קינה לט׳ באב

אָח וָעֶבֶד הֲדִמּוּנִי וַיִּתְנוּ אַרְצִי שְׁמָמָה;

אַיֵּה קִנְאָתְךָ? לָמָּה יֹאמְרוּ: יָדֵנוּ רָמָה?

אַתֶּן, נָשִׁים, הָאֲזֵנָּה אֶת אִמְרָתִי הַקָּשָׁה:

הֲלִבִּי חָזָק כַּבַּרְזֶל, אִם יֵשׁ בְּשָׂרִי כַּנְּחוּשָׁה?

דּוֹדִי רָאַנִי בַשִּׁבְיָה, קָנָנִי לוֹ לְאִשָּׁה,

אֶל תּוֹךְ בֵּיתוֹ הֱבִיאַנִי וְכִסַּנִי שִׂמְלָה חֲדָשָׁה;

שָׂטִיתִי תַּחַת אִישִׁי – עַל כֵּן הָיִיתִי גְרוּשָׁה,

אֵין לִי מַכִּיר, רַק עָלַי כָּל הַמִּשְׁפָּחָה קָמָה.

בְּאֵל הַנִּרְאֶה לַלְּבָבוֹת כִּחַשְׁתִּי: לֹא רְאִיתִיהוּ,

גַּם הוּא נִמְצָא בְּכָל מָקוֹם – בַּצַּר לִי לֹא מְצָאתִיהוּ;

לֹא עֲנִיתִיהוּ יוֹם קָרָא, וְלֹא עָנָה יוֹם קְרָאתִיהוּ.

הוּא קִנְאַנִי בְלֹא עָם – וַאֲנִי בְּלֹא אֵל קִנִּיתִיהוּ,

לְעֶבֶד חִנָּם מְכָרַנִי תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עֲבַדְתִּיהוּ –

כַּף סָפְקוּ עָלַי עוֹבְרִים, מִמֶּנִּי רָאוּ נְקָמָה.

רוֹעִים בָאוּ בַכֶּרֶם וּלְמוֹרָשָׁה יְרֵשׁוּהוּ,

שָׁנָה בְשָׁנָה יִבְצְרוּהוּ וּבַשְּׁבִיעִית יִטְּשׁוּהוּ,

יִבְצְרוּהוּ וִיעוֹלְלוּהוּ, יִשְׁנוּהוּ וִישַׁלְּשׁוּהוּ;

הֲיִצְלַח לְאַחַר כָּל-עֵץ בּוֹ, בִּהְיוֹתוֹ לַח – וַיַּבְּשׁוּהוּ,

וּמִגְדָּל אֲשֶׁר הָיָה בְתוֹכוֹ – יַפִּילוּהוּ וְיִתְּשׁוּהוּ?

הוּא הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר רֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה.

הַעוֹד קֵץ שִׁבְיִי אָרַךְ וּפִשְׁעִי עוֹד יַשִּׂיגֵנִי,

מְנוֹד רֹאשׁ לְאֻמִּים יִתְּנֵנִי וְלִמְשֹׁל עַם יַצִּיגֵנִי,

אֵלֵךְ לְעַבְדִּי – יַכֵּנִי, אָבוֹא לְאָחִי – יְמוֹגְגֵנִי,

אֲנִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ, כָּל מוֹצְאִי יַהַרְגֵנִי –

אָנָּה אֵלֵךְ מִפָּנָיו אֶל מָקוֹם? הֲלֹא יַשִּׂיגֵנִי!

מִחוּץ תְשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה.

׳מַה לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ? הֲקוֹלְךָ זֶה, בְּנִי בְּכוֹרִי?

דֹּם, כִּי הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ כִּדְבָרִי,

לַעֲבֹר בְּגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, עַד אוֹבִילְךָ אֶל חֶדְרִי,

שָׁמָּה אֲבוּסֵם – וְשֵַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי.

בִּי נִשְׁבַּעְתִּי: חַי אָנִי, לֹא יַעֲבֹד עוֹד בְּךָ נָכְרִי,

וְעוֹד עִם בְּנִי עִם יִצְחָק לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה.׳