קינה לט׳ באב
זְכֹר, יְיָ, מֶה הָיָה לַאֲבוֹתֵינוּ,
הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ!
זְכֹר, יְיָ, יוֹם אוֹיֵב בָּא וּגְדוּדוֹ,
וַיָּשֶׂם אֶל אֵם דֶּרֶךְ מַעֲמָדוֹ,
וְאֶל צִיּוֹן הָיָה הַקֶּסֶם בְּיָדוֹ,
וּבִתְרָפָיו שָׁאַל וְרָאָה בִּכְבֵדוֹ –
וַאֲנַחְנוּ לֹא רָאִינוּ אוֹתוֹתֵינוּ.
זְכֹר, יְיָ, יוֹם בָּא בְּבֵיתְךָ גּוֹי אַכְזָר,
וְיַד שָׁלַח וּבְשַׂר חֲסִידֶיךָ גָּזָר,
וַיַּעַן: ׳אַיֵּה אֵל עֹז הִתְאַזָּר?
וּמַה הוֹעִיל כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל זָר?׳
נֶאֱלַמְנוּ – וְיֵשׁ אִתָּנוּ שְׂפָתֵינוּ.
זְכֹר, יְיָ, יוֹם רַבָּה הַמִּגְעֶרֶת,
וְנִשְׁאַרְנוּ עֲרוּמִים מִכָּל תִּפְאֶרֶת –
לֹא אָרוֹן, לֹא כְרוּבִים וְלֹא כַפֹּרֶת,
לֹא כֹהֵן, לֹא עֲבוֹדָה וְלֹא מִשְׁמֶרֶת,
לֹא עוֹלָה לְכַפֵּר עַל נַפְשׁוֹתֵינוּ.