אִישׁ חָיָה חַיֵּי-דֹּחַק בַּחֶלֶד –

בְּלִי פְּרוּטָה, בְּלִי תִּקְוָה וְתוֹחֶלֶת.

הֻגְּדְּשָׁה בְּסִבְלוֹ הַסְּאָה,

וּמִשֵּׁד הוּא בִּקֵּשׁ הַלְוָאָה:

"אִם תַּלְוֶה מֵאָה זוּז לִי, נַנִּיחַ,

יוֹם אֶסְחַר לִי בַּשּׁוּק וְאַרְוִיחַ.

אָז אָשִׁיב אֶת הַכֶּסֶף כַּחֹק –

וְהָרֶוַח בֵּין שְׁנֵינוּ נַחְלוֹק!"

לֹא הִסְפִּיק לְסַיֵּם אֶת דְבָרוֹ –

כְּבָר הַשֵּׁד בָּא בִּמְלוֹא-הֲדָרוֹ:

שְׁחוֹר-פַּרְצוּף, קְצַר-זָנָב, גְּדוֹל-קַרְנַיִם,

וְכַפּוֹת לוֹ חַדּוֹת-צִפָּרְנַיִם.

בִּשְׂמֹאלוֹ כִּיס-מָמוֹן הוּא אָחַז,

בִּימִינוֹ – עִפָּרוֹן וּפִנְקָס.

הוּא פָּתַח בְּצוּרָה מְנֻמֶּסֶת:

"בְּרָצוֹן אֱעֱשֶׂה עִמְּךָ חֶסֶד!

אַךְ מָתַי לִי הַכֶּסֶף יֻחְזַר?"

וְהֵשִׁיב הַלּוֹוֶה לוֹ: "מָחָר!

אוֹ אָשִׁיבָה לְךָ אֶת כַּסְפֶּךָ –

אוֹ אַפְקִיד אֶת נַפְשִׁי בְּכַפֶּךָ!"

מֵאָה כֶּסֶף הִלְוָה לוֹ הַשֵּׁד

וְרָשַׁם בַּפִּנְקָס הַמּוֹעֵד –

וְלִפְנֵי עֲלוֹת שֶׁמֶשׁ מָרוֹמָה,

הִסְתַּלֵּק חֲזָרָה גֶיהִנוֹמָה.

אָץ הָאִישׁ אֶל הַשּׁוּק – וּמִשַּׁחַר

עַד הָעֶרֶב עָסַק שָׁם בְּסַחַר;

וְהִרְוִיחַ מְעַט – וְקָנָה

כִּכַּר-לֶחֶם, זֵיתִים וּגְבִינָה.

קָם בַּבֹּקֶר, אָכַל לוֹ לָשֹׂבַע

וְיָצָא מִן הַבַּיִת הָרְחוֹבָה.

וְהַשֵּׁד כְּבַר מַמְתִּין לוֹ בָּרְחוֹב:

“בָּא הַזְּמַן לְקַבֵּל אֶת הַחוֹב!”

– “לֹא!" – מֵשִׁיב הָאֶבְיוֹן לוֹ בְּנַחַת:

"בִּמְחִילָה, קְצָת הִקְדַּמְתָּ, בֶּן-שַׁחַת!

יוֹם-תַּשְׁלוּם הוּא מָחָר! מַה פִּתְאֹם

אַתָּה בָּא לְהָצִיק לִי הַיּוֹם?"

אֶת הַשַּׁד טַעֲנָה זוֹ הֵבִיכָה.

“טוֹב יְהִי-נָא מָחָר, כִּדְבַר-פִּיךָ!”

לְמָחָר – שָׁב בְּעוֹד חֲשֵׁכָה:

“הַב כַּסְפִּי – אוֹ מְסוֹר נַפְשְׁךָ!”

כָּאן הִתְחִיל אֶבְיוֹנֵנוּ לִרְתּוֹחַ:

"מַה אַתָּה מְבַלְבֵּל אֶת הַמֹּחַ?

הֵן מָחָר הַמּוֹעֵד שֶּׁנִּקְבַּע –

וְהִנֵּה שׁוּב הַיּוֹם אַתָּה בָּא!

וְכִי שֵׁד כְּמוֹתְךָ לֹא מֻכְשָׁר הוּא

לְהָבִין כִּי הַיּוֹם – לֹא מָחָר הוּא?"

שׁוּב הָלַךְ הַתּוֹבֵעַ – וּבָא

… וְזָכָה לְאוֹתָה הַתְּשׁוּבָה.

אָז הֶחְלִיט, לִמְנִיעַת בִּלְבּוּל-מֹחַ,

כִּי עַל יוֹם מִן הַדִּין הוּא לִפְסוֹחַ:

"אִם אָבוֹא אַחֲרֵי הַדִּלּוּג,

אֲכַוֵּן לַמּוֹעֵד בְּדִיּוּק!"

בְּעוֹד יוֹם שׁוּב הוֹפִיעַ בְּשֶׁקֶט –

וְנִתְקַל בְּפִתְקָה, הַמֻּדְבֶּקֶת

עַל עַמּוּד בַּכְּנִיסָה מִן הָרְחוֹב:

“בּוֹא אֶתְמוֹל לְקַבֵּל אֶת הַחוֹב!”

אָז הֵבִין כִּי אֵחֵר אֶת הַזְּמַן הוּא –

וְקֵרֵחַ מִכָּאן וּמִכָּאן הוּא:

שׁוּב “הַיּוֹם” נִתְחַדֵשׁ וְנוֹלַד –

וְ“אֶתְמוֹל” לֹא יָשׁוּב עוֹד לָעַד!