרים שאינם עוסקים במקצוע הקצבות. עדיין היה אביגדור בחור בריא ושופע מרץ, אלא שטרם ידע בעצמו דבר בנוגע לעתידו, לא התעמק בבעיה זו, ולשאלת אביו אם מצא לו כבר בחורה, היה פוטרו בתשובה כי טרם חשב על כך. לאמיתו של דבר, בתנאים אחרים, ודאי שהיה דבק בנערתו ורואה בה חזות הכל, אלא שיהירות נזרקה בו שעה שמצא את עצמו מטרה לחיוּכי נשים צעירות, ואותה זיוה שקסמה לו וריתקתו אליה, בילבלה את מוחו לחלוטין. יש והיה פוסק לעצמו כי בעצם הריהו שוגה בחלומות בהקיץ, ושמוטב לו לשאת את אילנה לאשה וחסל סדר הספיקות המדיחים; אפשר שהיה עושה כך, אלא שאותה אשה שעמדה על יחסו אליה ומצאה בכך שעשוע, מתחה אותו בחוּשה הנשיי הדק, ועצם ההרגשה כי קצב צעיר ונאה זה מרשה לעצמו לעגוב עליה ולחמוד ואתה – גרמה לה קורת־רוח של בדיחות־הדעת, ומתוך משוּבת אשה עודדה אותו, אם כי לא העלתה בדעתה אפשרות כל שהיא להתקל בו מחוץ לאטליז.


 

ג. לקראת אשה    🔗

עם פרוץ המלחמה חלה תמורה במצבם של הקצבים. משלוחי הבהמות המשובחות מארצות הבאלקאן נפסקו. את מקומן תפשו בהמות מסוּדן, בהמות גמודות מטורקיה, בעלות דבשות שמנות, בהמות רעות־מראה מעיראק, בהמות מקומיות מוכות־רזון, ולבסוף גם תואים גסים ומסואבים מביצות־החולה, שלמראם בלבד היו הקצבים מקדירים פניהם, יורקים בזעם ופולטים קללות. היה זה ערב־רב של בקר שעצמות היו מרובות בו על הבשר, ונוסף לכך חל עליו פיקוּח של הרשות… מהקצב נשללה האפשרות לבחור לו את בהמתו כטוב בעיניו, כאשר הסכין, ולא זו בלבד שנגזר עליו לקבל מה שניתן לו, אלא גם מיכסתו הוגבלה. מיד החלה מלחמת הערמה כלפי הרשות והצרכן כאחד. הזריזים ואמיצי־הלב שלא חתו מפני קנסות, ולא נרתעו מפני מאסר, שחטו במקומות־סתר, פטורים מכל פיקוּח, ברפתות, במרתפים בפרדסים נידחים. באיטליזים מכרו רק קצת מן הבשר הדל, ואילו את החלקים המשובחים היו מבריחים קודם לכן למסעדות ולבתי הצרכנים האמידים, אשר העדיפו לשלם מחיר כפול ובלבד שמנת הבשר שלהם לא תיגרע. פגע הדבר בעיקר בנשי עובדים ופקידים זעירים, שידן לא השיגה לשלם את מחירי השוק השחור.

יום אחד לפנות־ערב, כאשר חזר אביגדור מבית־המטבחים לאטליזו כדי להמתין לאוטו של הובלת הבשר, כבר מצא על פיתחו שורה של נשים אשר עמדו בתור. הנשים נאלצו לחכות שעות בתור ובלבד שיוכלו להשיג את מנת הבשר. שכן גזירה היא כנראה מששת ימי בראשית שיהא הבעל מתייגע מחוץ לבית, טורח במקום שטורח, ואילו האשה היא חייבת לחשב חישוּבי כלכלה מעוינים, ולבזבז את כוחה באותו כלא־מטבח ארור שאין מפלט ממנו עד יומה האחרון עלי אדמות.

משראה אביגדור את הנשים המחכות לו עוד לפני שהוּבא הבשר לאטליזו, החל רוטן ורוגז עליהן. עצם נוכחותן של הללו מנעה ממנו את האפשרות לעסוק בשקט בחלוקת הבשר ובהברחת חלק ממנו. בימים כתיקונם היו הללו באות בשעה מאוחרת יותר, או למחרת בבוקר, ואילו כעת, למוּדות נסיון מר, הרי הן מצטופפות ומחכות על סף האטליז ממש. נתכנסו קצבי הרחוב בסימטה סמוכה, טיכסו עצה תוך ריטון זועם על רגל אחת, חזרו והכריזו פה אחד:

–האטליזים ייפתחו מחר בבוקר!

עלובות ומתלוננות הסתובבו הנשים זו בכה וזו בכה, והחלו להתפזר. חסרות־ישע היו נגד הקנוניה. אותו רגע נחו מבטיו של אביגדור על זיוה שאף היא באה לתפוש את מקומה, ולבו כאילו ניתר בו. לבושה היתה חולצה לבנה וחצאית כחולה זרועה פרחי אודם. פניה החיורים כוּסו בסומק דק של צבע ותסרקתה עשויה, כיוצאת לטיול שלאחר הצהרים, שכן לא היתה מפסידה את זמנה בתור. אביגדור כבר היה דואג לספק לה את מנת הבשר מחוץ לתור… חייכנית ונאה נתקלה גם היא באכזבה הכללית, אלא שהיא פנתה דרך חרוּת בטרוניה גלויה לאביגדור:

– מנהג חדש! אינך יכול לחלק את מעט הבשר עכשיו?

אביגדור פסע לקראתה פסיעות מיספר. לבו דפק בו. את בת־צחוקו הנאה הפריח לעומתה. הפעם היא זקוקה לו, והרי גם ההזדמנות לשוחח איתה באין מפריע. עוד הוא שוקל בדעתו מה לענות לה, וכיצד לרתק אותה לשיחה איתו, ולפתע צץ במוחו רעיון מצודד. הוא קרב וגחן על אוזנה הקטנה והורוּדה, נשם לתוך נחירי אפו עד כדי סחרחורת קלה את ריח הבושם שנדף ממנה, וכממתיק סוד לחש לה:

– בואי בערב, בעשר, ותקבלי את חלקך.

– בעשר?…

– כן, תקבלי בשר טוב יותר… בבוקר הצפיפות גדולה והנשים כועסות עלי כשאני נותן לך מחוץ לתור… ואומרים שמחר יעמוד גם מפקח עירוני להשגיח על הסדר…

– אבבב־ל… – התחטאה זו תוך היסוּס.

– אין־דבר! תקבלי מנה כפולה…

מוכן היה מיד לאחר אמירה זו להעניק לה גם קריצת־עין, אלא ששלט ביצרו הפעם, שלא לקפח את הרושם שדבריו עשו עליה, והעמיד פני תם הדורש רק את טובתה. חושש היה שמא לא תקבל את הצעתו, אך היא לא הסתירה כלל וכלל את עליצותה, כדרכם של הבריות הששים לנצל כל יתרון לטובתם שעה שאחרים מתקפחים, והיא הבטיחה לבוא. מדוּשנת ושבעת־רצון פנתה ללכת ממנו, ותוך כדי כך הטיחה לו בפניו מחמאה קלה:

– אין כמוך!

– אל תשכחי, בשעה עשר.

נפשו עלזה בו. קרביו התרוננו, עדיין היה חש באפו את ריח בשמיה. בעצמו טרם ידע את המעשה שהוא עושה, וחדווה גדולה ירדה עליו בשערו כי היא תבוא אליו לבדה, בחשכת הערב. הוא יתן לה בשר, ואחר־כך יצא ללוותה בדרכה הביתה ולשוחח איתה, ואולי גם לטייל איתה קצת, עם האשה שהוא כה חומד. אמנם, הוא הבטיח לאילנה כי הערב ייפגש אתה “להצגה שניה”, אך מיד ביטל בלבו הבטחתו זו כעפרא דארעא; הוא כבר ימציא איזה פתחון־פה שיתקבל על דעתה. העיקר הוא כי זיוה תכבדהו הערב בביקור שלא שיער את אפשרותו לפני כמה רגעים.

האוטו האדום גדוש בתרי בשר, הופיע ברחוב והסיח לשעה קלה את דעתו מן הביקור; האוטו האדום טירטר ברוב חשיבות והתנהל לאטו כשהוא חוצה בכבדוּת את דרכו בין עשרות הרוכלים ועגלותיהם שגלשו מן המדרכות וכבשו מחציתו של הכביש. קללות וגידופים נתאבכו מסביב לאוטו שגלגליו דרסו ארגז עגבניות, אלא שהנהג ועוזרו היושב בסמוך לו, מובילי בשר חסונים, חשפו את שיניהם, צחקו והמשיכו את דרכם. אנשים ששיח להם ושיג עם קצבים ובעלי אגרופים בבית־המטבחים, שהם עצמם כוחם במתניהם, הלמנים כהלכה, מה להם כי יחתוּ מפני רוכל ירקות צמחוני המכרכר סביבם בשל עגבניות רסוקות? “נהג ולך! אל תסתכל בו כתרנגול בבני־אדם! טפוּ עליך!”. ובעוד זה עומד ומוחה בשרוולו את הרוק מעל פניו. וכבר הפליגו ביעף, בתרועת חצוצרה, ונתעכבו על סף אטליזו של קצב. השניים קפצו מתוך האוטו, כבדים ומסורבלים, ובהעמיסם על גבם חלקי גופות של בהמות, שסוּעים ומבותרים, החלו מפסיעים בכפיפות וסוחבים את משאם כחיות את טרפם שותת הדם, סחוב והשלך לתוך האטליז. לא עברו רגעים מוּעטים ומתוך האטליז פרצו צווחות הקצב שטען כי בדרך חתכו הללו וגרעו מבשר בהמתו. עמדו הללו וטענו כי זריזים מהם קידמוּם עוד בבית־המטבחים, פסקו לו את פסוקם, וכדי שההסברה תתקבל על דעתו של הקצב המתלונן, עמדו וכבדו אותו במהלומות מרעישות, שיש בהן כדי לקפח את כושר השמיעה. והואיל ועדיין רבה היה העבודה לפניהם, ופשרנים אחדים נתערבו באמצע, עקרו הללו משם תוך ריתחת גידופים וצהלת סקרנים שהריעו על מנת להאדיר את המהומה, עד שהגיעו גם לאטליזו של אביגדור אשר חכה להם הפעם מתוך קוצר־רוח.

אביגדור נזדרז להדחיק את הבשר לתוך ארגז־הקרח, כי מזג־האויר בחוץ בישר קירבת של שרב, ומיד לאחר־כך נחפז למספּרה הסמוכה, לגלח יפה את פרצופו המשולהב שהעלה זיפי שיער שחורים. מבקש היה להופיע חביב ונאה ככל האפשר. מתוך המספרה אץ לאטליזו, נסגר על מסגר ובריח שלא יפריעוהו מן החוץ, וטרח תוך שקידה מבוהלת בביתוּר הבשר לחלקיו השונים כדי לסיים בהקדם. הוא זרק מעליו את בגדיו המזוהמים, תלה מעל לאחד האנקולים את צנור המים שהיה נוהג להדיח בו את הרצפה, וערך לעצמו מקלחת עזה וצוננת שהפיגה את ליאוּתו.

מסביב שררה דממה. רק שכשוך המים הניגרים ומפכפכים מעל לגופו המתרענן נשמע יפה באטליז הדומם. ערוּם, שרירי וגמיש, עמד וסיבן את עצמו יפה־יפה, נהנה תוך כדי־כך מתחוּשת גופו הבריא, ממקלעת שריריו ושוקיו הדרוכים, מרים את הצנור מעל לראשו וגבו, ומכוון את זרמו על לוח חזהו הרחב, שמכתפיו ולמטה הריהו משתפע אלכסונית קמעה עד לחגורת מתניו המלבינה ביותר, שכן לא שזפתה השמש בחשפו את גופו על שפת הים. תוך־כדי־כך הריהו מכנס את בטנו פנימה ומבליט ביותר, תוך הנאה רבה, את חוסן החזה המוצק, כמשפט מתגושש המצטלם לראווה, ובעצמו לא הרגיש כיצד פרץ לפתע בשיר פרוע, ללא מלים, כשהוא עוצם מתענוג את עיניו, מתרונן וטופח בכפות רגליו בתוך שלולית המים שנקוותה סביבו. לפתע נדם לרגע, בהאזינו לקולו של מישהו הצועק אליו תוך לגלוג מן החוץ, ומיד חזר ונענה לו בצחוק רם, והמשיך להתחטא ולהתהולל כבן־בקר תחת קילוּחי המים הצוננים, וכל עצמותיו רוננות ושופעות חדווה עצומה.

משהפסיק את הזרם והחל מסתפג במגבת ישנה וקרועה שמראה סמרטוט לה, נתקלו עיניו בעכבר מגודל שהציץ מחורו ויצא לטייל לאורך הקיר, לתור אחר טרף לילו. היה זה עכבר מפוטם מאד, תוצאה מתנאי מרחב המחיה שלו, אחד מאלה המפילים את חתיתם גם על חתולים, ולמראהו לבשו פני אביגדור ארשת תמהון מעורב בפחד קל, שכן ערום היה, ופגיעתו של זה ודאי אין בה תענוג. “חברה’מאן”… לחש לעצמו בתוספת קריצה רבת־משמעות, כיודע להעריך עכבר מכובד מסוג זה, ומיד החל מחפש ותר בעיניו אחרי משהו כבד, שיוכל להטילו בו לרסקו. כסבור היה שהעכבר אינו מבחין בו, והחל פוסע חרש ומתגנב לעבר השולחן, הוא וצילו הגדול הנע אחריו על גבי הקיר מנגד כקוף מגודל, ומה גדל תמהונו בראותו כי העכבר התעכב לרגע, נזדקף בהישענו על גבי אחוריותיו, הציץ בו בעיניו השחורות והקטנות בלי להחשיבו ביותר, כנראה, והמשיך את דרכו. עכבר זה, מכיון שחש כי היום נסתיים, והלילה ברשותו הוא, מי הוא זה אותו ברנש שיפריע לו… “כ– –ך”… פער אביגדור את פיו מתוך השתוממות גדלה והולכת, “הבה נראה י’חביבי במה לכבד אותך!” הוא תפש מעל גבי המאזנים משקולוֹת פלדה בנות שלוש וחמש ליטראות, להטילן בכוח בעכבר שחדר לרשותו, והוא עצמו מוכן להרתע ולקפוץ על גבי השולחן. המשקולת האחת נחבטה בשולי הקיר והתיזה רסיסי מלט, טיח ומכיתות חרסינה מנופצת, שכן החטיאה את המטרה ובעכבר לא פגעה; השניה שהוטלה מיד אחריה, אף היא בכוח ובזעם, פגעה בזנבו של העכבר וקטעתהו כאבר אין חפץ בו… כאן חש העכבר כי הענין הוא רציני ביותר, החזיר ראשו וחלף חמק לחורו, מטה את ראשו כנכנע קמעה, ומנענע בבדל־זנבו שנשתייר לו וקצהו מאדים. אביגדור פרץ בצחוק מרעיש שנידרדר מכותל לכותל כקולו של אדם זר. “הה, כמה היה זה מצחיק! לא פחד ובכל־זאת ברח הממזר והשאיר לי את זנבו למזכרת!… חי־חא־חהא!”…

אביגדור נחפז להתלבש. הוא לא שכח את האשה שלה הוא מחכה הערב. לבו הלם בו מקוצר רוח. מוכן היה לעקור הרים ולטחנם זה בזה. שפעת רוחו המתה בו. שוב הרגיש כי רק המחשבה על אותה אשה מביאה אותו לידי התרגשות הממיטה עליו חולשת הגוף. כיצד יקדם את פניה? מה יגיד לה? וכיצד ישהה אותה במחיצתו? ושמא יחבק אותה פתאום בכוח ויגיד לה, כן – מה יגיד לה?… נרגש היה ונבוך, ורוחו מתלהמת בקרבו, משל, עומד היה לבצע איזו גנבה נועזת. תמיד תוקפת אותו הרגשה של חולשה ומורך־לב, אף כי מוכן הוא לקראת כל מעשה, ובלבד שישיג את שלו. עליצותו הקודמת, הילדותית, פגה, ואת מקומה תפשה עצבנות צובטת שהעכירה את נפשו בלי דעת על־מה.


 

ד. פגישה ראשונה    🔗

משנכנסה זיוה ספיר לרחוב הקצבים ירדה עליה אימה של ממש. רחוב זה, שהיא רגילה לראותו מדי יום ביומו, על המונו וגעשו, על רוכליו, סוחריו וקצביו, על פתחי החנויות הפעורים והשוקקים מרוב תנועה ומלל; רחוב זה הצפוף וגדוש ארגזי סחורות ודוכני רוכלים משני צדי הכביש, פשט לפתע את צורתו ההומיה ולבש דממה כבדה ועצורה, הרת ביעוּתים ורחש רזים. מוזרה היתה השתיקה שנדבקה באלם לדלתות המוגפות, לקירות הטחובים; מוזר היה מראה הרחוב הפנוּי לגמרי כאילו נפח נשמת חייו… דומה שגדל, עמק ורחב, ומעל לו ניתלו שמים גבוהים משוּבצי כוכבים… אכן, מרוב טרדה והתבוננות ברחוב רק למטה, כשיש לעבור בזהירות בדוחק ובצפיפות, מוסחת הדעת מן השמים הפרושים מעל, ואילו כעת נתגלו לה לפתע דוקא כאן ביפי גבהם הפלאי והרך כקטיפה שחורה. ובהמשיכה ללכת טפחה בפניה צחנה מתובלת בריחות רקב וסחי שהחריפה ונישאה בחלל האויר, בשרב הדחוס, וסמוך לשלוּלית השופכין זחלו חתולים מפוטמים שנברו בתלי האשפה. שנים מהם התיללו זה מול זה כמבקשים על נפשם, והעלו צמרמורת בגופה. היא התרחקה מהם במרוצה ונקישות עקבי נעליה הניסו במקצת את הדממה. מסביב שלטה אפילה כבדה אוצרת בחוּבה מעין נשימת מזימות ופשעים שטרם נולדו, וככל שהלכה והפליגה לטבורו של הרחוב, כן הלכה וגדלה האימה שהעיקה עליה, והרהור התגנב אל מוחה שמא תיטיב לעשות אם תחזור בה בעוד מועד, ותלך לה כלעומת שבאה, ובלבד להחלץ ממקום חשוד ומבעית זה. ודאי שלעמוד מחר בתור אין זה נעים ביותר, אלא שלפתע אמרה בלבה, ושמא לא מנת הבשר היא הדוחפת אותה בשעה זו לאטליזו של אותו קצב נאה?… היא התאמצה להרחיק מיד מחשבת־פיגוּל זו, אלא שההשערה חזרה ונדבקה אליה כאומרת להרעימה דוקא, להעמידה במבחן, ותוך2־כדי־כך לא השגיחה כי נתקרבה לאטליז. “אכן” – לאטה חרש לעצמה, ספק בהיתול וספק ברצינות – – “ראיון נאה קבעת לך הערב, גברת זיוה ספיר”… היא נרתעה ולבה פג בה מפחד פתאום: דמות כהה ניתקה מן הקיר ונתקרבה אליה. היה זה אביגדור אשר לחש לה:

– מי זאת? זיוה?

– כן, אני…

הוא אחז בזרועה ולחש לה שוב:

– הכנסי אחרי, בשקט.

רטט קל עברה והפסיק לרגע את נשימתה: “הנה מתחיל הדבר”… הוא משך אותה אחריו, כאומר להנחות לה הדרך. את הדלת הגיף מיד על בריח. “לשם זהירות” הסביר לה, “שלא יפריעו לנו”. הוא קפץ מיד לעבר המקרר, להוציא בשבילה את מנת הבשר. מנורת החשמל הסכוכה בכחול שהיתה קבועה לצדו של העמוד, האירה יפה רק את המאזנים, ומחציתו של שולחן השיש הכחלחל המגואל בכתמי דם וחלב קרוש, דומה למפה שארצות וימים משורטטים עליה. אביגדור המניף סכין בידו נראה לה לפתע כדמוּת מיסתורית שלא מעלמא הדין, דמות קטלנית נוסכת אימים והזוממת משהו, והיא, זיוה, סגורה על מסגר… עיניה שוטטו נבהלות כשל חיה שנלכדה בפח… על גבי סדן־העץ נראה הגרזן תקוע בחודוֹ, וידיתו השחורה והמסואבת מרוב שימוש מזדקרת אלכסונית בעוז אכזרי, ולידו מוטל משור חלוּד, וגל עצמות שסועות ונסורות, מהן ורודות, מהן שחורות, מלאות דשן צהבהב. היא צימצמה את הווייתה, תוהה על עצמה היכן היא נמצאת ברגע מסויים זה, נרתעה פסיעותים כאומרת להתחמק ולבה נקפה מחרדה סתומה ומחרטה על בואה לכאן. רק בהתקרב אביגדור למאזנים, לשקול לה את הבשר, נרגעה קמעה בסברה שרק לחינם חשדה בו, שכן הריהו שקט ועוסק לתוּמו בהקצבת הבשר. ואכן, אביגדור שקל לה מנה משובחת ביותר, הוסיף לה חתיכת כבד שחום, תאוה לעינים, העניק לה גם ממיטב העצמות המדוּשנות, ובעטפו כל זאת בעתון שהכין לשם כך, עקף את השולחן ויצא אליה. משקרב לזיוה נתנה עיניה בו ונבעתה למראהו. כל אותה מלחמה פנימית שנתלקחה בו בעטייה, שעה שהכין את הבשר; כל אותה התנצחות פנימית של יצריו שנתעוררו בו במלוא עוּזם העיור עקב תשוקתו לאשה; כל ההתחבטות הזאת נעלמה מעיניה, עד שניגש מקרוב והיא הבחינה בחיוורון הנסוך על פניו ובעיניו היוקדות כמו מקדחת, ומזרות שביבי מבוכה עצורה של אדם הנתון בטירוף החוּשים… נפשו להטה בו ביקוד וידיו רעדו… היא נתנה בו שוב את עיניה הבוחנות:

– מה לך, חולה אתה? – הה, לא… – לחש והשיב לה בשפה רפה – לא חולה אני, אבל… דבריו לעוּ. הוא התנודד כשכור, בעיניו הבליחו שוב רשפים מוזרים כשל אדם שיינו עברו, ודומה שגופו החל מרטיט. הוא הושיט זרועו לקצה השולחן כאומר להישען עליו. שניהם שקעו אותו רגע בדומיה מכרעת. אפשר, כי לוּא הפנתה האשה את גבה אליו על מנת לצאת, כי אז היה הגבר הנסער כולא יצריו בחובו, אלא שאותו רגע עמדה על המתרחש בנפשו, והחוטים הסמויים מן העין נרקמו ונשתזרו למסכת הבנה שאין מפלט מפניה; רטט טמיר תקוף כיסוּפים עברה בכל סיבי גופה ועצביה הדרוכים. וכוח לא היה בה למוש ממקומה. גם הגה לא יכלה להוציא מפיה, ומשלפתו אותה זרועותיו החזקות כמו בצבת, דומה שלבה נדם בה, ובעמדה חבוקה בזרועותיו רק הקשיבה כמתוך פחד עצור להלמויות לבו שנתפעמו בסמוך לה ברהיטות נרגשת. על פניה רחשה נשימת פיו החמה והלוהטת אשר סיכסכה את חושיה עד לאבדן ההכרה. פניו המגולחים למשעי החוירו מאד, שיווּ לו ארשת של גבר יפה וענוג, סגוף ושבע־יסורים. פיו המבקש שפתותיה, וזרועותיו החזקות נסכו בה כלות־נפש שלא יכלה לעמוד בפניו. היא ביקשה להתנגד לו בתנועות רפות, אך זאת היתה התנגדות־שוא, עשויה… הוא צנח, כרע אתה על גבי הרצפה המסואבת, כשגופה החמוד והרך רוטט בזרועותיו, ובושם שערותיה עולה באפו ומערפל את מוחו. דומיה כבדה שלטה באטליז ופניו של אביגדור שהיו מוסבים לעבר הקיר העטו עליהם לפתע חיוך־משובה בראותו כי העכבר נטל־הזנב הציץ ויצא שוב ממחבואו. החיוך הבלתי מוסבר לאשה פרח בפניו, נתרחב, ונתעורר בו הרצון לספר לה מתוך בדיחות־הדעת את המעשה בעכבר. דומה, שהגבר הסוער ואחוז הרגשת טירוף – פג, ואת מקומו תפשה שוב דמותו של עול־ימים תמים ורך שאין בכוחו להזיק, ומשחייך לאשה, הסבה זו בשאט את ראשה ממנו, הקדירה פניה ולא הציצה לעברו. גופה עדיין חמר מעוצמת הגבר שכבש אותה, ואילו נפשה בכתה בה, התיפחה. הדמעות שטפו ללא מעצור על לחייה ואביגדור הבחין בכך ונרעש ביותר למראה בכי זה שהיה נשגב מבינתו, החל מעתיר עליה גמגומי דברים רכים שנתכוונו להרגיעה, ורק הגדילו את עקת־נפשה של האשה. ויהי הדבר לפלא בעיניו. נבוך וחרישי עמד, מאזין להתיפחותה תוך הרגשה של אשמה ואוזלת־יד ונפשו הומה בו.


 

ה. נוקש בלשונו    🔗

אביגדור השתרע אפרקדן על גבי יצועו, שילב את זרועותיו מתחת לצוארו המוצק והלוהט, וליאות נעימה פעפעה באבריו הרוגעים. את מבטיו נעץ בתוך אפילת הלילה שנשקפה מבעד לחלונו הפתוח של החדר, ועיניו תעו בין הכוכבים הרוטטים כיהלומים כחולים, תוך רישוף חרישי רחוק. אם כי עייף היה ויגע, לא פקדה אותו השינה כרגיל. הרהורים טורדים אפפוהו, וקשה היה לו להשתחרר מעניני היום. ודאי שכל אותו מעשה לא היה פשוט כל־עיקר, ותמיה היה כיצד לא עזבהו אומץ־לבו ברגע האחרון. מעודו לא חש מבוכה כזאת בפני אשה. משהו מוזר, כוח פנימי וחזק שהתפרץ, דומה, נגד רצונו והשתלט עליו דחף אותו לזרועותיה.

אמנם, כבר היו לו פגישות עם נשים והן לא הטילו בו מבוכה, ואילו זו, שונה מהן בטיבה ובמעמדה, ומשום כך מושכת יותר. גם אילנה נערתו חמודה היא לכל הדעות, אלא שנתונה היא ומזומנת לו בכל עת, מה שאין כן אשה זו שאליה יצאה נפשו, שאותה חמד בצנעה, שעליה ערג והזה, בחלום ובהקיץ; ומשכבש אותה, גדלה הפליאה בלבו והתשוקה אליה נתעצמה בנפשו, שכן מוזרה היתה במקצת לאחר מעשה…

הוא יצא ללוותה ולשוא התאמץ לדובב אותה. היא הלכה לצדו שקועה בשתיקה רוגזת. אביגדור שקד לפייס אותה, לשדל אותה, והיא עקצתו לפתע בהערה כי מעודה לא שמעה מפי אדם עברית כה נלעגת… היא לא דחתה אותו לגמרי, אלא שזרקה בו מרה, הטיחה מורת־רוחה בפניו, והתנכרותה היתה מכוונת וספוגת לעג. היא סרבה לגלות לו את מקום מגורה, עיכבה אותו באמצעיתה של מדרכה ואמרה לו כי מכאן תמצא את דרכה לבדה. הוא הפציר בה שתבטיח לו לבוא אליו בשבוע הבא, ושהוא יחכה לה באותה שעה בדיוק, אלא שהיא לא הבטיחה דבר, השתמטה מפניו, הרכינה ראשה ונפטרה ממנו בשפה רפה. השאירה אותו מאוכזב על המדרכה ונעלמה בחפזה בחשכת הלילה.

יחס צונן זה הסב לו עגמת־נפש. כסבור היה כי דוקא עכשיו הרי היא בידיו כחומר ביד היוצר, נתונה למרותו, והנה אכזבה ומפח־נפש! אין היא רוצה בו, בוחלת בו, כנראה… סבור היה לתומו כי יוכל להזמינה לטיול חשאי על שפת הים, והנה לא הצליח, להוציא מפיה הבטחה כל שהיא. מה טוב היה לוא יכול היה להמלך בענין זה בדעתו של ידיד. מוכן היה אפילו לשאול בעצתה של אילנה, כה נתעצם בו הרצון לשתף מישהו בחוויה זו, כי תמיד בדרך־כלל נוהג היה להתייעץ בה, והפעם חייך למחשבה תמוהה זו לספר לאילנה על המקרה… מיד צפה דמוּתה לפניו, והוא ראה אותה בחדרה שבשכונת הפועלים. ודאי שוכבת היא כעת ורוגזת עליו על שלא קיים את דברו ולא בא לקחתה למועד שקבע לה. הוא יגיד לה כי עסוק היה ביותר מפני שהבשר הובא אליו בשעה מאוחרת עקב קלקול שחל באוטו, ותרוץ זה ודאי יתקבל על דעתה, שכן עניני פרנסה קודמים לכל. הוא כבר יסתדר איתה, אבל כיצד להסביר את יחסה המוזר של זיוה אליו לאחר מעשה? על שום מה רגזה עליו? מובן שראשית־כל יחכה שבוע ימים לראות איך יפול דבר, התבוא אליו שוב? לוּא ידע את הכתובת שלה היה שולח לה פרחים; לא פרחים סתם הנקנים בפרוטות, אלא שושנים. אכן, מעשה מעין זה ודאי היה ניראה לה, מסב לה קורת־רוח ומעלה את ערכו בעיניה, ללמדה שבקי הוא בהוויות העולם. ברצון היה עושה זאת מיד ומזמין צרור שושנים שמחירו רב, כדי לעשות עליה רושם, אבל היא מאסה בו והשתמטה מפניו… הוא ראה זאת כפגיעה חמורה בגברותו, ולא העלה על דעתו כי האשה מתייסרת על שנכשלה באדם פשוט שרֵיח דם וחלב נודף ממנו, באדם העוסק במקצוע גס כקצבות, שהערים עליה וניצל את חולשת דעתה באותו רגע…

למחרת היום, לפנות־ערב, שם פעמיו לשכונת הפועלים. הוא שיכך את רוגזתה של אילנה בדברי־חונף תמימים, וסח כיצד מתפקע היה ממש בראותו כי האוטו מאחר לבוא, שנושך היה ראשי אצבעותיו וסופר את הרגעים מקוצר־רוח ומכעס. אילנה השכילה גם הפעם לכלוא בחוּבה את אכזבתה ולהוכיח את מתינותה הסלחנית. אביגדור ישב לעומתה על גבי הספה, בוטח ושופע בריאות, משעין את עצמו תוך רישול והרחבת־הדעת בכרים המרוקמים, ועיניו עקבו אחרי שרטוטי פניה הנאים, המארכים קמעה ומבליטים את לסתותיה ששיווּ לה במקצת חן נערה סלאוית. היא עסקה בתקון חולצה, ולפתע נתעורר בו הרצון הפוחז לקנטר אותה קמעה דרך־צחוק, ולחשוף בפניה במקצת את צפונותיו, למען תדע כי אין הוא קוטל־קנים חלילה, אלא בחור כהלכה, איש־חמודות, שגם אשה מהחברה ההיא עלולה ללכת שבי אחרי קסמיו. הדבר החל משעשע אותו, וכרגיל מתוך קלות־דעת בלתי מוסברת לעצמו, פתח במפתיע:

– אה, אילנה, לוּא ידעת מה שקרה לי השבוע.

– מה למשל, קרה לך? – השיבה לו במתינות.

– המממם… לא הכל אפשר לספר…

– ובכן, אל תספר!

– לוּא ידעת כי אז קפצת ממקומך!

– זכית בזכייה גדולה, מה?

– כן, זכייה מענינת.

– שוב משחק בקלפים עם חבריך הנאים?

– הפעם לא, באמת שלא.

– ובכן, אל תבלבל לי את המוח.

נתקפחה יהירותו, בהכירו לדעת כי אין היא סקרנית ביחס למעלליו, שאינה מציקה לו כדי לגלות את הדבר; אחת היא לה אם זכה בקלפים או נסתבך באיזה ענין אחר בין הקצבים. היא סמכה עליו בעיקרם של דברים והפרטים הכרוכים במעשים קטנים לא ענינו אותה. היא הביטה עליו כעל עוּל־ימים שטרם נתבגר די צרכו, וסלחה לו על כמה וכמה ממשוגותיו שפגעו בה לעתים תוך גסות־רוח; היא סלחה לו בקווֹתה כי עדיין שרוי הוא בגיל־המעבר מבחרות לבגרות שתצעידהו אחר־כך בנתיבי החיים ביתר שקול־דעת ובטחון היפים לאדם צעיר. אמנם, עצם הדבר שהוא כרוך אחריה ואינו נחפז לקבוע את יום נשואיהם הפליא אותה לפעמים, אלא שעד כה לא דחקה עליו. כאשר נשתתק הפעם בלי לספר את אשר קרה לו, הציצה בו הצצה חטופה מן הצד והבחינה בו כי שקוע הוא במשהו רחוק, טורד וסתום בשבילה. אכן, דיו היה רגע זה בלבד שתכיר בו כי מעלים הוא ממנה הפעם משהו רציני יותר, שכּן היה לה הרושם כי אין הוא שוהה במחיצתה כרגע, אלא מתלבט בסבך אותו הענין שפתח קודם וחזר בו. היא הציצה בו שוב, ובלי לשנות את ארשת פניה השלווים פתחה, כלתומה, בחקירה זהירה, ובלשון רכה:

– ובכן, ביגדיק, למה זה נשתתקת? ספר לי, בבקשה.

– אין זה מענין אותך.

היא העלתה על פניה חיוך חונף ומלבב כאחד:

– חס וחלילה! רואה אני, חביבי, כי אתה רוצה למתוח אותי.

– הה, לוּא ידעת, אילנה’קה!…

– בודאי ענין של שטות.

בהפנותה את גבה אליו, מרוכזת להקשיב לדבריו בלי להראות לו הבעת פניה, קם אביגדור מן הספה, נתקרב אליה, וטפח לה לפתע למטה ממתניה טפיחת־חיבה עזה שהרתיעה אותה תוך ציוחת־חרון ממקומה. היתה זאת אחת מתנועות החיבה שהיה מעתיר עליה בשעת־רצון, עוויה שסיגל לעצמו בבית־המטבחים כשהיה עובר בין הבתרים לאחר שחיטה וטופח בכפו על גבי החלקים האחוריים שניתלו על גבי האנקולים. אילנה סנטה בו משולהבת מכעס עצור:

– איזה שד יושב בך היום?!…

– אוי, אילנה, אילנה’קה… לוּא ידעת…

– לוּא ידעתי כי אז מה?

– היית מרביצה בי וזורקת אותי החוצה!…

– זאת אעשה ממילא יום אחד, חצוף שכמותך!

הוא הציץ בה וחשש להתיר את חרצובות לשונו. הלהט שפרח בפניה לא פג, ועיניה ירו רשפי חרון כבוש, שכן הכירה בו כי משטה הוא בה בלבו וגונז משהו. הפעם חרה לה הדבר. היתה לה הרגשה כי מסתיר הוא מפניה דבר שאינו לכבוד לה…

כאשר קם שוב ומשך אותה אליו לספה לשחק בה במקצת, כדרכו, השתמטה ממנו וגם סטרה לו קלות על לחיו. היא סרבה להיענות לו. משהו המריד אותה כלפי התנהגותו, תסס בה, והרוגז החבוּי בה נחשף במקצת. הגיעה השעה להעמידו על טעותו ולתבוע ממנו החלטה ברורה. לפתע תפשה בחושה הנשיי הבלתי־מרומה כי אין יחסו רציני אליה, והחשש החל מציק לה, כי אפשר שהיא משמשת לו לפי־שעה נערת שעשועים בלבד… היא הבינה כי היתה לו איזו הרפתקה עם אשה, שהדבר מפרכס בחובו, שהוא מבקש להתקשט בפניה, אלא שאינו מעז לסיים, ולפיכך רק רמז לה, תוך יהירות מסוייגת. היא הציצה בו, בחנה אותו יפה במבטיה, ופתחה לפתע בקול רך:

– ובכן, אביגדור’קה, ספר לי עם מי היה לך עסק, אדמונית או שחרחורת?

אביגדור נדהם. פתיחה זו היתה גלויה ונועזה. היה בה גם מן הלעג המסותר, וגם מעוז הקנטור והקריאה לקרב. הוא הסתכל בה, ברצינות שלבשו פניה, בחזה העולה ומתרומם לאחר ההיאבקות הקלה אתו בדחותה התעלסותו, ומהסס היה להקניטה. מוכן היה לטשטש את כל הענין תוך נסיגה, ולפסוח על התואנה שזימן לה, אלא שהיא לא הניחה לו:

– תפשת איזו בחורה, מה?

– היא תפשה אותי…

הודעה זו נמלטה מפיו נגד רצונו. היא הצליחה ללחוץ אותו אל הקיר. היא תפשה בקצה החוט של הפקעת וכעת יש להתירה. לבה דפק בה. עדיין השׂכילה להעמיד פנים שלוות ביותר, והמשיכה לעסוק בתקון החולצה, הפכה בה ושטחה אותה בכפה על גבי השולחן, משל כל אותו ענין אינו נוגע לה כלל וכלל, אלא שדרך־אגב מוכנה היא להקשיב גם לשיחו על איזו הרפתקה משעשעת, בדוחה, שודאי תפרוץ בצחוק לשמעה, כדרכה לפעמים. אלא שבחובה התחוללה סערה והיא חשה כי חרונה עולה בה וגובר, כי עלבונה תובע ממנה שנוי גמור ביחסה אליו, הפוחז, כי בסופו של דבר הריהו מרחיק לכת ביותר, ואינו רוחש לה הרגשת כבוד במידה ראוייה, אף אינו חרד, כנראה, שמא יקופח חלקו אצלה. כה בטוח הוא, חצוף ורגיל לויתוריה, עד שכל חשש אינו מתעורר אצלו. “אני אראה לו!”… גמלה החלטת־זעם מרדנית בלבה, אלא שעדיין הבליגה, משלה ברוחה כדי לאפשר לו לפלוט את המפרכס בקרבו, ובהשחילה בשלווה מדומה את החוט לתוך המחט, לאורו של היום השוקע והמזדהר מבעד לחלון בגווני ארגן המשיכה בשקט:

– ובכן, כיצד תפשה אותך האדמונית?

– שחרחורת דוקא – בקע קולו הבוטח. מבינה אַת, אני מכיר נשים הבאות אלי לאטליז, נשים בעלות השׂכלה וקוסמטיקה (מתגנדר היה במלה זו שעה שעמד להבליט בוזו לנשים) והן מסכימות שאני, אביגדור קצב, אצא לטייל אתן ואראה להן איך מחבקים, ואיך –

– ואיך מנשקים – המשיכה זו בקול רך.

– כן, ואיך…

– נו, עד כדי כך, ביגדיק?… משקר אתה ומתפאר…

– חס וחלילה מה יש לשקר? נטפלה אלי אחת, ודוקא נחמדה מאד, ותארי לך כי באה אלי לאטליז בערב לפני שגמרתי את העבודה, באה כאילו לבקש בשר, ופתאום נפלה על צוארי, חבקה אותי והחלה להתעסק אתי… מה אומר לך ומה אספר? אש להבה!… איך כתוב שם בליל הסדר? דם ואש ותימרות עשן!… נדבקה אלי כמו –

– כאן נזדקפה אילנה. את החולצה הטילה ממנה והלאה. הסומק אזל מלחייה והיא באה לעזרתו בחתוך־דבור ובנגון מפיק חרון שלא פילל לו:

– נדבקה כסמרטוט… הא, אביגדורקה?!…

ומיד לאחר אמירה זו פתחה בשטף לשון חרוצה ומפיקה דבורים שנונים ושלובים זה בזה, קולחים ונובעים זה מזה, גולשים מעל שפתיה כחלב רותח, האחד זועם מחברו, האחד חריף ומריר מקודמו, עוקצני ומוחץ, כשכולה שוצפת, גועשת, צבעי התרגשות מהבהבים בפניה, והיא זורקת בו מרה ומטיחה בו זעף בלתי מרוסן; עיניה היוקדות חשפו את כל המרירות המפעפעת בחובה: – אביגדור’קה צדיק תמים שלי! הביאו לך את הבשר בשעה מאוחרת ומשום־כך לא יכולת לבוא אלי, אביגדור’קה יקירי?!… וזו השחרחורת באה אליך פתאום לאטליז, נדבקה אליך, והחלה מתעסקת אתך שתראה לה איך אתה מחבק, ואיך אתה מנשק, ואתה, התם המסכן שלי, שאינו מסוגל לקשור זנבו של חתול, אימת־מות נפלה עליך, על ברכיך כרעת לפניה ורחמים ביקשת שתרפה ממך, שתחוס על עלומיך ולא תמיט עליך חרפה! הה, אביגדורק’ה צדיק מסכן שלי!… ולא די שנפלת בפח, באטליז שלך יחד עם הזנזונת השחרחורת, אתה עוד מעז לבוא אלי ולהתפאר ולספר לי מעשיה לתינוקות כי היא נטפלה אליך, עלוב שלי… כלום מה אתה סבור, שאיני מכירה אותך בחור־חמד שכמותך? עד כה שתקתי כי חשבתי בלבי, צעיר לימים אתה וסופך להתבגר ולהיות אדם רציני יותר, אחראי יותר, והנה רואה אני כי טעיתי טעות מרה… הפעם אשים קץ לדבר… ואם אתה סבור כי אשב עד שילבינו שערותי, אינך אלא טועה! רבים הם המחזרים אחרי, ואתה קוּמה נא, ידידי, והסתלק מכאן! ותיכף ומיד! שלא אוסיף לראות את פרצופך הנתעב, פרצופו של קצב גס ומנוול! יאללה!…

אביגדור נדהם. רוחו נפלה בו והמבוכה העלתה סומק של כלימה על פניו. לסיום מכזיב ואכזרי כזה לא פילל. כיצד תקפה אותו!… אמנם הוא הגדיש כנראה את הסאה ונסתבך כהלכה. ברור הדבר… כיצד לא הבין כי עליו לספר את הענין קצת אחרת, או פשוט לשתוק… והרי מוטב היה לספר כי הדבר קרה על שפת הים ולא באטליז… וכיצד לא העלה על דעתו כי יש וגם אילנה’קה שלו תצא מכליה בצורה כזאת… ממש סכנה לשהות במחיצתה. כיצד היא נושפת כעת, חזה עולה ויורד, והיא כולה זועמת ורוגשת… אש להבה!… ומה נאה היא ברגע זה. חוט של חן מתוח עליה בשעת־טירוף זו. יש לפייס אותה, כי סוף־סוף הרי לא נתכוון לצער אותה, כי אם להתפאר קצת ולשעשע אותה, והנה מתלאה כזאת…

הוא התרומם מהספה, ונגש אליה נבוך ונרעש, כשהוא עורך במוחו את פרשת־הפיוס, במלים ובתנועות, ואת זרועותיו הושיט לקראתה על מנת לחבק אותה ברוך, ללחוץ את ראשה אל לוח לבו ולהעתיר עליה נשיקות חמות ודברי שדול, להרך את לבה ולשכך את קצפה. בטוח היה כי הדבר יעלה בידו, כדרך שהצליח עד כה עקב סכסוכים דומים, ושתמיד לאחר־מעשה היה זה מסתיים בסעודה משותפת ובביקור בהצגה, והכל על מקומו יבוא בשלום גם הפעם. אלא שכאן אירע דבר מוזר. רוגזה של הנערה היה הפעם עז מדי, עלבונה היה קשה ועמוק לאין ערוך, ומשחשה בכפות ידיו החותרות לחבקה וללטפה, זינקה סולדת ממקומה ונרתעה כנשוכת־עקרב. משנתקרב אליה כיבדה אותו בסטירת לחי מרעישה:

– הא לך, מנוּול!

– אילנה, השתגעת?

התנשפה בקושי וצרחה:

– וצא מכאן תיכף ומיד!…

מגע ידה צרב את לחיו. נבצר ממנו לדעת אם רישומה של הסטירה הוא המכאיב לו, או עצם המעשה שנעשה מתוך שאט־נפש. היא עמדה שופעת בוז ומשטמה. הוא נחל תבוסה. כל התכנית עלתה בתוהו. במצב־רוח של טירוף מעין זה הריהו נתקל בה בפעם הראשונה. הוא לא כעס עליה, שכן ידע כי הצדק איתה, אלא שהצטער מאד על שלא השכיל לפייס אותה, והיטב חרה לו על שנכשל בכלל בקלות־דעת. בחרונה ובהתפרצותה מצאה חן בעיניו מאד. דוקא עתה חשק בה והיא ניצבה לפניו חמודה, יפה ואמיצה, עשויה לבלי־חת. הוא פחד לגשת אליה והמשיך בקול רך ועצור:

– אבל, לנהק’ה… רוצה אני להסביר לך –

– איני רוצה לשמוע דבר!

– אבל אני –

– שתצא מכאן תיכף ומיד! שנה שלמה משכת אותי וסיבבת אותי ולעגת לי ו – – –

היא לא ידעה בעצמה כיצד לסיים מעוצם הקצף שחילחל בה, ופקעת הצער שנתקעה בגרונה שמה מחנק לה; היא הרגישה כי קולה נצרד, מתחיל רועד, שהדמעות מפרכסות ועומדות לפרוץ. שלא להתבזות בעניו לגמרי בשפל דכאונה ואזלת ידה, תפשה במגהץ והניפתו באיימה עליו בחמה שפוכה. משנסתלק אביגדור המבוהל מן החדר, צנחה על גבי הספה, מיוגעת ורצוצה, כבשה את פניה היוקדים מחרון ומבושה בכר, והתיפחותה הרעידה במשך שעה ארוכה את כתפיה הצרות, עד שבחדר השתלטו דמדומי הערב והכניסו את האפילה, שכבשה אותה על עוֹצבה ורוגזה, המכרסמים אותה ללא נוחם.


 

ו. הרהורי נוחם    🔗

בחלל המרתף עמד עשן סמיך כעין הערפל. מסביב לשולחנות הקטנים המכוסים במפות שצוהב של סיאוב מכתים אותן, ישבו צפופים באי המרתף אשר סבאו בירה מכוסות גמלוניות, לעסו וזללו תוך רחשי דומיה, קורקבנים שרויים בשומן, כרעי אווזים צלויים ותפוח־אדמה מטוגנים שנדף ריחם פרץ מסביב. פרצופיהם הסמוקים של הסועדים אמרו ברור, כי כל הנקלע למרתף זה – אחת דתו, לזלול ולמלא את כריסו באכילה גסה של ממש. ואכן, נזדמנו לכאן טיפוסים מכל הסוגים: סוחרים, חנוונים, ספסרים, לבלרים קטנים שמשכורתם עלובה ונפשם חשקה בסעודה דשנה, חבורות אנשי עסק וכספים, שפרצו לכאן תוך רעש של הילולה בלוית נשים נאות, וכן קצבים שפקדו את המרתף לעתים קרובות.

בעל המרתף, יהודי כרסני ומשולהב שזקנקן שחור עוטר את לחייו ומשווה לפניו הבעה של תלמיד־וחכם, עמד מאחרי דוכן המשקאות לבוש חזיה שחורה, שרווליו מופשלים לו תוך עיסוק רב, מתחקה במבטי עיניו הזריזות אחרי כל אחד ואחד מהמסובים, אינו פוסק מלרשום ומלהריץ את המגישות, עתים בגערה ועתים בזירוז של חיבה, שכן פרצו עסקיו ועלו יפה. מפעם לפעם גחן לברז המותקן לצדו, והוסיף תוך התמדה בירה צוננת לכוסות שקצפם שכך בינתים. את עיניו המתרוצצות מתחת לגבותיו העבותות, ששיוו לפניו הבעה זועמת במקצת, לא גרע מאביגדור אשר ישב הפעם שקוע בהרהורים. לפני רגעים מספר הטיל עצמו לתוך המרתף, כשהוא נסער ביותר, דחף בגסות אדם שנתקל בו, כבש לו מקום ולפת ראשו בכפות ידיו, סר וזעף שלא כרגיל. בעל המרתף גחן לאוזנה אל אחת המגישות:

– מה קרה לו?

– מצוברח… אינו מזמין דבר, מקלל ומגדף…

– ודאי נתפש בשעת הברחת בשר.

– השד יודע אותו!

בעל המרתף התגרד בבוהן ידו מתחת לאזנו בסמוך לתנוך הסמוק, נתן מבטיו התוהים באביגדור הנבוך, ולפתע זרק לו בקול רווה שנעימת שידול בו:

– מה בדבר כוסית קוניאק, אביגדור?

הלה החזיר לו עינים שוטמות:

– לך לעזאזל עם הקוניאק שלך!

בעל המרתף פרץ בצחוק, משל שמע בדיחה נאה ומפולפלת; צחוק זה מכוון היה כלפי אורחיו, ללמדם, כביכול, כי רגיל הוא בקבלת־פנים מעין זו, ושלאמיתו של דבר הריהו מתבדח הבחור, אלא שמיד לאחר־כך העיב את קלסתרו וחשף את עלבונו; התנהגותו של אביגדור לא מצאה חן בעיניו הפעם. בסופו של דבר מסתיים הענין במהלומות, הפיכת שולחנות ושבירת כלים. כנראה שמישהו דרך לו הפעם על זנבו כהלכה, ומי יודע מהו זומם לו שם בשתיקתו הקודרת! הוא פנה שוב למגישה, אלא שהפעם בחר בנאה שבהן, שאליה היה אביגדור מצטחק ועוגב (מאחורי הדוכן לא נעלם דבר מעיניו הזריזות של בעל המרתף) ולחש לה:

– אמרי לו כי בחדר הסמוך משחקים כבר בקלפים…

– אמרתי לו – הצטחקה זו – אבל אין הוא נמשך לשם הפעם. הוא שאל כבר כמה פעמים על חברו הנאמן, על מאירק’ה מנקר. הוא מחכה לו ומוטב להניח לו, כי דומה הוא הפעם לחבית מלאה אבק־שריפה… ־– אה, כך… נהם בעל המרתף לתוך זקנו – מילא, יחכה.

ישב אביגדור אפוף המיית הבריות, בדל ברוחו, ונפשו עכורה עליו ביותר, לכגון דא לא פילל. צר היה לו על התפרצותה של אילנה, על הסבל שגרם לה, משום שלא ידע לשלוט ביצרו ופיטפט על דברים שהשתיקה יפה להם… אכן, נואל בעשותו כך, וכעת הריהו מבולבל ומסוכסך בין שתי נשים, חושק בשתיהן, חומד בזו החדשה שנזדמנה לו, ואינו מוכן לוותר על אילנה שלו, שכן לבו אומר לו, כי אותה אשה נשואה תגוז כהרפתקאה נעימה, ואילו אילנה יעודה לו ללא תמורה.

אבל הפעם נכשל… מכיר הוא יפה את אילנ’קה שלא תמחל לו הפעם, ועתיד הוא לטרוח יפה־יפה ולכרכר סביבה כרכורי שידול ופיוס לרוב מפני שהגדיש הפעם את הסאה. יודע הוא כי אילנה בחורה נאה היא ומוצאת חן בעיני בחורים רבים אשר פרשו ממנה רק משום שהטיל את פחדו עליהם, אבל אם היא תתנכר לו ותפנה לו עורף, שוב יעוטו עליה כל אותם הבחורים כזבובים על דבש, והיא עלולה להישמט מידיו… כאן נקפו לבו. הוא חש כי משהו חזק מקשר אותו אליה, ורק בהיותו תמיד בטוח ביחסה אליו, לא ידע כיצד להעריכה כראוי, ואילו עכשיו החל חרד עליה… אותו רגע, כאשר התנפלה עליו, סטרה לו על הלחי והניפה למולו את המגהץ – לעזאזל! – כמה לוהטת ויפה היתה!… הה, אילנ’קה… (את שמה ביטא הפעם במפורש אף כי הגה בה תוך שקט עצוב ומרוכז) זוכר הוא יפה כיצד סטרה לו גם אז, בפעם הראשונה לפגישתם, אבל אז היה לכך טעם אחר.

פניו לבשו חיוך נוהר כאשר צפו בזכרונו פרטי אותו מקרה, אלא מיד חזר והקדיר את פניו, והסב את ראשו לראות אם אין איש מבחין בו ובחיוכו, שעה שהוא שוקע בהרהורים אינטימיים. הוא חזר ודלה מזכרונו את פרטי המקרה שרבות דובר עליו אז בקהל הקצבים. הוא, אביגדור, ואחדים מריעיו עלזו והתהוללו בנשף נשואי סוחר בקר אחד; הנשף נערך ברוב פאר והדר באולם של בית־מלון מפואר, שדריסת־רגל ניתנה בו רק לבעלי יכולת. תזמורת מיוחדת הרטיטה לבב בנגוני חתונה נרגשים, והרקידה זוגות בצלילי מחול. השולחנות היו עמוסים כל טוב, שפע פירות וגודש עוגות ותופינים שנאפו במיוחד, עטורי שמה של הכלה; הלגימה היתה כדת, ממיטב היינות החריפים בטעמם ומעודנים בריחם. אותו סוחר בקר, ידען גדול לא היה בענינים אלה, אבל מלצר מומחה הדריך אותו ושיווה לנישואים יפעה וברק של אדם הבקי בדברים שטעם להם. היה זה נשף כהלכה. בסמוך לאחד החלונות, מעבר לשולחנו של אביגדור, ישבה צעירה אחת, בעלת פנים מארכים קמעה ובעלת עינים רושפות עוז ובטחון של אשה צעירה המכירה ביופיה; היא הניעה את ראשה המתולתל, ועל פניה שכנה הבעה של קוצר־רוח ודריכות לקראת משהו משובב שטרם לבש ממשות; הן לנשף מפואר נזדמנה הפעם, וכיצד תבזבז את זמנה לבטלה, וללא חוויה מרעישה שיש בה כדי לפרנס את רוחה הכמיהה? לידה אמנם ישב בחר אחד, מטורזן כהלכה ותסרקתו מבהיקה ביותר מרוב משחה מבושמת, אלא שניכר היה כי בחור זה – למרות כל מאמציו וחיוכו האדיב – אינו מעניין אותה כל עיקר; שפם צהבהב היה לו, שנראה כדבוק מתחת לאפו הדק, ופניו קדרו בראותו כיצד נותן בה אביגדור את עיניו בעזות ובחוצפה, והיטב חרה לו בהשגיחו כי אכן אין היא מתכחשת להן, ואף מעודדת אותו לכך, שכן חייכה אליו בגנבה… אביגדור לגם כמה כוסיות, הצליח לצוד שוב את חיוכה של הנערה, ונרגש ביותר טפח בכף ידו על גבו של חברו ולחש לו דברים שלא הגיעו לאזניה של הנערה, אך הבינה יפה את פירושם: “בחורה זאת מוצאת חן בעיני עד לשגעון!”… משהפליגו זוגות רוקדים לטבורו של האולם, אחוזי רטט צלילים והמיית־נפש של עלומים, קם אביגדור, נתקרב לאותה צעירה נאה, לאחר שמבטיו החצופים והנועזים הכשירו גישה זו אליה, חייך באדיבות אומרת בטחון והזמינה לרקוד. אלא שאותו בחור נתעורר לפתע מעשה־גבר וירט לו את הדרך:

– אני הזמנתיה עוד מקודם!… נתן בו אביגדור מבט נוקב, אשר למראהו בלבד חלף רטט ללא פשר בגבה של הנערה הנבוכה, והיא הקדימה לפייס אותו במתק־לשון ובנועם־פנים:

– רקוד שני ארקוד איתך ברצון!

אביגדור, שכבר החזיק אותו רגע בזרועה של הנערה, שקל בדעתו אם לקבל את הצעתה, או לסלק את חובו לאלתר לאותו תרנגול המתחצף בפניו; ברגעים כאלה מעדיף היה להראות מיד את נחת זרועו ולערוך שערוריה קטנה, ואם כי לא תמיד היה יוצא מתוכה עטור נצחון, הרי מכל־מקום היה פרסומו הולך וגובר, ומוחזק היה בעיני הבריות אדם שמוטב לוותר לו ולהמנע מהתגרות; אלא שהפעם, נענה לה לנערה שמצאה חן בעיניו, כדי להופיע בעיניה כאדם נבון. הוא הצטחק והשיב:

– טוב. אני מחכה.

ובצאתו איתה לרקוד שני, הוליך אותה בחן ובגמישות בין הרוקדים, לפת אותה יפה־יפה בזרועותיו האמיצות, ובשעת־מעשה לחש לה על אזנה כי מבוסם הוא קמעה, שאינו אחראי למעשיו, כי מוצאת היא חן בעיניו עד לשגעון, שכל הערב אינו מוצא לו מנוחה בגללה, ושאותו בחור מזופת הוא, ומוטב שיסתלק מכאן עוד הערב, ושהיא מוכרחה לרקוד רק איתו… דבורים אלה שנאמרו, תוך רקוד, בחוצפה עוגבנית ותקיפות כאחת, משכו את לבה של הנערה. הוא מצא חן בעיניה.

זאת היא גישה של בחור! ממש מזומן לה מששת ימי בראשית… אלא שאותו בחור קנא נטפל אליהם על כל צעד ושעל והחל משבש דרכם; כסבור היה שזכותו (מצד הכלה) טרם פקעה, ושהנערה ודאי תגן עליו ותבכר אותו, שכן הוא הזמינה לנשף מפואר זה. מתוך רצון להיפטר מפגע־רע זה, נקט אביגדור באחד מתעלוליו שאינו שוקל את תוצאותיהם מראש, שעתים הם עולים בידו, ועתים הם מכשילים אותו, אלא שבתוקף אותו טירוף מעין זה, טירוף שכוח ורצון חזק מניעים אותו, הרי שאין הוא יכול להשתחרר עד בצעו אותו עד גמירא! גם עצם הדבר שהיה מבוסם קמעה, ולפיכך גם תוקפני יותר, הכניס בו מתשוקת ההרפתקאה, ומתוך עינים מבריקות של משובה תפש לפתע במתני הנערה, הרים אותה על כפות ידיו, ולתמהון המתבוננים החל נושא אותה לאולם הסמוך. הנערה שנפתעה הסמיקה והחלה מפצירה בו שירפה ממנה, שכן נעשתה טרף לעינים סקרניות, ושלא ינהג בשגעון, ומשסירב סטרה לו על לחיו… האורחים שנתקהלו הריעו בבהלה, והוא, אף כי נבוך קמעה, לא שעה אל הנערה ואל הפצרותיה, כי הלום יין היה ונפעם ביותר, ורק לאחר שהביאה לאולם הסמוך הרפה ממנה. וכאן נתקל בפרץ גדופיו של אותו תרנגול עלוב, אשר רדף אחריו נאפד חימה ובעקבותיו סקרנים אשר חשו כי אכן עומד להתרחש משהו מרתק ומושך את העין… ואמנם, לא טעו. אביגדור אשר אדיר חפצו היה להוכיח לצעירה הנפעמת כי אין הוא קוטל קנים חלילה אלא הרפתקן נועז בעל המצאות, וכדי לשוות לכל המאורע חן רומנטי לפי דרכו, הודיע לבחור כי הריהו מזמינו למלחמת אגרופים. לא ארכו הרגעים והשנים פתחו בדשדוש רגלים על גבי המרבד, מקפצים זה לעומת זה באגרופים קפוצים, כשהם משתקפים פעם בכה ופעם בכה במראות שלרוחב הקירות, ותוקעים זה בזה תקיעות של ממש; אביגדור, שהיה הלמן מובהק, תקע בבחור המטורזן את אגרופיו הקשים, חבל בו יפה־יפה, עיטר את עיניו ב“פנסים” כחולים והטילו על גבי הרצפה הלום ומחוסר הכרה… הנערה נחרדה למראה כל זאת, ואף כי גדפה את אביגדור כאחד הריקים ולא הסבירה לו פנים כל עיקר, נעתרה לו לבסוף, נפגשה אתו ונתידדה אתו עד לאותו ערב, בו גרשה אותו מעל פניה3, על שנכשל בלשונו ופגע בכבודה…

בת־צחוק של קורת־רוח השתפכה על פניו של אביגדור בהעלותו בזכרונו את פרטי פגישתו עם אילנה בנשף נשואיו של סוחר בקר. אחרת במקומה ודאי שהיתה בורחת ממנו תוך צריחה של בהלה כמפני מפלצת, בלי לראותו שוב, ואילו אילנה דוקא קרבה אותו, ועמדה על טיבו בתוקף אותו מקרה. היא ספרה לו אחר־כך כי אכן לא גדפה אותו אלא מתוך רחמנות על אותו בחור עלוב שתבע את עלבונה ויצא לריב את ריבה, ושרק עקב התנהגותו החצופה והנועזה באותו נשף קסם לה וצד אל לבה… מיד ראתה כי אין הוא סמרטוט אלא גבר כהלכה!


 

ז. שליחות שנכשלה    🔗

עוד הוא מהרהר בכל הפרשה הזאת וטווה את חוטי זכרונותיו, והנה גלש דרך המדרגות לתוך המרתף, והופיע דרך רישול, מאיר’קה מנקר. אביגדור שמח לקראתו ועל כוס בירה החל משיח לו דאגתו, מעלה את קולו ומנמיכו תוך התרגשות רבה, מגלה קצת ומעלים הרבה. מאיר’קה שפיקח היה, ולא אחד היה שואל בעצתו, הקשיב לדבריו כשחיוכו מפרכס על שפתיו הדקות ועיניו מגחכות, שכן עמד על הטפחים שזה שקד לכסותם. תמיד, לאחר איזו שהיא תבוסה, היה אביגדור בא לגלות לו את צפונותיו ולשאול עצה מפיו. גם הפעם המתין לו מתוך קוצר־רוח וחשף לפניו את לבטיו ואת מצוקת נפשו. לאחר שמאיר’קה הקשיב לסיפור המעשה עד תומו, קם ופסק:

– ראשית חכמה עלי להודיעך כי לא התנהגת מעשה ג’נטלמן! דברים אלה השתיקה יפה להם, ושנית – התנהגת בחוצפה ובסכלות שאין כמותה: ללכת ולספר לאילנ’קה!… גולם שכמותך!… לשם מה ולמה?… מה התועלת ומה השכר? לקנטר אותה? להתפאר? טפש שכמותך! בחיי, צדקה הנערה שהרביצה בך!…

ישב אביגדור קודר ונזוף. את פניו כבש בקרקע ורוחו המסוכסכת הציקה לו.

והנה בא זה ועוד מוסיף שמן על המדורה, ומספר לו כי צדקה… וכי אין הוא יודע זאת?… במקום לעוץ לו עצה בא זה ומטיף לו מוסר! עמד אביגדור והשיב לו מתוך יוהרה:

– כלום סבור אתה שחסר אני אותו מין?

– ובכן, מה אתה רוצה ממני?

וכאן סתר אביגדור את עצמו:

– שתלך עוד הערב לפייס אותה בשמי…

העלה ריעו את לעגו על פניו וגיחך:

– עוד הערב? מה השריפה?

– שמע, מאיר’קה! אל תדבר אתי הרבה. אם לא תלך מיד, אני קופץ ועושה כאן איזה מעשים משונים כאלה!… אני אשבור כאן למישהו את הראש ואתה תהיה האשם… אם לא תעשה זאת בשבילי, אינך ידידי והקץ לכל!…

הוא הכה באגרופו על גבי השולחן עד שנזדעזעו הפנכות ונצטלצלו הכוסות והבקבוקים. באי המרתף הסבו אליו את ראשיהם, ודומיה של הקשבה נשתלטה במרתף, דממה סקרנית ובלתי נעימה כלל וכלל; עיניהם נצמדו לקלסתר פניו הזעומים של אביגדור, ובפני חברו המגחך לו חרש לשמע הדברים. בעל המרתף זקף אף הוא את אזניו ופניו לבשו דאגה. כסבור היה שהמשחק מתחיל… לא פעם הרתיח לו אביגדור זה רֶתַּח במרתף שלו, שריח של נזקים עלה ממנו, אלא שאותו רגע השפיע עליו כנראה מאיר’קה מנקר, שכן גחן לאזנו ולחש לו:

– אל תצא מכליך, אני הולך…

– אחכה לך בחדר הקלפים.

משראה בעל המרתף כי קלסתרו של אביגדור לבש הבעה רכה ומעודנת של פיוס, הזדקף מתוך נשימה של רווחה; הוא סקר את אביגדור במבטי התפעלות וחייך לעצמו: “מין ברנש שכזה”… הכל ראו והכירו בו הרפתקן מלידה, שיש לסלוח לו על כמה וכמה משגיונותיו שפגיעתם רעה ומשעשעת כאחת, שכן עם כל הדריכות הטבועה בו, הרי ניחן גם בלב רגיש, אלא שעול־ימים הוא, רתחן, שבסופו אולי יירגע וישכך את יצריו הגועשים בו.

אביגדור קם ועבר לחדר השני, לחבורה השוקדת על מישחק הקלפים. הללו קבלוהו בחדווה ניכרת, צרפוהו מיד למנין, וטורף הקלפים שיתפו בהטיית־ראש ובסבר־פנים בליל להפטיר מלים, כאותו אדוק השקוע בתפילה וחושש לחללה בדבר־שפתים. אביגדור מפוזר היה ושיחק ללא התלהבות יתירה, וללא אותו כוח הרצון המצטרף למעשה של זכייה בגורל. הוא הפסיד קמעה־קמעה חלק הגון מן הכסף שהיה ברשותו. הדבר החל להרגיזו והוא ראה בכך סימן רע. בקוצר־כוח חכה לשובו של מאיר’קה, ותוך כדי־כך המשיך לשחק ללא הצלחה. הוא העיף מבטים חשדניים לעבר האנשים ששיחקו אתו, וסבור היה שודאי חברו הכל יחדיו כדי להציגו ככלי ריק; התלחשויות וקריצות־עין בינם לבין עצמם, שלא עמד על פירושן, הגבירו בלבו את החשד כי אכן משטים הם בו הפעם ומוליכים אותו שולל. ואף־על־פי־כן לא פסק מלראות בדמיונו את שתי הנשים, האחת היעודה לו לפי כל מהותה, ואשר לא יוכל להוציאה מרשותו, והשניה – זו אשר חמד אותה תמיד ואשר, ברור היה לו הדבר, כי נפלה לידו דרך מקרה… חושו הבריא פסק לו כי רק אילנה היא נערה כערכו, ואילו אותה אשה שנעתרה לו ברגע של חולשה תחלוף ממנו והלאה כקצף על פני מים… הוא הוסיף לשחק מתוך פיזור־נפש, ובשערו כי כעת שוהה מאיר’קה אצל אילנה ומעתיר עליה דברים כיד ההגיון הטובה עליו, כדי לשדל אותה ולרכך את כעסה, נקפו לבו מקוצר־רוח והמישחק שוב לא עלה יפה בידו. הוא הפסיד סכום ניכר והחל מחרף ומגדף. מצטער היה על שלא הצליח לחשוף את המירמה שהללו טמנו לו הפעם, אך הוא עוד יראה להם את נחת זרועו! עיניו המפיקות משטמה וזעם הביעו זאת ברור. לבסוף חזר מאיר’קה ונכנס בהילוכו המרושל. נתן בו אביגדור עינים בוחנות והכיר מיד כי עליצותו של זה פגה לגמרי, ושביבי הלעג אינם עוד בעיניו.

מכונס היה וקודר קמעה, משמע, אין הדברים כשורה… אביגדור קם מודאג ממקומו, נטש את הקלפים באמצע המערכה, ובהניחו שתי כפות ידיו על כתפיו הרזות של מאיר’קה, הנמוך ממנו בשיעור של ראש, טלטלו טלטלה מתוך צפיה מתוחה:

– מה אמרה לך?

הלה הציץ בפני הקוביוסטוסים, אשר עצרו במשחקם תוך סקרנות, ורמז לו:

– בוא ונצא.

בחוץ קידמה אותם נשיבת רוח צחה, המיית רחוב ופנסי מכוניות מואפלים אשר אורותיהם פרצו מבעד לחרכים כעיני חתולים הרובצים בעלטה. אפלה דחוסה שלטה מסביב, רק זעיר פה זעיר שם נצנצו אורות של חיים רוחשים מבעד לוילאות שחורים. מאיר’קה שילב את זרועו בזו של חברו, הוליכו במתינות ופתח לבסוף:

– יא חביבי, הקטנה שלך התעקשה הפעם…

– מה היא טוענת?

– יש לה הרבה טענות.

– הממ… אבל מה היא רוצה?

– כעת אינה רוצה מאומה.

– מה פירוש?

– אומרת כי החליטה לגמור אתך.

– לגמור אתי?…

– כן… היא אומרת כי אינה מוכרחת להתחתן עם קצב דוקא. יותר מדי משכת בחוטים עד אשר פקעו. כסבורה היתה, כי מיד לאחר שהכרזת באוזניה על אהבתך תשא אותה לאשה, והנה לא די שלא נזדרזת לעשות כן, עודך להוט אחרי נשים אחרות ומתנהג כפוחז לכל דבר. מרוב גאווה הבליגה עד היום ושתקה. עכשיו – טוענת היא – גמרה לנתק איתך את כל הקשרים, ושבחורים אינם חסרים לה… כמה מהם – אומרת היא – גם הציעו לה הצעות המתקבלות על הדעת…

– כך אמרה לך?

– בדיוק!

אביגדור נרעש. הוא לא פילל לשמוע דברים מעין אלה. רוגזו גבר בו ונכון היה לפרוץ בשטף של קללות, ונתעורר בו רצון לקרוא מאן דהוא לריב ולמהלומות.

מרוב צער לחץ בכוח את זרועו של חברו ההולך לידו, ואף על פי כן הנמיך את קולו, חציו רוגז וחציו משדל:

– הן יכולת להגיד לה כי אני מוכן להתחתן איתה אפילו הלילה!

מאיר’קה גיחך:

– אמרתי לה…

– נו?…

–היא התעקשה. אינה רוצה לשמוע ואינה רוצה לדעת… הא הכינה חבילה קטנה המכילה את כל מתנותיך שנתת לה במשך הזמן, והיא ביקשה שאני אחזירן לך בשמה, אבל אני לא חפצתי להיות שליח־מצוה שכזה…

– מה?! צווח אביגדור כמי שהוכה באלה על ראשו – באמת?!..

– כן, יא חביבי!

– היא יצאה מדעתה, המנוולת! אני אראה לה. את ראשה אמלוק ואניחו לרגליה…

ואת הבחורים שלה אסלק אחד־אחד! מחר אני פורץ לחדרה ועושה בו שמות! מה היא חושבת לה הזיפתית הזאת, שאני אשתוק לה?…

– ששש… אל נא תרגז, חביבי, כי אחרי ככלות הכל אינך צודק… מה אתה מרעיש עולמות ומאיים? חשבתי יפה בדבר כאשר הלכתי אליך: חוזר אתה אחרי הבחורה למעלה משנה, מבטיח לה הרים וגבעות ואינך מקיים. ולא זו בלבד, מתעסק אתה עם נשים אחרות ובא להתפאר באוזניה… לוּא לפחות לא סיפרת לה!

עצתי היא כי עליך להתנהג בשכל, בסבלנות ולדעת איך לרכוש את לבה בחזרה…

אני אעזור לך, אבל אומר אני לך כי המעשה אינו קל ביותר, וכדאית היא נערה פקחית זו, שתטרח למענה ותצא מכליך כדי לפייס אותה ולהביאה בהקדם לחופה!

– כך?

– כך, כך! ישבתי אצלה קרוב לשעתים, דברתי על לבה ונסיתי את כוחי בכל האמצעים כדי לפייס אותה והעליתי חרס בידי… תענוג היה להקשיב כיצד היא טוענת נגדך, וכיצד היא יודעת לענות בשכל, בישוב־הדעת ובעוז; אביגדור, אומר אני לך כי בחורה נחמדה היא!

– אילנה, לנה’קה… נאנח אביגדור מסכים לדבריו – ואתה, ידידי, באת לזרות מלח על פצעי… ובינינו לבין עצמנו רוצה אני לגלות לך דברים שבודאי תתפלא עליהם, אך לפניך איני מסתיר דבר, וקשה לי להחניק סודות בקרבי, ורוצה אני לספר לך קצת, לדבר, ולהקל קצת על המועקה הלוחצת את לבי.

תוך־כדי־כך נתקרבו לשפת הים. על גבי החולות השחירו והתנועעו הזוגות אשר ירדו לנוח או להתעלס באהבים. גלי הים ליחכו בשקט את החוף המצודף והמייתם הקלה נישאה מסביב והדיפה ריח טחב חמים. שקט היה הלילה וכוכביו מרשיפים בתוך האפילה. השניים צנחו על פני משטח החולות. מאיר’קה השעין את ראשו בכף שמאלו, ואביגדור השתטח אפרקדן כשהוא גונח קצת, עייף מטרדות היום ורוגזו.

– ובכן, – פנה אליו מאיר’קה והחל מזרזו – תתאנח פחות וספר לי מה הוא הענין הלוחץ עליך.

– אה, כן – נתעורר אביגדור שתאב היה לחשוף הפעם צפונותיו בפני רעו – אני אדבר קצת. דברים גלויים. כאשר ראיתי כי אילנה מדברת ברצינות ואיננה מתלוצצת הפעם, הבינותי תיכף ומיד כי הגדשתי את הסאה, כי עשיתי שטות גדולה, אבל את הנעשה לא יכולתי להשיב… תמיד בא השכל לאחר זמן… מתחיל אני לחשוש כי אם היא באמת תעזוב אותי, לא אשיג טובה ממנה… אני צריך לעשות הכל כדי להחזירה אלי ולהתחתן אתה מיד. בחיי שמוכן אני לעשות זאת אפילו מחר! (הוא טפח בכף ידו על לוח לבו) בחיי שאעשה זאת אבל…

– אבל מה?

־הה, מאירקה, תתפלא אם אספר לך. קשה לי להסביר את הדבר כנראה שאיזה דבוק נכנס בי ואינו מרפה ממני. אוהב אני גם את האשה ההיא וחושב עליה כל הזמן; אני רואה אותה נגד עיני בחלום ובהקיץ… מחכה אני בקוצר־רוח ליום רביעי הבא ליום חלוקת הבשר, כדי שאוכל לראותה… אני אחכה לה בערב, ונפשי – איך להגיד – יוצאת אליה אפילו עכשיו… מבין אתה? קשה לי להסביר לך זאת; באמת איני בטוח אם היא בכלל תסכים להפגש אתי שוב, אבל אם היא תבוא ארוץ אחריה כמו כלב, ואפילו אם כל הענין לא יימשך זמן רב… אני חושב עליה כל כך הרבה עד שראשי כאילו מתפוצץ!… ויודע אני יחד עם זאת כי אילנ’קה שלי היא ושייכת רק לי, והנה לך שתי נשים, ואני באמצע, מבולבל כל כך…

מאיר’קה שכוב היה לצדו בלי להוציא הגה מפיו. הוא שיחק באצבעותיו בחול הרופס ושתק. דברי חברו הצעיר הכו אותו בפשטותם החדורה אמת שקשה להתכחש לה. אמנם ידע כי עול־ימים והפכפך הוא, והבין כי אותה אשה קסמה לו, ושזוהי הרגשה שהגורל העיור כופה לפרקים על האדם, כובל את רוחו ואת רצונו וגורם לתעתועי מדוחים שאין לשכל שליטה עליהם, וכי רק המקרה, או הזמן, יכולים לפתור את השאלה ולחלץ את האדם מן הסבך. אביגדור תפשו בכתפו:

– מאיר’קה! למה אתה שותק?

– וכי מה אגיד לך?

– הגד לי כי מנוול אני. כי קצב גס ומגונה אני!…

– דבר זה ידוע לך ממילא!

– הה, מה מבולבל אני…

לאחר שתיקה קצרה פתח מאיר’קה:

– ואני אגיד לך רק זאת: משחק אתה מישחק מסוכן! רוצה אתה לאחוז בחבל בשני קצותיו… ציד הרודף אחרי שתי ארנבות – לא ישיג אף אחת מהן… ואם אבוא ואגיד לך כי חייב אתה לעקור מלבך וממוחך את זיכרה ודמותה של אותה אשה, כלום תשמע לי? ואם גם תשבע לי, האם לא תפר את שבועתך? אל תבקש, איפוא, לשמוע עצה מפי, עשה כרצונך ולך לך לעזאזל!…

– מאיר’קה אתה כועס עלי?

– חס וחלילה! לכעוס עליך? צריך לירוק לך בפרצופך! אני הרווק הזקן מתלבט ומתקשה למצוא לי אשה אחת הגונה, וזה הולך ומסתבך בשתיים דוקא ואינו יודע מה לעשות… מסכן שכמותך! האם גם אבא וסבא שלך התנהגו כך?! קצב, בן־בקר שכמותך! מה ראית כי התחלת בועט מרוב טובה! אומר לך רק זאת: עשה מאמצים ופייס את אילנה שלך; על ארבע עליך לזחול לפניה, על גחון תלך ובלבד שתפייס אותה! זוהי עצתי וחלס! יותר אין לי מה לדבר אתך בענין זה.

– אוף! – נשף אביגדור הנזוף – אפשר שהצדק אתך, אבל אינך מבין אותי. אין אתה יודע כמה קשה לי לעמוד בפני היצר המפתה אותי לחטוא – איך להגיד לך – אפילו במחשבותי עם אותה אשה… תגיד לי את האמת: החבקת פעם בזרועותיך אשה צעירה, יפה? ההתנשקת פעם עם אשה כזאת, שאם אתה נוגע בגופה אתה מרגיש כי רעד עובר בך, כי שכור אתה מהתרגשות ואינך יודע את הנעשה בין ימינך ולשמאלך, וכשאתה – נו, איך להסביר לך – אבל אתה אינך מבין בדברים כאלה, כי רווק זקן אתה שאינך מסוגל להבין זאת, ומפני זה אתה כועס, מאשים ומטיף לי מוסר!… אבל לוּא הרגשת זאת כי אז –

– מילא, מילא… – הפסיקו מאיר’קה הנכלם שהרגיש עצמו נפגע מדבריו אלה ונפעם כאחד – כל זאת טוב ויפה, אבל מבין אני לוּא לא היית חוזר אחרי בחורה נחמדה כאילנה! לוא היית יושב בתענית… הרשות בידך להיות קצב ולעסוק במקצוע זה בהיתר ובצינעה, ביושר או ברמאות, אבל בעניני משפחה – לא, חביבי, לא כך אני מבין אותם, ולא כך הבינו אותם אבותינו, כי טהרת המשפחה, חביבי, זהו עיקר גדול וחשוב בחיים, מבין אתה! כאן אין מקום לויכוחים!…

בלכתם חזרה הביתה שקעו שניהם בשתיקה. השיחה הסעירה אותם. מאיר’קה ודאי לא שיער ולא העלה על דעתו כי גם כרגע, עת אביגדור הולך על ידו, הריהו רואה בדמיונו שוב אותה אשה, חש בגופה המרטט בזרועותיו, הקוסמת לו בחיוכים, והוא חומד אותה, חומד… – טפו! ירק מאיר’קה בהיפרדו ממנו – מין זכר שכזה! נסתבך כסוס צעיר בכלי הריתמה בין היצולים, משתולל ובועט עד שיבואו להתירו… וכיצד הוא מושך בכל החוטים! אין הוא רוצה לוותר על ההיא, וגם על אילנה הוא מצטער… ממזר בן ממזר! למד את המלאכה… בכל־זאת יש לסור אליה עוד הפעם כדי לדבר על לבה שתיעתר לו והקץ לדבר.


 

ח. בעל על בהונות    🔗

כאשר התעוררה זיוה משנתה לא פקחה את עיניה והמשיכה לשכב ללא ניע, שמה עצמה ישינה והמשיכה להרהר באותו ענין טורד שנטפל אליה עוד בליל אמש, ולא הרפה ממנה. היא הקשיבה לצעדי בעלה המתהלך על בהונות רגליו מחדר עבודתו למטבח, בהכינו לעצמו את הקפה ואת ארוחת־הבוקר, טירחה שחשך לה לזיוה כדי להוסיף לה מנוחת שעה יתירה. בחלל הבית רחפה דומית הבוקר השלווה של זוג צעיר אשר למסלול חייו טרם גונב פטפוטו העליז של תינוק, על כל מתקו וטרחנותו הכרוכים בהוויתו המשעשעת והענוגה; עדיין שרר כאן השקט של זוג ערירי.

זיוה לא פקחה את עיניה והמשיכה להוגיע את מוחה לקראת פתרון השאלה אשר העסיקה אותה היום ביותר. היא לא שיערה יומים קודם כי שאלה זו תצוף בכל חריפות חומרתה לצער אותה, להטרידה ולעשוק ממנה את מנוחת נפשה, ולהטילה שוב לתוך מערבולת ההתנצחות של יצריה המתעוררים בה. נבוכה היתה וחרדה. היא החליטה שלא להרהר באותו ענין עד שבעלה ייצא את הבית לעבודתו, ואז רק תשקיע עצמה שוב בנבכי נשמתה על מנת לדלות מתוכה בשקט החלטה של ממש. כעת אין היא יכולה לעשות זאת. היא שכבה אפרקדן, בכסות־לילה כחולה עטורה ריקמת ניצנים ורודים שעטפה את גופה. מבעד לתריסים המוגפים למחצה הסתנן אורו של היום העולה, זהוב וכחול. היא הקשיבה לפסיעות בעלה החרישיות, ודמותו שמעבר לקיר נצטיירה בעיניה יפה־יפה: חגור סינרה הירוק למתניו, שלא להכתים חלילה את מכנסיו המגוהצים, הריהו עומד וממתין כרגע לחלב העומד לרתוח בסיר ששלהבת הגז הכחולה מלחכת את שוליו בשקט ובהתמדה; תוך־כדי־כך הריהו חותך לו מככר הלחם שתי פרוסות דקות להכנת הכריך, ומקשקש בזהירות בין הכלים בחפשו אחרי המפיות. שיירי שערותיו הצהבהבות מסודרות לו בקפידה רבה על גבי קרחתו, לרחבה, לכסות קמעה על מערומיה, פניו מגולחים למשעי, ועיניו הכחולות קבועות בקפה שהוא יוצק לחלב, והריהו בוחש גם בשבילה ספל ממותק לפי טעמה. הוא יגיש לה את הספל על גבי מגש, בצרוף פת אחת בלבד, מרוּחה בחמאה ועליה רובד של ריבת דובדבנים, ואם יבחין בה שעדיין ישינה היא, יתחמק לו חרש מן החדר, תוך זהירות רבה… אכן, יודע הוא כיצד לטרוח בעבודות המטבח, ולעתים בשעה שהוא חוגר את הסינר וניצב לצדה לסייע לה בשטיפת כלים ובהדחת סירים, הריהו עושה זאת בקפידה רבה ובחריצות יתירה של… אשת־חיל! לא לחנם יש בו הרבה מן היסוד הנשיי; כפות ידיו הענוגות והרכות כעיסה שטרם נאפתה, פניו הצחים, ואפילו משקפי־הזהב שלו – כל הפרטים הללו המתחברים לשוות לו מראה של דמות עלם חביב שטרם נתבגר, לכאורה ענוג למדי ורפה…

היא נישאה לו לפני שנתים. מזכיר בחברה מסחרית חשובה, בעל מישרה טובה ומסודר יפה. קסם לה השקט שבו, חביבותו, ידיעותיו הרבות גם בשטחים שמחוץ למקצועו, והתכליתיות שבהתנהגותו. כאשר סח לה יום אחד על האמצעים העומדים לרשותו לשם הקמת בית נאה ומסודר, מרוהט כהלכה, שקלה יפה את הדבר בדעתה, והואיל והיה גם חביב ביותר ובעל מזג נעים, אף כי לא מסעיר ביותר, וכלל לא צעקני כדרכם של גברים אחרים (שהיו דוקא לפי טעמה) נעתרה לו ברגע של חולשה. אחר־כך, משנתעוררו ספיקות קלים ונבטו בה דאגות שלא חשבה עליהן קודם, הבריחה אותן בתקיפות רבה שלא להפר את דיבורה ונישאה לו. אף הוא קיים את הבטחתו והכניסה לתוך בית מסודר ומרוהט ברוב טעם, כשהפרטים מחושבים להפליא, החל מן המסדרון וכלה במטבח. את יחסו הער אליה לא שינה, ובמרוצת הימים הגביר את רגשי אהבתו והיה כרוך אחריה ביותר. אלא שבתוכה חילחלה האכזבה: היא מצאה אותו ענוג מדי, נשיי מדי, ולעתים גם תשוש במקצת… היא התיחסה אליו בסלחנות רבה, בדביקות אמהית המעלימה עין ממגרעות, אלא שהאכזבה בעינה עמדה. הוא אפף אותה בעתרת רגשי חיבה ורוך, פינק אותה, ויחסו הלטפני והעוגב עליה ערב לה במאוד, שכן נעים־הליכות היה, אלא שבה נתרקמו כיסופים למשהו חזק ומסעיר יותר. היא למדה לכבד אותו, ובשיחותיו איתה על עניני אמנות והשקפות־עולם הוכיח רוב בקיאות וחריפות, אך יחד עם זאת לא נשתחררה מההכרה כי הוא מנע ממנה את עיקרם של החיים לגבי אשה צעירה ופורחת. משול היה בעיניה לעץ סרק נאה ומלבלב שאינו מבכיר פירות…

הם לא סחו ביניהם על כך. היא מתוך התעלמות, למראית־עין, שלא לצערו, והוא מתוך מורך והרגשת נחיתות… שניהם הבינו יפה איש את רעותו, ירדו לחקר הנפש, מבלי לשתף זה את זו בשיחה שהרס טמון בה. לפי־שעה הרגיעם השקט, היחס העדין והתנאים הנוחים בהם פיצה אותה בלבוש ובהידור כלפי חוץ. אבל שניהם ידעו כי בתוך הדממה מצטברת עוצמת הסערה אשר תטלטלם יום אחד… היא החלה מהרהרת בסופה הנכונה לפרוץ ומצאה ענין רב בהזרימה את מחשבותיה לקראת התמורה המשוערת, ואילו הוא חושש היה לשער ולהעלות על דעתו את התקרבותה, וסומך היה על נדיבות־לבה והתנהגותה האצילה של רעיתו. אבל במסתרים אחוז דאגה היה שכרסמתו והעכירה את רוחו. לפי הילוכו המזורז מן המטבח וחזרה לחדרו הבינה זיוה כי סיים את כל הכנותיו וגם סעד את לבו. לובש הוא עתה את חולצתו הצחורה, ואף כי חם היום, ודאי יענב לצוארו גם את עניבת הפרפר הזרועה טבעות כחול ואודם שלובות ורתוקות אלה באלה, זו המשווה לקלסתרו הבעה פיוטית ביותר, אריסטוקרטית… כעת הריהו שם את הכריך העטוף יפה במפית ואת הפירות בשקיק לתוך תיקו, שכן השמיע מנעול הפליז את נקישתו, וכעת הריהו שוב במטבח, ודאי שכח משהו, קמצוץ מלח או בדומה לזה, והריהו לובש את מעיל הבד הקיצי שלו, מרשרש בנעליו המצוחצחות בצוהב מבריק לעבר חדר האמבטיה לבחון תוך הצצה חטופה את קלסתרו המרצין בראי, אם הוא מעורר יחס של כבוד, וכעת הריהו פוסע חרש מן המטבח, כשהמגש בידו ועליו פת הבוקר הקלה וספל הקפה בשבילה. עוד מעט ויגחן עליה בארשת פניו הפיוטית ויאציל לה נשיקה קלה, מרפרפת, על מצחה או על לחיה, ויחמוק חרש־חרש מן החדר, ובעוד רגעים מספר תקשיב לפסיעותיו החורקות על גבי שביל הצדפים שבגינה, ולבסוף תקלוט אזנה את נקישת דלתית הברזל בהיסגרה אחריו.

זיוה פקחה את עיניה. מגש הכסף, הקפה ופת הלחם מרוחה בחמאה ומתובלת בריבת דובדבנים המאדימה על גבי צחור החמאה משכוּ את עיניה, אלא שהיא לא שעתה אל ארוחת הבוקר, ורק כעת, משוחררת לגמרי מהוויתו של בעלה אשר רחפה מקודם בחללו של הבית, התמכרה להרהורים ללא מפריע. היום, יום רביעי בשבת, חלף שבוע ימים מאז אותו מקרה באטליזו של הקצב… היא נתייסרה כמה לילות במחשבותיה, הפכה במקרה מכל הבחינות ופסקה לעצמה כי אחרי ככלות הכל אין היא אשמה, וכי לאמיתו של דבר לא הלכה לשתף את עצמה במעשה שהיה מחושב וצפוי, ורק חולשת־הדעת שתקפה אותה במקום מנעה ממנה את ההתנגדות; אמנם מלכתחילה שיערה כי יבוא יום אשר תחפש שילומים לעצמה בזרועות גבר אחר, וכמה מהם גם דחתה אך ורק מפני שרחשה יחסי כבוד עמוקים לבעלה, ולא העזה לסטות ולהוליכו שולל מאחורי גבו. אך במרוצת הימים בשלה בה ההכרה כי רשאית היא להיענות לקריאת החיים, ושחוטאת היא לגופה ולרוחה, באם לא תציית לקול דמיה השוקקים בגופה הצעיר ותובעים את שיכוכם. זכותה היא. היא צללה לתוך סבך ההתחבטויות והשיקולים המוסריים המקובלים כשהיא משלה את עצמה, מייסרת ומרגיעה, ונפשה עכורה בה.

אותו לילה, שעה שאביגדור הקצב הציע לה בפשטות רבה כי יחכה לה גם הערב, דחתה אותו בבוז מהול ברוגז גלוי, התנכרה לו ונמנעה מלהשיב לו דבר ברור, ובמשך יומיים גם עמדה בתוקף על דעתה שלא להיענות לו, ובהתקרב המועד שקבע לה נסתכסכה בה רוחה והחלטתה הקודמת נתערערה… האם לא מוטב לה לחטוא בזרועות גבר זה מלסבך את עצמה בהרפתקה עם גבר מחוג מכריהם, כדי להציל את כבודו של בעלה כלפי חוץ?… היא סנטה בעצמה על מחשבה זו שנטפלה אליה והניעה את ראשה בכעס תוך הדגשה שלילית מפורשת: “לא לא! לא!… לא ייתכן כי אעשה זאת! מה שקרה – משגה היה, קלות־דעת, ועלי לעקור מחשבה זו מלבי בכל כוחי”. כעבור שעה קלה חזרה אותה מחשבה לנקר שוב במוחה, להטרידה ולדחפה בדמיונה המסוער לזרועותיו של אותו בחור פשוט, נאה וגברי, אשר כבשה וגמל לה בעתרת קסמי גברותו. שוב עצמה את עיניה. דומה שדוק של כלימה צף בפניה ורגש צובט העלה בה להט מסעיר. שלא מדעת, כמתוך יאוש, תפשה בשתי ידיה את שדיה הקטנים, התפוחים, שבלטו בצחותם מתוך כתונת הלילה הכחולה כשני פירות בשלים, לחצתם בהסמיכה אותם זה לזה, הורידה את סנטרה עד שנגע בלוח לבה, ובהרגישה את הולם הדם ברקותיה עברתה מעין סחרחורת קלה הנובעת מעוצם כיסופים ללא פשר; בתנועה גמישה טילטלה את גופה המיוחם מעל המיטה, ויחפה וסתורת־שיער, חיוורת מתחושת גופה היא, הצעיר והרוטט, קפצה וקרעה בסערה את תריס חלונה, כמחפשת לה היסח־הדעת מיצריה העקודים המבקשים לנתק אסוריהם. זרמי אויר צח של בוקר יום קיץ, אשר צינת־מה עדיין מלפפת ראשיתו, פרצו פנימה וטפחו על פניה, סינוורוּ את עיניה הממצמצות מול הזוהר הניגר מעברים, וחמקו מבעד למחשוף חזה וזרועותיה.

מתוך רישול של חרות ואפס־מעשה החלה זיוה משוטטת בחדרים, נוגעת ולא נוגעת בחפצים, ספק עוסקת בצרכי הבית וספק שוקעת בהרהורים, היא לגמה על רגל אחת את ספל הקפה שנצטנן, בלי לטעום מן הפת, ולפתע מצאה את עצמה יושבת על גבי שרפרף מרופד קטיפה ירוקה לפני מראת התמרוקים, ובהרצינה את הבעת פניה שילבה רגל על רגל, זקפה עינים בוהות בחלל ולחשה כחוקרת את עצמה: “ובכן, הגברת ספיר, איך את חושבת לבלות את הערב? באטליזו של אותו קצב?”… היא הליטה את פניה בכפות ידיה לחפות על להט הבושה, אצבעותיה החיורות רטטו כמחפשות סעד. דמות בעלה החביב והענוג צפה ועלתה לפניה, ולפתע נתמלא לבה רחמים עצומים עליו, התינוקי, רחמים שנימת אהבה רטטה בה, עליו ועל עצמה, הדמעות החלו זולגות, עד שלבסוף נכמרו רחמיה ביותר, וחרש־חרשה עברה להתיפחות שתקפה אותה וזעזעה את כתפיה. היא גמרה בלבה שלא להיענות לקריאת יצריה המתעוררים בה לפתותה; היא גמרה בלבה לחשל את עצמה, להשתעות הערב בחברת בעלה, ולא להגרר אחרי מדוחי דמה השוקק בה. לאחר שרחצה את עצמה בצוננים והטילה על גופה חלוק לבן, היתה לה ההרגשה כי נצרפה הבוקר בכור היתוך אשר אכל בה את כל סיגיה, שעמדה במבחן ויצאה טהורה וזכה. בלתי פגומה בגופה ורוחה.


 

ט. הליכה באפלה    🔗

במשך כל אותו יום עסקה זיוה בעבודות שונות והשקיעה את עצמה בטרחות לצורך ולא לצורך, על מנת להרחיק מלבה לגמרי הרהורי־חטא ולא להעסיק את דמיונה במראות אשר טלטלוה אל רחוב הקצבים והעלו לפניה את דמותו של אותו קצב נאה ומושך. כורח נפשי היה לה להסחף בזרם של ענינים שוטפים כדי לא להיפנות לגמרי, לא להרהר, ולעיין את שווי משקלה הנפשי אשר החליטה לשמור עליו. את בעלה קבלה אותו יום במאור־פנים, בהרגשה של שחרור ממצוקה, ובערב ערכה לו שולחן נאה והנעימה לו את סעודתו בשיחה שיחס בה וחיבה. הוא גמל לה בחיוכו, וסח לה על מאורע מצחיק שאירע לו במשרדו עם הכתבנית אשר שיבשה מילה עברית, והוראתה לא די שהיתה בניגוד גמור להגדרת הענין, אלא הוסיפה לו גוון מוליך שולל ומגוחך, ושאלמלא עמד על כך בעוד מועד, ודאי שתקלה גדולה היתה יוצאת מכך, שכן ענין של חוזה הוא וכל תג מסולף עלול להכשיל. בסיומה של השיחה אמר לה:

– כסבור הייתי שנצא הערב להצגה, אבל לצערי לא נוכל.

– מדוע?

– עלי להשתתף באספת חברים דחופה, ושנית –

– וכן, ושנית?

– הרי אמרת לי כי הערב אַת צריכה לדאוג לבשר?

– אה, כן… אם כי איני בטוחה…

היא הסמיקה קמעה פניה נתלהטו. הסבה אותם הצדה והחלה עורמת פנכות וצלחות זו על גבי זו, ומסירה את הכלים מן השולחן. היא נכנסה למטבח נבוכה וחרדה.

משפט פשוט זה שהוציא מפיו, ללא כל כוונה, כי אם להזכיר לה, כדרכו לפעמים בעניני הלכות המשק, משפט זה טפח בפניה באכזריות רבה והרעיד את לבה. “הה, אלי!” – קראה תוך יאוש – “הרי הוא דוחף אותי ממש לזרועותיו”… ידיה רעדו כאשר שמה את הכלים בתוך כיור המטבח, רוחה נעכרה, ושלוותה – אשר השיבה לה בקושי לאחר מלחמה פנימית קשה במשך היום – נתערערה… היא לא מצאה לה מנוח. כאשר יצא בעלה והיא נשארה לבדה, התכנסה לתוך הכורסה ואמרה להדהים את עצמה במנגינות הרדיו, אך מחשבותיה הסוערות הטילו אותה מעבר לנחשולי הנגינות, אשר במקום להרגיע אותה ולשכך את יסוריה, עוד הוסיפו לה נימה של חרדת־נפש סתומה. היא סגרה את הרדיו וניסתה להשקיע את עצמה בקריאה, אך דעתה הוסחה מן הספר. דמותו של הקצב רחפה לפני עיניה בכל חמדתו הגברית, בחיוכו המשובב, בתנועותיו האמיצות. היא ידעה כי בשעה זו (העיפה עין בשעונה הקט הצמוד לזרועה) הוא מתחיל לחכות לה, אם כי עדיין שעה שלמה לפניו.

זיוה לפתה את ראשה בכפות ידיה כבצבת. שוב תקף אותה בולמוס כיסופים טמיר; שוב החלה לחוש בגופה הצעיר, הרוטט ומשווע לתמורה. היא ידעה כי אם לא יתרחש משהו יוצא מן הכלל אשר יעצור בעדה, אפשר כי לא תבליג, תקום לפתע ותלך אליו… הבדידות בה היא שקועה עכשיו, המלחמה שהתחוללה בה ועינתה אותה במשך שעות הבוקר ושנופצה לפתע אל התשוקה לגבר הזר, כל אלה דחפו אותה בכוח עז ובלתי מרוסן… היה לה הרושם כי היא נענית לקריאת יצריו של אותו גבר המצפה לה גם עכשיו באפילת רחוב הקצבים, כשהוא עומד נשען לקיר, מחכה לבואה ומדמה להקשיב לצעדי רגליה… “הה, אלי!” – קראה האשה במצוקת־לב – “מה עלי לעשות?…” לפתע צץ בה רעיון לסור תיכף ומיד לבית חברתה, להיאחז בקירבת אדם כדי לפסוח בשלום על שעה זו שסכנתה מרובה ביותר, לא להיות לבדה, עד שאותה שעה ארורה תחלוף, ואז בודאי שתציל את עצמה מקלון ותחשל את רוחה גם להבא, לאחר שתעמוד רק הפעם בנסיון. נמרצת נדחפה מביתה. בצעדים מהירים וברוח אמיצה פנתה והלכה לבית חברתה.

בדרך החלה לחזור על שיר שגור, לחזור ולטמטם את מוחה, וחזרה וזמזמה לעצמה כדי להסיח את דעתה מהרהורים אחרים, כדי להחלץ מהקרנת משיכתו של הגבר המחכה לה שם, ודמיו הגועשים מפעימים ודאי את רוחו לקראתה, לקראת האשה… משהגיעה זיוה לדירת חברתה עלתה בנשימה עצורה על גבי המדרגות ולחצה על הפעמון כמושיטה את זרועה לקראת איזה מציל אשר יאחז בה להכניסה למקלט שקט ובטוח מסכנה. הצלצול הרעיד את חללו של הבית מבפנים ונדם. דממה השתלטה.

היא צלצלה שוב. איש לא ענה. עם הצלצול השלישי שנמוג אף הוא בחלל הריק, ללא כל תשובה, פג בה לבה וברכיה פקו קצת. חברתה לא היתה בבית. היאוש חילחל בה. מדוכאה ושוממה ירדה לאטה מעל גבי המדרגות, בראש מורכן, בלי לדעת לאן לפנות ומה עליה לעשות. האנשים חלפו על פניה והיא עמדה ללא ניע, כעץ נבוב. משזזה ממקומה מצאה את עצמה מהלכת לעבר רחוב הקצבים; היא הלכה באותו כיווּן בצעדים רופפים, בלי לחשוב עדיין מחשבה מסוימת, כמשלה את עצמה ומשכיחה את מטרת לכתה. דומה, לא היא ההולכת, אלא אשה אחרת הנדחפת ללא מטרה… גופה הוא שנמשך לשם, ואילו רוחה ודאי מרחפת עדיין בביתה, מרחפת על גלי הרדיו, מוצנעת ורחוקה מכאן, שכן רוחה עמד בה כל היום בפני פתויי מאווייה, ורק גופה הוא הנמשך אליו… אשליה זו השתלטה עליה לאחר שמצאה את עצמה פוסעת בחפזון בכיווּן לרחוב הקצבים, ואילו לאחר שנכנסה לשם, והדממה שברחוב הריק אפפה אותה, ונתחוור לה כי אכן הולכת היא אליו, לא עוד השלתה את עצמה… כן! היא הלכה הפעם מתוך כוונה תחילה, אחוזת תשוקה עזה שלא הרפתה ממנה, ועוד נתעצמה בלכתה אליו; תשוקה שחישמלה אותה ודחפה אותה ללא כל מעצור. היא ידעה כי לא תוכל לעמוד בפני כוח סמוי זה, שכפו עליה יצריה המתפרצים; היא נכנעה וצעדיה נעשו נמרצים ומהירים יותר.

לפתע טרדה אותה הדאגה שמא אינו מחכה לה בכלל. חשש זה גרש מלבה לגמרי את החרדה הקלה שליוותה אותה בלכתה ברחוב האפל, והיא נזדרזה ביותר, שוב לא ביעתו אותה החתולים המיללים המזנקים מעל לפחי האשפה, הדלתות המוגפות הסוגרות על החנויות כעל אימות שתרדמה נפלה עליהן לשעה קלה, אף לא הערבים שעברו בקירבתה, והחשכה הדחוסה שרבצה ברחוב ונאחזה בכל בליטה, בכל פינה. היא מיהרה מאד בלכתה ונשמה לרווחה רק כאשר חרג לקראתה מתוך העלטה אביגדור, וזרועותיו החסונות חבקו את מתניה: – מחכה אני לך כבר למעלה משעה… דומה שגניחה קלה פרצה מגרונה. לא הוציאה הגה מפיה. רק נצמדה אל גופו החזק ונשימתה המבוהלת רפרפה על חזהו. נחירי אפו קלטו את הבושם שעלה משער ראשה ופניה, וגלי עוז וחדווה כמוסה עברוהו, כי חושש היה מאד שמא לא תבוא בכלל, ומשהופיעה היתה שמחתו עזה מאד וכנה. בזרועו השמאלית דחף את דלת אטליזו, ובימינו לפת את מתניה להכניסה פנימה. הוא חש כי היא מרטטת ולהט עולה ממנה. והיא לא דברה דבר.


 

י. זעם אגרופים    🔗

את חבילת המתנות לא החזירה אילנה לאביגדור, אבל השיבה את פניו של מאיר’קה, והודיעה לו כי גמרה אומר בלבה לסיים עם אביגדור את כל הפרשה ולנתק את הקשרים; ואמנם, לראשונה מוכנה היתה לכך, ורק לאחר ששככה חמתה, והיא שקלה יפה את הדבר בלבה, החליטה לא לנעול דלת תשובה בפניו לגמרי. כי אם להתחמק ממנו, ובמשך זמן־מה להתנכר לו, כדי ללמדו בינה, ולהגניב ללבו את החשש כי אמנם עלולה היא לפסוח עליו. צעירה נבונה היתה וידעה כי למרות כל מגרעותיו של אביגדור, הרי למעשה בחור כהלכה הוא ויפה־תואר, שאם תתיישב עליו דעתו ויהא מתון יותר, יוכל לפרנס אותה יפה, לכונן בית מסודר, ולספק לה את כל מאווייה; ואשר לשגיונות – הרי אין נקי מהם, ובמשך הזמן ודאי שתדע לרסן את מזגו הלוהט קצת יתר על המדה, ולצנן את רתחנותו. היא הצטחקה מתוך קורת־רוח וזעף גם יחד: “מנוול שכזה! אינו מתבייש לבוא ולהתפאר באזני על נצחונותיו!”…

מיד לאחר אותו מקרה, שעה שנצטערה ביותר ורוחה נעכרה, חשה לספר את הדבר לחברה הטובה, וזו נתרתחה ועמדה ללבות בה את חרון המשטמה. “אני במקומך – צווחה – הייתי קורעת אותו כדג!”… ואילנה, שכעסה שכך, חייכה חרש: “בחור כאביגדור אין קורעים כדג… ובינינו לבין עצמנו, אגלה לך סוד כי מסופקת אני אם אוכל להיות זמן רב שרויה ברוגז אתו, כי כבר התרגלתי אליו, וקצת קשה לי בלעדיו… אבל אחכה עד שיבוא לפייסני כמה וכמה פעמים, עד שיכרע על ברכיו לפני, עד, עד…” – המשיכה בחיוך רפה – “עד שיחזור אלי וחסל”…

חברתה נתנה בה עינים זועפות:

– וכך מדברת בחורה שמכבדת את עצמה? מה?…

– אין זאת שאלה של כבוד בלבד, חביבתי. ברגע הראשון אף אני חשבתי כי לעולם לא אסלח לו, וכך גם אמרתי למאיר’קה שבא אלי לבקש סליחה בשמו; אבל בינתים פג במקצת כעסי ורואה אני את הדברים בצורה אחרת. כל אחד עלול להכשל. העיקר הוא ללמוד משהו גם מן הכשלונות ולתקן את הדברים.

– כ – – – ך? – עיוותה זו פניה שלבשו ארשת של טינה וכיעור.

– כן, כך!…

אילנה פרשה ממנה כשהרהורי חרטה מכרסמים אותה, על שנואלה לגלות את לבה לחברתה זו, שאם כי מסורה היא לה, אין היא תופסת את הדברים כראוי, ואין היא מבינה שצריך גם לסלוח. אותו שבוע נעתרה ערב אחד להזמנת בחור, ממחזריה הקודמים, והסכימה לצאת אתו להצגה. הבחור אשר סר אליה בערב מצא אצלה את אביגדור. כנראה שטרם היה סיפק בידו לשוחח עם אילנה, שכן פנתה אליו ואמרה לו בפשטות חותכת, אם כי לא בקשיחות־לב:

– אני מצטערת, אביגדור, שלא אוכל לשוחח אתך הערב. כפי שאתה רואה הריני ממהרת להצגה…

אביגדור עצר בעד התרגשותו בפני הזר ולבו נקפו. מוכן היה להתנפל על הבחור, שלא נראה לו, ולעשותו גל של עצמות, אבל אילנה השגיחה עליו יפה־יפה בעיניה הבוחנות, ונתנה בו מבטים נמרצים שפירושם היה: “מוטב שלא תפתח בשטויות, לטובתך”.

אביגדור הנמיך את קולו:

– אבל מוכרח אני לשוחח אתך.

והיא השיבה לו מתונות:

– בעצם, אין לנו על מה לשוחח…

– אם אין את פנויה עכשיו נוכל לדבר אחרי ההצגה.

– השתגעת?!

– ובכן, נפגש מחר.

ושוב הלמתו בשקט עצור:

– מחר? – היא קמטה את מצחה כבשעת הרהור, והשיבה לו בפסקנות שאין להרהר אחריה – מחר לא אוכל, וגם לא במשך כל השבוע (כאן ניעור בה הרעיון הנקמני לקנטר אותו קמעה ולגבות את חובה) מוטב שנדחה את השיחה להזדמנות אחרת.

– אם לא נדבר על כך מחר – יותר לא אבוא אליך!

אילנה תיקנה במתינות את שערותיה, כשאצבעותיה הארוכות נוגעות ולא נוגעות תוך פישוק חינני בתסרוקת העשויה, המתולתלת, הציצה בראי שבארון, בחנה יפה את קלסתרה הנשקף בבטחון, והשיבה לו, בהטותה ראשה אליו, ביהירות כלשהי ובהדגשה, כאילו אין כל הדבר נוגע לה:

– כרצונך, חביבי…

אביגדור נזדקף ממקומו מלא חרון ובושה. בקושי הבליג שלא לרוץ ולהטיח בפניה דברים קשים. סר וזעף סקר את הבחור אשר ישב על קצה הספה, ומדמה היה להבחין בפניו ארשת של קורת־רוח… הוא הסתכל בו רגע תוך משטמה כבושה, וצוארונו הצחור ביותר של זה הרגיזו. הוא הרגיש כי ידה של אילנה על העליונה, ושהוא נחל תבוסה בפני אדם זר, תבוסה שאין לה כפרה. ולכשיפרוש מכאן, ודאי עוד יוסיף הלה כמה מלים בגנותו… לבו נקפו למראה אילנה ההדורה, שנראתה לו חמוּדה מאד באותו רגע, קרובה ורחוקה כאחת, עומדת ברשות עצמה לחלוטין ורשאית, לכשתרצה בכך, לשכב בחיקו של זה… תוגה אילמת חילחלה בחובו ובפנותו לעבר הדלת הפטיר בשקט, מנוצח:

– שלום, אילנה…

– שלום, אביגדור, ותודה על הפרחים ששלחת…

שוב שלחה אצבעותיה למשש בתסרקתה, כאדישה לכל אותה מערכה קטנה, אבל לבה נצבט בה; הפעם, משהכתה אותו והשפילה אותו, נכמרו רחמיה עליו… היא לא הקשיבה לדברי הבחור שפנה אליה, ולא ידעה כלל מהו סח. אמנם, היא התנהגה בתבונה ובעוז, וגם השכילה לדכא את רוחו ולהבליט את רצונה הגא והדרוּך, ללמדו שאין היא ניתנת למשחק, ולמרות כל זאת, חמוד חמדה אותו בלבה, וברצון היתה מסכימה לבלות אתו את הערב, ללטפו ולהרגיעו קמעה, כאם המגפפת את בנה לאחר שיסרה אותו… מסוכסכת היתה ורגשותיה המו בה, הסעירו את דמה והפעימו את לבה הנשי. לפני כן פחדה שמא לא ישלוט ברוחו, אבל הוא התנהג יפה ועלה בעיניה. היא לא חששה ללכתו הפעם, שכן ידעה והרגישה כי בסרובה תצליח לרתקו אליה בעבותות אהבה חזקה יותר, אבל קרביה המו בה, ונרגשת היתה.

הבחור שהלך לידה הרגיז אותה בפטפוטיו. היא גיחכה חרש לעצמה בהבינה כי זה מפרש את השיחה שהיתה בינה לבין אביגדור כדחוי מוחלט מצדה ובוודאי סבור הוא כי היא, אילנה, הרביצה בו כהלכה על מנת שלא לראות שוב את פרצופו… “שוטה שכמותך”… ובשבתו על ידה בקולנוע, בגלגל הסרט על גבי הבד את קסמיו ואת מאורעות חייהם של זוג נאהבים בכרך שמעבר לים, המתגברים על אי־הבנות ומדוחי הגורל, הרהרה רבות באביגדור, וגלי עדנה ורוֹך הציפו אותה והכשירו אותה לקראתו בבוא הרגע המפויס.

אותו ערב יצא אביגדור נאפד קצף ורחשי נקמה, והטיל את עצמו סוער למרתף.

הוא לגם כוסיות מספר, קרא לריב ואף הראה את נחת זרועו לאחד מן הקוּבּיוֹסטוסים, שנוא נפשו. ידידיו התערבו וסלקוהו החוצה לתוך חשכת הלילה כדי לצנן קצת את דמיו החומרים בו. משמצא אביגדור את עצמו בודד ומשמים, בלי לדעת מה עליו לעשות, וכיצד לשובב את נפשו הנכאה, החל משוטט באפס מטרה עד שרגליו הוליכוהו בדרך לשכונת הפועלים. הוא העמיד את עצמו בסמוך לקיר אחד עטור שיחי יסמין, נשף לתוך נחיריו בהנאה את ריח הפרחים החריף, וחכה שעה ארוכה לאילנה ובן לוויתה. תאב היה לדעת מהי מדת הקירבה שביניהם, ועדיין מצטער היה על התבוסה שנחל בחדרה, ועל התנהגותו שנראתה לו אוילית מדי ופושרת.

לבסוף שמע את קולה המצטחק והוא נרתע לאחוריו. בחלפם בחשיכה, מרחק פסיעות אחדות ממנו (הוא נצמד לקיר ועצר נשימתו) הבחין יפה בגופו של זה, כשהוא מטה ראשו אליה, מוביל אותה שלוב־זרוע וסח באזניה ברוב חשיבוּת איזה סיפור־מעשה. חמתו עלתה בו עד להשחית, נשך שפתו בשיניו וחכה עד שנתקרבו לדלת דירתה; כאן עוד נשתהו רגעים מספר, ומשסיים הבחור את שיחו הושיטה לו זרועה4 לשלום ואף אמרה לו משהו שערב כנראה לאזניו של הבחור, שכן החל צוחק תוך הנאה ספוגת נעימה של הכרת טובה. “חמור שכזה!” – הרהר לו אביגדור הנזעם – אצלי כבר לא תצחק!"… הוא עקב אחרי ההולך עד שנתרחק קמעה מן השכונה, ואז הדביקו לפתע בצעדים נמרצים, תקוף זעם גובר והולך, ותפשו בכתפו דרך טלטול:

– שמע־נא ידידי, אינני רוצה לראותך יחד עם אילנה!

הלה הרתיע את עצמו נבוך ומשתומם:

– מי אתה? ובאיזו רשות?

– זאת אינני מחויב להסביר לך!

הלה עמד על זכותו:

– הן לא בעלה אתה…

– אה, כך?…

הניף זרועו כלתומו והטיח ביעף אגרוף מחושל בפרצופו של יריבו. הלה התנודד מעוצם המכה והכאב, אלא שלא החשה ועמד להחזיר לו. אביגדור שמצפה היה לכך נתלהב, כי אילו נסתלק הבחור לאחר אותה הטחה ראשונה, ייתכן שהיה מסתפק בכך, כאזהרה בלבד, אבל מכיוון שנתחצף להחזיר – הרי ענשו בראשו! התלקחה ביניהם תגרת אגרופים קשה. אביגדור נתקל בבחור שאינו רכרוכית כלל וכלל, התנגדותו של זה רק הלהיבה אותו להכפיל את מחץ אגרופיו. הם הלמו והרביצו זה בזה בחימה שפוכה, תוך שקט, ללא אומר ודברים, ללא כל צווחה, כיאה לאנשי אגרוף המכבדים את עצמם… לבסוף גבר עליו אביגדור שהיה הלמן מובהק, והעניק לו סנוקרת אחת שרישומה היה, כנראה, ניכר ביותר, שכן גנח לפתע יריבו והחל כורע תחת כובד המהלומות… אף כי התגרה שקטה היתה ללא צעקות, הרי נשמע יפה שעט רגליהם של הנצים בדומיה של חצות לילה; מישהו הרגיש בכך והחל קורא לעזרה, כדי להפריד ביניהם. הזעקה הקיפה את כל השכונה, שעה שאביגדור נחפז להסתלק במעלה הרחוב, מתנשם בכבדות וממשש באצבעותיו בחבורה שתפחה סמוך לרקתו הימנית. מישהו האיר בפנס את מקום המריבה, ואלומת האור נפלה על פניו של אותו בחור נטול הכרה ששכב בפישוט ידים ורגלים על גבי הכביש המאובק, עניבתו שמוטה הצדה, הדם פורץ מאפוֹ וקלסתרו חיוור ומבוטבט יפה. שעה שהשיבו את רוחו, וסמכו בו כדי להעבירו למקום נוח יותר, כבר ישב אביגדור שוב במרתף, בקבוק בירה לפניו ודאגה מכרסמתו שמא עלול ענין ביש זה לקפחו שוב בעיני אילנה, וכבר ניחם על שנתפש למעשה נימהר.


 

יא. חוזר בתשובה    🔗

קרני השמש הנוטה לשקוע זיכוּ זגוגיות הבתים בסומק שאוּל, ועל גבי נצנוצי הים הרוגע השחירו ראשי מתרחצים שהפליגו בשׂחייה. חומו של יום פג במקצת, ניטל להטו, והמוני מתרחצים חשופי גוף לתפארת ולכיעור, מהם חיוניים ושזופים כעין הארד, ומהם צחורים כבהט, מהם רשלניים וצהובים כקפלי גווילים עתיקים, רחשו ונתקלו זה בזה, התלבטו בין כסאות המרגוע, נהנים מרחיצה ומחילוץ אברים. ריח של טחב המים מעורב בהבל תירס שלוק נישא בחלל האויר והעינים תעו עדיין יגיעות, מוּכוֹת זוהר ובוהק מסנוור. שרועים על גבי כסאו מרגוע, סמוכים זה לזה, עוסקים היו שניהם בכירסום קלחי תירס רכים ומדמים למצוא נופש בתוך קלחת הגופות המעורטלים. מאיר’קה שקוע היה בהרהוריו, ואילו אביגדור לא פסק מלתור בעיניו אחרי אשה נאה, מזין עיניו בחמודות גוף צעיר ורוטט, ומדריך יצריו למראה יריכים מתנועעות ומחשופי חזה נאה. עיניו הבריקו והחמדה היתה נסוכה על פניו; הוא סקר יפה־יפה את הנשים החשופות שלבושי הרחצה הקלים, הצמריים, עשויים להבליט ביותר את חמודות אבריהן, ומתוך עירבוב רגשות ומקום מעריך היה משקל גופן וטיבן.

– מה דעתך על זו? – קרץ בעינו כלפי אחת.

– לא רע.

– חתיכה הגונה!

– כפתור ופרח.

אביגדור לא גרע עיניו ממנה:

– כשר בתכלית הכשרות!… בעלת משקל! איזה מוקדם לה ואיזה חלק אחורי… ראית מין דבר שכזה? לוּא היו לנו חתיכות כאלו היינו מתעשרים מיד. קודם־כל אין עליהן פיקוח ממשלתי, אין רבנות ראשית ואין רופא וטרינרי, הכל חד וחלק, כשר אפילו למהדרין מן המהדרין!…

– ואיזה הילוך… – גיחך מאיר’קה.

– לוּ ניתנה לך כזאת?

– כזאת לא נוצרה בשבילי…

– שוטה שכמותך!

מאיר’קה נאנח:

– זהו לעג לרש… איש איש וגורלו. האחד – נפשו יוצאת לאשה שיוכל לכבד ולאהוב אותה, למלא את כל מחסוריה ולראות בה הכל: אשה, רעיה, אֶם לבנים ולבנות, ככתוב בתורה, ולרוע מזלו אין הוא יכול להשיג אפילו אחת, וזה – ריק ופוחז שכמותו – מקיף עצמו נשים ובחורות, יוצא מדעתו מרוב נחת, ובועט כאותו סוס בריא ששבולת השועל עוקצתו… אי, אביגדור, מה יהא בסופך? על שום מה אינך בוחר לך אשה כדת וכדין ומפסיק את תעלוליך?

אביגדור הטיל את קלח התירס המכורסם מעל לראשי המתרחצים, בלי להשגיח בהם, פשט את רגליו, שילב את זרועותיו מתחת לצווארו, פניו הבהיקו מזיו עלומים, מדושנים במקצת לאחר גילוח המעדן צחותם, ודעתו היתה זחוחה עליו ביותר:

– אתה צודק, מאיר’קה. בענינים אלה מבולבל אני במקצת.

מאיר’קה אסף את רגליו, התישב ולפת את ברכי הדלות בזרועותיו:

– שמע, ידידי, כבר אמרתי לך פעם כי רשאי אדם לא להיות הוגן במקצת בעניני מסחר, וזכות זו נתונה בעיקר, לפי עניות דעתי, לקצב, שעבודתו קשה, בזוייה, וכרוכה גם בסכנות. אך מה שנוגע לעניני משפחה וטהרת המדות, כאן יש להתנהג כשורה ולא בהפקרות!… יש חוקים, נמוסים ומנהגים שאסור לדרוך עליהם ברגל גסה! שׂא לך אשה, טהר עצמך מהרהורים רעים וחטאים שבסופם הם מביאים כלייה על האדם…

– באמת?! – הרצין אביגדור פניו, ספק ברצינות ספק בהיתול – איזה בעל מוסר אתה, ואני לא ידעתי! לשחוט פרות ולמכור בשר טריפה ונבילה ליהודים כשרים – מותר, ואילו להתעסק עם נשים – אסור… אני אינני תופש תורה זו שאתה רוצה להסביר לי. בכלל אין צדיקים בעולם. כל אחד חוטף וגוזל, אבל יש מי שעושה זאת ברעש, בקצבות כמוני, בתוקף, ויש מי שעושה זאת בשקט, בספסרות, ובעבודות נקיות מעין זו המכניסות הון, ואין איש רואה ויודע, ואילו על הקצב מצביע כל אחד כעל פושט עורן של הבריות! וגם בעניני נשים אינני מוצא כל חטא. אדרבה! אלה הם חיים של ממש!

תוך־כדי־כך נתן אביגדור עיניו באשה צעירה שגופה התמיר והילוכה נראו לו מוּכרים ביותר. לבו נקפו לקראת ההולכת וקריבה, והוא חבט מתוך חדווה כמוסה על ברכיו של מאיר’קה:

– הבט וראה מי היא ההולכת לקראתנו!

זקף מאיר’קה את עיניו לקראת הבאה וחייך אף הוא:

– שלום, אילנה!

ואביגדור הסמיק קמעה:

– שלום, אילנ’קה…

היא נתעכבה, הרצינה פניה ושאלה כיוצאת ידי חובתה:

– ומה שלומכם?

רך ומנומס אידב אביגדור את קולו:

– איך אַת מרגישה, אילנ’קה?

– טוב, כפי שאתה רואה.

– לאן? לרחיצה?

– לרחיצה.

– רעיון טוב!

נבוך היה קצת ולא ידע כיצד לכלכל את דבריו, וכיצד לקשור שיחה אתה. כל אשה נאה היתה מדהימה אותו בחן נשיותה; כל אחת נראתה לו מושכת את הלב במהותה המיוחדת, ועקב יחסה האדיש אליו, נשתלטה בו כלפי אילנה הרגשה של זרוּת, ושעליו לטרוֹח יפה כדי לזכוֹת בתשומת לבה, שכן לאחר אותו מקרה, בחבלו בבחור שליווה אותה הביתה, השתמטה מפניו תוך כעס גלוי ולא ביקשה את חברתו.

דחויים אלה רק הגבירו את חשקו אליה, ובעיקר לאחר שזיוה נעלמה ולא הוסיפה להזדמן אתו, משל פערה האדמה את פיה ובלעה אותה חיים…. אכן, הוא ניחש וידע כי אותה אשה תתכחש לו בסופו של דבר, והיטב חרה לו, והרי גם זו מואסת בו, שכן לא הצליח לפייס אותה. הוא הסתכל בפניה המארכים ששופו והבליטו את עצמות לחייה הבולטות קמעה ומשווֹת לה חן של עלמה שנתבגרה והגיעה לכלל אשה נאה; הוא הסתכל בה בחמדה, וניעור בו הרצון להתחבב עליה ולומר לה דברים שימצאו חן בעיניה, ולא ידע במה לפתוח. וכאן יושב לו מאיר’קה, נותן עין בוחנת בשניהם, מתיז רשפי לעג דק ומחייך לו את חיוכו הערמומי.

– קחי לך את הכסא שלי, – הציע לה אביגדור.

– חושב אתה שלא אשיג כסא?

– תשיגי, אבל אני מציע לך את שלי.

– טוב, יהא כך – ויתרה לו אילנה (“הרי זה דבר של מה־בכך”).

ישבה, הסירה את משקפי השמש שלה, חלצה את נעליה והוציאה מתוך ארנק־העור שלה מגבת מקופלת וכובע גומי, ובקומה תפשה בזרועותיה הארוכות והנאות את שולי שמלתה, משכה והרימה אותה מעל לראשה, משל מתפשטת היא בחדרה, וניצבה לעומתם בחליפת־רחצה כחולה, הדוקה, שחשפה והבליטה יפה את אברי גופה השופעים בריאות ועלומים; משחבשה את כובע הגומי לראשה, שונתה הבעת פניה ולבשה דמות נער או כבאי צעיר, ובדילוג רב־חן קפצה מעבר לכסא ופסעה זקופה ונאה לקראת הים שלבש גוון עופרת כהה, שכן החלה השמש שוקעת.

אביגדור ישב ושתק. הוא חש בכל מאדו כי מוצאת היא חן בעיניו, וההכרה שהיא דוחה אותו, קשה היתה לו ביותר. לבו נקפו מתוך דאגה שמא באמת עלולה נערה זו להתכחש לו ולבכר אחרים על פניו, והוא הן היה כה קרוב אליה… ניכר שהיא מתקיימת יפה גם בלעדיו, ובוודאי שאינה יודעת מחסור בבחורים הלהוטים אחריה… משהבחין במבטיו הבוחנים של מאיר’קה, השוקל בחובו אף הוא את כל הפרשה לפי דרכו, זרק לעומתו:

– נחמדת, לא כך?

– אחת מאלף…

– ובכן, מה דעתך?

– דעתי ידועה לך.

– מה עלי לעשות?

– קשה להגיד. אין היא בחורה קלת־דעת…

אביגדור פנה כה וכה. בסמוך לו עמד עלם צעיר שאגלי המים נטפו מגווֹ לאחר רחיצה, והוא עומד כיצוק מבּרוֹנזה לנוגה השקיעה; מכנסי הרחצה שלו לפפו יפה את שוקיו, וחגורה לבנה הקיפה את מתניו ושיותה לו מראה של אתליט צעיר חסון. אביגדור פנה אליו במפתיע:

– כמה שלמת בעד מכנסי הרחיצה שלך?

– חצי לירה.

אביגדור הוציא לירה מכיסו:

– תן לי את המכנסים וקבל את הלירה. נתחשק לי להתרחץ ואין לי כאן מכנסי רחיצה.

הבחור חייך:

– עסק לא רע, אבל אינני מוכר.

– אינך מוכר?

– לא.

– ובכן, תן לי אותם לעשרה רגעים.

– עזוב שטויות!

שביב רע הבליח בעיניו של אביגדור. כאדם מתרשל, כבד־תנועה, קם ממקומו נתקרב לבחור כלתומו, ללא כל כוונה רעה, חלילה, ולפתע מרח לו בכף ידו על קלסתרו של זה באצבעות פשוקות ודחפו דחיפת־טלטלה עצומה עד שזה נטה אחורנית, כשל וקרס על פני החול, ובעיניו הנבעתות התמהון והזעם גם יחד:

– אתה, מנוּול שכמותך… הנני –

אביגדור עמד נגדו, פניו אפלים וקשוחים:

– רוצה בתוספת־יוקר?…

מאיר’קה זינק וניצב בין השנים. הוא שידל את הבחור, ספק לועג, ספק רציני:

– חביבי, הסתלק מכאן בהקדם. אדון זה (הצביע בידו על אביגדור) יכול לעשות ממך גל של עצמות נקי מבשר… מבין אתה, קצב הוא, אדון שאינו אוהב להתלוצץ. אינך רוצה למכור לו את המכנסים – הסתלק מכאן תיכף ומיד!

– אי מאיר’קה – נהם אביגדור – תמיד אתה באמצע לצורך ולא לצורך! מה איכפת לך אם אעשה ממנו קציצות? הא? ואתה?! – פנה לפתע לבחור בתנועת איום – עוד אתה עומד ומחכה? ימח שמך וזכרך!…

הבחור הציץ בו, כאומר לבחון את כוחו של יריבו, ונרתע בחפזה ובבושת פנים.

אביגדור פשט את כותנתו ומכנסיו והחל חולץ את נעליו בחפזון; ידיו רעדו בעשותו זאת, כי מיהר מאד וחשש פן יאחר. מאיר’קה הסתכל בו בתמהון:

– הרי אין לך מכנסי רחיצה!

– אין־דבר! 'כנס בתחתונים. אני מוכרח לדבר אתה.

מאיר’קה סקר את חברו הנחפז הימה בתחתוניו והצטחק בהעלותו לפניו את קלסתרו המופתע של אותו בחור לתגובתו החריפה של אביגדור השופע עוז וחוצפה ללא רתיעה. בסתר־לבו היה מאיר’קה נהנה תמיד מתעלוליו של חברו הצעיר, ומעריך את כוחו, אלא שתמיד חושש היה לסופם של דברים, שמא לא יעלו כראוי, ושמא יקפח יום אחד את גורלו המשחק לו, עקב תקלה זו או אחרת. משתוקק היה שהוא ואילנה יתפייסו, שכן רק בחורה כאילנה תדע לרסן אותו ולכונן לו חיי משפחה.

לבסוף הופיעו שניהם בתוך הדמדומים, באו וניצבו לידו חרישים, ורוח של תוגה נסוכה עליהם. לבו של מאיר’קה פג בו למראה זה ועמד מיד על הרוגז הקיים עדיין ביניהם כקיר אטום שאין להחדיר בו קווי אור. הוא נצטער על כך וכדי להפר את השתיקה הכבדה פתח:

– נו, איך היתה הרחיצה?

– מצוינת! – השיבה זו.

– מי שוחה יותר טוב?

– לשחות הוא יודע וגם לדבר הוא יודע…

אביגדור פנה לחברו:

– מאיר’קה, אין לי מזל!

– מזל יש לך די והותר – העירה לו אילנה – שכל אין לך!…

אביגדור השמיע נעימת התרפסות:

– מוכן אני למלא אחרי כל מה שתדרשי ממני. מאיר’קה יהיה עד!

– אין לי צורך בעדים. אותו ערב התנהגת יפה בראשיתו וקלקלת בסופו. מוכנה הייתי להתפייס אתך ובאת אחר־כך והרבצת כרוצח באדם שאין בו כל אשם. ראיתי כי עדיין ריק ופוחז אתה שאסור לסמוך עליך… חשבתי הרבה בענין זה ואינני נחפזת. (עמדה מאחורי כסא כדי לפשוט מעליה את חליפת הרחצה) וגם אתה, אביגדור, אינך צריך להיות להוט אחרי כל כך; כנראה שהזיווג שלנו אינו עולה יפה ומוטב שתמצא לך אחרת במקומי.

העלטה גברה. בשולי הרקיע במערב עדיין יקד האופק, ואילו הים פשוט גוון ולבש גוון, הווריד, הוריק והאפיר. החוף התרוקן ורק נמושות שאיחרו לחזור מעסקיהם, עדיין ירדו לטבול. מאיר’קה ישב על גבי כסא המרגוע, חרד לשמוע את פסק־דינה החריף של אילנה ביחסה לאביגדור, שהוצג ככלי ריק, והריהו עומד העלוב, מציץ באילנה, עיניו ניתלות בבוהק גופה שנחשף בין פשיטת חליפת הרחצה לבין לבישת השמלה, לבו נוקפו והמלים אינן בפיו. הפעם היתה רוחו נכאה מאד, ומבקש היה להפיל תחנוניו לפניה, אלא שבוש היה בפני ריעו וגמר לטרדו מכאן:

– שמע, מאיר’קה, נפגש במרתף.

הלה הבין וקם לפרוש מהם:

– שלום לך, אילנה, והתנהגי אתו יפה…

אביגדור קרב אליה ותפשה בזרועה:

– שמעי!

– אני שומעת, אבל חדל ללחוץ! אין זה משפיע עלי…

– אַת רוצה לשגע אותי?…

– חס וחלילה!

– תעני לי רק על שאלה אחת.

– אענה לך על שתים…

– מצאת לך אחר במקומי?…

– לא.

– ובכן, נשׂים קץ לדבר… את לא תכירי אותי. אדם חדש אהיה. כל מה שתגידי לי אקיים. אני מוכן לבוא בשבילך באש ובמים! רוצה אַת כי נתחתן מחר – הריני מוכן ומזומן! רק אַל תדחי אותי… אם לא תשני את יחסך אלי – אצא מדעתי ואעשה מעשים משונים.

– כך, כך, חביבי, כבר אתה מאיים במעשים משונים! כזה אתה… אין לתת בך אמון אף לרגע אחד. רוצה אני כי תבין דבר פשוט: היתה לי אהבה חזקה אליך ואתה ציננת אותה… לא ידעת לשמור עליה; להיפך, יצאת מכליך כדי להשניא את עצמך עלי… כמה וכמה פעמים רמזתי לך כי אני מוכנה להנשא לך, ושמוּטב לא לדחות את הנישואים ואתה לא הבינות או שלא חפצת… לבסוף עוד באת בהתפארויותיך הטפשיות וקלקלת; ואחר־כך התנפלת על בחור הגון שאינך מכירו כלל, מעשה שאיני יכולה לסלוח לך. החלטתי כי אתה אינך האדם הראוי לי וחסל! כלום לא תבין דבר פשוט זה?

– שמעי, 'לנ’קה, מבין אני יפה ורוצה אני לתקן, אבל אַת לא נותנת לי את האפשרות. אַת מתחמקת. אפילו לפושע נותנים את ההזדמנות לתקן את מעשיו, ואת אינך רוצה לעשות לי זאת, נניח, בדרך נסיון לחדשיים… תראי איך אשנה את עצמי מן הקצה אל הקצה…

אילנה פרצה בצחוק:

– הפלא ופלא! לא הייתי מאמינה לדבריך לולא שמעתים באזני ממש. מדבר אתה כאחד גבור מתוך ספר! אביגדור’קה, איפה למדת את כל הדבורים הנאים האלה? כל מה שאתה אומר הוא טוב ויפה, אבל אינני מאמינה לך… אני מכירה אותך יפה, ולפעמים שואלת אני את עצמי איך למדת לדבר מלים יפות ולא לקיים אותן!

דבריה שנאמרו בתוקף ובלעג גם יחד הרעישו את נפשו של אביגדור. אמת רבה היתה צפונה בהם, והיא לא שגתה, שכן תיכנה יפה את רוחו. אכן, הוא לימד את לשונו לדבר צחוֹת, אבל הפעם הוא מוכן ומזומן לקיים את דבריו ולהוכיח לה את אמיתותם, אבל היא אינה מאמינה ולועגת לו. עליו למצוא דרך אחרת. הוא הלך לידה שקוע בשתיקה, וציערה אותו ההרגשה עד מה חלש הוא לעומתה, ומה תקיפה היא ברצונה ובהשקפתה. משהגיעו לאוטובוס פתח בשיחת־חולין רגילה, ולבסוף הציע לה:

– תרשי לי ללווֹתך הביתה?

– לא 'כפת לי.

באוטובוס החל דוחק עליה:

– אולי תצאי אתי הערב?

– הערב לא אוכל. עיפה אני.

– ומחר בערב?

– כבר הקדימך אחר. זה שהרבצת בו…

– ובכן, מחרתים?

– מי נביא ויידע מה שיהיה מחרתים. אם אהיה פנויה אצא אתך, אבל אינני מבטיחה לך.

– רואה אני כי אַת מתחמקת בכוונה.

היא לא השיבה לו ופניו קדרו משהרגיש כי אינה רוצה בו, ושאדישה היא ביחסה אליו, נצבט בו לבו. לאחר שיצאו מן האוטובוס בדרך לשכונה, החל שוב לשדל אותה, אבל ללא הועיל. הנערה התעקשה. הוא עשה נסיון לחבק אותה, כאשר הסכין לעשות מאז הכיר אותה, ואילו היא דחתה אותו באדיבות שתקיפות בה, וסילקה מעל מתניה את זרועו החובקת. משהגיעו לחדרה פנה אליה, כשנעימת־תחנונים רוטטת בקולו הרך:

– 'לנקה, תרשי לי להכנס לחדרך לשעה קלה?

– לא, הערב לא.

– ובכן, – פתח והודיע לה בלשון של החלטה פתאומית שנצנצה במוחו – רואה אַת האבן שעל־יד הגדר?

– רואה אני – השיבה זו בשקט.

– אני אשב עליה כל הלילה עד הבוקר. אשב כדי להראות לך כי אינני מתלוצץ הפעם ושמדבר אני ברצינות. אני לא ארפה ממך ואלך אחריך בכל מקום, אלווה אותך כצל. כל הלילה אשב כאן בחוץ על האבן הזאת רק כדי להראות לך שבאמת אעשה כך, וזאת היא רק התחלה…

אילנה גיחכה חרש:

– כעבור חצי שעה תלך הביתה…

– נראה!

– ובכן, ליל מנוחה!

– שלום, 'לנקה!


 

יב. מלחמת שוורים    🔗

הוא פנה וחצה את הכביש. ישב על גבי האבן בשכלו את רגליו ושקע בהרהורים. משהחליט לעשות מעשה זה של שביתת־שבת משך כל הלילה, ירדה עליו מנוחה הצוררת בכנפיה הבטחה סתומה, כי על ידי כך אולי ישנה את דעתה ויהפוך את לבה לטובה עליו. אמנם, עוד הלילה הארוך והמענה לפניו, אלא שמנוי וגמור היה אתו לקיים את דברו, שלא להתגחך בעיניה. הוא ישב, איפוא, ואם כי הזמן זחל בעצלתים, יפה היה להרהורים בלתי פוסקים וטורדים על עסקי עבודה, אנשים ומעשים, והואיל ומבלה היה את זמנו ממש מתחת לחלונה של אילנה, חוזר היה ומהרהר בה בלי חשך, ומצרף זכרונות על פגישות איתה, שהיה הופך בהן והופך תוך הנאה רבה. יש ודמותה של אותה אשה היתה גם היא צפה ועולה בזכרונו, אבל מכיון שנואש ממנה, ומכיון שהביט על שתי הפגישות איתה כעל הרפתקאות נעימות שחלפו לבלי שוב, מרתק היה את כל תשומת לבו לאילנה, וכל מעייניו היו רק בה. התנכרותה אליו ציערה אותו מאד, ונעים היה לו לזכור כיצד חרידה היתה עליו ודואגת לשלומו. עד היום קשה לו לשכוח גודל חרדתה אז, כאשר נפצע בבית־המטבחים ונאלץ היה לבלוֹת שבועים כשהוא קשור למיטה. זוכר היה יפה כיצד פרצה חרידה ודאוּגה לבית־החולים, וכיצד אפפה אותו בחמימות ובטפול של אשה אוהבת, ומה גא היה עליה, שעה שכל החולים סקרו אותה בעינים חומדות למראה תארה הנאה והחטוב, וכמה נהנה להשיב על שאלותיהם הטורדות בתשובה אחת, מתוך יוהרה ופסקנות: “זוהי בחורתי!”… ומחייך היה בשמעו מפי רבים אותה הדעה: “נחמדת היא!” ומכיון שהלילה ארוך היה, ונובר היה בזכרונותיו על מקרים שחלפו, העלה לפניו אותה תמונה בבהירות רבה, לפרטיה השונים, ומחייך היה חרש לעצמו על הטילו עצמו מתוך קלות־דעת לאותה הרפתקאה.

היה זה בוקר אביב נאה ורך. פושטי העורות התכוננו למלאכתם והוא עמד בחוץ בתוך קהל הקצבים, מאזין לבדיחותיו של מאיר’קה, בדיחות הכרוכות בעסקי הברחת בשר, כיצד חירבנו מפקח זה או אחר, או כיצד סידרו איזה שוטר. לפתע הגיעו קריאות צהלה וצחוק שפרצו מבית־המטבחים. אותו יום הובאו לשחיטה כמה תואים מגודלים. התואים שנואים היו על הקצבים מפאת בשרם הגס והקשה, ושנאה יתירה נודעה להם מטעם פושטי העורות, שכן נתיגעו בטירחה יתירה לפני השחיטה, הואיל וסרבנים הם ביותר, חסונים מאד ועומדים על נפשם בעקשנות המיוחדת לבעלי חיים שהם ספק בהמה ספק חיה… לפני חודש ימי פרצו כמה מהם העירה, חוללו מהומה, פגעו בבריות והסבו נזקים.

והנה אירע שתוא אחד הוגיע ביותר את פושטי העורות, ועדיין לא עלה בידיהם לעקדו. כל המהלומות שניתכו עליו כדי להדבירו היו לשוא, וכל האמצעים לא צלחו עליו; את רגליו הקצרות והחסונות היה מפשק ללא תזוזה כלשהי, כנטועות במקומן, ולחינם טרחו הללו עד שזיעתם ניגרה להם פלגים־פלגים מעמל ומחרון גם יחד. לבסוף, משנסתכסך התוא מהמהלומות שקיבל, ואוזניו נחרשו מן הרעש והצווחות, זנק מתוך תא השחיטה הצר, והחל דוהר בשעט של חיה אדירה לתוך בית־המטבחים, שהיה עדיין ריק בחלקו הגדול. הקצבים, שחששו מפגיעתו הרעה, נפוצו מפניו כמוץ מפני רוח בקריאות צעקה וצהלה, כדי להגדיל את המהומה, ורק פושטי העורות, מהבילים תחת בגדיהם הצחונים והמסואבים, דלקו אחריו בחבלים, בשלחם בעקבותיו בליל של קללות וגדופים דשנים ומוחשיים ביותר.

התוא מצא את עצמו מסוער ומהומם לשמע הגערות הרעשניות, והחל משתולל לצהלתם הפרועה של הקצבים ונעריהם אשר צרו על השערים המסורגים ברזל, והציצו מתוך סקרנות רבה, שמחים לזון את עיניהם בהרפתקאה משעשעת קצת, שכן ידעו טיבם של תואים עקשניים אלה. אביגדור אף הוא עמד בין הצופים במחזה שנערך לעיניהם, שהיה מרהיב עין ומסעיר את הרוח. היה זה תוא מגודל שעורו השחור והקרוח הבהיק פה ושם כשריון עבה; מעל לראשו נישאו הקרנים המעוקלות, הדומות לאלה של איילים, ובכל תנועותיו המרושלות והכבדות הוצק חוסן של חיה גסה שהוטרדה לכאן מתוך נוחיות הביצות. צהלות הקצבים וצעקותיהם הפרועות העלו תזזית מסחררת במוחה של החיה, ובלובן שמסביב לעיניה השחורות הוּצת להט אדום מהול באימה חסרת מנוחה, שנהפכה לבסוף לזעף גובר והולך; תוך שטף מרוצו לארכו ולרחבו של האולם רחב־הידים, מורדף בידי פושטי העורות, שמתוך חשש החלו נוהגים בו זהירות, חובט היה מפעם לפעם תוך עוֹצמה רבה בראשו ובקרניו בסורגי השערים, כאומר לפרוץ ולחרוג בעדם לקראת האור הנוהר בחוץ, הנמשך אולי מביצות ואגמי מים, עטורי סבך קני סוּף וריחות שונים לגמרי מריחו של מקום משונה זה. משנחבל לשוא בקרניו שזעזעו את ראשו, ונחבט במצחו עד כדי להכות את עיניו בניתוז ניצוצות, חזר ונסחף בשעט־דהר, ונתעכב באמצע האולם נושם ונושף, מטיל אימה, דרוּך ומוכן לקרב. פושטי העורות שוטטו בעקיפין, אובדי עצות, ומחפים על מבוכתם בצעקות ללא כל צורך. הקושי כרוך היה בעיקר בהטלת פלצור על ראשו, כדי לרסנו קודם־כל לפני פעולת הכרעה סופית, אלא שהפעם פחדו לגשת אליו, כי הציצו בעיניו שטופות הדם ונרתעו מפני הזעם האצור בהן… עמדו הקצבים והתגרו בהם:

– היי, פחדנים!

– גבורים שכמותכם!…

– שירו לו שיר־ערש: איילילולינקה…

הרעים הצחוק מסביב בכל עוז, חרה אפם של פושטי העורות התקיפים והמנוסים במלאכתם על שהללו מהתלים בהם, נתנו בהם עינים מפיקות משטמה אילמת, נוקבת, והוסיפו לפסוע סחורנית לבהמה, מתחכמים להטיל את העניבה על צוארה, או לפחות על אחת מרגליה. אותה שעה לא הבליג אביגדור, בוטח ועליז כדרכו, להטיח אף הוא לעגו בפניהם:

– עשרה אינם יכולים לסדר תוא אחד!

נתקרב אליו שמריל גוץ, מתון ושקט:

– אם חכם אתה, היכנס ונראה במה כוחך גדול!

נתנו בו הכל את עיניהם מצפים לתשובה הציץ אביגדור כה וכה וראה שכאן אין מפלט, ואין נסיגה… הזמנתו של שמריל גוץ במקומה היתה, ונאמרה בנעימה שאין לזלזל בה כלל וכלל… הוא נזדקף, איפוא, הרצין פניו, וכמי שכפאו שד השיב:

– אדרבא!

פתח את השער והפסיע פנימה. אדרבא! הוא יראה להם שאינו פחדן כל עיקר! הוא הוציא חבל מידי אחד הפועלים, היטיב את עניבתו למען יוכל להטילה כראוי, וכדי להוכיח להם שלא נכנס לשם שעשוע בלבד, הרהיב עוז בלבו ונתקרב ביותר כלפי החיה שעמדה כממתינה לו. כשנתקרב, הרכין התוא את ראשו המגושם, ליכסן את עיניו, הרים את רגלו הקדומנית והורידה בכעין בעיטת אזהרה, לפני זנקו לקראת אויבו. אביגדור שמע יפה את נשיפותיו המבשרות רעה וחש כי אין התוא חומד לו לצון, ושאם יטיח בו בקרניו לא יצא שלם… אותה שעה נשתררה דממה כבדה. הקצבים ופושטי העורות המסתכלים במחזה כלאו נשימתם ועקבו אחריו במבטיהם תוך סקרנות ומתיחות של צופים בזירה של מלחמת־שוורים ממש. המראה משך את לבם. אם הואיל בחור דנן לקחת על עצמו תפקיד מעין זה, שלא כל אחד להוט אחריו, מן הראוי לראות כיצד יבצע אותו… והוא גופא, מכיון שהרגיש כי עיני כל נשואות אליו, להללו או לבוז לו, ידע כי אין טעם לרתיעה… אלא שבעומק לבו חרה לו על פושטי העורות שעזבוהו לנפשו ומשליכים את יהבם עליו… הוא פנה אליהם בנעימה של מטיף מוסר:

– ומה אתם חושבים חברה, שאני בעצמי אוּכל לעקוד אותה?…

ושמריל גוץ הוא שהשיב:

– אתה תתחיל ואנחנו נעזור לך…

אביגדור גרע עיניו לרגע אחד מן התוא וזה נמלך כנראה בדעתו, ניתר לפתע ממקומו והשתער עליו. אביגדור חש למצוא לו מפלט מאחרי אחד העמודים וכמעט שרגליו מעדו על רצפת האספלט הרטובה. צחוק הקצבים פרץ מסביב. מנוסתו גרמה להם קורת־רוח; הגדילו פושטי העורות שסנטו בו בפה מלא:

– גבור שכמותך!

– ראיתם כיצד הרים את רגליו?…

– תפשת אותו בזנב?

ואחד מפרחחי הקצבים הכריז בקול רם:

– סבוב ראשון לטובת הג’מוס! היפּ! היפּ! הידד!..

– היפ, היפ! – רעמו חבריו.

תוך־כדי־כך הוסיף התוא להשתולל ולהתרוצץ בתוך האולם הסגור. צעקות הקצבים וקריאות הזירוז והלעג של פושטי העורות, שכוונתם הסמויה היתה להרגיז את התוא ואת אביגדור כאחד, הטילו בשניהם חוסר מנוחה ודריכוּת. אביגדור יצא שוב לקראתו, נמרץ וזועם, מוכן לכל. הוא נתקרב ביותר והטיל את החבל על ראשו של התוא, אלא שזה הרכינו ושמטו. שוב ניסה אביגדור את יכלתו בזריזות רבה והפעם עלה הדבר בידו: העניבה צנחה מערפו של התוא, סמוך לגבו, ואביגדור שלא החמיץ כושרו של רגע, משך בעוז, וזו נתהדקה יפה־יפה, עונבת צוארו. התוא פתח בדהר ואביגדור אזר כוחותיו לעצור בו ולרסנו. עתה יצא לקראתם שמריל גוץ, מתון ובוטח, ועניבה שניה בידו כדי לכרוך אותה מסביב לאחת מרגליו, ועל ידי כך לבלום את כושר תנועתו ולהכריעו. אלא שהתוא נמלך בדעת, שינה לפתע את כיוונו והשתער על אביגדור האוחז בקצה החבל. ברגע של חולשת־הדעת לא ידע אביגדור כיצד לפעול, אם להשמיט את החבל מידו ולסגת, וכאן אירעה במפתיע אותה תאונה שנסתימה לאשרו בחבלה אחת רצינית בלבד: התוא השתער עליו במלוא השטף, פגע בו בקרניו בחומש (שתי צלעות רעוצות!), אביגדור הוטל ארצה, ורק בדרך נס לא פגע בו התוא שנית וחלף עבר מעליו; למרות כאביו עוד היה סיפק בידו לתפוש שוב בקצה החבל הנגרר אחרי התוא, מתוך מאמץ לעצור בו. שמריל גוץ חש לעזרתו. כיצד נעקד אותו תוא, כבר לא ראה אביגדור, שכן הוסע משם לבית־החולים, אבל הכל הודו באומץ לבו ושבחוהו. בבית־החולים חבשו את צלעותיו ואילנה שחרדה אליו העתירה עליו רגשי אהבה וחרדה שלזכרם חייך מתוך קורת־רוח גם כעת, בשבתו על האבן מול חלונה…

קרוב לחצות, כאשר ניגשה אילנה והסיטה את הוילון הצדה על מנת להציץ ולראות אם אמנם עדיין שוהה הוא שם כבתחילת הערב, הבחינה בדמותו כשהוא יושב בתוך החשכה, כפוף וראשו נתון בין כפותיו; משירדה לפנות־בוקר והציצה לעברו, מצאה אותו שוכב ומנמנם כשהאבן למראשותיו. המראה נגע ללבה ורחמיה נכמרו עליו אותו רגע. שעה ארוכה עמדה והסתכלה בו בלב נרעש ונכסף. אלמלא התבישה היתה מכניסה אותו לחדרה ומציעה לו את מיטתה כדי שיוכל לנוח קמעה ולישון שינה של ממש… היא חזרה ועלתה על יצועה, אלא שלא יכלה להרדם. מעשהו זה של אביגדור הכריח אותה להרהר בוֹ… כשעלה עמוד השחר הופיעה דמותו תוך רישול בחלון. הוא גחן לתוך החדר ולחש לה:

– בוקר טוב לך, אילנ’קה.

לא הוסיף דבר, כמבקש לא לחלל את מעשהו, והסתלק עייף ורצוץ מנדודי לילה משונה זה שגזר על עצמו. ומוחו כבד ביותר מהמון שרעפיו וזכרונותיו שעטו עליו.

אילנה ישבה על גבי המיטה, שערותיה סתורות, החיוך מרצד על קלסתר פניה המעולף עדיין קורי שינה, ולפני עיניה מרחפת דמותו של אביגדור בשבתו בחשכה על גבי האבן, ואחר־כך בשכבו מקופל והאבן למראשותיו, ודמותו הרשולה בחלון לפני שפרש… “מי יודע?” – לאטה לעצמה – “אולי מסוגל הוא להשתנות לטובה”.


 

יג. גבר בקלונו    🔗

הנשים הצטופפו בתור כשהן ממתינות לאביגדור אשר טרם הופיע לפתוח את אטליזו. חיורות ועלובות חכו לו מאז עלות השחר, כדי לזכות במנת הבשר העלובה. אמנם, גם אביגדור הדיר שינה מעיניו הלילה, שכן עסוק היה יחד עם מאיר’קה בשחיטת פרה בפרדס ובחלוקת בשרה בשביל בעלי המסעדות וצרכנים אחרים אשר שלמו בעין יפה. רק לאחר שסיים לשלוח את החבילות בצינעה, על ידי רוכבי אופנים זריזים שהתמחו במלאכה האסורה, הופיע לשרת גם את הנשים המחכות לו, ולחלק להן את הבשר שקצבה לו הממשלה, ואשר חלק הארי ממנו, החלק המשובח, נגרע עוד בליל אמש.

אלא שכאן הבחינו לפתע עיניו בחיתוך דמותה של אשה שעמדה בתור, ליד אטליז סמוך, ולבו הכה אותו לפתע כמעורר מחדש צער נשכח. אכן, זו היא ולא אחרת: זיוה… אשה זו, אשר העניקה לו חסדי נשיותה ונטשה אותו לפתע כמואסת בו! גם היא הבחינה בו עוד לפני שניגש אליה ופניה אדמו. רפיון מלֹוּוה חרדה קלה עברה, מתוך הרגשת אשמה סתומה, ובהשפילה את עיניה הפנתה לו עורף מתוך התנכרות, יצאה נבוכה מן התור, חצתה את הרחוב בפסיעות מזורזות ונכנסה לתוך סימטה סמוכה, מתוך כוונה להתחמק ממנו. בלכתה בסימטה הרגישה כי הוא הולך בעקבותיה. הפחד מפני שיחה אתו העלה צמרמורת בבשרה. ומשהרגישה כי קרוב הוא אליה, הפנתה אליו את פניה, שארשת מעונה של רחמים ויאוש היתה טבועה בה והתעכבה:

– מה אתה רוצה ממני?

אביגדור הפריח לעומתה את חיוכו המחוצף והמרשיע:

– ברחת מפני, מה?!

– לא ברחתי…

– ובכן, למה אין אַת באה יותר?

– איני מחויבת להצטדק לפניך.

– המממ… צדקנית שכמותך…

דוק של דמעות נתקשר בעיניה:

– שמע, אל תדבר ככה. כבר הסברתי לך כי כל מה שקרה בינינו שוב לא יקרה, וטוב תעשה אם תשכח כל זאת ותחדל להציק לי… כל אדם עלול להכשל… אני התחרטתי וזה הכל…

אביגדור תפש אותה בזרועה:

– אַל תדברי שטויות! בואי הערב ותקבלי מנת בשר כפולה. יש לי מה להגיד לך. סוף־סוף לא נאה להפרד ככה בלי לקבל אפילו נשיקת פרידה אחת. לא כך, בובה’לי שלי?

ובסיימו את דבריו הושיט את ידו לתפוש בסנטרה דרך חיבה וחירות אלא שזו נרתעה לאחוריה. כף ידו מלוכלכת היתה בכתמי דם מעבודת הלילה, ריח רע נדף ממנו, ומתחת לצפרנים השחירה זוהמה שעוררה בה בחילה; גם זיפי שערותיו שלא גולחו הוסיפו לפניו הבעה של גסות. משנתקרב אליה ביותר, נרתעה ככל האפשר וקולה רעד בדברה:

– הנח לי, בבקשה…

– מה יש? אסור לנגוע בך? לפתע פתאום צדקנית מכף רגל ועד ראש! שמעי! אַל תתחכמי והגידי לי אם תבואי, כי אם לא, אבוא אני אליך… יודע אני כבר את הכתובת שלך… חושבת אַת שישבתי בחבוק ידים וחכיתי עד שתבואי? לא כל כך קל להתחמק מפני, בובה’לי שלי..

דרך דבורו, חוצפתו ובטחונו הגדישו את הסאה. זיוה חשה כי משטמה עזה עולה ומפעפעת בה לגבר זה, ונפשה סלדה מפני מגעו, קולו ומראהו בלבד. היא ראתה הפעם יפה כי דוק של גסות משוך על פרצופו; שוב הבחינה בצפרניו השחורות ובידיו המלוכלכות, בכתמי דם שנתיבשו והשחירו, ותמהה כיצד נכשלה בו למרות הכל… כל הקסם שהיה לו פעם בעיניה – פג, ואדיר חפצה היה לסיים אתו את השיחה שכפה עליה, להתרחק ממנו ולשכוח את המגע שהיה לה אתו, לשכוח לנצח, לעקור מלבה זכר כל שהוא, ולטהר את עצמה. היא הרגישה כי העלבון המחלחל בה מהוּל הפעם בזעם גובר והולך, שכן נהג בה הפעם בגסוּת יתירה על שסרבה לו.

היא התריסה נגדו נמרצות ובפסקנות:

– מה שהיה – היה! שלום לך ואַל תחפש אותי!

הפנתה את שכמה על מנת לסור ממנו, אלא שזה תפש אותה שוב בזרועה בגסות ובחוצפה. היטב חרה לו על הסתלקותה המוחלטת, ואף כי בלבו כבר נתיאש ממנה, קשה היה לו להשלים עם אכזבה כזאת, והחל מעכב בעדה:

– מה החפזון בובה’לי? עוד לא גמרתי.

– אבל אני גמרתי!

– חכי רגע…

פניה לבשו ארשת זעומה ביותר, מבעיתה במקצת:

– היה ג’נטלמן ותן לי ללכת!

הוא גיחך תוך לעג קינטור גלוי:

– קצב אני ולא ג’נטלמן… ואת, אינטליגנטית שכמותך, כבר לא נעים לך לשכב עם קצב, מה? כבר מצאת לך אינטליגנט אחר במקומי, מצוחצח יותר, ויודע לקשקש גם אנגלית? שמעי, אם לא תבואי אלי אני מבטיח לך כי אספר לבעלך כל מה שהיה בינינו!…

פני האשה חוורו מכעס עצור ומבחילה. אלמלא הפגישה הזאת ייתכן כי זכרו של גבר זה היה מהבהב עדיין בהרהוריה אפוף חן, קסם גברי ועוצמה, אך התנהגותו ודבריו שהשמיע הפעם עקרו הכל כבמחי־יד; היא ראתה לפניה אדם נאלח האומר להשתמש לרעה בכל האמצעים השפלים. היא נרתעה לאחוריה ובקול רועד מהתרגשות וזעם הטיחה לו בפניו:

– חבל שלא ידעתי כי אדם מגונה אתה… אינך אלא גס־רוח וחרפה היא לעמוד במחיצתך; איומיך אינם מפחידים אותי לגמרי, ואַל־נא תטריח את עצמך כדי לספר לבעלי… אני בעצמי ספרתי לו הכל…

עקרה עצמה ממקומה והחלה בורחת במרוצה. העלבון הצורב שינק את גרונה ומעיניה ניגרו הדמעות, למרות רצונה, כי הרגשה של רווחה אפפה אותה לאחר שיחה מענה זו, הרגשה של שחרור מסיוט שהעיק עליה. אמנם, באוזניה עוד צלצלו הגדופים שנידרדרו אחריה מתובלים במלת החיבה “בובה’לי”… מלים שופעות לעג וקלון, אבל היא עלזה בחובה על שהפעם נשתחררה לגמרי מאותה מועקה, ומאותה פרשה עצובה שגרמה לה קצת עונג והרבה מפח־נפש.

אביגדור נשאר לע עמדו משמים ונבוך. תגובתה של האשה ויחסה אליו ערערו לגמרי את בטחונו. לפתע נוכח לדעת כי ישנם גם שיקולים אחרים בחיים הקובעים את דרכו של אדם. היא בחלה בו!… מושפל וריק הופיע, עלוב וגס־רוח… הקצף חילחל בקרבו ואכול מרירות היה. שוב נחל תבוסה מחפירה. הוא חזר לאטליז והחל מחלק את הבשר כשהוא שוצף קללות ומטיח דברים בוטים על לא דבר, מוכן להתנקם בכל. הנשים הביטו אשה אל רעותה בתמהון על הרוח הרעה שלבשה אותו, ואחת מהן הרהיבה עוז בנפשה:

– מה קרה לך שאתה כל כך נרגז הבוקר?

אביגדור נעץ בה עינים קטלניות:

– שתקי, נבלה!

זועף וקודר היה. בעומק לבו הצטער על שנהג בזיוה בגסות. רק כעת עמד על כך בבהירות יתירה. אמנם, היא השתמטה מפניו וסרבה להפגש5 אתו; ודאי היו לה טעמים ונמוקים משלה, לאחר שנאבקה עם עצמה לא להגרר אחריו, והנה בא הוא לתקוף אותה, תובע בכוח את המגיע לו, ולחרף אותה על סרובה… אכן, לא היטיב לעשות הפעם. לא צדק… תמיד הוא לוקה בשל גסותו, והן יכול היה להפרד ממנה באדיבות, בבת־צחוק, ולא לזלזל בכבודה כבאחת הנקלות. ואיזו רוח רעה עברה עליו להוסיף חטא על גסותו ולאיים עליה כי יגלה את כל הפרשה לבעלה… מה שונו פניה באמרו לה את הדברים האלה!… עיניה הפיקו בחילה ושאט־נפש. משל הסתכלה בשרץ נתעב… את הבוז והחרון שרטטו אותו רגע על פניה הנעוים לא יוכל לשכוח על נקלה. “אינך אלא גס־רוח וחרפה היא לעמוד במחיצתך”… היא צדקה! (נרגז הניף את גרזנו כדי לשסע עצם אשר הותזה בכוח של אימה) היא חירבנה אותו כהוגן… חבל שלא עצר ברוחו. צר היה לו על העלבון שגרם לה, אבל דבר אחד נשגב הוא מבינתו: האומנם גילתה לבעלה כל אותה פרשה?… לשם מה?… אבל, איך שלא יהיה – חסל. וגם זו בועטת בו כפרה סוררה, אף כי יצאה אתו כבר פעמיים. עליו לעשות גמור גמר עם האשה הזאת, והאחת והיחידה שנשארה לו, הרי היא אילנ’קה. כל מה שביכלתו שלא להפסיד גם אותה. בטחונו אשר הפעימו תמיד נתערער בו, ובהגותו באילנה ניצבה בדמיונו חייכנית ועליזה, גמישה, מושכת עין ומלבבת. לבו ערג עליה. הוא הסתכל בנשים המצטופפות עדיין בתור, הצהיל לפתע את פניו וקרא אליהן:

– את אילנ’קה אתן מכירות?

הנשים הסתכלו בו נבוכות ומחייכות:

– איזו אילנה?

– אינכן יודעות מי היא? הרי זאת היא הכלה שלי! בחורה נחמדה – אייזן! אני מתחתן איתה בקרוב. ראשית־כל היא באמת נחמדה, ושנית – רק היא יודעת איך להתנהג עם פרא־אדם כמוני!…

הנשים פרצו בצחוק והוא צחק אתן יחד. רוחו נעשתה בדוחה עליו. אמנם, אילנה עדיין רוגזת עליו קמעה, אך מקוה הוא כי עתידה היא להתפייס בלב שלם. הרגשה של קורת־רוח לבשה אותו והכל נתגוון לפניו בצבעים בהירים ומרנינים. האטליז נתרוקן בינתים מנשים. כמות הבשר לא הספיקה לכל, והמקופחות התלוננו בריגון חסר־ישע. אשה אחת, צמוקה וכחושה, לבושה שמלה דקה שהבליטה את עצמות גבה הכחוש והמגובן כלשהו ונתלתה על לוח לבה השטוח, החזיקה באצבעותיה הרועדות סל קלוע, בו היה נתון קומץ ירקות זולים; בעיניה נצנצו דמעות וסנטרה המחודד רטט כשהיא קובלת בנעימת־לחש דקה ועצובה: – מבין אתה, מחכה אני בתור שלש שעות… אביגדור הציץ בה כמקשיב לדבריה.

– מחכה אני לשוא שלש שעות… אינני מצליחה להשיג נתח בשר… תמיד דוחפות ומקדימות אותי אחרות, ולשלם פי־שניים אין בכוחי… מבין אתה, הילדים שלי חלשים, אין בהם טיפת דם, והם צועקים “אמא, למה אין חתיכת בשר?”…

ובסיימה את דבריה שוב רטט סנטרה המחודד ופניה הביעו הגות רוח קשה. מראה האשה היה כה עלוב ומצער, שמשהו זע לפתע בלבו של אביגדור, ולפתע חש מה רע ומר לה לאשה מסכנה זו. אותו רגע נתנה בו שוב את עיניה המיחלות והמעולפות דוק של דמעות, וחסרת־ישע הפנתה אליו את גבה הכחוש, כשמפח־נפשה מחלחל בה. אביגדור נרעש. הוא חש את עצמו נזוף ואשם; הרגשה של רחמים וחרטה צבטה את לבו. נתעורר בו רצון למעשה טוב. הוא עצר באשה:

– כמה נחוץ לך?

– לפחות אוקיה אחת… – רעד קולה.

– חכי קצת. תיכף אביא לך.

– אבל לא אוכל לשלם יותר…

– לא דיברתי אתך על מחיר!

הוא קפץ לעבר אטליזי חבריו, שטרם נסגרו, עבר מסוער מן האחד לשני, חושש שמא לא ישיג את מבוקשו, עד שעלה בידו למצוא בשר אצל אחד מחבריו הקצבים.

בחזרו תחב לה לתוך סלה חפיסה קטנה:

– יש לך שלש אוקיות.

– שלש?…

– כן.

האשה החלה לפשפש בארנקה. אביגדור אחז אותה בכתפה ודחף אותה לפניו כדחות איזו תינוקת רכה:

–לכי, לכי! תשלמי לי בפעם אחרת.

האשה עמדה מבולבלת, לא תפשה את הנעשה. סבורה היתה שהוא משטה בה. לבסוף, כשעמדה על כוונתו האמיתית, פרח סומק הבושה בלחייה הכמושות והיא בקשה להתריס נגדו:

– חס־ושלום! איני רוצה בלי כסף…

אביגדור נתן בה עין זועמת:

– ובכן, תתני את כספך המטונף לצדקה!

הוא חזר לאטליז ונשאר עומד באמצע משמים ונבוך. אף מעשה צדקה זה לא עלה יפה בידיו. שוב נעכרה רוחו. דמותה של זיוה צפה לפניו והבעת הבחילה שעיוותה את פניה היפים למראה התפרצותו הגסה, חזרה לענותו כאילו זה רק אירע הדבר. לבו נצבט מהרגשת חרטה עמוקה וכנה. שוב נתפש להרהורים על אילנה שטרם אמרה לו דבר ברור, ועדיין הספק מציק לו, שכן ידוע לו כי בחור אחד חוזר אחריה ברצינות, ולה קשה להחליט עכשיו…

אביגדור צנח על גבי כסא סמוך לקיר, השעין גבו, הישיר מבטיו לעבר הרחוב שטוף שמש ותנועה, בלי לראות דבר ברור. הכל נסתחרר לעיניו באפס ענין. חייו נראו לו נבובים וחסרי תוכן. הרהורי חרטה עטו עליו להציק לו. אמנם, הוא עובד, מרויח יפה, הלירה מצויה בכיסו, אלא שאין הוא מוצא טעם בחייו; חדרו מוזנח, אכילתו אינה בשעתה, שנתו טרופה וחטופה, ופרנסתו כרוכה בטרדות ובחששות, ואורח חייו בכלל משובש הוא. אביגדור עשה את חשבון עולמו ומשהו מן הבגרות הפוריה, התכליתית החלה מפעמת אותו. הוא נאנח: “לוּ הסכימה אילנה להתחתן אתי כי אז היו חיי מקבלים צורה אחרת לגמרי!”…


 

יד. אשה במבוכה    🔗

אותו חורף היתה דעתה של אילנה מסוכסכת עליה. מששאלה בעצתה של חברתה הטובה, עוד הוסיפה זו פרץ על פרץ, הניאה אותה מלהשלים עם אביגדור, הטיפה לה מוסר כדורשת טובתה בכל תוקף, ובסופה של השיחה סיימה בהערה קטלנית: “לא תפסידי את האושר להינשא לקצב!”… הערה זו הרעיפה לנפשה של אילנה טיפה מרה שהיתה מחלחלת בקרבה כארס ונוטלת ממנה את התשוקה להיפגש עם אביגדור.

אמנם גם היא היתה בת משפחה פשוטה שהיו בה חיטים ונגרים, אלא שהיו הללו אנשי־עמל מצניעי לכת, אנשים שהנימה העממית בקעה מדבריהם, וחן מלבב היה אופף את פשטות הליכותיהם בחוג המשפחה וביחסם לבריות; ואף כי שונה מהם היה אביגדור במזגו ובתכונותיו, מצא בכל־זאת חן בעיניה ולעתים קרובות גם קסם לה בעוז־רוחו, בהופעת גברותו הפורחת ועליצות־החיים שדבקה בו והיתה מסעירה גם אותה. חיצוניותו היתה נאה ומושכת את הלב, אבל משנשאלה למקצועו, היתה מסמיקה קמעה ומפטירה במבוכה כי קצב הוא, ומיד היו הבריות משתתקות, ולעתים היתה מבחינה גם סימני סלידה קלה בפניהם, והיא מתפעמת כנתפשת בקלקלתה…

לראשונה דבקה בו מאד בחזרו אחריה, כי שיחתו נאה היתה והוא השכיל לסגל להליכותיו גם מעין אצילות מנומסת; מוכנה היתה איפוא להנשא לו וללכת אחריו “בעינים עצומות”. היא פסקה לעצמה, לאחר שעות של לבטים ומבוכה: “מה איכפת לי אם קצב הוא! בחור נאה הוא ופרנסתו מצוייה וזה העיקר!” אלא שתוך־כדי־כך חלפו הימים ואביגדור שגה בזה שלא הציע לה להנשא לאלתר, שכן עמדה על כמה ממגרעותיו שהיו סמויות מעיניה קודם־לכן, ודמותו הלכה ולבשה לעתים צורה גסה יותר, דוחה יותר, עד שבאה התפארותו האוילית בעסקי נשים והביאה את סרובה המכונס בחובה לידי בטוי גלוי; היא הטיחה בפניו את דעתה עליו, שחררה עצמה מהוויתו, ואף כי טרם גמרה אומר בלבה אם לנתק אתו לגמרי את היחסים, החליטה לא להגרר אחרי חולשת הרגע ולשקול יפה את מעשיה, שלא להצטער על חפזון מרובה. הופיעו גם מחזרים אחרים שחשקו בה, והצעתו של אחד מהם נראתה לה כמתקבלת על הדעת ורצוייה, אלא שקשה היה לה להחליט בהרגישה כי למרות רצונה טרם נשתחררה לגמרי מישותו החזקה הרודפת אחריה של אביגדור… תמיד רחפה לפניה דמותו הנאה, בת־צחוקו המקסימה, שעה שטוב־לב היה וחמוד בנועם הליכותיו ותנועותיו האמיצות שגבריות מובהקת גלומה בהן… גרמה לה הנאה מרובה עצם ההכרה כי אביגדור זה אינו פוסק מלרדוף אחריה ולתבוע את זכותו; הוא עשה זאת בתוקף, בדרכים שונות, ולעתים בעקשנות נוגעת ללב. עד היום אין היא יכולה לשכוח כיצד לן לילה אחד בחוץ, בשכבו מקופל מצינה בסמוך לאבן עד אור הבוקר, כדי להוכיח לה שאין הוא משטה בה ושדבריו נובעים מעומק הלב.

יום אחד נפל ריב דברים בינה לבין חברתה. הן הכו זו את זו בשוט לשונן, ותוך בירור דברים של רכילות נשיית מחשיבות פחותה, נתברר לה לפתע, כי חברתה זו יותר משהיא דורשת טובתה, אינה אלא מקנאה בה. מקנאה ביפי גופה, בהצלחתה אצל הגברים ובכל אותן התכונות והסגולות הנותנות לאשה נאה את היתרון על חברתה… גילוי זה שבא עליה במפתיע, כברק פולח אפילה, פקח את עיניה לראות את יחסה של זו לגבי אנשים ומעשים באור אחר לגמרי: לפתע הבינה כי גם ביחסה השוטם לאביגדור ביצבץ הרבה מן הקנאה, שכן זילזל בה אביגדור ולא שם לבו אליה שעה שנתקל בה, וכל עצם השמצתה את דמותו בעיניה לא היתה מבוססת ולא מוצדקת כל־עיקר! אותו יום, בחלחל הרוגז בקירבה והקרע בינה לבין חברתה הלך וגדל, העבירה לפני עיניה בדמיונה את כל תגובותיה של זו, ונתחוור לה שאכן תמיד דיברה הקנאה מגרונה, שהיא רק התיימרה להופיע כחברה מסורה, ולפיכך יש לראות את הדברים באור אחר, באור שיכלה היא… היא רגזה על חברתה והחלה לראות את אביגדור בעינים אחרות, ומשנשתחררה מהשפעתה המסלפת של רעותה, הרהרה ארוכות בכל הפרשה שבינה לבינו ופסקה לעצמה בתוקף:

“ומה אם קצב הוא?… כלום צריך מקצועו לשמש מכשול?” הרהורי חרטה עטו עליה והטרידו את מנוחתה.

ואירע המקרה, כשחזרה יום אחד מעבודתה נתקלה באוטובוס הצבורי בשני אנשים שחיצוניותם העידה עליהם מיד על טיבם. האוטובוס היה ריק למחצה, ומשנכנסו שניים אלה נתנו בהם הנוסעים את עיניהם; הכתמים שעל בגדיהם המזוהמים חשפו את מקצועם. האחד היה לבוש מעיל מלוכלך ומוכתם בכתמי דם שהשחירו, והשני היה לבוש מעין חולצה צהובה ומסואבת שהפיצה סביבה ריח של סרחון, ומשתפש מקום לצדה של אשה אחת, נרתעה זו ממנו בהעווית סלידה, קמה ועברה למקום אחר. אילנה הבחינה בהם מיד וכל אותו קונפליקט חרישי לא נעלם מעיניה ונסך בה עגמת־נפש. השניים היו מלוכלכים, בלתי מגולחים וגם שיחתם הקולנית צרמה בגסותה את אזני השומעים. האחד פתח:

– מחר שוחטים!

לשמע שתי מלים אלו בלבד תקע בהם הנוסעים את עיניהם.

נהם השני:

– כמה ישחטו?

שוב נתנו בהם הנוסעים את עיניהם ואילנה הסמיקה.

– מחר שוחטים מאה וששים בהמות!

מישהו פטר בבוז:

– קצבים…

אילנה כבשה את עיניה בקרקע וצימצמה את עצמה ככל האפשר, משל היא גופה כבר שייכת להם, ואין היא פטורה מלהשתמט… מקצועם של הללו טפח על פניה באכזריות ערומה ונוקבת. אם היא תינשא לאדם כזה הרי שתמיד תשמע בקירבתו שיחה מעין זו; תמיד תראה אותו בבגדיו המסואבים, ותמיד יהא נודף ממנו ריח חלב, דם ובשר פיגולים… אותו הריח הנודף לפעמים מבשר המתחיל להתקלקל…

תמיד תהא שרויה באוירה זו, ועל אף כל העושר והנוחיות שבעלה הקצב יקיפנה ויספק לה את כל מאווייה – תמיד יהא הוא קרוי קצב והיא – קצבת… וייתכן כי במרוצת הזמן תמצא את עצמה עומדת באטליזו, הוא על־יד הסדן והגרזן, והיא על־יד הקופה והמאזנים, תוך קלחת של שיחת נשים נרגנת, גדופים וטענות, והילדים שיוולדו להם יהיו חוסים בצלו של קצב, וייתכן שגם יסגלו לעצמם מקצוע נאה זה… אותה שעה דיה היתה להכניסה שוב במבוכה ולערער עליה את דעתה. שוב גמרה אומר בלבה לא להחפז, אם כי לא לדחות לגמרי את אביגדור, השונה בכל־זאת במראהו ובטיבו משאר בני אומנותו, כי תמיד הוא נוהג נקיון בעצמו והידור בלבושו, ואנשים שאינם מכירים אותו, לעולם לא יחשבוהו קצב. היא חזרה הבית המדוכדכת. גם העבודה בבית־החרושת נמאסה עליה. בחורה נאה שכמותה, שהכל מחבבים אותה ורבים המחזרים אחריה וחושקים בה, על שום־מה עליה להוסיף ולהתענות במשטר הקשה של בית־החרושת, לספוג עלבונות ולחזור יגיעה ותשושה? חברותיה תמהו על כך, ופעם בשעת הפסקה, שעה שהפועלות הצטופפו יחדו ולעסו תוך פטפוט ארוחה קלה, נטפלה אליה דרך קנתור וחיבה אחת מהן:

– אילנה למה אין את מתחתנת?

– בחורים אינם רוצים בי…

– חה־חה־חה!…ומי הם אלה המחכים לך ללוותך הביתה?

– טפשים המה… – גיחכה אילנה.

– אחד מהם חכם יהיה, אבל מיהו?

– זאת לא אדע בעצמי.

– מה הוא עושה בחיר לבך?

– רץ אחרי בחורות נאות.

– אבל מה המקצוע שלו?

אילנה היססה רגע. היא באה במבוכה. הנה זימנו לה שעת־מבחן. כולן מקיפות אותה, נועצות בה עינים סקרניות ותאבות לשמוע מפיה ודאי משהו על חתן רופא או מהנדס לפחות. משגברה דממת הצפיה לתשובה נתנה בהן את עיניה והכריזה בתוקף:

– קצב!…

– חה־חה־ה!…

הצחוק דירדר מסביב, משל מהתלה נאה השמיעה אילנה באזניהן… – אילנה בחרה לה בקצב!… חה־חה־חה… כבשה תמה שכמותך, בלילה יבוא בעלך הקצב, יעקוד אותך, ערומה יפשיטך, על מטה ישכיבך, יגש אליך חרש־חרש, ובחלף שבידו יעשה חיק־חיק… חה־חה־חה…

התנפץ הצחוק מסביב למשמע התאור המצחיק, הכה גלי עלומים והתיז רשפי בדיחות־הדעת של רשע ולעג גם יחד, וקשר בריסי עיניהן של הבחורות רסיסי דמעות מרוב חדווה. ישבה אילנה באמצע, מעולפת חן, מחוירה, ודוק של ערפל מתקשר בעיניה ומכהה את זיוון. דומה רצון לבכות ניעור בה וריעותיה המתלוצצות לתומן פגעו בלי משים בפצע עמוק, שכן חרידה היתה מפני אותו זיווג, חרידה שמא ייהפך עליה בית בעלה לבית ספוג ריחות טביחה, גסות־רוח ואורח־חיים שהבזיון זרוע עליו והכבוד רחוק ממנו… עוד הצעירות מהתלות בה לתומן, מכרכרות ומפזזות סביבה, מהן כפרפרים נעלסים, ומהן כצרעות ארסיות, מגחכות לעצם ההשערה שהיא, אילנה, בחורה חמודה שכמותה, תינשא לקצב דוקא! תוך־כדי־כך נזדקפה אילנה כאומרת לשכך את ההתרגשות שקמה סביב לה, הטביעה בפניה ארשת של חומרה והתריסה כלפיהן בזעם:

– ובכל זאת קצב הוא!

– ברצינות?…

– ברצינות גמורה!

מסביב נשתלטה דממה. הנערות סקרו אותה ולא האמינו למשמע אזניהן. אך הודאות בה אמרה להן אילנה את דבריה לא השאירה מקום לספק ספיקא; גם ארשת פניה הרציניים אותה שעה העדה על כך. נתעצם התמהון בלבבן, וחברתה הקנטרנית, זו שהתיימרה תמיד להיות חברה טובה ומסורה, מצאה לה מקום לגבות את חובה לאחר הריב שנתגלע ביניהן, והיא הטיחה לה בפניה:

– אבל מה את מתגאה כל־כך בקצב שלך?…

העקיצה היתה מכוונת יפה ורישומה ניכר. אילנה החוירה והסמיקה חליפות. הנערות נצטופפו סביבה נכספות לחזות בדו־קרב זה שנזדמן להן בהיסח־הדעת. הן נתנו עיניהן באילנה מייחלות לשמוע כיצד תגן על עצמה. פניה של הקנטרני מכוסי הנמשים העלו צוהב של קורת־רוח ועיניה האפורות שגיצי לעג הבריקו בהן, הציצו לעברה במבטי זאבה וגירו את יצרה המרדני של אילנה שרוח קרב לבשה אותה. במקום להטיח את נזיפתה בפני כל אלו שעטו עליה, מהן שמחות לאידה ומהן מחבבות אותה, בחרה להפנותה בעיקר כלפי זו, החברה המדומה, שפגעה בה:

– לא אמרתי שאני מתגאה בקצב שלי. אם כי איני מתבישת בו כלל וכלל!…

ראשית־כל בחור יפה הוא שלמראהו בלבד יאחזך החשק, והוא – למראך המכוער בלבד תאחזהו הבחילה… מבינה את, גברתי העוקצנית?! ושנית, אף כי מחזרים אחרי עוד רבים אחרים, הנני לגלות לך כי הקצב שלי הוא גם בחור עשיר ומוּכן לבוא למעני באש ובמים! יודעת את זיפתית שכמותך כי בשעה שהוא עובר ברחוב נשים כמוך מתפקעות מקנאה… כן, מת־פקעות!… כי יפה הוא, עשיר, חברה’מן! ומטייל רק עם בחורה כמוני… עלי רק לרמוז לו רמיזה קלה – ומחר הנני מצפצפת עליך ועל שכמותך ועל בית־החרושת המטונף הזה!… יהיה לי בית יפה, רהיטים נאים, בגדי משי, פרווה, טבעת משובצת יהלומים ועוזרת בבית!… נוּ, מה בעיניכם קצב כזה?… לא מוצא חן? מה אתן שותקות?!…מתפקעות מקנאה!…

הנערות פרשו הצדה, מהן נכלמות, ומהן רוטנות. פני חברתה נשתלהבו מחרון ועיניה הפיקו בוז, הבא לחפות על הרגשה של תבוסה… אילנה קמה, נסערה מאד, והזעם מפעפע בקרבה על שהכריחה את עצמה ללמד סנגוריה על הקצב שלה ועל עצמה. היא חמקה לבית־הרחצה הסמוך ובהסתכלה במראה הקבועה בקיר נבהלה לראות את פניה שהחוירו ואת הדמעות המתגלגלות מעיניה, רותחות ונושרות סמוך לאפה, כשאחת עוקפת את שפתה העליונה והשניה נתלית בזוית הפה הפעור קמעה ומטעימה לה את טעם המלח המריר. היא השעינה חסרת־ישע את כפה לקיר והתיפחות חנוקה רוות צער ועלבון נוקב פרצה מתוך גרונה והרעידה אותה. לאחר שחזרה למכונה היתה גאות נסוכה על פניה הרחוצים. גווה החמוד נישא לאורך השולחן בחן עלומים מרתק והבעה נמרצת נשקפה מתוך עיניה: “הנה גילית לכן את סודי, ואף־על־פי־כן אם רק אחליט – אנשא לו לקצב שלי והבוּז לכולכן!”…

כך חישלה הנערה את עצמה בהעמידה את הכרתה למבחן, וכדי להכשיר את רוחה לקראת הרגע בו תעשה את הצעד המכריע, שכן לאחר כל הדחיות והחישובים לזכות ולחובה, אינה יכולה להמשיך את חייה במעגל צר ומחניק זה, וקשה לה להשתחרר מהוויתו המכבידה של אביגדור שאינו מניח לה… היא ידעה כי יום זה הולך וקרב, וכי בסופו של דבר עלול הוא להיות המנצח, אלא שאין היא רוצה שחפצו יינתן לו על־נקלה; מוטב שיתחבט קמעה, שיכרע לפניה ויעתיר עליה הפצרות מרובות עד שתיענה לו, שכן עליו לשלם מחיר יקר על מעט הקלון שינחיל לה עקב היותה אשת קצב.


 

טו. ליל אביב    🔗

שכונת הפועלים שרוּיה היתה בדומית לילה חמים ספוג ריחות פריחה של פרדסים הנושמים אי־שם בחיק העלטה. דומה שלא רק הבריות מצאו להן מנוּחה, אלא גם הבתים, שבאין אור צחור נוגה עליהם ומשיב מלהטו, הרי הם נראים כמפוייסים ורודמים חרש בצל העצים הרכים והשיחים המשחירים סביבם פה ושם בגינות שצמיחתן עלתה יפה. מתוך החלונות התנשבו עם נשיבת רוּח וילאות צחרחרים, ואביגדור הרגיש את עצמו לפתע נבוך במקצת, מפוכח, וכל אותו מעשה שנראה לו קל ומתקבל על הדעת, נעשה לפתע מסובך במקצת וכלל לא פשוט… ראשית־כל טרם החליט בלבו מה הם הדברים שיגיד לה בשעה מאוּחרת זו, וכיצד ישפיע עליה כדי להפיג את מורת־רוחה אם תתרעם על שהעז לבוא ולהטרידה בחצות־לילה; אמנם מסוער היה ורינת האביב המשולהב הגעישה את דמיו ויצקה תקיפות בדעתו לילך אליה, לפרוץ לחדרה, להטיח בפניה דברי־אהבה נלבבים ולהעתיר עליה רגשי חיבה עד שיעלה בידו להפוך את לבה לטובה עליו, אבל, כעת, בלכתו יחידי בין הבתים השרוּיים בשקט האפל והחולמים את חלום ליל חצות, חש כי אכן נואל במקצת, ונעשה נכה־רוח… אבל מכיון שכבר נקלע לכאן, וחדרה נמצא מרחק פסיעות מספר ממנו, הרי מוטב שיגש בכל־זאת לחלונה להציץ בגנבה ולמחרת יבוא אליה ויספר לה על ביקוּרו החשאי שלא יצא לפועל…

החלון היה מוגף חציו בתריס. אביגדור התקרב חרש כשהוא כולא את נשימתו בחובו, פתח בזהירות את התריס, בהביטו לצדדים אם אין מי שהוא מבחין במעשהו, סמך את מרפקיו על גבי אדן החלון והציץ פנימה. קידמה אותו אפלולית חמימה ותבניות חפצים מעולפים עלטה ההולכת ונמוגה קמעה לאחר הסתכלות ממושכת; אצל הקיר מנגד הלבינה מיטתה של הנערה. היא שכבה על צדה מכוסה בסדין דק, וגודש שערותיה האפיל על גבי הכר הצחור. לבו של אביגדור התפעם בו ובעוד עיניו מסכינות להבחין יפה פני הדברים שבאפלולית, נתקעו מבטיו תוך ערגה בדמוּת הנערה השוכבת, שוטטו עליה ברפרוף של חמדה, ובעצמו לא חש כיצד שפתיו מפטירות חרש־חרש, בדחילו ורחימו את שמה של הנערה. ודאי שלא נתכוון לעורר אותה משנתה, ואלמלא חושש היה שמא יבהיל אותה, היה קופץ ונכנס פנימה, יושב על יצועה ומעביר את כפו בלטיפה על פניה ושערותיה. הוא חש בריגושי דמיו שבעורקיו, תוך מבוכה וחרדה גם יחד, בעמדו נכסף על־יד חלון אהובת נפשו בחצות לילה, והרגשתו היא זו של גנב במחתרת… כל חוצפתו ובטחונו התנדפו ממנו; חולשה של אזלת־יד תקפה עלי, ושוב הפטירו שפתותיו חרש־חרש את שמה של הנערה, בעוד הוא מכוון לקראת קלסתר פניה את מבטיו לצוד את שרטוטיהם הענוגים בתוך האפלולית. לפתע זע וחרד. האשה הצעירה גנחה קלות מתוך שנתה, ספק אנקת־מועקה, ספק אנחת־התפנקות, שנתה נדדה והיא התמודדה אפרקדן (ותנועתה זו הכתה את לבו של הגבר בתחושת־תשוקה חזקה) בעוד זרועה החשופה שלוחה לפניה ומחפשת כמתוך גישושי־עיוורון את הסדין כדי להמשיכו על גופה, שכן חדרה צינת הלילה בעד החלון הפתוח והרטיטה אותו קמעה. אביגדור קפא חסר תנועה ונרגש, בלי לדעת מה לעשות. כמכושף, תוך חרדת אהבה, עמד במקומו והוסיף לנעוץ בה את מבטיו, אשר תקפן הגברי הוא שהחדיר כנראה להוויתה של הנערה הישינה, חוסר־מנוּחה טורד, ולפתע נחרדה, פקחה את עיניה וישבה על מקומה תוך רתיעה שבאימה, גבה אל הקיר וזרועותיה סוככות על חזה עלומים נאה וחשוף:

– מי שם?

– זה אני אביגדור…

אנחת־הרווחה התמלטה מפתחי פיה:.

– הה, אלי… מה אתה עושה כאן?

– באתי אליך…

– עכשיו? בשעה זו? דבר בשקט…

אביגדור לחש ברוך:

– אינני יודע בעצמי איך באתי, רגלי הובילוני אליך.

– השתגעת, כנראה, או השתכרת…

– 'ילקה… – לחש חרש.

היא קפצה מן המיטה, נתעטפה בחלוק צבעוני ונגשה אליו, אל החלון, מחייכת ורוגזת כאחת. היא סילקה את הוילון הצדה ומשהרגישה בזרועותיו אשר לפתו בחזקה את מתניה לא התנגדה לו כלל וכלל. הוא משך אותה אליו, כבש את פניו בחיקה החמים והחל ממלמל מלים ללא פשר, ספוּגות אהבה ועדנת התפנקות, זו המופיעה לפעמים אצל הגבר החזק, בהרגישו כי האשה אליה הוא נושא את נפשו, רוחשת לו חיבה ולא תמנע ממנו את מבוקשה ואת עתרת חסדיה. בעוד היא עומדת נכספת וחבוּקה בזרועותיו; בעוד היא עדיין נבוכה מעצם ביקורו הפתאומי בחצות הלילה, ואביגדור תפש בשתי כפות ידיו את ראשה המבושם ונצמד אליה בנשיקה על פיה הדשן, נשיקה ממושכת שכלאה את נשימתה בחובה עד למחנק. משהרפה ממנה סטרה לו על פניו בקורטוב של חיבה ולחשה:

– אבל למה באת עכשיו?

כתשובה לכך קפץ אביגדור והטיל את גופו מבעד לחלון לתוך חדרה ונעליו השמיעו על גבי הרצפה נקישת סוליות שלקולן חרדה הנערה וניערה את כתפו בנזיפה:

– שששש… השכנים…

– איש לא יידע – לחש לה ונצמד אליה שוב מסוער ונרגש.

הוא התרונן בהכירו לדעת כי היא רוצה בו הפעם, אינה דוחה אותו ומגלה סימני התפייסות. היא ישבה על גבי המיטה כשריגושי רוך וחמדה מציפים אותה ונפשה עולזת בה על עצם המעשה התמוה והנועז להפתיעה בשעה מאוּחרת זו, לעוררה משנתה ולהסעירה לקראת הגבר אשר בלילות אביב בשוּמים ורכים אלה החל גופה זועק אליו… כל הספיקות הקודמים אשר עינו אותה פגו הפעם והיו כלא היו, ועתה בשבתו לרגליה אצל המיטה, ראשו המתולתל בחיקה, וזרועותיו מגפפות מתניה, ידעה כי גורלה נחרץ הפעם ושוב אין היא בת־חורין להיפטר ממנו ולדחותו… הופעתו זו הבשילה את דעתה, אלא שמחכה היתה שיפציר בה עוד קצת, כדי לתת לה תואנה להיענות לו בפה מלא. היא ישבה, העבירה את אצבעותיה בבלוריתו הסבוכה כמשחקת ולחשה חרש כנוזפת בו:

– השתגעת… בחצות לילה?…

– מוּכרח הייתי… לא יכולתי לשאת יותר את הספק אשר נקר במוחי כתולעת… לא תיארתי לי כי את תגרמי לי כל־כך הרבה צרות ושתדחי אותי כאילו מעולם לא הכרתי אותך… אבל עכשיו יודע אני כי בלעדיך לא אוכל לחיות… לא אוכל לעשות דבר, ומוכן הייתי לרצוח את כל הבחוּרים המחזרים אחריך, וגם עכשיו, אם לא אקבל ממך תשוּבה אחרונה, דעי לך כי אשתגע ואעשה מעשים כאלה אשר –

היא סטרה לו קלות על פיו בכף ידה:

– אַל תשתגע ואל תתרגש ואַל תעיר לי את השכנים…

– מצפצף אני על השכנים ועל כל השכונה. אם לא תתני לי תשוּבה אצא באמת מדעתי. (היא לא יכלה לראות בדמעות שהציפו אותו רגע את עיניו מרוב התרגשוּת). החלטתי כי הלילה צריך להיות הסוף לכל זאת, והרגשתי כי אני מוכרח לבוא ולסדר את הדבר. אם תסכימי אני מבטיח לשמוע בקולך ולעשות הכל כדי לגרום לך –

– צרות בלי סוף…

שוב הפסיקה אותו לפני שסיים. היא חייכה חרש והתאמצה להחלץ מזרועותיו הלופתות גווה:

– וכעת, חביבי, קום ולך הביתה, מחר ניפגש ונדבר על הכל. סוף סוף אין השעה כשרה עכשיו לדברים כאלה ומחר עלי להקדים לעבודה. אביגדור לא הקשיב לה. הוא לא מש ממנה, הוסיף לחבקה בעוז והחל מסביר לה, כי מוטב שלא תלך מחר לעבודה, כי אין צורך בכך, כי מעתה והלאה הריהי כבר בחינת אשה שכל מחסוריה עליו, ומאחר שהיא מוכנה להנשא לו, אין הוא יכול ללכת כעת הביתה ומוכרח הוא לבלות עוד שעה קלה בחברתה. הוא הוסיף להתפנק ולהעתיר עליה אותות חיבה ואהבה, כשהוא מחבקה, מגפפה, מנשקה ולוחצה אל לבו בכל עוז, שולח כפות ידיו למחשוף חזה החם והבשל, מלטפה ומטלטלה לכאן ולכאן, ובחוּשו כי הנערה כורעת תחת עוצמת חיבוקיו ושוקעת לתוך ערגת החוּשים, נכספת למגעו ומתמכרת ללטיפותיו ללא אומר ודברים, נצמד אליה אף הוא בשתיקה והשתרע לצדה על גבי יצועה, ולא הרפה ממנה שעה ארוכה עד שבחלון החויר השחר העולה, והנערה, חצייה רדומה וחצייה ערה, החלה טורדת אותו שימהר להסתלק, כל עוד לא הבחינו בו השכנים…

אותו בוקר כאשר חזר אביגדור סתור־בלורית, חולצתו קמוטה ושמוטה, חיור מהתרגשות והוא פוסע באמצע הרחוב שצינת־שחר נעימה מלפפתו, תססה בחובו החדווה הפוקדת אדם צעיר רק לאור התגלותה של אהבת נעורים חזקה, וחשק החיים השולח את מרצו בכל עורקי הדם וסיבי הגוף, מרנין את הנפש ונוסך בה שכרות;

מאוּשר היה ומחייך לעצמו כאותו שוטה שדעתו אינה שפויה עליו, וחיוכו מזומן אף למנקי הרחובות המסיימים מלאכתם, ולעגלוני מאפיות הדופקים בסוסיהם להניס את דומית הבוקר, והמשיבים לגיחוכו במבטי תמהון וחיבה.


 

טז. לקראת תמורה    🔗

משנתעוררה אילנה משנתה ראתה לחרדתה כי כבר איחרה את שעת לכתה לעבודה; מחוגי שעונה הקט היו כבר מעבר לתחומי הזמן הקבוע ונראו כמפגרים להדביר משהו שלא יוּשג לעולם, ומבעד לחלון הפתוּח הציץ החדרה אורו וחומו של יום נוהר. אלא שחרדה זו הפתיעה אותה רק לשעה קלה בלבד; שכן מיד לאחר־כך אפפו אותה זכרונות חיבוּקיו של אביגדור, והיא עצמה שוב את עיניה כדי להרהר באותה פרשה תוך התענגות חוזרת וצניחה לתוך הוויה חדשה לגמרי, הוויה של אשה צעירה אשר גמרה אומר בלבה לצעוד לבסוף לקראת חיים משותפים עם אדם אשר אהבה את הגבר שבו, היפה והתמים לפעמים כילד מתפרץ, אפוף חן שגיונות ומאוויים, ופחדה את החיה אשר הציצה לפעמים מבעד למסווה של חיוּך וזעם, שהתפרצה בעוצמה פראית, שללה את מנוחתה והטילה צל ביעותים על נתיבי חייהם בעתיד… אך לאחר פגישתם בלילה שחלף, שעה שנתרצתה לו וביטלה את כל ספיקותיה, לבשה אותה עכשיו השאיפה להיפטר לגמרי מבית־החרושת, ממשטרו הקפדני שהיה מעכיר את רוּחה, ומנערותיו על שמחותיהן הפעוּטוֹת, והתוּגות שיש בהן כדי לדכא את חדוות החיים.

בת־צחוק של שמחה לאיד חלפה על פניה משנזכרה כיצד תשפיע עליהן הידיעה המרעישה כי היא מפסיקה את עבודתה ועומדת להנשא, לו, לקצב… אלא שהיא תעשה זאת בצורה נאה ותפרד מהן דוקא מתוך נועם וחן, מתוך מתק לשון ונימוסים נאים, ללמדן שאין היא עושה מעשה מתוך חפזון. היא לא תבוא בידים ריקות, היא תכוון את בואה לשם דקות מספר לפני סיוּם העבודה ותכבד את הכל במיני מאפה, ממתקים וכוס יין. את שמלתה הנאה ביותר תלבש, בתסרוקת עשויה ובפנים מפורכסים כיוצאת לנשף ריקודים, והיא קורנת – כן! קורנת מאושר… ומפיקה זיו, כדי להראות להן בעליל את שמחתה הגלוּיה והכנה על נשוּאיה עם בחיר לבה, עם אביגדור’קה קצב! למען תתפקענה כול מקנאה ושאף אחת מהן לא תכיר בפניה סימני ספק או היסוּס כלשהו…

שמחה ומתרוננת קפצה ממשכבה ונתנה בשיר קולה, הסתובבה בחדר כיוצאת בריקוּד הוואלס, ושולי כותנתה הונפו סביבה וחשפו את רגליה הנאות. ומיד, כחורגת מתוך מעגל החדווה לתוך המעשיות, תפשה מגבת ונזדרזה למקלחת. בעלת־הבית, אשה גוצה וחייכנית אשר חיבבה אותה, חסמה לה את דרכה סמוך למטבח ונתנה בה עין בוחנת:

– מה לך, אילנה, שאַת כל כך שמחה היום?

וזו השיבה לה מתוך תרועת־נצחון: – ראשית מפני שאיני הולכת יותר לעבודה… חלס! גמרתי עם כל הזיפתיות שם… שוב לא אקום כדי לרוץ בבוקר השכם, ושוב לא אכהה את אור עיני עשר שעות רצוּפוֹת על־יד המכונה, ושוב לא אראה את פניו החמוּצים של המנהל, מספיק!

– האם נתעשרת, אילנה’קה?

– אפשר לומר שאני…

– נוּ, נוּ! הגידי כבר!

– שאני עומדת להתחתן בקרוב!…

– מזל־טוב, אילנה’קה! הבאמת ובתמים?

– באמת ובתמים…

– ומיהו בחיר־לבך, בעל החנוּת לתמרוקים או המכונאי השחרחר?

– לא זה ולא זה.

– ובכן, מיהו זה אותו בחוּר מאוּשר? שמא אותו קצב?

– כן… אותו קצב! אביגדור’קה, שעשה לי את המות עד שהסכמתי…

– מילא, יהא כך! – השיבה לה בעלת־הבית בקצת אדישות – מזל־טוב לך! ויהא רצון שלא תתחרטי חלילה. כנראה שכך נגזר עליך מלמעלה. העיקר הוא שיפרנס אותך בכבוד ושיהא בעל טוב.

פני אילנה קדרו. חדוותה ניטלה ממנה כבמחי־יד. ברכתה של בעלת־הבית היתה מהולה באכזבה קלה, ובעקיצה שלא במתכוון… מקצועו של בעלה לעתיד כבר טפח בפניה טפיחה ראשונה ורוחה נעכרה בה. רישומה של קבלת־פנים זו ניכר היה במשך שעה ארוכה ואף כי אילנה לא שינתה את דעתה וידעה כי הדבר נחרץ ואין להשיבו, שרוּיה היתה בעצבות.

עוד היא מתהלכת בחדרה שקועה בהרהורים נוגים ונער הביא לה צרור שושנים. בפתחה את המעטפה הכירה על גבי הכרטיס את כתב ידו העבה והגס של אביגדור. היא חייכה והצהילה את קולה בנעימה מלאכותית לעבר בעלת־הבית:

– הכנסי־נא לרגע ותראי איזה שושנים נהדרות קבלתי! בעת־הבית הציצה מתוך סקרנות:

– מאת מי?

– מה פירוש מאת מי? מאת חתני!…

– אה, רואה אני כי יודע בחוּר זה כיצד להתנהג…

– וכיצד לא יידע אם הצליח להשפיע עלי שאתחתן אתו?…

– נכון, אילנ’קה! נכונים דבריך כנכון היום! אם אותו בחור הצליח לצודך ברשתו, אין זאת כי מוח לו בקדקודו ובעל־טעם!… סוף־סוף יכול אדם להיות קצב לפי מקצועו באטליזו ובן־אדם בביתו, אבל רע ומר לאשה אם בעלה הוא בן־אדם באטליז וקצב בבית…

אילנה פרצה בצחוק. מתוך קורת־רוח גמורה החלה לגלגל שוב בזכוּתו של אביגדור ולספר לבעלת־הבית על אופיו וטיבו, ועד מה שונה הוא, לדעתה, משאר בני אומנותו, שכן מנהל הוא את עסקיו בהצלחה רבה, מקפיד על לבוּשו חביב על הבריות, הכל מכבדים אותוֹ וגם במראהו הוא נחמד ונעים לא כן, בעלת־בית שלי?

– בודאי, בודאי שהוא עושה רושם מצוּין בקיצור – החלטתם – שיהיה בשעה טובה ומוצלחת! מתי אַת חושבת לפנות את החדר? עלי לדעת זאת. אף כי מחבבת אני אותך מאד לא אצטער אם אוכל להשכיר את החדר בשתים־שלוש לירות יותר, כי ידוּע לך כמה קשה להשיג חדר היום, ובשבילי, ביוקר זה, עוד כמה לירות הרי זה יהיה ריוח נקי, לא כן אילנ’קה?

– הערב אדע ה־כלללל!


 

יז. הגבר    🔗

מסוערת בין עליצות וחרדה קלה ששימשו בה בערבוביה נתלבטה הנערה כל היום תוך צפיה לבחיר־לבה. כנראה שעסוק היה ביותר אותו יום בעבודה ושלח לה לפי־שעה פרחים, כאות של חיבה, ורק עם ערוב היום הופיע בהול, קפץ מתוך המונית ופרץ לחדרה שופע תשוקת־חיים ושמחה ללא מעצור. פניו נהרו והוא פתח בפרץ של מלים נרגשות:

– פרחים קיבלת? יפה! והנה הבאתי לך גם מתנה! – (הוא השליך על גבי המיטה חפיסה ארוזה תוך רוחב־לב שגסוּת בה ויהירות) – פתחי ותראי אם זה לפי טעמך. עברתי על־יד חנוּת וקניתי. לפי המחיר אני חושב שזה דבר טוב. דברים אחרים ובכלל כל מה שנחוץ לך נקנה אחר־כך, כי מה אני מבין בזה? העיקר – אילנ’קה – טוב שהתפייסת אתי ואם אַת רוצה נתחתן עוד השבוע וחלס! לא מעט יסוּרים גרמת לי, לעזאזל!… אבל עכשיו, חביבתי, אַת כבר שלי ולא תשתמטי מידי… הה, אילנ’קה, שלי אַת או לא?

– שלך, שלך…

היא הפכה בידיה ארנק עשוּי עור לבן משוּבח שמנעול מתכת מבריקה מפאר אותו. היא פתחה אותו וסגרתו חליפות תוך נקישה, הוציאה את הארנקון שהיה מקופל בתוכו ולהפתעתה הרבה שלתה מתוכו שטר בן־עשר…

– זה להוצאות קטנות! – הסביר לה אביגדור ונצמד אליה מאחרי גבה לנשקה על לחיה – ותראי כי עשית עסק מצוּין! לא תפסידי חס־ושלום אם כי פרא־אדם אני במקצת… ועכשיו בואי מהר, הזדרזי ונסע ל“סוס המעופף” לאכול ארוחת־ערב, לרקוד קצת, ושם נחליט על כל מיני דברים. יאללה, חביבתי, יאללה! המונית מחכה לנו בחוץ.

הוא תפש בזרועה והאיץ בה שכן קצרה רוחו, העתיר עליה שיחות חטופות ונרגשות, וניכר היה כי אכן שמח היה הפעם בלב שלם. חדוותו דבקה גם באילנה וחייה בעתיד נתגוונו לפניה בעתרת צבעים שהדמיון מרובה בהם על המציאות.

צלילי הוואַלס המו באזניה כמנגינת־פלאים עריבה ביותר, אורות הנברשות העלו זוהר בעיניה, ונשימתו של אביגדור הנרגש להטה על לחיה שעה שרקד איתה, דבק ביותר וזרועותיו החסונות עוברות מגיפוף ללחיצה שאהבה ואדנוּת.

היא עשתה מאמץ להשתחרר קמעה:

– לא כל־כך בחזקה…

– מאליש, אילנ’קה!

– אבל לא בשעת הריקוד…

– מאליש…

– מסתכלים בנו… – לחשה לו בהפנותה נבוכה ראשה לצדדים.

– לא נאה להם? אַל יביטו!

תוך סיבוב במחול השכילה למשוך אותו לקרן־זוית ולנזוף בו חרש. אף היא משולהבת היתה קמעה לאחר הסעוּדה הדשנה ושתי הלגימות שהכריחה אביגדור להגיח אל קרבה; היא נשמה כלאחר התאמצות, וגם אביגדור שמיוחם היה, נראה סמוק, שופע בריאוּת וחדווה גלויה שתססה בו. עדיין החזיק במתני כלתו הנאה המיטיבה לרקוד, שגיזרה לה חסונה והבריות נותנים בה עינים עורגות. מעין קדחת של שמחה והתהוללות תקפו אותו לפתע, ואולם הריקודים על תזמורתו הגועשת והמעוררת את יצריו, נעשה לו צר מהכילו. את עיניו תקע באילנה אשר חמד אותה בכל ישוּתו הבריאה, כאילו רק הערב גילה את כל קסמיה; הוא סקר את חמודות גווה המחוטב ומבטיו רפרפו על מחשוף חזה, על פניה הענוגים שחוט של חן היה משוך עליהם, שכן הביטה לצדדים בגאווה עצורה ובלהט של אשה המרגישה כי יפה היא ומושכת את הלב. אלא שמבטיו של אביגדור אשר שביבי חיה טורפת הבהבו בהם הרעישו את נפשה וניחתו בה לפתע כרמחים מלוטשים; אותו רגע תקפה אותה האימה מפני הגבר המוּכן להפשיטה ולראות בה רק את האשה… היא הבינה יפה לרוּחו הסוערת, וכדי לרסן אותו קמעה, לחשה לו חרש בקול רך:

– שב לנוח קצת, 'ביגדיק.

– רוצה אני ללכת מכאן…

– מה זה פתאום? נרקוד עוד קצת.

– בפעם אחרת.

– ולאן אתה רוצה ללכת?

– אינני יודע בעצמי… רוצה להיות רק אתך.

– הרי כאן אני, אתך.

– אַל תקשקשי…

הוא קרא למלצר, שילם לו את המגיע ותפש בזרועה:

– בואי!

האלימות שבקולו הרגיזה אותה. היא הבינה כי להתוכח אתו לא תוכל כאן באולם זה, שעה שעינים סקרניות עוקבות אחריהם, ולהביא את סרובה לידי ריב גלוי התביישה. היא התרוממה, איפוא, כשעל פניה נח השקט העשוּי ובחובה מתנחשל בה הסער להתנגד לו, ולהוכיח לו כי אף כי הסכימה לקשור את גורלה אתו, לא תתן את עצמה למרמס… לא ולא! היא תצנן קצת את להט חומו ויצריו המתפרצים!… היא תאלפהו לקח!… מה הוא חושב לו, שקנה אותה? אם היא תוותר לו הפעם הרי שהכל יהיה אבוד; עליה להודיע לו בכל תוקף כי יש לה תביעות משלה ומאוויים שלא תוותר עליהם… לא ולא!… (אותו רגע זכרה כי עליה להעמיד פנים של שלוות־נפש, ויש לרכך אותה הבעה עקשנית וחמורה, שלא לחשוף מבוכתה בפני הבריות) היא לא תתן לו לעשות בה ככל העולה על רוּחו. משהגיעו לדלת עמד לצאת ראשון. היא תפשה אותו בזרועו רועדת מכעס; כמעט שצבטה בשרו בזעם.

בקושי הבליגה ולחשה לו כממתיקה סוד:

– נותנים לאשה לצאת ראשונה…

– אה, כן! התגרד אביגדור בגבחתו וקיבל עליו את הדין.

משיצאו החוּצה הרגיש מיד כי יחסה צונן ושהיא רוגזת. הוא חבק אותה והיא השתמטה מזרועותיו. עמד להעניק לה נשיקה חטופה והתחמקה מפניו בזריזוּת כזו שאת הנשיקה אצל לה על גבי שכמה. הוא הוכה בתמהון ולא ידע כיצד לכלכל את מעשיו ולשכך את רוגזה. הוא בחר בשתיקה, וכך נתקרבו שניהם למדרכה של הטיילת מעברה השני ובפניהם טפח הים האפל את המייתו החרישית, ורוח קרירה לטפה אותם ונסכה בהם הרגעה שלא מדעת. היא נשענה על גבי המעקה והביטה לתוך החשכה, והוא ניצב סמוך לה שקט, נכה־רוח ומכונס בתוך עצמו, ספק נעלב, ספק נזוף. משהרגישה בכך אילנה פג זעמה, הרהורי נוחם עטו עליה והיא החלה לגלגל בזכוּתו… ובכן, מה בכך אם הוא חשק להיות בחברתה דוקא? הרי זה נובע רק מתוך עוצם אהבתו ורגשותיו הסוערים בו… כל היום עסוק היה בעבודתו ואף־על־פי־כן טרח לשלוח לה פרחים, העניק לה ארנק משוּבח, והרי היא כפוית־טובה, מתכחשת אליו וזורקת בו מרה להעכיר את רוחו ולהכניס מרירות ללא כל צורך בערב חגיגי זה… מיד החלה מחייכת לעצמה, הסבה את ראשה אליו ותקעה את כפה לתוך בלוריתו העבותה:

– 'ביגדיק…

הוא נצמד אליה:

– כן, חביבתי?

– למה אתה שותק?

– מפני שאַת כועסת עלי…

– אינני כועסת עליך… סתם מצב־רוח!

היא לא ראתה את דוק ההתרגשות שנתקשר בעיניו, אבל הרגישה יפה בזרועותיו אשר חבקו אותה בכוח. היא נתמכרה לו כתינוקת מתפנקת והושיטה לקראתו את פניה ואת בושם שערותיה אשר מסכו ערגת החוּשים בדמיו. לאחר שעה קלה הוליך אותה דרך המדרגות לחולות של שפת הים. את מעילו שטח למען תניח את ראשה עליו, והוא השתרע לצדה תוקפני והומה כגור לביא. היא שכבה בעינים עצומות ובפעם הראשונה הרגישה מה מתפעם בה לבה עד כדי כאב והפסקת הנשימה, וחולשה תמוהה, מהולה בחרדה סתומה עוברת בה. היא ידעה כי היא חושקת בו ומשתוקקת אליו בכל מאודה. כפות ידיו אשר שוטטו על מחשופי בשרה, הבוהקים גם בתוך האפלולית. הרטיטו אותה. המיית הים, נשיבת הרוּח הקלה, צעדי הפוסעים במרחק־מה על גבי הצדפים כעל גבי שלג בחורף, צלילי נגינה רחוקה, התמזגו באזניה כהמייה עריבה, רחוקה מאד ממציאות והיא נתוּנה באיזה עולם של כיסופים ואדיר חפצה הוא כי זה יימשך עד אין קץ. היא נאנחה וחבקה את צוארו בזרועותיה, כחוששת שמא תיעקר אותו רגע נגד רצונה מעירפוּל הכרתה… משפקחה את עיניה הבהיקו מעל לה הכוכבים בשמים הכחולים־אפלוליים, המיית גלי הים נעשתה רעשנית יותר והמים מלחכים את החול בקירבתם. דמוּיות זוּגות שחלפו על ידם הבהילו אותם לפתע בודאוּתם הקרובה, ובתוך החשכה החלה שקדת על שמלתה, לתקן קפליה. ישבה לעשות את שערותיה הסתורות ובקול רך ושקט ביקשה את אביגדור לקום וללכת שכן עייפה היא מאד, ומה השתוממה להיווכח שאין הוא עונה לה, כי תרדמה נפלה עליו. היא גחנה עליו והעבירה בחיבה את כף ידה על בלוריתו, האזינה לנשימתו השקטה, ונראה היה לה כתינוק גדול הזקוק לטיפולה. היא שקעה בהרהורים כשעיניה צופות מול הים וצדות את כרבולות הגלים המצחירות בשעה שהן נתפשות באורות מכוניות הגולשות על הכביש מנגד, ותוך־כדי־כך הפליגה בהרהוריה על דירה, רהיטים, ועל יום־הכלולות, וכאן חייכה לעצמה חיוּך של משובה ואזהרה: “אילנ’קה, דעי לך כיצד להתנהג כי החיים הם רק בראשיתם”..


  1. במקור המודפס השורה – “מתוכה אלומת רחובות מפוארים, ואחריתו – מסתיימת בשלוה רשלנית” – מודפסת פעמיים – הערת פב"י  ↩

  2. “ותו־כדי־כך” במקור המודפס, צ“ל: ”ותוך־כדי־כך“ – הערת פב”י.  ↩

  3. “מעל פניו” במקור המודפס, צ“ל: ”מעל פניה“ – הערת פב”י.  ↩

  4. “זרועו” במקור המודפס, צ“ל ”זרועה“ – הערת פב”י.  ↩

  5. “להפגע” במקור המודפס, צ“ל ”להפגש“ – הערת פב”י.  ↩