אחר־כך נתחוור לו שזו היתה דפיקה בדלת. מן־הסתם נתנמנם.
“כן,” פּיהק ואמר.
בבת־אחת נתנעֵר. סקר בחטיפה את החדר. המחזה לא גרם לו קורת רוח. ערבוביה איננה עשוּיה לעורר משמעת. הוא נחפּז לקפוץ מן המיטה, ועד שנפתחה הדלת הספּיק למעוֹך את ערימת הניירות על השולחן ולחפות עליה בתיק העוֹר. את הבקבוק הריק המוטל על הארץ הדף ברגלו אל מתחת למיטה ואת השלולית שנקוותה בצדו טישטש בכף רגלו. במהרה היה ישוב ליד השולחן ומושך את קמטי חולצתו המהוּהה כלפּי־מטה. משום מה לא נפתחה הדלת.
“כן,” חזר ואמר.
בו־ברגע הבחין בסרט הרקוּם, לסימון־דרגה ארעי, “מפקד גדוד”, שהוסט על פני זרועו כשהוא מכתיב את עצמו לשקערורית האפלה של בית־השחי. כל מידה של רשלנוּת עשוּיה להניח פתח לזלזול, הרהר המפקד הצעיר. הוא גרף את הסרט המוסח על פני זרועו על מנת לגלוֹת את הכתובת.
ברגע זה נכנסה הדלת פנימה ובצד הכתובת “מטה (הכניסה אסורה)”, עמדה אשה גבהת קומה, צהובת שער (האומנם שלושים וחמש?), לבושה שמלה אפורה נאה ומעיל צבאי קצר. בלבוש אחר, חשב, הרי זו אשה מפוארת.
“בבקשה,” אמר.
הוא הבחין שמבטה נח על זרועו במקום שאצבעות ידו טיפּלו בשקידה משונה בסימני הדרגה (איזה סרט טפּשי. מה־טעם רקמו כאן אותיות־זהב חגיגיות?). הרגיש אי־נעימוּת. דומה שהיא נוטה לשחוק עליו על שהוא מתיהר עליה, בכך וכך שנותיה, בסימני דרגה. ניסה לשווֹת לפניו מראה של אדישוּת (חוגגת, הרהר,) עניינית (לשוא). לרגע שב ונעשה מה שהוא ללא הנתונים של הזמן והמקום: נער בן עשרים וחמש, סחוט מרוב אחריות וקהה מחמת עייפוּת.
אשה נאה.
היא נטלה לעצמה כיסא וישבה עליו. היא פשטה כף־יד על השולחן ואמרה דיבוּר חינני:
“שמי סוֹניה. אני האפסנאית של הפּלוגה השלישית.”
הוא הושיט לה את ידו, ושתק. חלפה מחשבה במוחו, שאם איננו קורא בשמו, כפי שהנימוס האזרחי מחייב, הריהו דומה כמי שנוטל לעצמו פּוֹפּולאריוּת ללא כל הצדקה, ונחשד על יהירוּת. המבט אשר הניחה קודם־לכן על סימני הדרגה שלוֹ דיכא אותו. אם הוא חוזר ועושה מעשה שיש בו שמינית יוֹהרה, הריהו נחשד בעיניה כנער שוטה שהסמכוּת העבירה אותו על דעתו. אשה מפוארת. כיוָן שהיסס ואיחר, נמנע מקרוֹא בשם עצמו. דומה שאם הוא מתחרט ועושה כן, הוא מסגיר את הלך מחשבותיו.
“סלח לי,” שאלה, “ומה שמך אתה?”
עביב של דכאון חלף על פּניו. הרי זו כאילו קוראת במחשבותיו.
“צבי,” אמר באי־נעימוּת.
“איזה צבי?”
היטב חרה לו. החקירה הזאת, שנתנה עליונות בלתי־חשובה אך בלתי־נעימה למי שהיה שואל השאלות, היתה למורת רוחו. הוא הרגיש שהיא מתעללת בו בדקוּת מפליאה ובחן. אשה בלתי־מצוּיה. הוא לבש רשמיות.
“אפשר לדעת מה רצונך?”
היא חייכה באדיבוּת. שוב חש עצמו כמי שנתפּס לנערוריוּת גחוכה. חיוּך כשלה עשוּי היה לסלק כל גון של רשמיוּת, בדיוק כמו שהצדעה בנעלי־בית איננה עשויה לעורר כבוד.
אשה מסוּכנת, הרהר. הריהי נאה ומצודדת למדי. במבט פּקחני ואמהי כאחד צדה בשובבות, שאינה לפי גילה, את המבט הנבוך־ומבקש־להיות־רשמי שטילטל על גבי המפּה לכאן ולכאן. גיזרתה הבטוחה העמידה מעל לצוארה הלבן והחָלק דיוקן חד ופקחני עוטה שער צהבהב, חלק. שערה נקשר מתחת לפדחתה בכדור־שער, נוסח רוסי, מתוך הצנעה שבבגרוּת בשילה ומַכרת־עצמה. עיניה הכחולות והמבריקות, נשתמרה בהן סקרנוּת ערנית נערית. עורה החלק והלבן נראה בצד זרועו השחומה והשעירה כחסר גון.
“באתי בענייני אפסנאוּת, כמובן,” אמרה ושחקה בעיניה.
ימים אחדים לפני־כן בא אליו מפקד הפּלוגה השלישית, והודיע לו:
“שמעת על האפסנאית שלי? שלחו לי אחת. אשה כהלכה. מאה אחוז. יודעת מה זאת אומרת לעבוד.”
“מי זאת?”
“איזו מדאם, אנא עארף. עשירה כמו לוֹרד, ומתלהבת לעבוד. השד יודע אותה. דיבוּק נכנס בה.”
לראשונה סירב להכיר במינוּי. אין עבודות המנהלה של הצבא, אמר, שדה נסיונות רוֹמנטיים בשביל גבירות משועממות. כבר היה מקרה. באה איזו מדאם, נחנקת מרוב עושר ושעמוּם, והלכה לעשות ציונות מעבר להררי חושך, בשביל לפרנס את הביאוגראפיה שלה. עד שנתברר לה לאט־לאט ש“בחורינו האמיצים” אינם אלא להקה של בחורים שאינם בחוג התעניינותה; הללו הוגיעו אותה בקהוּתם ובאדישוּתם. וברגע שהגיעה שעתה להניח את ה“אידיאולוגיה” והעייפה והבלתי־רחוצה שלה על גבי מצע מזוהם, ולתקוע את סנדלי הקרפּ שבנשמתה לתוך בוץ סמיך, ולעמוד תריסר שעות בהרעשת־תותחים – קמה ופרחה לה ביבבוֹת של התפּעלוּת. אי־אפשר להחליף כל יום אפסנאים, אמר. תודיע להם שאנחנו מקבלים אפסנאים רק ממין זכר.
אבל מפקד הפּלוגה עמד על שלו.
“אַל תדאג, אמר. היא יודעת לעשות עבודה, ואין לה שום אַשליוֹת רוֹמנטיות. היא יודעת בדיוק ממה זה מריח. ואיננה מפטפּטת הרבה.”
“יהי כן. אבל הבטוּח הנך שלא באה ‘לחַדש נעוּרים’?”
“משוכנע שלא. לא מַראה כל נטייה כזו.”
“בעל יש?”
“כיס מלא כסף. ציוני וָתיק.”
“ילדים?”
“שניים. במוסד חינוכי.”
“איך היא מסתגלת?”
“כאחד מאתנו. לא רוֹטנת. לא שלחו לה מכונית. הלכה ברגל, ולא עשתה צרות. לא מעמידה שום תביעות מיוחדות. לא ‘מתלבשת’ עליך באישיוּתה להזכיר לך שהיא יכולה להיות אמא שלך. היא בסדר.”
“באתי בענייני אפסנאות, כמובן.”
למה היא מחייכת? הוא התבונן בה בשים־לב. אשה בלתי־מצוּיה, הרהר. דומה היתה כאדם שקיבל החלטה ונטל על עצמו לבצע, מתוך אותה עצמיות המציינת את בני־החורין. החירוּת, מטבע העוּבדוֹת, היא עסקם של העשירים המופלגים מצד אחד והאביונים מצד שני. אלו ואלו מסוגלים להיות בני־חורין. מי שיש לו כל והוא פטור מדאגות, או מי שאין לו כל קניין להשתעבד אליו. דל וגאה מנעוריו, טיפח בעצמו את ההערצה לחירוּת האביונים. חירוּתם של העשירים היא מן הטיפּוּס הבלתי־מוּסרי. המופלגים בעשירות וקניינים שאין דאגתם עליהם, עשויים להיות נלבבים מאוד ברוחב המבט שלהם, אך מבטם רחב משום שהם נמצאים בעמדת־תצפּית גבוהה. כמו כל אלה שגדלו בשפלה ועמדו תמיד על בהונות אישיוּתם בשביל להרחיב את חוג מבטם, שמר טינה בדרך־כלל למי שרכש את הסגולה הזאת בקלוּת.
“ובכן?” שאל אותה.
“אם אתה רוצה שלא יהיה לך כאן בית־חולים במקום גדוד של חיילים, תפסיק לרגע את המלחמה (מהתלת?) ותדאג, בבקשה, לשמיכות.”
היא דיברה בשטף, במבטא סלאבי רך ומנוגן, עריב לאוזן, אבל בתקיפוּת. בדברה היתה כמסתייגת מעצם הנושא, כמו מוַתרת על משהו, בדומה לפלוני דגוּל, הרגיל בעניינים העומדים ברומו של עולם ובא לקנות דגים בשוּק. ניכר שאת התקיפות רכשה לה מתוך הבטחון־בעצמה ולא מתוך הבטחון בצדקת תביעתה.
לפתע נדמתה בעיניו משחקת, מתחפשת כאפסנאית, משעשעת בעצמה תמורות שאינן בטבעה. לבלר, הרי זה עניין של אופי בדיוק כשם שמשורר הוא בעל מקצוע. בזיקת־הגומלין שבין אדם לתפקידו ישנה ריבונות לתפקיד. כל תפקיד־לשעה המחייב התמכרוּת גמורה מבחינת העיסוק בעניינים שהזמן גרמם, מטשטש את האישיות. הכרה זו דבקה גם בו. השימוש בסַמכוּת שמקנה לו תפקידו נראה כמין משחק סר־טעם. אילולא הקרבנות שמפּילה המלחמה היה הצבא אחד המשחקים הנואלים ביותר שאדם תרבותי עשוּי לעסוק בהם. מתחפּשים – מפקד הגדוד צבי גרין ממנה מושל בעיר פלונית. צבי גרין: אבא אמא, גימנסיה, תנועת נוער, פּרובלמוֹת חברתיות, פלמ“ח, פּגישה אכזרית עם העבודה והאדישות של הזמן האטי, סַייר, מרחבים חדשים, קוּרס מ”כים, קוּרס מ"מים, מפקד פלוגה. נער שעמסו עליו פּנקסנוּת אחראית ומסוּבכת כדי לבלבל שני לבלרים מנוּסים; אחריות, העמדת פנים, לא־איכפּת, חובה, עניינים פרטיים, נערוֹת, רשלנוּת. ולפתע: המלחמה. הכל גדל בבת־אחת לממדים עצומים, אכזריים.
והרי לך שחוק של אישיוּת רמה, וגינונים של פּקחוּת, ודקויות של אינטלקט…
לרגע תעב אותה בלבו. את שׁפיותה, פקחותה, בהירותה, נשיותה הבשילה, הבוטחת, התרבותית.
“עד כמה שידוע לי. אמר, אין במחסן כל שמיכות. אתן לך כיתה ותחרימי שמיכות אצל האזרחים.”
בכונה השתמש בביטוי הגס “אזרחים”. כוָנת זילזול. כאילו הוא פוגע בה. אחר־כך הוסיף ואמר בתקיפות:
“האם אינך יודעת שאין זה עניינו של המפקד לטפל בעסקיך. צריכה את לגשת לאפסנאי הראשי.”
לא נתקררה דעתו:
“האם זה בסדר, שאל, בשביל כל עניין פעוט ירוצו האפסנאים למפקד הראשי?”
“לא, אמרה. אין זה בסדר. אבל לא היה מזיק אם האפסנאים יהיו אנשים כאלה שימצאו בהם די עוז גם להגיע למפקד הראשי אם יראו צורך בכך.”
היא הדגישה את המלה “עוז”. הוא טיפל בניירות מתוך אדישות להעליב. הרגיש שהיא מחייכת. שוב לא נוח. דומה שהיא יורדת לסוף דעתו כל העת.
אחר קמה, ידה החליקה את שמלתה, ויצאה.
היא נתבלטה בנוֹף האנושי של הגדוד, ובאותה עיר נידחה בכלל, כיוצא־דופן. דמוּתה הגבוהה והבהירה, שהבריקה מרוב לובן בלתי־נשזף, משכה עין־כל. בהמשך הזמן דבק בה השם “סבתא” שנכנס בו חן מיוחד דוקא משום שחלק גדול מן הצעירים היו נתונים להשפעת נשיותה, אם־כּי מתוך הסתייגות מובנה, שהוסיפה דקות לרגשותיהם. לכל האנשים נקטה יחס אחד אדיב מסויג.
אפשר משכה לו חסד מיוחד, אפשר נוטה היה להגזים בכך משום החיוך המסתורי בו היתה מקדמת את פניו. ברגע שהרגיש שהוא עשוי לחשוק בה, אולי מפני הבדידות, אולי מפני פאר גופה, העתיק את מושב מטה הפלוגה השלישית לרובע אחר של העיר.
כעבור חודש ימים החל הקרב המכריע. בהתקפת־מצח עזה עלו היחידות לתפוס את המשלטים העיקריים החוצצים בין הרוֹבע היהודי והערבי. ההתפתחות המהירה של הקרב לא נתנה שהות אפילו להשמיע אנקת יגון בשל החללים. לפנות בוקר נתפסה הגבעה החולשת על השטח הערבי. הוא העביר את מטהו לעמדת־תצפית זו ממנה יכול היה לעקוב אחר מהלך הקרבות גם בלא הקשר האלחוטי. בעמדה שהוסותה היטב ישב וצפה על תנועות האיגוף של אנשיו במורד הרחובות למטה. ההתנגדות היתה חזקה. הוא פקד להפעיל שוב את המרגמות הכבדות ולהניח לאויב פתח־נסיגה. מוטב שיסוג ולא יילכד, משנפסיד כאן את טובי אנשינו, אמר לסגנו. חוץ מזה הזמן הוא הקניין היקר מכל. הסגן לא שוכנע אך נשמע להוראות. הוא פקד לעכב את התקדמות היחידות ולהניח לשרידי הצלפים שלהם להמלט. יחידות קטנות של צלפים שלנו שלח לשטחים המבותרים שמעבר לגבולות העיר כדי לצלוף את הנמלטים בדרך הנסיגה.
יחידה ערבית קטנה בת שמונה אנשים, שהבחינה כפי הנראה בתחבולה היהודית, גמרה אומר, כפי הניתן לשער, להלחם בכל מחיר. לפיכך נתבצרה באחד הבתים עבי־הקירות שברחוב הראשי והחלה לצלוף את טורי החיילים הנעים ברובע.
הוא חליט לקחת את היחידה הזאת בשבי. לפיכך שלח שתי כיתות בצירוף מקלע, לכתר את הבית, לצלוף לתוך חלונותיו, ולכבוש את המבוא. הללו נתבצרו כהלכה, ומאחר ששלוש שעות נתבזבזו מבלי להשיג את המטרה, ואחד מאנשיו נפצע, החליט לפוצץ את הבניין על אנשיו.
לאחר שניתנה הפקודה קירב את המשקפת לעיניו, לעקוב אחר פעולת החבלנים. הוא ראה אותם מתקדמים תוך חיפוי, בריצה שפופה ובהלתנית, לעבר קיר־הבית החסום. בו ברגע הושלכו רימונים והחבלנים נצמדו לקרקע. המקלע החל לרתק בצרורות ארוכים ועצבניים. לפתע נסוגו החבלנים בבהלה. היא הבחין בתרמיל החומר שנשאר ליד הקיר, מרחק חצי־מטר ממנו. לא יקח, הרהר. איננו צמוד לקיר, לא תהיה התנגדות. לפתע נשמע קול רעם. כשנתפזר ענן האבק ראה שהבית עומד על תלו. מתוך הקיר הציץ לוע שחור ומעלה עשן. פתאום נתאבכו להבות אדומות והבית התחיל בוער באש. בנזין, חשב. אחר כך שמע קולו של אליעזר ש. הקורא לערבים מתוך הרמקול שייכנעו. מטח יריות היתה התשובה. האש טיפסה לקומה העליונה. אין להם אלא פתח אחד לצאת, חשב. הוא שלח פקודה להציב את המקלע מול הפתח. השערתו לא הטעתה אותו. עד מהרה נראה אחד הערבים כשהוא מנסה להסתער מתוך הבניין החוצה. צרור קצר של המקלע הפיל אותו ארצה. השני נעצר בפתח, והופל גם הוא. שוב היתה הפוגה. הם יישרפו חיים, חשב. לפתע הופיע השלישי. הוא הספיק להגיע עד הגדר ושם הופל. הכדורים פגעו בבטנו, כפי הנראה. יכולת לראות בבירור איך גופו מרתית. הרביעי ניסה לצאת בזחילה. קורה שנפלה מיעכה את קדקדו. יכולת לראות את גופו המתפתל ומתעוות וחדל. הוא הסב את מבטו. הם אבודים. הוא ידע שהם חייבים לההרג, אך מעודו לא היה צמא־דם. מאחר שראה גויות חבריו ההרוגים, עשוי היה להביט בשויון־נפש על מחזה ההמתה. על כל פנים לא היה שש ליהנות. הללו נלחמו כהלָכה.
ברגע שהסב את מבטו ראה אותה. היא עמדה מאחוריו ועקבה בערנות משונה וסקרנות גרויה אחר המחזה שנתחולל למטה. הוא התבונן בעיניה ונתחלחל. בבת־אחת שטם אותה. האופן שבו התבוננה בתמונת הזוָעה עורר את חמתו.
אותו רגע סימלה את כל הבלתי־מוסרי שבעולם התרבותי־האירופי, על דקותו הספקנית, על פקחותו המסויגת והנבונה, על סקרנותו התאב־דעתנית, על הצביעות הטבועה בדמו.
(האומנם תוכל בעדינות־התרבותית המופלגת לשאת מחזה־המתה ממין זה גם אילו היו הללו, נניח, לבני־עור כמותה?).
“אני דורש ממך להסתלק מפה מיד,” פקד עליה.
זו לא היתה ג’סטה של קצין צעיר, היא הבחינה בזאת בחושה הדק. זה היה דיבור גס שאיננו מתפשר. רצתה להתקומם על סגנונו, אבל חזרה בה, עמסה מרות, והלכה לה משם בצעדים אטיים מאוששים. הוא הביט אחריה בלכתה במורד התל, דקה־זקופה ובהירה כמין נטע זר בנופו השחור של עולם הכולל גם את אלו וגם את אלו, החיים ומתים במלוא העוצמה של גורלם, משני עברי הבאריקאדה של ההכרח. רעמי היריות שככו. העיר נכבשה. לא נותר אלא לקבור את המתים.