עִבְדוּ, עִמְלוּ בְּאֹרֶךְ־רוּח:
רַק זֶה יְסוֹד־קִיּוּם בָּטוּחַ!
חַקְלַאי אֶחָד אָמִיד, שָׁכוּב עַל עֶרֶשׂ־דְּוַי,
כִּנֵּס אֶת כָּל בָּנָיו – וַיֹּאמֶר: "חֲבִיבַי!
עָלַי לְהַזְהִירְכֶם: אַל תַּעַזְבוּ, חָלִילָה,
חֶלְקָה, שֶׁכָּל יָמַי הִקְדַּשִׁתִּי עֲמָלִי לָהּ!
אַל תִּמְכְּרוּ בְּשׁוּם מָמוֹן
אַדְמַת אָבוֹת: בָּהּ יֵשׁ מַטְמוֹן!
הֵיכָן הוּא – זֹאת חִידָה, וְלִי הִיא לֹא נִגְלָתָּה;
אַךְ הִתְאַזְּרוּ בְּעֹז: יָגַעְתָּ – וּמָצָאתָ!
כְּתֹם־קָצִיר, צְאוּ וּכְרוּ,
חַפְּשׂוּ בַּכֹּל, חִפְרוּ, עִדְרוּ,
הִפְכוּ הֵיטֵב אֶת כָּל הַשֶּׁטַח –
וְהָאוֹצָר יִתְגַּל לָבֶטַח!"
הָאָב נִפְטַר. בָּנָיו, בְּחַמְדָּנוּת תַּמָּה,
הָפְכוּ יָפֶה־יָפֶה אֶת כָּל הָאֲדָמָה –
וְהִיא, מִקֵּץ שָׁנָה, הֵבִיאָה פִּי־כַּמָּה.
אָמְנָם מַטְמוֹן לֹא נִתְגַּלָּה בָּהּ,
אוּלָם צָדְקוּ דְבָרָיו שֶׁל אַבָּא:
הוּכַח בְּמֶשֶׁךְ זְמַן קָצָר
כִּי הֶעָמָל – מֵיטַב־אוֹצָר!