אָדוֹן שׁוּעָל עָרַךְ אֵי־פַּעַם סְעֻדָּה
לִכְבוֹד הַגְּבֶרֶת חֲסִידָה.
אַךְ, בִּהְיוֹתוֹ קַמְצָן, הֵכִין כִּבּוּד־שֶׁל צֶנַע:
דַּיְסָה דְלִילָה. הָאֲרוּחָה
הֻגְּשָׁה עַל פְּנֵי פִּנְכָּה שְׁטוּחָה.
מֵעוֹף אֲרֹךְ־מַקּוֹר נִבְצַר לִטְעוֹם מִמֶּנָּה;
וְהַנּוֹכֵל, מִבְּלִי חַכּוֹת,
לִקֵּק הַכֹּל בִּשְׁתֵּי דַקּוֹת.
חָשְׁקָה הַחֲסִידָה לִנְקוֹם בּוֹ עַל הַנֹּכֶל –
וּמִהֲרָה אַף הִיא לְהַזְמִינוֹ לְאֹכֶל.
“אָבוֹא בְּחֵפֶץ־לֵב” – הֵשִׁיב לָהּ בְּתוֹדָה:
“תָּמִיד אֶשְׂמַח לִסְעוֹד יַחְדָּו עִם יְדִידָה!”
בְּבוֹא הַזְּמַן, הוּא רָץ לִמְעוֹן הַחֲסִידָה –
וְנִמּוּסָהּ הַטּוֹב שִׁבֵּח,
כִּי כְּבָר מָצָא שֻׁלְחָן עָרוּךְ;
וְהַשּׁוּעָל – תָּמִיד תַּאֲבוֹנוֹ דָרוּךְ.
בִּצְלִי־בָּשָׂר הִבְחִין אַפּוֹ הַמְרַחְרֵחַ.
לַחֲתִיכוֹת קְטַנּוֹת נֶחְתַּךְ אוֹתוֹ בָּשָׂר –
וְהַכִּבּוּד הֻגַּשׁ בְּכַד אָרֹךְ וָצָר.
מַקּוֹר־הַחֲסִידָה נִכְנַס בְּלִי קֹשִׁי פְּנִימָה,
אוּלָם לְפִי־שׁוּעָל צוּרָה זוֹ לֹא הִתְאִימָה.
הוּא שָׁב מֻשְׁפַּל־זָנָב, רָעֵב – וְגַם נִכְלָם
עַל שֶׁתַּמָּה זוֹ הֶעֱרִימָה
עָלָיו, עָרוּם שֶׁבָּעוֹלָם.
*
נוֹכְלִים! הַאִם לִקְחִי אֵינוֹ בָּרוּר עֲדַיִן?
גְּמוּלְכֶם יִהְיֶה גַּם־כֵּן גְּמוּל “אַיִן תַּחַת אַיִן”.