שְׁנֵי יְדִידִים בַּחֲשֵׁכָה
הָלְכוּ יַחְדָּו לְעִיר סְמוּכָה.
פִּתְאֹם מָצָא אֶחָד בָּעֵשֶׂב
אַרְנָק מָלֵא זָהָב וָכֶסֶף.
אַחַר בְּדִיקָה, מִיָּד הִכְנִיס
אֶת הַמָּמוֹן כֻּלֹּו לַכִּיס.
אָמַר רֵעוֹ: "אָכֵן, אֲנַחְנוּ
לִמְצוֹא אוֹצָר שָׁלֵם הִצְלַחְנוּ!"
הֵשִׁיב: "טָעִיתָ, אֲדוֹנִי:
זֶה לֹא אֲנַחְנוּ – זֶה אֲנִי!"
הַמְקֻפָּח הֶחְרִישׁ בְּצַעַר.
אַךְ בְּהֶמְשֵׁךְ הַהֲלִיכָה
רָאוּ שְׁנֵיהֶם בַּחֲשֵׁכָה
כִּי שׁוֹדְדִים אוֹרְבִים בַּיַּעַר.
מוֹצֵא־הַהוֹן, רוֹעֵד, קָרָא:
“אֲבוֹי, אֲנַחְנוּ בְּצָרָה!”
אַךְ הַשֵּׁנִי הֵשִׁיב לוֹ: "סְלַח־נָא:
זֶה רַק אַתָּה – וְלֹא אֲנַחְנוּ!"
וְהוּא פָּרַשׁ מֵחֲבֵרוֹ.
וְהֶ“עָשִׁיר” הִצִּיל עוֹרוֹ
רַק בְּוִתּוּר עַל אוֹצָרוֹ.
*
נוֹהֵג אָנֹכִיּוּת בִּשְׂחוֹק אֵלָיו פוֹרְטוּנָה –
לוֹ אֵין בְּעֵת צָרָה אֶל מִי לִקְרוֹא: “עִזְרוּ־נָא!”