אַרְנָב אֶחָד הִרְהֵר בְּמַחְבּוֹאוֹ בַּיַּעַר
(מָה עוֹד, מִלְּבַד הִרְהוּר, נוֹתַר בְּמַחֲבוֹא?).
מַחְשְׁבוֹתָיו מָלְאוּ מָרָה־שְׁחוֹרָה וָצַעַר,
כִּי פַּחַד מַר כִּרְסֵם אֶת לְבָבוֹ.
“מָה אֻמְלָלִים מֻכֵּי־הַפַּחַד!” –
חָשַׁב בְּעֶצֶב: "לֹא אֵדַע
שׁוּם סְעֻדָּה
בְּלִי רְעָדָה;
אֵין בְּחַיַּי אַף רֶגַע־נַחַת;
גַּם בִּשְׁנָתִי פְּקוּחוֹת עֵינַי –
וְכָךְ יִהְיֶה עַד סוֹף יָמַי.
“רַפֵּא אֶת עַצְמְךָ!” – תָּעוּץ בְּרִיָּה פִּקַּחַת.
זוֹ בֶּאֱמֶת עֵצָה יָפָה,
אַךְ כְּלוּם לַפַּחַד יֵש תְּרוּפָה?
אֲנִי חוֹשֵׁד: עִם כָּל הַשֹּׁנִי,
גַּם בֶּן־אָדָם פּוֹחֵד כָּמוֹנִי".
כָּךְ הִתְפַּלְסֵף אוֹתוֹ אַרְנָב –
וְכָל הַזְּמַן זָקַף אָזְנָיו.
כָּל צֵל, רִשְׁרוּשׁ, לֹא־כְלוּם – הֵבִיא עָלָיו קַדַּחַת.
פִּתְאֹם שָׁמַע אִוְשָׁה – וּרְדוּף אֵימָה וָפַחַד
נִמְלַט מִשָּׁם
לְחוֹף אֲגַם.
אַךְ – מַה־זֶּה? בֶּהָלָה סְבִיבוֹ לְפֶתַע קָמָה.
הַצְּפַרְדְּעִים קוֹפְצוֹת לַמַּיִם, הָאֲגַמָּה –
וּמִתְחַבְּאוֹת בְּמַחְשַׁכִּים,
בַּנְּקִיקִים הָעֲמֻקִּים.
הוּא הִתְפַּלֵּא: "עַל מַה וְלָמָּה?
לָהֶן גָּרַמְתִּי, בְּוַדַּאי,
מַה שֶּׁגּוֹרְמִים לִי מַפְחִידַי!
פִּלְאֵי־פְּלָאִים: עַל עַם־צְפַרְדֵּעַ
אֲנִי, אַרְנָב מַטִּיל אֵימָה!
אֲנִי – גִּבּוֹר־הַמִּלְחָמָה!
אָכֵן, עַתָּה אֲנִי יוֹדֵעַ:
גַּם הַנֶּחְשָׁב מוּג־לֵב מִכֹּל –
מוֹצֵא פַּחְדָּן יוֹתֵר גָּדוֹל".